אחרי שנה וחצי: הבלוג של המשפיע נפרד מכם לשלום • ועכשיו הספר?

שלום חברים יקרים. הגיעה עת פרידה. תמה ונשלמה עונת הבלוג. משך למעלה משנה זכיתי לכתוב את הגיגי ורחשי ליבי מעל גבי במה זו, וכעת הגיע הזמן לסיים מלאכה זו ולהתפנות לפעולות אחרות ולהמשך החיים. לומר את האמת, קצת לא קלה ההרגשה. הבלוג הפך קצת למעין הבית שלי. במשך למעלה משנה שפכתי כאן את כאבי ליבי ואת שאיפותיי וחלומותיי לתקן עולם. ביטאתי את תובנות ליבי אשר קניתי לי בדם ובדמע ליבי, משך שנות חיי אשר עברו עלי עם מעברים שונים ומורכבים. השנה האחרונה הייתה שנה שעיצבה רבות את המשך דרכי בחיים, הן עם פעולות שונות במשך השנה, אבל בעיקר עם הבלוג הכל כך שונה הזה. לא היה כמעט נושא רגיש ומורכב המהווה אתגר בדור שלנו - שלא כתבתי עליו היכן שהוא באחד מהמאמרים, ולא היה מאמר שלא נגע בנושא רגיש וכואב. במאמרים שכתבתי ביטאתי את זעקת הנשמה, הנשמה שלי, ונשמת הדור הצעיר, המבקש מזור לנפשו ותרופה לנשמתו הכמהה.

נגעתי בהמון נושאים שונים ומעניינים. אם אלו תיקונים הנוגעים לעולם הישיבות, אם אלו תיקונים הנוגעים בכלל אל בני הנוער היהודי, או נושאים חשובים אחרים, כאשר לא פעם ולא פעמיים, מאמרים אלו חוללו סערה ברשת, והתקבלו תגובות שונות ומעורבות על תוכן הדברים. הרבה נועזות הייתי צריך בשביל לכתוב בגלוי ובצורה כזו על הנושאים הללו. לא קלה הייתה המלאכה כלל. בכל פעם שכתבתי על נושא חדש, הייתי צריך לאזור אומץ רב ולשבור מוסכמה נוספת. לא מעט אנשים כתבו לי ביקורת מדי שבוע בשבוע, ולפעמים גם ביקורת חריפה מאוד. פעמים רבות הייתי צריך להבליג ולשתוק. אך זה הרי מה שהחלטתי מאז תחילת הבלוג, ללכת עם הלב שלי עד הסוף ולכתוב את כל מה שאני חושב, למרות שידעתי מראש שיהיה לכך מחיר של ביקורת לא קלה. האמת שבליבי, והאהבה אל הדור הצעיר, מתוכו צמחתי, הם אלו שהורוני בעקביות את דרכי.

אני חוזר לי קצת אחורה, אל כמה מהנושאים אשר עליהם כתבנו במשך השנה האחרונה. על ספרות חרדית, על אמנות חרדית, על מגורים בלב הטבע, על לימודי מחשבה בישיבות, ועל לימוד התנ"ך בישיבות. על הצורך במגוון מסלולים בישיבות ובמגוון סוגי ישיבות, על הצורך בביטויי אהבה גלויים, על צורת סגירת שידוכים בציבור שלנו ועל הסטיגמה השלילית שיש על עולם הגרושים, על מוזיקה, על משחק ומדיה, על אינטרנט, ועל אקדמיה. כמו כן, על נושאים עיוניים שונים ביהדות, כמו על מעמד הגוי ביהדות, מעמד האשה ביהדות, איכות הסביבה ביהדות, על רפורמה ורפורמים, ועל הר הבית והמקדש. על ראש השנה באומן ועל שבועות במז'יבוז, על יום העצמאות ועל ימין ושמאל בפוליטיקה שלנו. על מימוש עצמי, ועל הבית המדרש האידאלי בעידן החדש שלנו, תשע״ח. רבים מהנושאים הללו הם נושאים אשר בסתר הלב מעוררים שאלות ותהיות רבות לצעירים רבים ואף למבוגרים, ולפעמים אף אין נותנות להם מנוחה.

