1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. פרשת השבוע

חודש אלול - "אני לדודי ודודי לי"

סגן ראש העיר אלעד, צוריאל קריספל, עם מאמר לכבוד שבת פרשת שופטים ודברי התעוררות לחודש אלול 

Print צוריאל קריספל , ו' אלול תשע"ח 17/08/2018 07:57

פרשת השבוע צוריאל קריספל (1)

"אני לדודי ודודי לי"

'אלול' – סוגייה מיוחדת של 'ידידות' ולכן זהו הזמן המתאים לקניין השייכות עם הבורא יתברך.

נוראות הימים - מהדברים הצריכים אמונה.

היסוד של כל התורה כולה הוא האמונה. אמונה בה' יתברך, אמונה בתורה, אמונה בחכמי ישראל, יהודי מחויב להאמין גם בעניינים שהם למעלה מהשגתו ורחוקים מההרגשות שלו.

אחד הדברים שצריך להאמין בו הוא שחודש אלול הוא דבר עצום ונורא. כידוע, רבותינו גדולי ישראל עשו רעש – 'עסק גדול' – מאלול. ידועים דברי מרן הגרי"ס זצ"ל שכל ימות השנה צריכים להיות כמו אלול, ואלול עצמו ודאי ש'אלול' הוא.

ומספרים על מרן הגרי"ס זצ"ל, שמר"ח אלול היה שרוי בפחד איום ונורא. פעם שאל אותו יהודי אחד: "מה הפחד, וכי אלול הוא דוב"?! ענה לו ר' ישראל: "אלול מפחיד אף יותר מדוב! שהרי דוד המלך ע"ה אמר: "גם את הארי גם את הדוב הכה עבדך" (שמואל א' יז, לו)"

"מהדוב ומהארי הוא לא פחד, ואעפי"כ מעיד הוא על עצמו כי "סמר מפחדך בשרי וממשפטיך יראתי" (תהלים קיט, קכ) – אחז בו פחד נורא מפני משפט ה' בראש השנה"!

והנה, לנו קשה להבין זאת. אדם תוהה לעצמו: "ממה הפחד הגדול? הן אני חי כבר עשרים, ארבעים ואף חמישים שנה ועדיין אני חי, מהיכי תיתי שבדיוק עתה אמות... מהו, א"כ, עניינה של הבקשה שתקנו חז"ל בנוסח תפילת ימים אלו "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים"?...". לשם כך נדרשת מאתנו אמונה.

ובאמת, כך היא לשונו הנפלאה של הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע ד), "שציוונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי, אבל נירא ביראת עונשו בכל עת, וזהו אומרו 'את ה' אלקיך תירא'", כי יראת העונש – עצם העובדה שהקב"ה מעניש לעוברי רצונו –היא מהדברים שבאמת אינם נתפשים בשכל ועל האדם להאמין בהם!".

יתירה מזאת, אותה היראה הנדרשת מאתנו בתקופה זו היא דבר עמוק עוד יותר, שהרי כל חיי האדם בחסד ה': מזון, מים, הכל בחסד השי"ת, מליארדי חסדים. "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו...אין אנחנו מספיקין להודות על אחת מאלף אלפי ורוב ריבי רבבות" של חסדים שעושה הקב"ה עמנו.

אדם שמורגל לחיים של חסד ורחמים, קשה לו מאוד לחיות בפחד ויראה מהשי"ת, הוא אינו מסוגל לתפוס שכעת בר"ה הוא עומד למשפט שבו נקבע כל עתידו לטוב ולמוטב, ובאפשרותו כעת ע"י מעשיו לשנות דברים, לו, למשפחה הסובבת אותו, ואף לכל עם ישראל! ואעפי"כ חובה עליו להאמין בכך! לדעת שהקב"ה אמת ותורתו אמת, וגם העובדה שימים אלו הנם בבחינת 'ימים נוראים' זוהי אמת של תורה.

"ממך אליך אברח"

ישנם שני אופנים כיצד לזכות בדין הנורא של ר"ה, אדם יכול להיעשות צדיק בדינו, וזאת ע"י תשובה שעניינה תיקון ושיפור המעשים, אך ישנה אפשרות נוספת – ע"י הימצאות בתוך ה'חביקה' של הרבש"ע, בדברינו הבאים נתמקד באופן השני.

