1. עמוד הבית
  2. לובי נשי
  3. העצמה נשית

הנערה החרדית מתארת: "בכיתי ימים ולילות"

כשנערה חרדית בחרה בדרך מעט שונה מהוריה, הם זרקו אותה מהבית • שנים לאחר מכן היא רוצה לסלוח להם ותוהה אם זה אפשרי

Print פארלי מורגנשטרן , כ"ז אב תשע"ח 08/08/2018 11:40 עודכן: 10/08/2018 12:47

"סיוט ושמו סמינר" צללית צילום אילוסטרציה צילום: pixabay

פגשתי את רוחי כשהיא עצובה וכועסת. היא אמרה לי בכאב שהיא יתומה להורים שעוד בחיים. רוחי היום נשואה ואמא לשלושה ילדים, אבל הקושי והסבל מלווים אותה כבר שנים ארוכות.

"הכל התחיל בגיל שש עשרה", היא פתחה בכאב את הפגישה שלנו. "בחרתי לעצמי דרך קצת שונה מהדרך המשפחתית כינו אותי 'המודרנית של המשפחה'. הייתי בגיל הטיפש עשרה שהכל בו מוקצן ובקהילה הסגורה שלנו רואים הכל, גם מה שאת בעצמך לא תמיד רואה.

בחרתי לשמוע מוזיקה ולראות תכניות שנפשם של ההורים שלי הזדעזעה כשגילו על כך ועלו עלי. התוכניות לא היו גרועות והשירים סבירים יחסית, אבל אצל ההורים שלי זה היה סוף העולם.

גם בבית הספר לא מצאתי מקלט. לימודים היו הצד החלש שלי. היום אני יודעת שאני מאובחנת עם בעיות קשב וריכוז שכמובן גם השפיעו עלי בילדות. כבת יחידה בין תשעה בנים מאוד מוצלחים וחכמים, הציפייה של הורי והמשפחה הייתה גדולה, מבחינתם הפרעות קשב לא היו יכולות להפריע לי בדרך אל ההצטיינות בלימודים.

הלחץ שבו הייתי שרויה היה בשבילי חבל על הצוואר. הרגשתי שאני נחנקת ולא יכולה לעשות כלום בעצמי מלבד לנשום, כל החיים שלי היו בפיקוחם המלא של הורי, ממש חיבוק דוב אמתי וקשה.

כילדה טובה בסך הכל רציתי לעשות להם נחת. השתדלתי לשבת ולהקשיב בשיעורים למרות שהראש שלי היה הרחק משם, התאמצתי להביא ציונים טובים ומבחינה דתית להיות הבת שעליה הם תמיד חלמו, אבל בשבילי זה היה לחץ מטורף שהחמיר מיום ליום.

לא פעם שמעתי את המשפט שאומר שלהיות בת יחידה זה מדהים ובלב תהיתי למה זה כל כך מדהים, הרי רק אני יודעת שאין סיוט גדול מזה שכל חובת ההוכחה עליך 24 שעות ביממה ו-7 ימים בשבוע.

בגיל 16 נפלתי על מורה בסמינר שחשבה שעוד לחץ עלי זה מה שיעזור לי מבחינה לימודית ודתית. המורה הזו פגעה בכל הזדמנות, היא הצליחה להפוך אותי מנערה מקובלת לעצלנית ודחויה, היייתי פגועה וכאובה, ההדרדרות אצלי הפכה לקלה מתמיד.

איבדתי חברות ובעיקר את עצמי. בדיוק בגיל שהחברה בו כל כך משמעותית, גיל שבו הבנייה של הביטחון והכבוד האישי מתרחשים היה בשבילי הגיל שבו נרמסתי מדי יום. ההתעללות של מורה גרמה לי להתפלל שלא להתעורר לעוד בבוקר, הסמינר וההנהלה הפכו להיות האויבים שלי וההורים האשימו אותי כמובן.

לא היה שיח פתוח, הוריי לא הסכימו לקבל את גירסתי הפגועה וכך הצטרפו גם הם אל מעגל המאשימים. הביקורים שלי ושלהם בחדר המנהל הפכו לתכופים, המורה הזו שחשבה שהיא מחנכת אותי, דאגה ללכלך עלי בכל מקום אפשרי.

בכיתי ימים ולילות קיוויתי לצאת מהסיוט ששמו סמינר בו שהיתי ולעבור לסמינר אחר אבל ההורים שלי הבהירו לי שזו אפילו לא אופציה והמורה דאגה להסביר לי מדי פעם עד כמה אני בעייתית.