האם יש אכן צורך במענה מסוג חדש לשאלות רבות ולבעיות הצצות שוב ושוב על השולחן בדורנו אנו? האם יש אכן מקום לשינוי, להתחדשות, לשינויים מסוימים במערכת הממוסדת המוכרת לנו בעשרות השנים האחרונות, או שמא מוטב יותר להשאיר את המצב על כנו ולא לחולל מהפכות חדשות? האם מפני טובת הכלל אפשר לדלג ולא להתחשב לפעמים עם הפרט? ומה קורה כשהפרט כבר איננו פרט שולי, וכבר לא ברור מה יותר טובת הכלל? האם בדורנו אנו, המתמודד עם ניסיונות ואתגרים רבים ומורכבים, אפשר להמשיך עם המסלול המוכר לנו מימים ימימה, או שמא יש צורך בבדק הבית ובחישוב מסלול מחדש, בכדי להציל את הדור הבא, ולקרב את ליבו אל היהדות באהבה ובקירוב הלב? לא יודע מה אתם חושבים, אבל כפי שיכולתם לראות, בבלוג הנוכחי הבאתי את המסקנות שלי, תובנות שהבנתי לאורך מסע חיי, מתוך חוויות שונות ומתוך שיחות עם אנשים, עם מחנכים ועם צעירים, מהם התרשמתי שאכן, הגיע הזמן להעלות דברים על השולחן, ולהביע את הצורך בשינוי רציני בכל המערכת.

מניין לקחתי את ההעזה הזאת, לחשוב אחרת, מחוץ לקופסה, ולהביע כך בגלוי את מחשבותיי ורגשי ליבי מעל גבי במה זו? האם היה לי מקור השראה או שניים לכל הגיגי ליבי ששפכתי כאן לאורך כל השנה? האם יש בכלל זכות לאדם לחשוב אחרת, להרגיש אחרת? האם אין דרך אחת שווה לכולם, הדרך שלכאורה הלכו בה כולם בדורות הקודמים, והאם חשיבה בצורה עצמאית לא סותרת במהותה את הדרך של היהדות המקורית?

תנו לי לספר לכם משהו. משהו שקרה לי בשבוע שעבר. יש לי מנהג קבוע, כמעט בכל שבוע, לצאת לאיזו חורשה ירוקה הסמוכה לביתי, כאן באשדוד, עם הגיטרה ועם הספר "מי השילוח", להתמקם שם על איזה ספסל ושולחן מעץ, ולצלם את עצמי אומר דבר תורה עם הגיטרה, מתוך הספר. "א איז'ביצא תורהל'ע". זה היה לפני כמה ימים. אני פותח את הספר לקראת ההליכה אל החורשה, ומוצא שם 'תורה' קצרה ויפהפייה. וכך הוא אומר, הרבי מאיז'ביצא: כתוב בפרשת השבוע: "כבד את אביך ואת אמך". בזוהר הקדוש מבואר שהמושג 'אב' מרמז על המחשבה, והמושג 'אם' מרמז על הרצון, הלב והרגש. אומר הרבי מאיז׳ביצא: האדם צריך לכבד את המחשבות שעולות לו בראש, וגם את התחושות הפנימיות העולות לו בלב. אסור לו לזלזל בהן. אסור לו לאדם להתכחש אל הנביעה הפנימית שבלבו, אל האינטואיציה הפנימית הבריאה של האדם. זאת, כמובן, רק לאחר שהאדם עושה בירור פנימי היטב עם עצמו, שתחושות פנימיות אלו לא באות אצלו מצד היצר הרע, ממקום של יצרים ותאוות. קל לפעמים להתבלבל וללכת שולל אחרי תחושות מזויפות. אך כל זה אינו מתיר לו לאדם להתכחש אל עצמו, אל הטבע הפנימי שלו, אל המעיין הפנימי הייחודי שנובע בקרבו. אם עולות לך כל הזמן מחשבות מסוימות, שמתאימה לך הדרך הזו והזו, עולות בך התחושות שהמקום האמיתי שלך זה לא במקום שהנך נמצא בו עכשיו אלא במקום אחר, אזי אין לך אלא ללכת אחרי הנשמה שלך, אחרי בירור פנימי שהתחושות והמחשבות באות אכן ממקום פנימי עמוק, מהאמת הפנימית שלך.

