1. עמוד הבית
  2. עושים עסקים
  3. צרכנות

איך השתנתה החברה הישראלית? מבט מבעד לעיתונים הישראליים לאורך השנים

זה לא סוד שאנו כחברה השתנינו מאד במהלך שישים ותשע השנים מאז הקומה המדינה שלנו. השינויים קשורים גם לחידושים טכנולוגיים שסחררו את העולם כולו, אבל גם לאישיות שלנו כישראלים, שכבר לא נלחמים את מלחמת הקיום הבסיסית שלנו. מעניין לעיין בעיתונים ישנים, לקרוא את הטקסטים, לעיין בפרסומות, ולהבין מה עניין אותנו אז – מול מה שמעניין אותנו כיום.
Print כתבה אינפורמטיבית , כ"ז תשרי תשע"ח 17/10/2017 15:39

ספרים תמונה: pixabay



התייחסות לסופרים כאל סלבס

אם כיום כוכבי פופ בני עשרים ושתיים תופסים את כל תשומת הלב הציבורית, התקשורתית והפופולרית כאחד, הרי שפעם סגדו פה למפורסמים מסוג אחר לגמרי: אנשי רוח וספר, שהיו מבוגרים, זעופים, לא ששו לשתף פעולה עם התקשורת ובכל זאת נחשבו לכוכבים שיש לנהוג עימם במשנה זהירות וכבוד. בינואר 1969 פורסמה בעיתון מעריב כתבה, שהיתה בעצם תגובה לכתבה אחרת בה נכתב, בטון נדהם ולחלוטין לא אובייקטיבי, שהסופר מר גרוסמן, הגיע לארץ ולא הוצעה לו שום דירה! בכתבת בירור הובהר כי העניין הצית מהומה תקשורתית, ואנשים נדהמו מחוסר הכבוד כלפי הסופר. בכתבת ההמשך פורסמה תגובה מסגן שר הקליטה בכבודו ובעצמו, שטען כי לסופר הנכבד הוצעה דירת שלושה חדרים בירושלים, אך גרוסמן דחה אותה בטענה שהיא קטנה מדי עבורו. אגב, ביולי בשנת 1962, הפרס הגדול שהוגרל בין פותרי התשבץ היה הספר "השושנה הכחולה" מאת הסופר משה גיורא.

האם כיום מישהו מעלה בדעתו התייחסות כזו לסופר או למשורר? נהפוך הוא. אם בשנת 2017 ייוודע שאדם כלשהו, לא משנה מה המקצוע שלו, קיבל מהמדינה דירה סתם כך, ועוד סירב לקבלה בטענה שהיא קטנה מדי, תהיה פה מלחמת עולם ומחאה קשה. פעם זה נראה לאנשים נורמלי שיש אנשים שמגיע להם, וכאלה שלא מגיע להם. מהבחינה הזו, כנראה שהשינוי הגיע רק לטובתנו – ואין יותר פריבילגיה וייחוס. לפחות לא באופן רשמי.

התייחסות כבדת ראש לכל מילה שנכתבה בעיתון

לפני שלושים, ארבעים וחמישים שנים, עיתונים ישראלים היו מלכי השוק ללא מתחרים. לא היה אינטרנט, הטלוויזיה שידרה רק כמה שעות ביום וגם זה בשחור לבן (וגם לא היה ממש מגוון גדול ועשיר של תכנים), ספרים יצאו רק בהוצאות גדולות ורשמיות, מה שאומר שבכל שנה יצאו מעט ספרים נבחרים, ומחירם היה גבוה. על רקע זה שיגשגו העיתונים כמדורת השבט של העם. בהתאם, ההתייחסות אליהם נעשתה בחרדת קודש, וכל מילה שנכתבה יכלה להפיל לקרשים או להעלות לכוכבות. במאי 1958 התפרסמה כתבה בולטת בעיתון "על המשמר", שם נאמר כי עיתון ידיעות אחרונות מוכן להתנצל בפני השחקנית חיה הררית. מסתבר שידיעות פרסם ידיעה לפיה השחקנית השתתפה בפסטיבל סרטים בצ'כיה, שם לא סיפרה שהיא ישראלית. הרמז שמישהו מתנהג בחוסר פטריוטיות היה כנראה כל כך קשה, שמהעניין הלא רציני הזה צמח משפט, שבסופו בית המשפט קבע שעל ידיעות אחרונות להתנצל בפני השחקנית:

עיתון " ידיעות אחרונות" מוכן להתנצל בפני השחקנית חיה הררית ולשלם את הוצאות המשפט — הודיע אתמול בבית משפט השלום בת"א (....),בהמשך בירור התביעה המשפטית של השחקנית נגד עורכי העיתון (....) כזכור התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה בה נאמר בין השאר: "כידוע‭.,‬מנסה חיה הררית להיות שחקנית לאומית אצלנו, אולם בזמן כשהיא באר, לצ'כיה הרי היא משנה במקצת את טעמה, ובהיותה בפסטיבל אמנים בצ'כיה, בשעה _שאחרים מציינים לאומיותם מהי, השתיקה חיהל'ה שלנו את מוצאה".‬‬

האם כיום מישהו מתייחס ברצינות רבה כל כך לידיעה כל כך שולית? לא. כיום הנטייה היא בכלל לא להאמין למה שהתקשורת מפרסמת, והמונח "פייק ניוז" הפך להיות מילה נרשפת לכל ידיעה "סנסציונית".


מלחמות בין העיתונים

מאחר וכבר סיכמנו שעיתונים ישראלים היו פעם כוכבי העם, ברור מדוע גם הייתה ביניהם מלחמה קבועה. בספטמבר 1963 יוצא עיתון "קול העם" עם כותרת צעקנית: "דבר" מפריך עלילות "ידיעות אחרונות". למה התכוון העיתון במילה "עלילות", שמשמעותה מאד פופוזית? ובכן, קשה להאמין היום, אבל מדובר בידיעה לא ראשית שידיעות אחרונות פרסם זמן קצר קודם לכן, בגיליון ראש השנה שלו, על כך שיהודי רוסיה אינם מורשים להתפלל בבתי הכנסת. והנה עיתון דבר פרסם שיהודי מוסקבה חגגו את ערב ראש השנה בתפילה בבית הכנסת. מבחינת עיתון קול העם, עיתון דבר "הכניס קשות" לידיעות אחרונות ו"הראה לו מה זה".




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.