התחננתי לעבור למוסד שיבין אותי שיקבל אותי שלא יחפש אותי בפינות ובסדקים, שיראה כמה טוב יש בי, כמה אני מוכשרת, שיש לי ראש טוב בדברים לא לימודיים ובעיקר שיש לי לב טוב שרוצה בסך הכל אהבה והבנה.

הקש ששבר את גב הגמל היו הגרביים שלי. בוקר אחד בשעת התפילה החליטה המורה שהגרביים שלי לא תואמות את דרישות הסמינר, מספר הדנייר שלהם היה נמוך מדי. המורה נגשה אלי וסגרה בחבטה את הסידור שלי. במשך כמה דקות היא נאמה שתפילה ללא צניעות אינה שווה ועל כן היא מבקשת ממני ללכת מהסמינר ולא לחזור לעולם.

כל הכיתה היתה בהלם, גם אני. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי, אומנם הגרביים לא היו אטומות מספיק לדעת הסמינר, אבל זו הפעם הראשונה בה אני לא עומדת בתקנון. התחננתי למורה עם דמעות בעיניים שתאפשר לי להישאר כי אין לי לאן ללכת, אבל היא סירבה. אחרי מסכת ההשפלות והצעקות יצאתי מהסמינר והורדתי את הגרביים לגמרי. .

מכאן הדרך לרחוב היתה קצרה. אמא שלי הזדעזעה שאני ללא גרבים וכשניסיתי להסביר לה היא לא הסכימה לשמוע. 'את פורקת עול' היא צעקה עלי וטרקה את דלת של הבית.

ואני מצאתי את עצמי יושבת שעות בגינה, מחפשת חופש ואוזן קשבת ולא מוצאת לאן לפנות. רגע לפני שבחנתי את השינה על הספסל בגינה, נכנסתי לחנות הנעליים בה היינו קונים את כל הנעליים של המשפחה והתחננתי אל מנהלת החנות שתעסיק אותי. היא ביקשה לדבר עם אמי קודם ואחרי השיחה היא איפשרה לי להיכנס לחנות ואפילו ארגנה לי מקום לישון.

ההורים שלי מחקו אותי באותו הרגע, 'אל תבואי לבית גם לא בטעות' הם אמרו לי. היום אני יודעת שהם לא וויתרו לגמרי על השליטה עלי. הם שילמו למנהלת החנות שתיקח אותי תחת חסותה ומדי יום קיבלו דיווח מפורט עלי ונתנו למנהלת הוראות כיצד להתנהג איתי. שלא מרצונם הפכו מנהלת החנות ובני ביתה למשפחתי המאמצת, כשהוריי משלמים את החשבון אבל מצפים גם לדיווח שוטף.

לא פעם ראיתי את אמא שלי ברחוב וכשראתה אותי היא עברה כביש כאילו אני אוויר, עוד אחת מהרחוב ולא הבת שלה. לא סלחתי לה על כך.

בגיל שמונה עשרה מנהלת החנות, כזרוע של הוריי, הציעה לי שידוך ואנחנו נפגשנו והתארסנו. את ההכנות לחתונה עשיתי עם מנהלת החנות, כמובן שלרגע לא ידעתי שזה על חשבון הוריי.

ביום החתונה לא יכולתי להסתכל להורי בעיניים. לחופה הם הובילו אותי בצורה מעשית ללא רגש וללא אהבה. הצלחתי לשמוע כמעט באופן מוחשי את אנחת הרווחה של הקהל והמשפחה, כאילו כולם באופן קולקטיבי אמרו בלב 'סוף סוף הפושטקית של הקריה מתחתנת'.

בוקר אחד כשכבר לא יכולתי לסבול את המגורים בשכונה ואת העיניים השופטות, ברחתי ביחד עם בעלי שהבין את המצוקה שלי למקום רחוק, הכי רחוק שאפשר כפי שהדגשתי לבעלי.

מצאנו דירה בצפון הרחוק, רצינו להתחיל את החיים מחדש אבל לאחר שהגיעו שלושת הילדים כבר לא הייתי אותה נערה מתבגרת והצלחתי לראות דברים בעיניים של אמא. היום אני רוצה לסלוח להם ולהשלים.