קל להבין ש'תורה' כזאת מדברת אל הלב שלי. ובכן, אני יוצא מהבניין עם הגיטרה ועם הספר, עובר את הכביש לכיוונו של פרדס התפוזים הנמצא בצד השני של הכביש, בדרך אל החורשה הירוקה הקטנטנה. באמצע הדרך הנני מבחין בקבוצה של כמה בני נוער הצועדים בפרדס. אחד מהם רוכב על סוס, והם רצים כולם בפרדס בצהלה של שובבות. נערים צעירים מתוקים, בלי כיפה ופאות. אני מסתכל עליהם לרגע, והנה צועק לי הגדול שבהם: "היי, חבר, בוא תנגן לנו עם הגיטרה. אל תסתכל עלינו ככה, גם אנחנו באים לעשות התבודדות, מה נראה לך", הוא אומר לי בחצי צחוק. אמרתי לו: "למה אתם חושבים שאני מסתכל עליכם 'ככה'? אתם ממש מלאים קדושה ומתיקות, כמו שאתם בדיוק". ואז אני רואה פתאום שהנער הקטן שבחבורה יש לו כיפה על הראש. הבנתי די מהר את הסיפור, עוד לפני שהם סיפרו לי. הם מהשכונה שלנו, באים מבתים חרדיים, רק עברו כנראה מה שעברו, ואיכשהו, מצאו את עצמם בחוץ, לך תדע למה. ביקשתי מהם שירשו לי קצת לרכוב על הסוס. אחרי הכל, אני 'משוגע' על טבע ועל בעלי חיים. אני עולה על הסוס, והוא מתחיל לרוץ לי פתאום. צעקתי להם תוך המרוץ: "היי שלום, תודה על הסוס". הם צחקו. לו רק יכולתי להיכנס העירה עם הסוס הזה ולעשות סיבוב רציני בדהירה, אבל כנראה שהעיר התעשייתית שלנו עוד לא מוכן ל'אורות' כאלו, אז ירדתי מהר מהסוס. ואז אני מסתכל בעיניים שלהם, ופתאום אני רואה שם איזה עצב וגעגוע. עצב, וגעגוע. הלב נשבר לי.

ואז פתאום אני חושב לעצמי: ריבונו של עולם, בטח, אני יודע למה הם נראים היום ככה. זה כנראה בגלל שכאשר הם למדו בישיבה פעם, לא היה להם סוס לרוץ איתו בפרדס תפוזים. אני יכול לשער לעצמי איך היה נראה סדר היום שלהם בישיבה. הם היו חייבים, כנראה, ללמוד לפחות שש-שבע שעות ביום, אם לא תשע. להיות כל הזמן בתוך בניין אחד, בלי לחוש ולחוות את המתיקות והיופי של העולם. האם לא יכלו לתת להם מענה נפשי בתוככי המסגרות? בטח שיכלו. עם קצת שכל. אבל מי חושב בכלל על כיוונים כאלו. אינני מדבר עכשיו על כמה מסגרות יחידות ושונות לבני נוער שנותנים כל מיני דרכים לפורקן הנפש ולביטוי עצמי, כאשר למסגרות ייחודיות כאלו לא נאה לו, לבחור סטנדרטי, להיכנס וללמוד שם. אני מדבר על כך, שאלפי בני נוער מהישיבות הרגילות מקבלים דרך שלא מתאימה להם כלל. הנפש שלהם בנויה אחרת, והם לא מקבלים את המענה הנכון. אינני מתכוון על הסוס והפרדס ספציפית, כמובן. לכל ילד יש את הנשמה שלו, את הצורך הנפשי שלו, את הדרך שלו. שלמה המלך אומר "חנוך לנער על פי דרכו", אבל אנחנו בכלל שכחנו מההדרכה עתיקת היומין הזו.

ובכן, אתם יכולים לשער שסיפרתי את זה בתוך השיעור השבועי הקצר, יחד עם 'התורהל'ע'. ואז אני מבחין שהצעירים הללו עם הסוס נכנסים לחורשה, שומעים את הגיטרה שלי, עוצרים ליד שולחן אחר, מתיישבים ומשוחחים בשקט. הרגשתי שהנשמה שלהם מקשיבה לגיטרה, אז נשארתי אחרי זה לנגן עוד כמה שירים יפים. ואז בחור אחד עושה גיחה כזו עם הסוס, עובר לידי, מסתכל לי בעיניים ואומר לי: "אשריך אחי אשריך". חשתי בכל ליבי את הזעקה שלו. זה היה כאילו הוא זועק: "למה כשהייתי בחור צעיר לא ראיתי אף פעם דבר כזה, שחרדי צעיר יוצא לו עם גיטרה לפרדס, שר, אומר שלום לנערים בלי פאות וכיפה, ואפילו אוהב אותם כמו שהם? למה אני צריך לפגוש דברים כאלו רק אחרי שיצאתי כבר, איפה זה היה כשהייתי כל כך צריך לזה? יכולתי לשמוע באוזני רוחי את בכיית הלב שלו. רק הוא התבייש לדבר, וגם אני. אז הוא חזר והתיישב בחזרה על הספסל.

