1. עמוד הבית
  2. תיירות
  3. חדשות תיירות

הצלם זלמן שקליאר ממוסקבה מציג תערוכת צילום מרתקת על חרדים • גלריה

שנים רבות מתעד זלמן שקליאר, צלם רחוב ממוסקבה, את חיי היום יום ברחוב. בתערוכה חדשה שהוא משיק - "הרחוב", מוצגים 30 צילומים מרתקים על חיי העיר ותושביה, לא מעט מהם חרדים • בראיון ל'בחדרי חרדים' אומר הצלם: "אם תמונה אחת מתוך 30 המיוצגים בתערוכה תעורר יהודי אחד ויביא אותו לקיום מצווה אחת בעולם הזה – יהיה לי די בזה" • יותר מאלף מילים
Print קובי הר צבי , כ"ב שבט תשע"ח 07/02/2018 16:42





תערוכת צילומים של צלם רחוב נודע ממוסקבה, זלמן שקליאר, הגיעה בימים אלה ארצה. התערוכה, ששמה "הרחוב", נפתחה לפני כשבועיים במרכז התרבות של רוסיה בת"א, ומהיום תוצג בירושלים, בבית 'אות המוצר הירושלמי'.

30 צילומים אמנותיים מיוחדים במינם. 30 מבזקים על חיי העיר ותושביה, וכל אחד מהם חושף לנו לא רק את הרחובות ואת האנשים, אלא גם נפשות חיות. הצלם מצטיין בסגנון אישי מאוד, המגלה זוויות מיוחדות של הקיום האנושי ואת ההיבט האמוציונלי של החוויה.



זלמן שקליאר מתמקד על חיי היום-יום, חיי הרחוב. מזה למעלה מ-20 שנה הוא יוצא לרחובות עם מצלמה, התופסת רגעים מיוחדים, שבדרך כלל מתמוססים ונעלמים בתוך השגרה העירונית. הוא גר במוסקבה, אך מצלם בכל רחבי אירופה. הוא משתמש הן בשפת צילום מסורתית והן בטכניקות אוונגרדיות שונות, מחפש מראי נוף ייחודיים ומשחק על ניגודים, וחושף לנו משמעויות חדשות בדברים קטנים וגדולים כאחד.

במאמר "חשימה עקרונות לצילום רחוב" שפורסם בשנה שעברה בכתב העת Above Art היוצא לאור ברוסיה, כותב שקליאר כי "צילום טוב כמוהו כיהלום שהצלם מקבל אותו במתנה. בעולמנו הסוער יש הרבה יהלומים כאלה, די במבט ער וחודר כדי לגלות אותם – ואז, אולי, מגלה גם את הפנים האמיתיות של העולם".




זלמן שקליאר משתתף בארגונים בעלי מוניטין של ציירי צילום, החל באיגוד ציירי הצילום של רוסיה ובמועדון "נובאטור" המפורסם במוסקבה, וכלה בארגון האיטקלי Street Level Photography ו- World Street Photography בגרמניה. הוא גם מייסד סוכנות הצילום ZS Photo Agency (מוסקבה), מייסדו ועורכו הראשי של אתר האינטרנט "תרבות הצילום". יצירתו זכתה לתגובות מעודדות של גדולי אמנות הצילום בעולם, בהם רוי פלחה, טומאס הפקר, גאורגי פינחסוב, מקס קוזלוב, ג'ון פרי, בוריס סאבלייב ורבים אחרים. טומאס הפקר הבליט את גישתו המיוחדת לאנשים, את כשרונו לחשוף את הפסיכולוגיה של המומנטום מבלי להסב לעצמו את תשומת לבם של העוברים ושבים.

תערוכת "הרחוב" תעניין בלי ספק לא רק את חסידי סטריט-פוטו, אלא גם את בעלי גלריות בארץ, את האספנים ואת כל מי שאוהב את אמנות הצילום, אלה שהיו מבקשים לראות יותר, לעצור את הזמן. שקליאר העניק ראיון מרתק ל'בחדרי חרדים' ובו הוא מספר על התערוכה ועל חייו של צלם העיתונות.




זלמן, שלום לך. תחילה כמה מלים על עצמך, בבקשה.

