שרה פכטר משיקה ספר חדש: התקשורת החרדית

"כתבו עליך בעיתון" – זהו שם של ספרה החדש של הסופרת והעיתונאית שרה פכטר.

הפעם, בניגוד לספריה האחרונים והפופולאריים של המחברת, עוסק הספר בתחום שונה לגמרי מהתחומים בהם עסקה עד כה - בית, ילדים ומה שביניהם - והיא נוגעת דווקא בתחום העיתונות והתקשורת.

"בדרך כלל הקוראים שמקבלים את העיתונים לא מנחשים כמה דרמות, דילמות, שאלות הלכתיות, התרחשו בזמן הכנת הגיליון עד לדפוס", אומרת שרה.

הספר שלה מנסה לחשוף את כל אלו.

כשאני מנסה לשאול אותה ל'הגדרתה העצמית' היא מתקשה לבחור בין 'סופרת' ל'עיתונאית'. "הספר הזה הצליח, אולי, לחבר את שני הנתונים הללו למקשה אחת", היא סבורה.

בלי להסס היא מעלה גם את הבעיה המוכרת. מקצוע העיתונאות הרי נחשב היה במשך שנים למעוז גברי. ובכל זאת, לדעתה, "משנה לשנה הוא הפך למקצוע שנשים רבות שוחות בו היטב, תוך שהן שומרות על קוצו של יוד בכל נושא הלכתי.

"אני יכולה להעיד 'שסחבתי' את בעלי כדי לראיין אנשים אם היה צורך בכך", היא אומרת לי לאחר דקה של מחשבה, ומזכירה לי משהו מוכר מאוד...

למה ברחתי מהחתונה של אחי

בספר היא מביאה מקרים רבים מחייהם של עיתונאים שונים. אבל גם לה עצמה היו לא מעט חוויות. "המקצוע הזה גם לימד אותי לקח והעמיד בפרופורציה את כל נושא 'הסקופים'. אני זוכרת כיצד ברחתי מצילומי החתונה של אחי ואפילו הפסדתי את החופה, רק כי קיבלתי טלפון שאם אגיע מיד אזכה לראיון בלעדי עם סגן ראש הממשלה בנושא שהיה 'חם' באותם ימים.

"שילמתי שכר לימוד יקר כשהוא התנצל, לאחר שחיכיתי במסדרון במשך שעה, שהוא ממהר כי עליו להספיק להיות נוכח 'בחתונה של אחיין שלו'...."

ויש לה גם סיפורים מעניינים. כשהיה צריך, היא התחזתה לעוזרת ניקיון, לקופאית, למחלקת אוכל בבית חולים, רק כדי להעניק לקוראים הצצה אמיתית.

לא פעם, בזכות כתבה שלה, נסגרו מעגלים כעבור עשרות שנים, אפילו נוצרו שידוכים. וגם: מה עשתה כשתביעת דיבה ריחפה מעל לראשה, מה קורה כשמרואיינת נעלבת...

היא נזכרת: "באחת הכתבות ראיינתי יהודי מיוחד בשם ר' אפרים הולצברג. במהלך הריאיון הוא הזכיר את בנו עבורו הוא מחפש שידוך, ומיד העליתי את שמה של אחותי, ואכן שידוך נולד, דמי השדכנות לעיתון".....

כך נולדים 'סיפורי פכטר'

• שרה, האם לא חששת להעלות ולהציף על סדר היום את הפלונטרים והבעיות שמאחורי הקלעים ולחשוף אותם בפני הקוראים?

"ההפך הוא הנכון", היא אומרת, ונשמעת בהחלט שלמה עם עצמה.

• הצלחת להכניס מטבע לשון בתקשורת החרדית: "סיפורי פכטר" אחד העיתונאים אף הגדיל לעשות ובעיתון הומוריסטי שיצא לפני פורים, כתב: השבוע בעיתון, סיפורו של נוצרי שהתאסלם, התנצר, התגייר, ולבסוף חזר בתשובה ואף עלה לירושלים, כתבתה של שרה פכטר...

"כחלק מהעיקרון שלי לא להתעסק בנושאים פוליטיים (מלבד הריאיון שהזכרתי שלא צלח...), התמחיתי בסיעתא דישמיא עם השנים ובעזרת שפת-אם אנגלית, במציאת סיפורים אנושיים שלא יאומן, אבל הם כל הזמן מתגלגלים בגלובוס. צריך רק להתכופף ולהרים אותם. ואגב, כאן המקום לציין, שהחלק הקשה ביותר בעבודה העיתונאית, וגם מפחיד, לחפש כל שבוע מחדש סיפור חדש. וזה גם היופי בעבודה, ההתרגשות במציאת סיפור יהודי חדש".

היא מסיימת באחד מסיפורי הספר שלה, על כתבה שהייתה כבר מוכנה לדפוס. ברגע האחרון מתקשר המרואיין בן השבעים ומבקש-מתחנן לא לפרסם את הכתבה, כיוון שאמו בת התשעים התחרטה ומעדיפה שהסיפור יישאר בתוך המשפחה...

מה שלמדתי מסבא

בסיפור הזה, אגב, היא גאה מאוד. "סבי, הגאון רבי חיים צימרמן זצ"ל, העביר לי קורס בעיתונאות, שכלל בקשה עיקרית אחת: כל ראיון חייב להיות מאושר על-ידי המרואיין קודם שליחתו לעורך".

ותאמיני לי, היא אומרת, מדובר במשימה לא קלה. "אלפי כתבות יצאו מהמחשב שלי, כשכל כתבה אני מקפידה לקבל את אישורו של המרואיין. נסו לדמיין כמה תיקונים, וסבלנות צריך כדי לעמוד במשימה. אגב, הציעו לי בעבר הצעה לעבור לכתוב בעיתון חילוני גדול, תמורת תלוש שכר מכובד ביותר - ונאלצתי לסרב מסיבה זו. בעוד אצלי זה עיקרון לקבל אישור מהמרואיין, הם הבהירו לי כי העיקרון מבחינתם הוא לא להראות למרואיין..."

את כל אלו ועוד היא מציגה בספרה, שאחד ממטרותיו היא להראות את הצדדים היפים שבתקשורת החרדית. טוב, בנקודה הזו אני נאלצת שלא להסכים איתה. "תלוי מי העיתונאי, מה אופיו ומהן מידותיו", אני אומרת לה.

"תפקידנו האוחזים במקלדת הוא לבדוק, לבחון, ולהשיב לעצמנו רק את האמת הפנימית ללא משוא פנים לתקשורת, את כל האמת ורק את האמת", היא אומרת.

ובנקודה הזו, גם אני מסכימה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!