1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

בג"ץ? בבית משפט תחתון צריך לשים אותם

מרן זצ"ל היה מרבה ללעוג לשופטים על חולשותיהם, על בורותם ביהדות ובהלכה, ועל מעשיהם באופן כללי באומץ יוצא דופן, ולא חת מפני כל. עד כדי שאמר באחת ההזדמנויות: "אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון, לא שווים, בבית משפט תחתון צריך לשים אותם" | טור מיוחד מאת הרב ראובן זכאים

Print הרב ראובן זכאים , כ"ו טבת תשע"ט 03/01/2019 20:27

בג"צ בג"צ צילום: פלאש 90

אחת התכונות המופלאות שאפיינו את גדולי רבותינו, היא דרך פעולתם מול מעשים ואנשים שבעיניהם הצופיות ראו לנכון להזהיר את ההמון מפניהם, עיתים יצאו חוצץ כנגדם בסגנון דיבור חד ותקיף, שכל השומע תצלינה שתי אזניו וכל בשרו נעשה חידודין חידודין. ועיתים שהיה סגנונם רך יותר, אבל היה מלעיג ומגחיך כהוגן את החוטאים ואת מעשיהם, להבזות בעליהן בעיניהן, עד שכל כל השומע יצחק להם.

גדול העולם ופלאו מרן רבינו זיע"א, שבנוסף לגדלותו התורנית הענקית ושלל סגולותיו הפלאיות, זכה  והיה גם גדול הדרשנים של הדור. הפליא עצה הגדיל תושיה בהנהגת פלאים זו כשהיה נדרש לדבר בגנותם של הרשעים ומעשיהם. אם כשהיה יוצא כאיש מלחמות יעיר קנאה ללחום מלחמות ה' בתוקף ועוז. ואם כשהיה מקטין ומשפיל את הרשעים ואת מעשיהם והופך אותם ללעג וקלס  בהומור המיוחד שניחן בו, על מנת להרחיק את צאן מרעיתו מפני המכעיסים ומנאצים את ה' ותורתו. ואם אמרתי אספרה כמה וכמה דוגמאות יכלה הזמן והמה לא יכלו. יש בינינו רבים שזכו לשמוע את דבריו הקדושים בהילו נרו על ראשנו, ויודעים היטב למה ירמזון מילינו.


כותב השורות עם הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א

כלומר, לא ראה די באמירות חמורות ותקיפות נגד עושי עוולה, אלא ראה צורך גם ללעוג ולבוז להם ולמעשיהם. כי היטב ידע מרן זיע"א הרועה הגדול כי זו התרופה היחידה מול הסחף הנוראי שאירע בעיקר באותן שנים אל החילוניות. וגם הנשק היעיל ביותר מול לעג השאננים וקיתונות של בוז שספגו שומרי התורה והמצוות, היתה איפוא הליצנותא דעבודה זרה הזו מגן ותריס בפני הפורענות.

וכמו שכתב החסיד רבינו יונה בשערי תשובה (שער א אות מז): "והנה כאשר האדם משתדל לתמוך ביד האמת, ויעזור אחריה ויתעורר בדבריה, והופיע אורו לעיני בני עמו, ויחזק ידי אנשי האמת ונשא ראשם, וכתות השקר ישפילם יגיעם עד עפר, הנה אלה דרכי קידוש ה' והוד והדר לאמונתו ועבודתו בעולם, ועוז ותפארת במקדש תורתו", עכ"ל. הרי שמלבד החובה לשאת את ראש אנשי האמת יש גם להשפיל עד עפר את כתות השקר ואלה דרכי קידוש השם.