"מן הגיל הרך הייתי מוקף צילומים. החוויה הראשונה על הצילומים, שנשארה בזיכרוני, היא מהילדות, כאשר סבתא שלי שנקראה מורא, הביאה אותי אל איזה צלם קשיש שצילם אותי. זה אחד הרגעים שנשארים איתי מאז ובמשך כל שנות חיי. גם הדוד שלי, לייב פרלמוטר, היה צלם חובב כל החיים, וכבר בגיל הרך ראיתי את כל סוגי המצלמות מתוצרת ברית המועצות. הן נראו ענקיות בידי ילד קטן. כאשר למדתי בבי"ס, ההורים נתנו לי מתנה – מצלמה מדגם "סמאנה מ'-8". צילומים שנעשו באמצעות מצלמה כזאת נקראים כעת "לומוגרפיה". מאז החלו חיים חדשים, חיים מוקפים בצילום, הנמשכים כבר למעלה מ-25 שנה".

"היה לי ידיד בשם קונסטנטין, שהחל לצלם עוד לפניי, והוא לימד אותי להכין תמיסות, לפתח סרטים, להדפיס תמונות. אז התחלתי להרגיש ולהבין את חשיבות הניגוד בצילום שחור-לבן ואת השפעתו על תוכן התמונה. עד עכשיו אני ממשיך להשתמש במצלמות Olympus, גם מצלמות סרט וגם מצלמות תוכנה. הכול תלוי במשימת הצילום, ואיך אני מביא לידי ביטוי את זווית הראייה האישית שלי".



אתה איש מוכר בעולם הצילום, עבודותיך מיוצגות הן באינטרנט, הן בתערוכות ברוסיה ובחו"ל, הן בגלריות ובמוזיאונים. אבל מה מסתתר מאחורי הצילום, מה הוא הצד השני של כל תמונה שלך, הצד האישי של הצלם?

"שום דבר אינו "מסתתר", תעלומת היוצר היא אשליה. די להסתכל בתמונות שלי, וניתן להבין בנקל את מחשבותיי, את הדרך שאני משתמש בה כדי ליצור קשר עם קהל הצופים. לדעתי, יש כאן מידה נוכרת של פתיחות דווקא, ויחד עם זה העולם הפנימי שלי שונה מזה שרואים אותו בתמונה. כי מה זה צילום? צורה שמאחוריה תוכן ומהות. אם תמונה נושאת בחובה תעלומה, היא בדרך כלל לא זוכה לפופולריות יתרה, אם כי יש יוצאים מן הכלל. לעומת זה, אם היא מובנת למה שנקרא "המוני העם", ערכה אינו משמעותי בדרך כלל. יש למצוא מקום טוב באמצע, וזה לא פשוט".



"לכן המשימה הראשית שלי כשאני מצלם היא להראות שיש משהו מעבר לזה, כדי שהצופה יוכל לראות בה משהו פרטי, משהו משלו. למה אני מתכוון? למשל, בשלהי התקופה הסובייטית היו כללי ברזל לאמנות הצילום, הכול היה במסגרת סטנדרטית. כמו למשל, אם פלוני מצלם חולבת, היא צריכה לחייך ולחלוב פרה; ואם צולם פועל, חובה שהוא יהיה עם קסדה על הראש ושמראהו יעודד אנשים ללכת לעבוד במפעל, לבנות את הקומוניזם וכל השאר. לא היה מקום למתה-פיזיקה. ועכשיו צילום רחוב מבוסס על עקרונות אחרים לגמרי, כל תמונה מזמינה פרשנות ומאפשרת פירושים שונים. פרט לנדבך התיעוד זה כולל היבט אמנותי".



מה המסר המיוחד שאתה מציע לאנשים באמצעות הצילומים שלך?

"צילום הוא בראש וראשונה אורח חיים מיוחד. צלם משוטט ימים ברחובות העיר ומתבונן בעולם. ואם הקב"ה ירצה לתת לו מתנה – הוא יראה יהלום בתוך האבק, ייקח אותו בידו ויגלה אותו לצופה. אפשר לומר שאני מראה מתנות מאת הקב"ה. כי לאמיתו של דבר זה לא תלוי בצלם, אני כלי שרת בלבד. הצלם הוא מי שיש לו רצון, ואפילו לא תמיד יש לו. הוא לוחץ על הכפתור, והקבה"ה עושה את כל שאר העבודה".



