1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

הגמרא הריחנית וההורים המלווים לתחנה

בפיתחה של שנת לימודים חדשה בעולם הישיבות, הרב ראובן זכאים משתף את תחושותיו, כיצד ייראה יום המחר, עת ינהרו רבבות תלמידי ישיבות מלווים מטען רוחני - גמרא, וגשמי - מזוודה על גלגלים והורים שמחים אל תחנות האוטובוסים בדרכם אל הישיבה, אותה עזבו למנוחה קצרה בת שלושה שבועות

Print הרב ראובן זכאים , ל' אב תשע"ח 11/08/2018 23:23 עודכן: 12/08/2018 01:39

מחר זה קורה בחורי ישיבות חוזרים לישיבה.jpg חוזרים לישיבה. צילום: שוקי לרר

געגועים של אלול: מחר (ראשון), ישובו אלפי רבבות בני התורה היקרים המסולאים בפז למלא את הישיבות והכוללים. סוד גלוי הוא שישנה מגמת עליה עצומה בס"ד. וחרף רעשי הרקע והקיטרוג על הני צורבי מרבנן הממיתים עצמם באהלה של תורה. אדרבה, 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ!' כדאי לשים לב מפרגן ועין טובה מול עולם התורה הספרדי שאף הוא בשנים האחרונות הולך וצומח, הולך וגדל איכותית וכמותית מעל הטבע. ואם יש אנשים מבחוץ המנסים לזרוע מורך בלבבות, ואם יש כאלו מבית החושבים עדיין לדאוג לנו בשל 'תמימותינו' כביכול, עדים אנו להתגשמות ההבטחה האלוקית 'כי לא תשכח מפי זרעו'.

דוקא אותה התמימות היא שעמדה לנו, שהגענו עד הלום. אותה מסעודה משדירות, רחמים מאליפלט וששון מחולון, שגדשו בזמנו את כנסי הענק, הביטו ברגש רב ובהערצה אין קץ ברבותינו ובראשם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל ומושיטים היו ידים רותתות מהתרגשות אל מול פני הקודש, ומשיבים אותה אל פיהם לנשקה, כדרך שנוהגים בספר התורה. הם ששמעו בקשב רב את קריאתו הנרגשת של מרן רבינו זיע"א שזעק בדם ליבו: מנעו בניכם מן ההגיון, ושלחו אותם אך ורק לישיבות הקדושות, בלי שילובים ובלי הכלאות! ואת נכדיהם וניניהם אנו פוגשים כיום ממלאים את היכלי התורה ומהווים מקור גאווה ושמחה להוריהם ולזקניהם.

בזמן אלול במיוחד, יש תוספת ברכה, עם אותם אלפי חתנים חדשים כן ירבו, הנכנסים לראשונה בשערי הישיבה בעיקר אלו העולים לישיבה הקטנה, וגם לישיבה גדולה. ובעיקר הנוסעים מעיר לעיר וגולים למקום תורה. אני רואה אותם בתחנות האוטובוס, חלקם עם שני ההורים או אחד מהם, נציגות מהאחים והאחיות ולפעמים כל המשפחה. אותי זה מרגש עד עמקי נשמתי. לראותם עמוסים במשא, הכולל גמרא חדשה שריח הדפוס עדיין בוקע ממנה, שערי תשובה לרבינו יונה, טלית ותפילין. ולהבדיל המטען הרגיל, בגדים כרים וכסתות ועוד. גם עוגות וממתקים מהבית, פרי דאגתן של האימהות הרחמניות והטובות, המנסות להקל עד כמה שאפשר על חיכו האנין של בנם עד שיתרגל לאוכל הישיבתי.

אבל ישנו עוד מטען כבד יותר, שלא תמיד מבחינים בו מקרוב. והוא המטען הרגשי. ואם בכל הדורות היתה התופעה קיימת, בדור כשלנו הלכה והתעצמה ביתר שאת. ככלות הכל אין זה פשוט להיפרד מהקן הביתי החמים לעבר מקום חדש וזר, כשהלב מלא תהיה וחששות, וגם המון המון געגועים.

אמנם, לענין ישיבה קטנה בפרט, קיבלנו מרבותינו, ולא מכבר אף שמענו כדברים הללו יוצאים מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, מרן ראש הישיבה שליט"א במעמד פתיחת ישיבה קטנה בעיר נתיבות, שיש לכתחילה להעדיף ישיבה באותה העיר. כך שבכל לילה ילון הנער בביתו. בין היתר כדי להקל על העומס הרגשי בגיל הכל כך מאתגר הזה. בו הופך הילד באחת לנער בוגר. אך הכל מודים שההכרח לא יגונה, ולא תמיד הדבר בר ביצוע, לפעמים גובר השיקול של 'אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ' או מסיבות אחרות שהילד. כן, הילד! זקוק ללמוד בעיר אחרת מרוחקת מביתו. כמובן, אחרי שנלקחו בחשבון כל השיקולים האפשריים ונעשו ההתיעצויות עם גדולי התורה והצוות החינוכי.