בתקופה זו יהודי עומד במצב שבו הוא חש כולו את נוראות הימים, כביכול הוא 'מחובק' בזרועותיו של הקב"ה ובו בזמן הוא נעמד למשפט אצלו. תחושת הקרבה והפחד אופפות אותו יחדיו. מתוך כך, כל הנהגתו בחודש זה שונה לחלוטין מהנהגתו כל השנה. במקביל, הימצאות בתוך 'חביקה' של הקדושה גורמת לכך שההנהגה עמו תיעשה ע"י דינים אחרים לגמרי, כי יהודי שמתקרב לבוראו – "יושב בסתר עליון בצל ש-די יתלונן" – יש לו אפשרות להינצל, בבחינת "ממך אליך אברח" (מתוך פיוטו של ר' שלמה איבן-גבירול).

כבר נודעו דברי הקדמונים ש'אלול' הוא ראשי תיבות של "אני לדודי ודודי לי" – סוגיה מיוחדת של ידידות. ולא יתכן שזו ידידות זמנית, מאחר וידידות זמנית לאו שמיה 'ידידות' – זו אינה ידידות ב'חפצא', בהכרח שימים אלו הם הזמן המתאים לקניין שייכות עם הבורא יתברך, וההינצלות מהדין מתוך חביקה של הקב"ה ע"י בניין השייכות והקשר עמו - היא עיקר עבודת היום.

זהו אחד מיסודות היהדות שכה נשכחו מאתנו – שה'אידישקייט' שלנו, המצוות והתפילות, אינם 'כפתורים' שלוחצים עליהם ותו לא. ודאי שישנם סדרים בעולם, סדרים של תפילה, סדרים של תורה וסדרים של 'סייעתא דשמייא', אבל היסוד של הכל הוא שהקב"ה הנו "אלוקים חיים".

חטאו, לקו ומתנחמים בכפליים

עומק העניין מבואר בדברי חז"ל (איכ"ר פ"א, נז): "חטאו בכפלים דכתיב 'חטא חטאה ירושלים' ולקו בכפליים דכתיב 'כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטואתיה', ומתנחמים בכפליים דכתיב 'נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם'".

והדברים צריכים ביאור: ראשית, מה הכוונה "חטאו בכפלים", שנית, מהו "לקו בכפלים", הן הקב"ה תמיד מעניש 'מידה כנגד מידה' ולא יותר. מלבד זאת, אם חטאו בכפליים הרי לקו על שני החטאים, וכיצד יתכן שילקו ב"כפלים"? גם עניין הנחמה בכפליים אינו מובן כל כך.

ביאור העניין כך הוא: לכל מעשה ישנן שתי השלכות על האדם העושה, לדוגמה אדם שיש לו מכונית והוא חפץ שתשרתו כראוי, עליו לשמור עליה, אם הוא מתרשל בשמירתו, מונח במעשהו חטא ועונש כאחד.

כל זאת בחפץ דומם כמכונית, אבל כאשר מדובר באדם חי – אמירת מילה הפוגעת בחבר, כאן כבר החטא הוא בכפלים, ראשית כל עצם מה שחטא נגדו, ומלבד זאת נוצר אצל אותו חבר רוגז על החבר הפוגע בו, רוגז שיכולות להיות לו השלכות רבות מעבר לעצם הפגיעה.

וכל שכן כשמדובר במלך מלכי המלכים הקב"ה, הן כבר כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ז ה"ו) שהחוטא נחשב לפני המקום "משוקץ ומרוחק ותועבה", כי מלבד אותן חמש דקות שביטל תורה, מונח בזה גם כביכול עלבון כלפי תורת השי"ת, לכן "תעזבני יום יומיים אעזבך" (ילקו"ש דברים רמז תתעג).

ירמיה הנביא זועק: "תופשי התורה לא ידעוני" (ב, ח) הקב"ה הוא "אלקים חיים", ותורתו – "תורת חיים", המשגיח ר' ירוחם זצ"ל היה אומר, אדם שיושב ליד הסטנדר ולפתע עזב את הגמרא, גם אם יחזור, עליו לדעת כי כשהוא הלך גם הגמרא שלו הלכה, וגמרא אינה חוזרת כל כך מהר...זוהי הסיבה שלא רואים הצלחה בלימוד, כי תורה אינה מכונה, מי שלומד דף גמרא לא בהכרח שידע אותו, לשם כך נדרשת סייעתא דשמייא.

