1. עמוד הבית
  2. לובי נשי
  3. העצמה נשית

פינת פאר | בגלל החברות: כך אמללתי את בעלי ונטשתי את בני

כשאתי ילדה את בנה הבכור החיים שלה הדרדרו קשות בעקבות דיכאון אחרי לידה שגרם לה להגיע לחברה לא טובה. שנים רבות לאחר מכן היא מנסה לבנות את חייה מחדש ולבדוק האם יש סיכוי להצליח למרות הכישלונות

Print פארלי מורגנשטרן , כ"ו תמוז תשע"ח 09/07/2018 22:07

צללית צילום אילוסטרציה צילום: pixabay

אתי היא גרושה בת 48 ואמא לילד אחד, שמנהלת עסק ענק ומשגשג. היא אחת מהנשים שכל מי שמכיר יודע לספר עד כמה היא חזקה ועצמתית, אבל בכל זאת היא ביקשה להיפגש לשיחת העצמה.

בתחילה הופתעתי מאוד, בדקתי אם זו האתי הנכונה, זו שכולם וגם אני מכירים, המוצלחת, המאושרת והמעושרת, אבל אחר כך הבנתי שכל אדם יכול ללבוש מסכה. נפגשנו אצלה במשרדים של העסק, על כוס קפה שחור בסוף יום עבודה, גיליתי אישה שהחיוך שלה בורח ביחד עם אחרון הלקוחות.

"נמאס לי לחייך לכולם ולאפשר להם לחשוב שהחיים שלי הם דבש, אני חיה בעולם של שקר חיצוני וריקנות אמתית פנימית", הסבירה לי מיד אתי בכאב.

ביקשתי מאתי שתחזור אחורה, אל המקום בו נולד הכאב ולימים בהם הוא התחיל והיא סיפרה:

"היינו זוג צעיר ורגיל, אני בוגרת תיכון נחשב והוא בוגר ישיבה יוקרתית. החיים הלכו ממש לפי הספר, בתחילה הם היו נחמדים ומלאי ריגושים ואתגרים, כמו אצל כל זוג צעיר אחר, אבל אחרי שנה הכל השתבש.

היינו נשואים רק שנה כשילדתי את בני. הלידה הייתה קשה ומסובכת ויחד עם התינוק החדש קיבלתי את חיי במתנה. אבל לא רק ילד וחיים קיבלתי במתנה עם הלידה, שהעניקה לי גם בונוס אכזר בשם 'דיכאון לידה' מסוג קשה במיוחד. הדיכאון הביא עימו שינויים תכופים במצבי הרוח, יכולתי לצחוק שעה ולבכות שעתיים אבל לא הסכמתי להודות שיש בעיה וממילא לא הסכמתי לטפל.

הדיכאון גרם לי לראות את בעלי כטיפש, תמים ואפילו קצת מיותר, הרגשתי שהוא נטל עלי. חיפשתי אותו בפינות ובסדקים והצלחתי גם למצוא נקודות רעות בזוגיות שלנו. דאגתי להזכיר לנו מידי יום עד כמה אין בינינו התאמה, עד כמה אני נמרצת, תוססת ומצליחנית, והוא עדין שקט ולא חכם במיוחד. הקפדתי להסביר לו מדי יום עד כמה אנחנו שני עולמות שונים שיוכלו להסתדר אם רק היה חכם יותר.

אני זוכרת שהוא שתק ועשה הכל כדי לרצות אותי. עמוק בפנים ידעתי שאני מאמללת אותו, הפכתי אותו למסכן שנאלץ להילחם עליו ועל הזוגיות שלנו בכל כוחו, אבל אני הייתי חסרת יציבות ולא אפשרתי שילחמו עלי.

היו לי חברות גרושות ורווקות ואני קינאתי בהן, הן נראו לי מאושרות ללא עול או לחץ של בעל וזוגיות. רציתי לנסות ולטעום גם את חיי החופש מתוך אמונה "ששם" אמצא את האושר והרוגע.