כך או כך, תמיד קמו משולי המחנה פשרנים מצקצקים, שבעיקר מרצונם למצוא חן בעיני החוטאים, טענו לאמר: מדוע ללעוג? וכי כך היא דרכה של תורה? ומה עם אהבת ישראל? מדוע להלבין פני אדם ברבים? ואם היה מדובר בבעל מעמד, היו שטרחו לצטט פסוק חוץ לזמנו וחוץ למקומו: 'ונשיא בעמך לא תאור' (ולא שתו ליבם לדרשת חז"ל, 'בעושה מעשה עמך'), וכהנה טענות מטענות שונות הנובעות מבורות, טיפשות, או רשעות, או במעמד שלושתן. הגדיל לעשות שופט בדימוס, ש'הוכיח' בשעתו בחוסר דרך ארץ את אחד מגדולי הדור זיע"א, שדיבר בחריפות נגד פלוני, ממרשיעי ברית שהיה ואיננו, והשתמש בתוכחתו בציטוטים מ...החפץ חיים. ולא שת ליבו למה שכתב אדוננו הר"מ במז"ל: "במה דברים אמורים (שיש להוכיח את החוטא בסתר, ולא לביישו, ר"ז) בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל". (הלכות דעות פ"ו הלכה ח).

ואף לבעל השמועה, הוא ניהו מרנא ורבנא החפץ חיים זצוק"ל גופו, אירע לעת זקנתו, שמישהו הרהיב עוז, לתמוה עליו ברוב חוצפה כיצד כתב נגד ענין מסויים, הגם שנודע בשערים בזהירותו הרבה והנוראה לנצור לשונו, ובחיבורו הקדוש חפץ חיים - שמירת הלשון. והשיבו קדוש ישראל תשובה ניצחת והקהה את שיניו, שכל הקורא אותה נרתע לאחוריו כיצד עם כל ענוותנותו ואהבת ישראל היתירה שבו, יצא לקראת נשק נגד מפרי ברית, ולא החניף לרשעים בכי הוא זה. (ראו תמונה).

וכמה נואלו אותם מערערים, שמהרהרים אחרי רבותיהם. וכי מצאנו גדולים באהבת ישראל יותר מחכמי התורה שנבחרו על ידי ההשגחה העליונה לרעות בחמלה צאן קדשים? אדרבה! דוקא מתוך אהבת ישראל המפעפעת בליבם, הם דואגים דאגה יתירה שלא יגררו העם אחרי אנשים ומעשים בלתי רצויים, וילכו חלילה לאבדון כמותם בזה ובבא. וגם מגודל רחמנותם ואהבתם לחוטאים עצמם, הם נוהגים בלית ברירה כמו שהם נוהגים, אולי ילמדו תועים בינה, אולי ישמעו וישובו.  ובשמו של לוחם מלחמות השם הגרי"ז סאלאויצ'יק מבריסק זצוק"ל, אמרו: מי שמדבר איתי יותר מדי על אהבת ישראל, (בנסיון להניאו מלפעול  פעולות ולומר אמירות הנצרכות לצורך השעה והדור, ר"ז) מבין אני שאת ה' יתברך הוא לא אוהב מספיק.

נזכרנו בזה לפני כשבוע, כאשר התפרסמה הידיעה על השופטת שהודחה לפני פחות משנה מכס השיפוט, לאחר שנתפסה בקלקלתה כשהיא מתאמת מראש עם פרקליט שעמד לבוא לדון בפניה מה יוחלט בנוגע למעצרי חשודים. ואפילו מבע הפנים המופתע שיהיה עליה לשוות נוכח הבקשה שלו סוכם עימו מלכתחילה. בשעת מעשה הזדעזעה ארצנו ת"ק על ת"ק. הכל דיברו על הנזק הבלתי הפיך שגרמה במעשיה למה שעוד נותר מתדמיתם של בתי המשפט  בישראל, וכל העם מקצה דרשו להשית עליה עונש רציני למען יראו ויראו, וכך נעשה. והנה בא הבג"צ והפך הקערה על פיה, והחזירה על משמרתה כמעט כבראשונה. מה שמלמד שגם אם למאן דהוא בטעות היתה מחשבה על יושר ועל צדק אפילו מבחינה ציבורית ולמראית עין. הכל הלך לטמיון. יד רוחצת יד, כרגיל.

