1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

הסבתא שחוסכת מפיתה בשביל להאכיל את נכדיה הרעבים

היא עשתה חישוב שבמרכז היום לקשיש היא מקבלת ארוחות בוקר וצהריים מלאות ואז כשהיא באה הביתה היא אוכלת רק כמה פרוסות לחם. בימים שהיא לא במרכז היום היא מסתפקת בקצת לחם, גבינה ולבן. בכל זאת 3 פעמים בשבוע לדבריה היא מקבלת ארוחות מלאות אז אפשר כמה ימים לאכול פחות. בסוף שבוע קונים הרבה שעועית וחוסכים
Print רוני תשובה מרק , כ' טבת תשע"ח 07/01/2018 18:41

צללים, צלליות, צללית, דמות (103) צילום אילוסטרציה: ארכיון בחדרי חרדים



כמה מהר שכחנו כולנו מדו"ח העני (כמובן למעט אותם אנשי חסד מופלאים שעוסקים כל השנה בסיוע למשפחות הנזקקות), הצטערנו, הזדעזענו ומהר חזרנו לשגרת חיינו במישור האישי, חברתי ומדיני.

בזמן שבכל אמצעי התקשורת הוזהרנו מהסופה של סוף השבוע, האם הקדשנו רגע של מחשבה לאלו שידם אינה משגת לחמם את הבית כמו שצריך וקירות ביתם דולפים?

לאחרונה שמעתי וידוי מצמרר מסבתא אמיצה שבמסירות נפש עילאית עוזרת לרכוש בגדים חמים לנכדיה וניניה. היא נכנסה אלי למשרד באותה פעם ללא החיוך הרגיל. לבה כבד עליה והיא חוזרת לגולל את החוויות הקשות שעברה בתקופת הצנע ומה שנדרש ממנה להביא פת לילדיה. מה שהכי קשה לדבריה זה לראות כיום שגם נכדיה וניניה סובלים מהעוני. "אבל את יודעת פעם במעברה היה יותר של להיות עני" היא מספרת "אם הצלחת להביא אוכל לילדים והם הלכו לישון שבעים אז הכל היה בסדר. הם היו הולכים לבית הספר ופוגשים עוד ילדים עניים כמוהם. היום זה אחרת, יש הרבה שאין להם והרבה שיש להם, יש הבדלים שלא היו בתקופות שלנו".

לאט לאט היא אוספת את עצמה ומחזירה את חיוך האמונה התמימה לפניה והיא חושבת על העתיד הקרוב שמחכה לה לאחר הצהריים. היא הצליחה לחסוך כסף לקנות לנכדים ולנינים קצת ביגוד לימים הקרים במרכז החסד העירוני של חב"ד. בהתחשב בעובדה שהיא מתקיימת מקצבת זקנה של ביטוח לאומי זו היתה הפתעה, ואז היא מספרת בחיוך ובפשטות על הדרך המצמררת בה חסכה את הכסף: היא עשתה חישוב שבמרכז היום לקשיש היא מקבלת ארוחות בוקר וצהריים מלאות ואז כשהיא באה הביתה היא אוכלת רק כמה פרוסות לחם. בימים שהיא לא במרכז היום היא מסתפקת בקצת לחם, גבינה ולבן. בכל זאת 3 פעמים בשבוע לדבריה היא מקבלת ארוחות מלאות אז אפשר כמה ימים לאכול פחות. בסוף שבוע קונים הרבה שעועית וחוסכים....

העיניים שלי מתמלאות דמעות אבל היא מחייכת, היו בחייה תקופות שאכלה הרבה פחות והיא לא מתרגשת. היא כבר חושבת על הבגדים שתקנה שם "את לא מאמינה מה אנשים זורקים. יש ביד שנייה בגדים כמעט חדשים" היא מדווחת בסיפוק.

היא הולכת לדרכה כשהחיוך הקבוע חזר על שפתיה אבל אני עדיין כואבת. כואבת שחלק מהדור שבנה את המדינה עדיין חי בעוני מחפיר וצאצאיו גם הם ממשיכים לדשדש במעגל העוני.