חשוב לי שהוריי ידעו למרות הכאב שאני שלהם והם שלי. יש בי רצון עז לבוא לדפוק בדלת שלא ראיתי שנים, אני מפחדת מהתגובה. אני מרגישה חצויה ללא הורי ומשפחתי, אבל מאיפה לוקחים כוחות לסלוח? האם זה אפשרי בכלל?"

רוחי סיימה את סיפור חייה ואני הרגשתי כאילו חוויתי איתה את כל החוויה המטלטלת מחדש. חיבקתי אותה והרגשתי שהיא הצליחה לפרוק סיפור של שנים ארוכות בפגישה אחת.

ניסינו לחזור אחורה במנהרת הזמן לימים היפים, לגעגועים למשפחה ולאהבה. מצאנו ילדה קטנה שמלאה בכעס ורצון אדיר לפרוק מחויבות ולהיות עצמאית במחשבה, בדיבור ובמעשה. הבנו את הפורקן שהתפוצץ בגיל ההתבגרות ומהיכן הוא בה.

הדגשנו שאנחנו כאן בכדי להאמין שגם הכאב בא להראות לנו שאנו מסוגלים להתמודד והבחירה אם לסלוח או להמשיך לשנוא היא בחירה שתלויה ברוחי בלבד.

לאחר שיחות העצמה והבנה שלא תמיד הכל חלק וזורם, רוחי בחרה לסלוח להוריה מתוך הבנה. הבנה שלפעמים לאחר - או במקרה זה להוריה - אין את היכולות לחנך בצורה הנכונה, הבנה שלא כל הורה יודע ללכת עם המתבגרים בין הטיפות, לזרום איתם מחד ולהציב גבולות מאידך, הבנה שחיים בקהילה אלה חיים מחייבים וזה מה שגרם להוריה להגיב בכזו קיצוניות.

רוחי בחרה להבין אפילו את הצעד הקשה של סילוקה מהבית. צעד קיצוני ואכזרי, אבל מבחינת הוריה זה היה צעד לבטח את שלומם הרוחני של שאר בני המשפחה, הזכרנו את הדאגה לשלומה שהיתה שם תמיד באמצעות מנהלת החנות ומשפחתה. הוריה שילמו על החתונה ביגוד דירה מחייה והכל ללא ידיעתה.

רוחי בחרה לנסות לסלוח אבל לא לשכוח.

במשך חמש פגישות דיברנו על העבר הכואב והפגיעות שעדיין מרחפות מעל רוחי בכל פעם שהיא נזכרת בילדותה ונערותה, וכשסיימנו את תהליך העצמה הרגשי, רוחי ביקשה את עזרתי בגישור מול הוריה ואני פניתי אל ההורים שהיו בהלם מהשיחה.

לאחר תהליך קצר הבינו גם הם שרוחי סולחת ורוצה בקשר איתם. הפגישה המרגשת והעוצמתית בין רוחי וילדיה להוריה הובילה את הפגישה השישית שלי ושל רוחי. "שמחתי יותר מכול שאבא שלי ואמא שלי הדגישו לי שמידי יום חשבו עלי ועל משפחתי", אמרה לי רוחי בחיוך.

"פארלי תדגישי", היא ביקשה, "שלפעמים גם אנחנו כהורים או אנשי חינוך טועים. זו לא בושה להודות בטעות כי היא אנושית וטבעית, צריך לדעת לצאת מהקופסה לפעמים. וכשתהיו אתם הורים למבוגרים, תזכרו: לא כל האצבעות שוות - לכל מתבגר צורת חשיבה שונה".

ואני אומרת, אם גם לכם יש ילדים בגיל ההתבגרות, תנו להם המון אהבה והרגשה שהם שווים ורצויים. תהיו אתם האוזן הקשבת שלהם כדי שלא יחפשו אותה במקום אחר.

ואליכם אנשי חינוך יקרים: תדעו שאנחנו ההורים מאמינים בכם. הנשמות שלנו מופקדות אצלכם אז בבקשה תנו להם את היחס שמגיע להם ובעיקר אל תגרמו להם להרס עצמי. הילדים האלה הם שלנו ושלכם גם אם הם טעו וגם אם אנחנו טעינו.

וגם אם עשינו טעות, תמיד אפשרי להתחיל מחדש. דברו איתם מלב אל לב, הם מבינים ומרגישים והם בסך הכל עדיין ילדים. תנו להם צ'אנס ותעזרו להם כי מגיע גם להם "לחיות מחדש".



אולי יעניין אותך גם

אולי יעניין אותך גם