רבים מהקוראים לא יבינו על מי מדובר, ויתמהו איש אל רעהו לאמור: מה לתבן אצל הבר. ומדוע יש לנו לבקר את מומיהם, יהי להם לדייני דמגזייתא את אשר להם. וכי לא כך פסק הרמב"ם כהלכה פסוקה ללא עוררין:  "כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חירף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" לפניהם- ולא לפני עכו"ם לפניהם- ולא לפני הדיוטות. (פרק ו מהלכות סנהדרין הלכה ז, וכן נפסק בשולחן ערוך חו"מ סימן כו, א).

אבל אליבא דאמת, זה כן חשוב. נרצה או לא נרצה, גם בסוגיות הנוגעות במישרין לאורחות חיינו במישור הציבורי והפרטי הם מתיימרים לקבוע. בנוסף, יש אנשים יראים וחרדים שנאלצים להתדיין בפניהם אם בעל כרחם, אם כשקיבלו היתר מבית דין חשוב, וכיו"ב (וראה עוד בזה בשו"ת ברוך אומר להגר"ב שרגא שליט"א, (חו"מ סי' ו-ז ובהערות). ולכן טוב ונכון ואף רצוי בהחלט שנראה כיצד הם נוהגים איפה ואיפה בחבריהם כדי שנתבונן מה בין בני לבן חמי. זאת ועוד, ועל כך מילתנו אמורה מראש צורים, יש ענין להראות את הדברים בפומבי, שידעו הכל מה טיבם, ולא יפנו אל רהבים, כאשר לצערינו עדיין רבה המכשלה בנושא אפילו בקרב המכונים דתיים שפונים לבתי המשפט הללו.

ודוקא היום שמעמדם הציבורי ירד פלאים, עלינו להעלות על נס את הנהגתו הקדושה של מרן זיע"א הנ"ל ביחס אליהם, שלא זו בלבד שהיה מזהיר השכם והערב בכתב ובעל פה שאסור באיסור חמור לדון אצלם, שנחשבת הדבר כהרמת יד בתורת משה, עוד היה מרבה לדבר נגדם בזלזול מופגן ובלעג בלתי מוסתר. ראו לדוגמא בשו"ת יבי"א (ח"ב חו"מ סי' א אות ח, ועוד). ובשו"ת  יחו"ד (ח"ד סימן סה) מפיו לפידים יהלוכו: "כי מלבד שהשופטים אינם יודעים כלל בדיני התורה לשפוט בין איש לרעהו על פי החו"מ והפוסקים, וכבר אמרו חז"ל (גיטין פ"ח ע"ב): לפניהם, ולא לפני עכו"ם, ולא לפני הדיוטות, ועוד שהדבר ידוע ומפורסם שהם דנים על פי חוקות העכו"ם, וגם מכשירים לעדות עד אחד וקרוב ואשה ופסול, ורבים מהם בעצמם פסולים לדון לפי ההלכה. ועוד האריך להוכיח שאין שום נפק"מ בעובדה שהם יהודים, ואדרבה יש בזה חילול ה'.

בנוסף לכך, היה מרבה כאמור ללעוג להם על חולשותיהם, על בורותם ביהדות ובהלכה, ועל מעשיהם באופן כללי באומץ יוצא דופן, ולא חת מפני כל. עד כדי שאמר באחת ההזדמנויות: 'אלו קוראים את עצמם בית משפט עליון, לא שווים, בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם בשבילם ברא את כל היסורים שבעולם, כל מה שישראל סובלים רק בשביל הרשעים האלה, ריקים ופוחזים, שפחה כי תירש גבירתה. מה הם יודעים? ילד שלנו בן 7-8 יודע יותר טוב מהם ללמוד תורה. אלה שמו אותם בבית משפט עליון? מי בחר בהם? מי עשה אותם שופטים?...מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים?! רשעים כאלה, כולם סוררים ומורים, אין להם לא דת ולא דין...כולם מחללי שבת...עבדים משלו בנו', עכ"ל.