היום אני יכולה להגיד בוודאות שהחברות שהייתה סביבי הייתה הרסנית וקלוקלת, הם שכנעו אותי שהכל בסדר איתי ואין צורך שאלך לטפל בדיכאון, הן שכנעו אותי שמגיע לי יותר, שהבעל שיש לי לא מתאים לי, שהבטיחה לי שמגיע לי לחיות בצורה הרבה יותר טובה ואני אט אט השתכנעתי.

נפרדנו וחזרנו מספר פעמים והוא התחנן שוב ושוב שננסה עוד פעם למען הילד, עד שיום אחד לאחר מריבה קטנונית וטפשית במיוחד החלטתי שאני חותכת את הזוגיות הזו באופן סופי. היום אני בטוחה שהיה לי יהלום ביד ובמו ידיי ואמירותיהן של חברותי לשעבר, זרקתי אותו.

אין ספק שלחברה שסביבי היתה השפעה משמעותית על הפירוק הכואב של הבית בסופו של דבר. תחושת הלבד הורגת אותי כל ערב מחדש.

חשבתי שאחרי הגירושין אני אגיע אל החופש המבטיח והמרגיע, אבל במקום להגיע אל האור והשלווה הגעתי אל עולם אפל שבו אין דין ואין דיין. אני יודעת שזאת קבוצה קטנה ובזויה בשולי החברה שלנו, אבל לשם נגררתי אחרי "החברות" שלי.

בתחילה הייתי בהלם כשקול פנימי זעק לי שוב ושוב שזו לא אני וזה לא המקום שלי, לא לשם רציתי להגיע, אבל כבר הייתי עמוק בפנים ואני התמכרתי לחופש המזויף. .

כדי לממן את כל הבילויים וחיי החופש החדשים שלי עבדתי ללא הפסקה, זו הייתה ממש התמכרות לעבודה על חשבון הבן שלי כי כבר לא היה מי שישאל לאן, מה ואיפה. המזל של הבן שלי היה אבא שלו, הוא היה אבא מסור וסייע לו להישאר שפוי בתוך המציאות הבלתי אפשרית. ביחד עם משפחתי הוא גידל את הילד שאני ילדתי, ילד שאני הבאתי לעולם ובחרתי לנטוש בעד החופש.

ראיתי בעיני כולם את הצער על ההדרדרות המהירה שלי ובחרתי להתעלם. הייתי מכורה לחיים החדשים שלי ולא יכולתי שלא יכולתי שלא להמשיך בדרכי החופשיה והחדשה, פחדתי לחשוב שהיא תסתיים.

אבל יום אחד החגיגה הסתיימה ואני מצאתי את עצמי בבית גדול, יפה ומעוצב אך ריק. גיליתי שאת השנים הכי היפות וחשובות שלי פיספסתי והיום אני קמה בבוקר ללא זוגיות, ללא מטרה, ללא עתיד וכשכל מה שעומד לרשותי הוא העסק שלי שיכול בוקר אחד לקרוס.

הוא כבר מזמן התקדם לפרק ב' עם אישה שזכתה בו ללא ספק, בנה בית והקים משפחה לתפארת. אני שמחה בשבילו ועצובה בשבילי כי אני יודעת איפה הייתי יכולה להיות לו הייתי מסכימה לקבל את הטיפול הנכון בזמן ולו הייתי זוכה לחום ואהבה שאותם חיפשתי.

המשבר הגדול של חיי תפס אותי לפני חצי שנה. הילד שלי, בני יחידי התחתן. חתונה שבשבילי סימלה אושר וצער גם יחד, כשאני יודעת בוודאות שלא הייתי האמא האידיאלית בעבורו. אחרי החתונה חזרתי לארבע הקירות שלי, אותם ארבע קירות מעוצבים שאני פוגשת כל ערב לבד ואני אמשיך לפגוש לבד, כי אפילו את הזמן המועט שהבן שלי כן בילה איתי, אני צריכה לחלוק עם אשתו, כלתי הטריה.