למה אתה מצלם רחובות, מה המיוחד בהם?

"הרחוב הוא לא רק כביש ושתי מדרכות, הוא צורה מיוחדת ליצירת סוציום - חברת אנשים, המתכנסת במקום מסוים ברגע מסוים. חברה זו אינה קבועה, אלא דווקא מפוזרת מבחינת הקצב שלה – אנשים מתאחים ונפרדים ויש השפעה הדדית. זה בדיוק מה שמעניין אותי במיוחד – השפעה הדדית, פעולת גומלין בין איש לרעהו. זה בא לידי ביטוי בהרגשה, בצורת הגוף, בתנועת יד, בצורת מבט, בקצב ההליכה או הריצה, זה יכול גם לבוא לידי ביטוי בלבוש. כל מה שמתרחש כך מוקף מבנים, נופים, שגם הם נושאים בחובם ניצוצות משלהם. כאן אנחנו עדים למכניקה מורכבת של חדירה הדדית, כשבן אדם חודר לתוך סביבתו והסביבה עצמה חודרת בו. זה המכניזם שאני משתדל להראות כאילו מן הצד".

האם יש לך זווית יהודית מיוחדת של אמנות הצילום, או שאתה מנסה להיות אובייקטיבי?

"כל צלם יהודי חש את העולם בצורה שונה, אולי מתגלה כאן הנפש היהודית. יש סיפור על תלמידי בעל שם טוב שלא יכלו לראות שינויים בעולם ולא הבינו איך פועלת ההשגחה של אלוקים על כל דבר ועניין. והנה הם עמדו להם בשדה ולא יכלו להסיק מסקנות. אז הראה להם בעל שם טוב עלה ירוק שהרוח נשאה אותו מעל האדמה. ברגע מסוים נשבה הרוח והעלה צנח לרגלי גבעה קטנה. ויצאה תולעת מן האדמה והחל לכרסם בעלה. הנה, הסביר בעל שם טוב, לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה, לכל אחד יש יעוד מסוים. ומה שצריך הוא להבין את היעוד שלך, להעריך את מה שניתן לך ולהשתדל לעשות כמה שאפשר יותר להשגת מטרות טובות".



אתה מזמין אנשים במיוחד להשתתף בצילום, או שאתה מתבונן ותופס את הרגע הנכון כדי לצלם?

"לא מזמין ולא מחלק תפקידים. אפשר לומר שאני ממש תופס רגעי אמת. לפעמים אני עומד במקום אחד ומחכה הרבה זמן. לפעמים זה בא מיד וממש במפתיע. אנשים ברחוב אף אינם יודעים בדרך כלל שצילמו אותם, אני מעדיף להישאר מוצנע ברקע – אלא אם כן יש לי כוונה קצת פרובוקטיבית, לעורר תגובת אנשים. אבל תמיד יש לי הרגשה שבמקום הזה ובזמן הזה יקרה משהו כאן ברחוב, ושאספיק לצלם ולגלות את המשהו הזה".

מה הנדבך המיוחד בתמונות שלך?

"לא יודע. לא יכול להצביע על משהו ולהגיד "זה המיוחד". רק הצופה יכול להסיק מסקנה. אני, יש לי תמיד יחס ביקורתי לתמונות שאני עושה. יש כאלה שמוצאות חן בעיני יותר, יש כאלה שנראות לי פחות. זה תהליך מתמיד. היו לי תמונות שהשארתי אותן במגרה שנים, ורק אחר כך הייתי מגלה בהן משהו מקורי, שכדאי להציג ולהראות לאנשים. ומן הצד השני – כל תמונה היא תוצאה של המסנן הפנימי שלי, של השקפת עולמי. לכן אני תמיד פתוח לקהל הצופים, ובו בזמן אני משתדל להשאיר משהו בכל תמונה, שירמוז לצופה שהסיפור לא נגמר, לא סופר עד הסוף. תמונה שהצופה מבין אחרת המסר שלה מיד, כמו הסגנון שהיה מקובל באמנות הראליזם הסוציאליסטי בברית המועצות, לא תישאר בזיכרונו של איש. מה שחשוב הוא שהאיש המסתכל על התמונה יתחיל לחשוב, לנתח, שייכנס למגע אתי דרך התמונה, שיסתכל עליה בעיניים שלי".