ברשתות ובתכניות הרדיו יש מדי פעם תחרויות מתכונים ונשים עולות לשידור / לרשת עם מתכונים המורכבים מכל הטוב שכסף יכול לקנות. האם מישהו עצר לחשוב על המאזינה / צופה שידה אינה משגת לקנות אפילו רבע מהמצרכים? אולי אם היינו יודעים באילו מאמצים ויצירתיות אותה אחת מצילה את שולחן השבת שלה מדי שבוע, דווקא היא הייתה זוכה בפרס הראשון ובגדול?

כן, כן, דווקא זו שכדי לעצב בהידור את שולחן השבת מחכה לשעות הערב המאוחרות של יום חמישי, ויורדת בשקט בחסות החשכה לחצר לקטוף קצת חרציות צהובות שצומחות באין מפריע ובחוסר יחס בפינה. היא קוטפת אותן ומניחה בספל פשוט וממהרת בשמחה לשולחן הפשוט שלה. היא תגיש בליל שבת מרק צח שבושל מעצמות של עוף. אחר כך בזמן שבעלה מחדש לילדים חידושי תורה, בידיה המחוספסות משתי עבודות בשבוע היא תוציא את מעט העוף מהעצמות ותניח במרכז צלחת גדולה.

מסביב היא תסדר יפה את מעט הירקות שהצליחה להשיג למרק ותגיש לשולחן כמנה עיקרית. היא תישען על הכסא ותהנה גם היא מחידושי התורה של בעלה. החידושים שרק היא יודעת על הדרך שבה שינן אותם כל השבוע.

בעלה הינו אברך שחי באוהלה של תורה במשך היום. בהפסקת הצהריים רץ לילדים כי היא עובדת וממהר אחה"צ בחזרה לכולל. מחברת החידושים אצלו צמודה. בין לבין הוא רושם חידושים כדי להמתיק לילדים את שולחן השבת הדל. בערב הוא הולך לנקות משרדים. הוא חייב לקחת חלק בפרנסת המשפחה וקשה למצוא עבודה בימינו, במיוחד אם אתה חרדי ועל אחת כמה וכמה אם אתה אברך. אבל ברוך השם הוא מצא עבודה בניקוי משרדים בערב. מדי פעם הוא מוציא בשקט את המחברת, משחזר מה למד במהלך היום ורושם דברים שבמשך היום הלחוץ שכח לרשום.

הוא עובר על המחברת בשקיקה לפני ליל השבת ומניח אותה בחמדה בחדרו. הודות למסירות הנפש של ההורים הילדים זוכים בבית הפשוט והדל להתענג משולחן השבת כמו חבריהם לחיידר המבוססים יותר.

מי שעובר ברחוב ושומע את השירה השמחה שלהם שבוקעת מהחלונות לא יודע באיזו מסירות נפש התעלו ההורים האלו כדי שגם להם יהיה ליל שבת שמח.

האם עצרנו לחשוב ולפרגן לאמא ששמה גרגירי סוכר על המרגרינה כדי שהסנדביץ' של הילד יהיה טעים יותר והוא ירגיש פחות מוזנח לצד חבריו המבוססים?

לפני כשניים עשר שנים קיבלתי מחברה דיסק עם שיעור על צניעות מאת הרב נחום דיאמנט. הוא דיבר על צניעות כאורך חיים ותיאר את האמא הצנועה באמת, שלעולם לא תשלח את הילדים לחיידר עם סוכריות מחשש שאולי יהיה שם ילד שאין לו סוכריות משלו והוא יתגרה.

אולי החברה בכלל והמגזר החרדי בפרט, זה שערך הצניעות הוא ערך מרכזי בחייו, ילמדו מאותה אמא שחושבת על הילד שאין לו סוכריות כי אין ידו של הוריו משגת לכך. אולי נתייחס קצת יותר, גם במישור החברתי / תקשורתי לסבל השקוף של האחר?




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. לחשוב על האחר  

    אני

  2. ישמצב לתרום להם משו?  

    שרון

  3. חשיבה מעוותת! במקום לחסוך מהילדים שלה, שאשה הצנועה תקנה עוד סוכריות שהילד יחלק לכל החברים שאין להם  

    צדקה=ברכה