כמו כן, מביא ר' ירוחם (דחו"מ ח"ב אות ע) את דברי הפייטן ליוצר יום ב' של שבועות איך שהקב"ה רצה כמה פעמים להוריד את התורה לארץ והיא סירבה, היה זה בזמן אדם הראשון ואחר כך האבות הקדושים, עד שהגיע זמן משה רבנו שלא היה שום טענה ומפריע, וגם התורה בעצמה חמדה ורצתה לרדת.

הרי לנו, שהתורה היא 'בעלים' על עצמה, לא די ליטול דף גמרא ליד ולהתחיל אז ללמוד, יש לחיות את התורה תמיד בכל עת ובכל שעה! [במאמר המוסגר, זהו בעצם החינוך הראשון ביהדות שמעניקים לתינוק, עוד לפני שהוא בכלל לומד לדבר, עוד לפני שהוא יכול לומר "תורה צוה לנו משה", מלמדים אותו לנשק ספרי קודש, כשנופל ספר אומרים לו "תרים ותיתן נשיקה"! והרי לאבנים לא נותנים נשיקה, רק לדבר חי, ל"תורת חיים"], זהו "חטאו בכפלים".

כך גם בעניין "לקו בכפלים", אדם שנענש ע"י בורא העולם, מונח בזה עונש כפול, ראשית כל, הקב"ה לא מעניק לו את הטובה שהיה אמור לעניק לו, אולם מלבד עונש הפסד הממון, הוא מפסיד גם את כל הטובות הנפלאות הטמונות בברכתו של השי"ת, כי הוא כביכול העליב אלוקים חיים.

וכך גם תיראה הנחמה – "בכפלים", כאשר הקב"ה יחזיר לנו את ארץ ישראל, מלבד מה שנזכה לקבל שוב את כל הטובות שהיו לנו בעבר, נזכה גם להיות חבוקים עם השי"ת מתוך קירבה ואהבה, וזוהי השפעת טובה בכפלי כפליים.

הקב"ה אומר, "אם אב אני איה כבודי"? (מלאכי א, ו) – כביכול ה' יתברך מרגיש את העלבונות, הוא חש מי באמת אוהב אותו!

סוגיית חודש אלול היא לקנות שייכות עם "אלקים חיים" ו"תורת חיים"

זוהי הסוגייה של חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי", לקנות את השייכות ל"אלקים חיים" ואת השייכות ל"תורת חיים", וכלשון הזה של מרן החזו"א במכתבו ללומדי התורה, "והעיקר לדעת לפני מי אתה עמל" – כי לא מדובר על 'מכונה' כי אם על "תורת חיים"!

זהו בעצם עניינה של עבודת האלול הנקראת 'יראת שמים' – להכיר בעובדה שאין כאן איזו מכונה שכביכול פועלת נגדך, מדובר בהשי"ת שישנה אפשרות, כביכול, להתפייס עמו, ואם אדם מראה לבוראו שאכפת לו ממנו, כאן טמונה הצלתו.

ידועים דברי רבו יונה בריש ספרו שערי תשובה: "ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאוד עונשו בכל יום, כי הוא יודע שיצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפיכה, ולא יגור מפני האף והחימה, על כן רעתו רבה".

"ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על העניין הזה (קהלת רבה ז, לב), 'משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם, בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו, ואמר לו קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?!".

והנה כשקוראים את הדברים, מיד כולם מקשים: "והרי אותו אסיר עשה מעשה טוב – הוא לא ברח?!" התירוץ הוא פשוט, אין הכוונה שהוא לא רצה לברוח, אלא שתחושתו הייתה, "לא נורא כל כך להימצא כאן בבית הסוהר". בתחושה זו מונח זלזול בעונשו של המלך – בעיני אותו אסיר אין הבדל בין אסיר לבין בן חורין.

אבל אדם שאכפת לו והוא מפחד, נשען על אותה שייכות שישנה בימים אלו, וכשאדם נמצא בתוך החביקה של הקב"ה אין לו מה לפחד, "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, אליך לא יגש" (תהלים צא, ז), זהו עיקר עניינו של בן תורה – השייכות ל"תורת חיים", קשר עם הרבש"ע, בילדותנו לימדו אותנו שבסיום הלימוד סוגרים את הגמרא ומעניקים לה נשיקה, סוגרים גמרא מתוך פיוס! זוהי צורתו האמיתית של בן תורה, וזוהי גם צורתו של חודש אלול – "אני לדודי ודודי לי".