בכל ערב מחדש אני מנסה לחייך לצאת לחפש נחמה אבל בפנים אני שבורה לרסיסים.

ממרום גילי ואחרי שנים ארוכות של חיפושים, אני יודעת להגיד כי כל מה שהיה חסר בחיי זה טיפול נכון בדיכאון שלאחר לידה והמון חום ואהבה שיאפשרו לי לפתוח את העיניים ולהודות על תינוק בריא, על חיים שקיבלתי במתנה, על בעל טוב ועל משפחה תומכת ואוהבת. הייתי עיוורת ונוהלתי על ידי הדיכאון שלי.

היום אני מפנימה שמשפחה כמו שעליה חלמתי כבר לא תהיה לי ועל כך הלב מלא בצער ובחרטה. לפעמים אני מרגישה שאני לא ראויה לחיים חדשים. אני לא סולחת לעצמי ולא מבינה מה חיפשתי "שם" בלי הילד שלי ובלי המשפחה. חזרתי בתשובה לפני מספר שנים ולמדתי בדרך הקשה והכואבת שאני צריכה לחזור הביתה, לחפש את אתי האמתית ולנסות לבנות אותה מחדש".

אתי סיימה את המונולוג שזרם בשצף קצף מפיה. הכאב היה מורגש, הדמעות שזלגו והפנים האמתיות שנחשפו הפתיעו אותי וגם את אתי בעצמה.

"הכאב שלך מורגש, הוא כאב אמיתי ומהלב אמרתי לאתי והבטתי לה בעיניים, "את הנעשה אין להשיב, כואב שהשעון הביולוגי מתקתק מבלי לבקש את רשותנו אבל מכאן ואילך הבחירה בידינו".

עזרתי לאתי וביחד פתחנו פצעים כואבים, הסברנו שאנשים נוטים להיות שיפוטיים כלפי עצמם והבהרנו שרק ברגע בו נסלח לעצמינו על טעויות שעשינו נוכל להתקדם לעבר המטרה. הזכות היא לדעת שטעינו, נפלנו ומתוך בחירה אמתית ורצון לצאת לדרך חדשה מתקדמים לכיוון ההצלחה.

הדגשנו שבמקום בו יש אמונה, רק שם אפשר לתקן והזכרנו שמחשבה יוצרת מציאות והמחשבה בידינו.

שמחתי שבמקביל לטיפולי העצמה אתי בחרה לטפל מול מומחים ופסיכולוגים בדיכאון שמעולם לא טופל ובכל שלושת הפגישות שלנו חזרנו ואמרנו שהעבר היה ובלתי ניתן לתיקון ורק ההווה הוא ההזדמנות שלנו לפעול למען העתיד.

אתי ביקשה שנדבר על פרק ב', אז דיברנו על האושר שמגיע לכולנו ועל כך שלרצון באהבה אין גיל או תוקף. הרצון להתחיל מחדש אומנם מלא בקשיים, אתגרים, ומחויבויות, אבל התוצאה הסופית שווה את זה. הדגשנו שנתינה מולידה אהבה ולמרות קשה לתת וליצור שיתופיות לאחר כ"כ המון שנים של לבד, חובה להשקיע ולדעת שזוגיות היא השקעה לטווח ארוך.

אתי בחרה להתמקד בטוב שבחיים, אתי עשתה בחירות רבות למען עתידה: היא בחרה במודע להתנתק מחברה שדרדרה אותה, היא בחרה להיות אחראית ולדאוג לעתיד שלה, היא בחרה להאמין בזוגיות חדשה ולבנות מחדש, עם המון תפילות, בית חם, יציב ואוהב. היא בחרה להאמין, להתפלל ולהודות על מה שכן יש לה ובעיקר היא בחרה לנסות לראות את הטוב והחיובי שבאתגרים.

אתי בחרה "לחיות מחדש".