אז מה זה הצילומים שלך – עצירת הזמן או מעין קטע מהסרט?

"כאן אתה נוגע לדבר מסובך ביותר: מה מקומו של צילום ביחס לזמן, ומה הקשר בין אמנות הצילום לאמנות הקולנוע. היה מבקר אמנות סובייטי, יורי בוגומולוב שמו. פעם הוא אמר שהצילום יכול לעצור את הזמן. לאמנות הצילום גישה מיוחדת במינה אל הזמן, שהוא חומר דק, כמעט שקיף לאמנות. הניתוח של היחסים בתוך הזמן מקבל אפשרויות גדולות מאוד באמנות הצילום, אולי לא פחות גדולות מכפי שהוא באמנות הציור או בקולנוע. כשמצלמים מאורע מתמשך בזמן, מגלים את הצד הפיוטי שלו".

"יש לי תמונות של אנשים תחת מטריות בגשם: אנשים קפואים והגשם נמשך. הקורלציה של הסטטי שבא לביטוי בעצירת הזמן ושל הדינמי המוצא את ביטויו בתנועת הגשם, היא היוצרת תחושה של המשכיות המאורע. ובאופן כללי, מה הזכות התרבותית הגדולה ביותר של אמנות הצילום? היא שהתגלה זמן הווה. וכאן נשאלת שאלה מורכבת עוד יותר – האם הצילום יכול להחזיר את גלגלי הזמן אחורה? אם תשקיעו שעה מזמנכם ותסתכלו בתמונות מהאלבום המשפחתי הישן, אם תתבוננו בצילומים בזמן הילדות שלכם, כי אז תהיה לכם תשובה חד משמעית על השאלה".



העולם כפי שהוא מצטייר דרך עדשת המצלמה, האם הוא נראה לדעתך יותר טוב ממה שאנחנו רואים במו עינינו? או אולי דווקא פחות טוב?

"העולם הוא כפי שהוא ישנו. יש בו גם יופי גלוי וגם יופי נסתר. אך לפעמים מה שנראה יפה בעיני פלוני, יעורר דחייה בעיני אלמוני. רוב הצלמים עוסקים במידה זו או אחרת בבעיות הקשורות של קליטה – קליטת צילומי רחוב בפרט וקליטת צילומים בכלל. זה בא לידי ביטוי בכמות ה'לייקים' ברשתות הסוציאליות: יש כאלה שתמונותיהם מקבלות אלפי 'לייקים' וכאלה שזוכים ל'לייקים' אחדים בלבד. מה קורה? כאשר התמונה תואמת את הטעם, את הערכים, את השקפת העולם של הצופה, הוא לוחץ על הכפתור ושולח 'לייק'. אם לא – אז אחד מן השניים: או שהצופה נפתח לניסיון חדש ואז התמונה תקבל ערך חדש בעיניו, או שהוא ידחה אותה ולא ישלח 'לייק'. האם יש בכך משהו שיכול לשנות את פני העולם? לדעתי, הצלם כן יכול לשנות את הצופה, ולא חשוב מה הוא מצלם ובאיזה סגנון. פעם שאלתי את חתנו של הרבי שלי מצ'רנוביל, את הרב מורדכי טברסקי. והוא השיב לי: "אם התמונה יפה, ביכולתה להביא אדם לידי תשובה". ואם הצלם מצליח לשנות אנשים באמצעות התמונות שלו, אז הוא ישנה גם את העולם.

מה ברצונך להגיד לישראלי שיבקר בתערוכת הצילומים שלך?

"אם תמונה אחת מתוך 30 המיוצגים בתערוכה תעורר יהודי אחד ויביא אותו לקיום מצווה אחת בעולם הזה – יהיה לי די בזה".


אולי יעניין אותך גם

אולי יעניין אותך גם



הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.