ומשום מה, רבים הסבורים שאם מסרו את בניהם לישיבה מעולה, לידיהם האחראיות של ראשי הישיבה הרמי"ם והמנהלים הרוחניים שמכאן ואילך תם תפקידם. וכאן אשא עיני אל ההורים ואזעק בקול גדול: 'אל תחטאו בילד!' סלחו לי על הנימה אך בדיני נפשות עסקינן! דעתם הברורה של רבים מראשי הישיבות והמנהלים הרוחניים, ומבשרי אחזה הן באותן שנות הזהב כשלמדתי בישיבות הקדושות, והן כששימשתי בקודש בכמה מהן, שלצד הצורך המאוזן והנכון לתת לילד לעבור את המשוכות הללו וללמוד להתמודד בעצמו עם המציאות החדשה. חובתינו לרפד עבורו כמה שיותר את הדרך בעיקר בחודש הראשון ובשנה הראשונה. שכן אי אפשר לתאר גודל השמה והשאיה המתחוללת בנפש כשהגעגועים אוכלים בכל פה. וזה באמת הולך ומתעצם כשמדובר בנער בעל רגש, או שבא מבית חם ואוהב, וגם אם לא. שוו בנפשכם מה עובר בליבו של הנער, עם כל האוירה האלולית, וכל ההתמודדויות עם החברותות והסדרים החדשים. ובנוסף, על הרוב באלול גם לא יוצאים לשבתות הביתה. והיצר מומחה להכניס לנער מחשבות נוגות ודאוגות על החודש ויותר שהוא לא יראה את הוריו ומשפחתו. וכבר אמרו המושלים: 'תורתו של דוא'ג- מן השפה ולחוץ היא!'

תחילה וראש יש להרגיע, לא רק את הבחור. דוקא את ההורים. הורים שנכנסים להיסטריה מיותרת, לא מן החכמה עושים כן. יש משוכות בחיים שעלינו לאפשר לנער לעבור להתגבר ולנצח. לכן עליהם להירגע ולהרגיע גם אותו שזה נורמאלי, וזה עובר. ולאט לאט עוד יתרגל למצב. וכמובן להמשיך לעקוב ולשמוע ממנו. ויש גם לשקול בהחלט לנסוע אליו לביקור. מצד שני, גרוע ביותר אם יגערו וינזפו בו: 'מה קורה לך? ! מה הפינוק הזה?! תראה את פלוני ופלוני איך הם שמחים ומאושרים. מה עם הוי גולה למקום תורה?!' מה שבלי ספק רק יזיק.

אבל עוד טרם תתגלענה הבעיות, חכם עיניו בראשו, על ההורים לעשות הכל כדי שהבחור ירגיש גם ממרחק את הדאגה האהבה והאיכפתיות, אם בטלפונים, אם במכתבים (יש עדיין דבר כזה), או בשליחת מיני תרגימא על ידי ציר נאמן, בצירוף מילי דברכות והערכה בכתב יד דייקא מההורים ובני המשפחה. וכיום, שהשיירות מצויות אין מדובר במשהו קשה לישום. ואם בביקורים של ממש. גם אם הדבר כרוך בביטול תורה מצד המבקרים, אין לך ביטולה זהו קיומה יותר מזה. וזו מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים. לפעמים ביקור אחד של האב, או של האם, או של שניהם יחדיו. וכן של האחים הגדולים והבוגרים, או אפילו קרוב משפחה תורני הגר קרוב. מעניק לנער את מלוא תשומת הלב והאהבה שיעמדו לימינו עד למפגש הבא. ויחזקו את ליבו לעסוק בתורת השם תמימה בלב שמח. כל זה בלי שהנער מדבר על געגועים ועל קשיים. וקל וחומר בן בנו של קל וחומר כשהוא מתלונן ומביע קושי.

יש ישיבות שמודעות ועירניות למצב המורכב הזה, ומאפשרות יציאה לשבתות. ויש ישיבות המקיימות לתלמידים החדשים, שבת הנקראת בעגה הישיבתית: 'שבת געגועים'. הבחורים נשלחים למלא את המצברים בביתם, ושבים שמחים וטובי לב מלאי עיזוז ומרץ. ולפעמים מבחין אחד מהצוות החינוכי כי פני הבחור אינם כתמול שלשום, ומסוגל ברוחו הכבירה לשלוח אותו הביתה לעוד שבת, אשרי חלקו של מנהל רוחני זה שאמן פדגוג הוא. ויודע לבטל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות ישיבה הרבה.

ויש גם את ענין ה'פת בסלו'. ואזכרה ימים מקדם כשגברו עליי געגועיי לבית הוריי, והייתי מנסה בכל טצדקי להסיח דעתי ולא עלתה בידי. מה שהכריע את הכף כשבוקר אחד אמרתי אל ליבי: מה הבעיה?! הלא אם ארגיש שזה כבד מנשוא אבקש מהמשגיח הביתה לנסוע לביקור נימוסין. מדוע זה עזר?! כי ידעתי שהמשגיח שלי בהיותו איש חינוך מובהק באמת ייעתר. וידעתי גם ידעתי שהורי לא ייסרוני בשבט עברתם ויקבלוני אל חיקם. וראה זה פלא מרגע שחדרה הכרה זו לתודעתי לא הוצרכתי ליישמה. וסוף דבר שכל כך אוהב הייתי את הישיבה, שלעיתים אפילו בימי בין הזמנים הייתי שוהה בתוכה.

זמן אלול פורה ומוצלח!!





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. אשריך רבנו ראובן כל מילה בסלע!  

    שלומי

  2. תודה הרב המאמר מרתק מאוד שווה ליישם את הדברים כמה שזה נכון  (ל”ת)

    אור דוד

  3. יופי של מאמר  

    זאביק