זה הכל, חברים. אין לי צורך להוסיף הרבה מילים. אני רוצה לספר לכם, שלא פעם ולא פעמיים, אחרי שפרסמתי מאמר מסוים בבלוג, קיבלתי הודעות מבני נוער רבים שונים שנשרו מדרך היהדות, והם כתבו לי בכאב, שלו רק הם היו רואים את המאמר בגיל הנכון, מי יודע כמה עגמת נפש הם היו חוסכים בחיים שלהם. במשך כל השנה, זה הצטבר לי לעשרות ומאות הודעות מאנשים שונים, אשר ראו וקראו את הדברים שכתבתי, וחשו כי דרך כזו הייתה מצילה אותם בגיל הצעיר, וחוסכת מהם וממשפחתם הרבה הרבה כאב ודמעות. לא קלה כלל הייתה המלאכה לכתוב, לאורך כל התקופה הזו. רבים וטובים לא חסכו ממני את שבט ביקורתם. אך האמת הפנימית שלי, וכמו שמדריך בספרו מי שהפך למורה דרכי, הרבי מאיז'ביצא, היא זו שהורתה לי את הדרך. היא זו שאמרה לי עמוק בלב פנימה כל הזמן: "מענדי אל תפחד, לך עם הנשמה שלך, אינך יודע כמה נחמה ומזור תביא הפעם לעוד ועוד נשמות רבות הזקוקות למענה נכון". מביקורת אינני מפחד כל כך, כבר מזמן, אם כי זה מכאיב לי תמיד מחדש. רגישות יש לי כן, אך פחד יש לי פחות. אולי בגלל שמאז ומתמיד התמודדתי עם ביקורת מבית ומחוץ, כי נראה לי שהלכתי תמיד רק לפי הקול הפנימי שלי, גם לפני שמצאתי את הרבי מאיז'ביצא. איכשהו כבר התרגלתי לכך, שיש הרבה אנשים שממש מתחברים למילים שאני אומר או כותב, ויש אנשים שממש נרתעים מהדיבורים הללו. ואולי באמת שתי הדרכים נצרכים לדור שלנו. אולי לא כל מה שכתבתי מתאים באמת לכל אחד, לא יודע. אבל מה שבטוח הוא, שדרך כזו צריכה להיות בעולם, בשביל אלפי נשמות או יותר, שזו בוודאי הדרך שמתאימה להן.

ולמה אני מספר את זה עכשיו? בגלל שבעזרת ה׳ בכוונתי כעת לאסוף את כל המאמרים שנכתבו לאורך השנה בבלוג, ולהוציאם לאור בספר יפה, אשר ייצא אל החנויות למכירה, כך שאדם שהתחבר לרוח המאמרים שנכתבו, יוכל להחזיקם בספר יפה ומהודר בבית, ואף להראותו לפעמים לחברים שהוא חושב שמתאים להם להתחבר לסגנון הדברים. כמו כן, בכדי להגיע לקהל חדש, אלו שלא נחשפו אל הבלוג באינטרנט, אם בגלל ניתוק מוחלט מאמצעי הטכנולוגיה, או בשל סיבה כזו או אחרת. ובכן, אתם יכולים לשער איזה מין פרויקט זה, לאיזה ים גועש אני מתכוון, למעשה, לקפוץ בתקופה הקרובה. שלא תחשבו לרגע שאני חי באשליות. אינני מדמיין שלא תהיה ביקורת רצינית על הספר. אני יודע שזו היא חתיכת פריצת דרך ושבירת מאה מוסכמות, ואני יודע היטב שמדובר באתגר חיים. אך מצד שני, יש לי גם תקווה נסתרת, מי יודע, אולי הספר הזה כן יתפוס לבבות רבים, ויביא ישועה והצלה גדולה לרבים מהדור הצעיר, ומי יודע כמה נפשות יתחברו ויתקרבו ליהדות ולתורה בזכות החיבור הזה.