ב' אופנים של ביטול תורה

החלק הראשון והחשוב ביותר בעבודת האלול הוא, כביכול, שלא להעליב את את הקב"ה! רבותי, היום כבר לא מרבים לדבר על עניין ביטול תורה, אולם צריכים לדעת שישנם שני סוגים של ביטול תורה.

סוג אחד הוא ההקפדה הנוראה על כל רגע מהחיים שיהא מנוצל ללימוד, לפי זה בחור שאוכל פרוסת לחם נוספת מעבר לנצרך לו, מונח במעשהו עוון ביטול תורה על אותן שתי דקות שבזבז על כך! [וידוע המעשה עם הגר"א זצ"ל שכשהגיעה אחותו לבקרו לאחר שלא ראה אותה למעלה מעשרים שנה, הוא דיבר עימה מספר מילים כדי לקיים את החיוב, ומיד חזר ללימודו!].

אולם ישנו סוג נוסף של ביטול תורה, חוסר לימוד הנובע מאי אכפתיות. זהו, כביכול, עלבון כלפי התורה הקדושה! קשה לי להוציא מהפה את הדוגמאות למעשה, אולם נתאר לעצמו בחור ישיבה שנכנס לחדרו בפנימיה, סוגר את הדלת, ונשכב על מיטתו ומתחיל בקריאת ספר מתח, זהו ביטול תורה מסוג אחר לגמרי, הוא מתנהג כאילו התורה פשוט אינה קיימת! התנהגות זו מהווה פגיעה ב"תורת חיים" וממילא גם ב"אלקים חיים".

"שדי באלקותי לכל בריה"

אחת מהתפילות המופלאות שבימים נוראים היא תפילת "הנני העני ממעש" הנאמרת ע"י החזן בדחילו ורחימו לפני תפילת מוסף, באמצע תפילה זו ישנה מילה אחת שהחזן צועק אותה בקול רם, "ש-די"!

מהו שם קדוש זה?

ידועים דברי רש"י עה"פ "אני א-ל ש-ד"י" (בראשית יז, א) – אני הוא שיש די באלוקותי לכל בריה", אין צורך בכלום מלבד השי"ת ותורתו, בבחינת "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים" (משלי ח, ל).

בעצם זוהי עיקר הבעיה של דורנו, חיים אנו בעולם שבו תחושת האדם היא ש"אי אפשר ללמוד רק תורה, צריכים קצת להרחיב אופקים...", וכיוצ"ב.

ידוע כי מה ש"שרף" והחריב את כל עולמנו הרוחני היה ההשכלה! ר' חיים מבריסק זצ"ל כותב במכתב לפני כשמונים – תשעים שנה, כי זכור לו לו מלפנים שתמיד עמ"י היה כולו עם אחד – קדוש לאלוקיו, ואמנם, לכל עיירה היה את המשומד שלה, השיכור שלה ואף המלשין שלה... אבל הציבור בכללותו היה כולו עם השם יתברך.

באה ההשכלה והפכה את הקערה על פיה, המשכילים טענו, כי אמנם צריכים תורה ועוד פעם תורה, אולם לא די בכך, צריכים דבר נוסף בחיים, לדעת מה שקורה בעולם הרחב – ההשכלה, מה שהחריב את העולם לא היו אותן דקות ספורות שבהן בחורי ישיבות היו מציצים בספרים החיצוניים רח"ל, אלא העלבון! הפגיעה במציאות הקב"ה כאחד ואין בלתו, כאילו, רח"ל לא די באלקותו! מי שאינו מסתפק בתורת ה', בחביקה של הקב"ה, מביא על העולם חורבן נורא ואיום!

כך הוא בעולם הרחב, וכך גם בעולמו הפרטי של האדם, על כל יהודי לחיות עם ה' יתברך ולחוש כי די לו באלקותו, הוא אינו נזקק לשום דבר נוסף!

זוהי אפשרות ההצלה שלנו ב'ימים הנוראים', "אני לדודי ודודי לי" – אני חי אך ורק בתוך התורה של הרבש"ע, עולם של ידידות, שייכות וחביבות עם הרבש"ע.

בברכת שבת שלום ומבורך

צוריאל קריספל

(מעובד על פי שיחת מוסר של הגרש"ד פינקוס זצ"ל לימים נוראים)





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.