שיחות ו-וויכוחים רבים היו לי בתקופה האחרונה עם חברים ואנשים שונים, כאשר העליתי בפניהם את הרעיון הזה. רבים הם העומדים ומתריעים בפניי: "מענדי, אתה משחק עם אש. המערכת תשרוף אותך. אתה לא מכיר אותם. אין חמלה בסיפורים כאלו. הם ימחקו אותך בבת אחת ולא תהיה לך דרך חזרה. אל תשרוף את עצמך". ויש כמובן את אלו שאומרים לי ממש הפוך: "מענדי אל תפחד מאיש. הדיבורים שלך זה ממש הצלת הדור הצעיר. חסר היום מישהו שיאמר בקול את מה שכולם חושבים. תוציא את זה בספר, והוא יהפוך למדריך לבני נוער יהודיים רבים ויקרב את נשמתם לריבונו של עולם. וגם אם תהיה התנגדות אל תפחד מזה, כי גם הרמב״ם עבר חרמות והתנגדות, וגם הרמח״ל, והבעל שם טוב, ורבי נחמן מברסלב, והרבי מקוצק, וגם הרבי מאיז'ביצא". ואז כמובן באה השאלה על ההשוואה המגוחכת בין גדולי וענקי עולם אלו לבין אברך צעיר שיצא בקושי ממעי אמו ועושה 'בלגנים'. אבל יש גם את אמרת החכם של "קבל את האמת ממי שאמרה", ואם זו היא האמת שלך, והיא גם מקרבת יהודים לאביהם שבשמים, אסור לך לעשות חשבונות של 'עולם הזה'.

אז מה רוצה באמת השם יתברך ממני? האם עלי להוציא את הספר, ויהי מה? האם יהא בכלל מי שייתן לי הסכמה לספר? כלומר, גם אם יהיו שיסכימו לתוכן הדברים או לרובם או לחלקם, כמו שהנני מוצא לפעמים בשיחות עם אנשי חינוך שונים, האם יהא רב אחד מהם שיעז לתת לי הסכמה מפורשת בכתב, או שאף אחד מהם לא באמת מעוניין להעז ולהביע קול שונה וחדש? אלו הם המחשבות והספקות המתרוצצות בקרבי בתקופה האחרונה. החלטתי לשתף אתכם, קוראים יקרים ואהובים, בכל הלבטים הללו. מה אתם אומרים? מה נראה לכם? איך אתם רואים את היום שאחרי יציאת הספר לאור? חרם חברתי מוחלט? מודעות בעיתונים עם חתימות של לא יודע מי? או שמא, ספר שהופך להיות להיט בקרב הדור הצעיר וגם אצל חלק מהדור הבוגר, ספר שהופך להיות נושא לוויכוחים ודיונים בקרב אנשי ספר ומחשבה או סתם עמך, או שמא לא פה ולא שם. מה דעתכם? זו הפעם הראשונה, ובעצם גם הפעם האחרונה, שאני מבקש מכם קוראים יקרים, להגיב בתגובות למטה את מה שהנכם חושבים, איך אתם רואים את היום שאחרי. כתבו לי את מה שאתם חושבים ומרגישים לגבי הפרויקט הזה.

וכאן הזמן לומר תודה. תודה מעומק הלב לאתר המכובד והנפלא "בחדרי חרדים" שנתן לי את הבמה המכובדת הזאת, מדי שבוע, או בתקופה האחרונה מדי שבועיים. תודה שנתתם לי מקום לבטא את רחשי ליבי ולא היססתם פעמים מלתת לנושאים הבוערים והרגישים הללו לקבל את במת הביטוי הנכון שלהם, למרות הביקורת הלא מעטה מאנשים שונים. זו הייתה בשבילי תקופה מלאת אתגר, והייתם לי לבית אמיתי לאורך כל התקופה. תודה לעורך האתר, מני גרא שוורץ, על ההכרה ב'משפיע' מזן חדש, על מילות העידוד החמות ועל נתינת הבמה המכובדת. היה בשבילי כבוד להיות חלק מהאתר הגדול והחשוב הזה, "בחדרי חרדים". תודה על כך. תודה מיוחדת לידידי היקר קובי הר צבי על השעות המרובות שהקדשת לי להגהות והערות, ולוויכוחים האישיים. הייתה לנו תקופה מעניינת ומאתגרת, והקדשת לי מזמנך העמוס גם בשעות שאינן שעות. (ועל האיחורים הקבועים שלי, אני יודע שאין מחילה). תודה על הכל. ותודה מעומק הלב לכם, קוראים יקרים ואהובים, אלו שליוו אותי בחום לאורך זמן הכתיבה ועודדוני להמשיך באומץ לב, אלו שביקרו אותי ביקורת כנה מתוך כוונה טובה ובצורה מכבדת ואוהבת, וכל אלו שקראו, האמינו למילים שלי, ולקחו משהו מזה אל הלב שלהם. תודה מעומק הלב, אוהב אתכם תמיד. מענדל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!