ולכאורה מדוע יש להשפיל ולהקטין, ולא די באזהרה לרבים? התשובה לכך פשוטה, כשיש מעשים או תופעות שהם גרועים באופן מוחלט, וברור לכל שלא יכונו על פי אמות המידה היהודיות והמוסריות- הם עושים את העבודה לבד, שפלותם ונבזותם ניכרת לעין כל. הבעיה מתחילה כאשר יש מולנו מעשים אשר לא יעשו העטופים באיצטלה של מעשים טובים ומוסריים. כשיש למשל מערכת משפט שאיננה בנויה על פי תורתינו הקדושה, העוטפת עצמה בצעצועי לשון מפולפלים, ובפעלולי צדק התלוים על בלימה, להסוות את העוול הזועק לשמים הכרוך בפסקי דין שמקורם במשפטי העכו"ם, בנטיית לב רגעית, או באג'נדה קבועה וידועה מראש. ובנוסף, יש את האוירה, את הדרת הכבוד שאופפת את חללי המשפט העשויים בקפידה, ואת גינוני ההדר שהם כופים אותנו לחלוק להם, מרגע הקריאה המבעיתה: 'בית המשפט!!' שנועדה לשוות למעמד התיאטרלי הזה חרדת 'קודש' מזוייפת, העמידה לכבודם, הגלימות השחורות, הפודיום המוגבה, וסדרי הדין בכללותו, שעלולים להשפיע לרעה על המתבונן, שלרגע מתאזרחת בליבו תחושה שאולי יש דברים בגו. נותרה אם כן הדרך היחידה להסיר מסווה, רק באמצעות ליצנותא דעבודה זרה. רק היא מרוקנת מתוכן תחושות לא נכונות שעשויות להתגנב ללב, נוכח משהו שנראה בחיצוניותו מכובד ומרשים.

וכמו שאירע מעשה ברבן גמליאל ואחותו אימא שלום, (שבת קטז ע"ב) שנביאהו כלשונו, עם הפירוש הרהוט בסוגריים מרובעים: אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הואי, הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה [היה פילוסוף כופר בשכנותה] דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא [היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו, והיה מקבלו בסתר]. בעו לאחוכי ביה. [רצו לצחוק עליו] אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה, אמרה ליה: בעינא דניפלגי לי בנכסי דבי נשי. אמר להו: פלוגו. [הכניסה לו מנורת זהב, וביקשה ממנו לדון בעניינה, ולפסוק לה ירושה, וכך היה]. אמר ליה [אמר לו ר"ג לשופט] כתיב לן: במקום ברא ברתא לא תירות. [הרי בתורתינו כתוב שבת לא יורשת במקום הבן]. אמר ליה [המין]: מן יומא דגליתון מארעכון איתנטלית אורייתא דמשה, ואיתיהיבת ספרא אחריתי, וכתיב ביה: ברא וברתא כחדא ירתון. [ענה לו השופט: מיום שגליתם מארצכם ניטלה התורה של משה (ח"ו) וניתן ספר אחר, שם כתוב שבן ובת יורשים כאחד]. למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא. [למחרת, הקדים רבן גמליאל והכניס לו חמור לובי משובח].  אמר להו: שפילית לסיפיה דספרא וכתב ביה: אנא לא למיפחת מן אורייתא דמשה אתיתי [ולא] לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי. וכתיב ביה: במקום ברא ברתא לא תירות. [לפתע שינה השופט את טעמו וציטט כביכול מסוף הספר ההוא, שם כתוב שלא בא הכותב להוסיף או לגרוע מתורת משה, ושבת לא יורשת במקום הבן] אמרה ליה: נהור נהוריך כשרגא, [אימא שלום צעקה לשופט: האר אורך כשרגא, רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד]. אמר ליה רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא [בא החמור ובעט במנורה, כלומר השוחד שלי קדם וזכה]. עד כאן המעשה.

ונשאלת השאלה, מה ראו רבן גמליאל ואחותו להזדקק לשוטה זה, עד כדי שהוצרכו לביים דיון משפטי מסובך לצורך כך?! וכי לא יכלו להסתפק באזהרה לשומעי לקחם שלא להתדיין לפניו, ודי בכך. ונראה שהן הן הדברים: היות והפילוסוף הצליח לשוות לעצמו בערמה תדמית נקיית כפים וברת לבב, במקרה כזה לא מספיק היה להודיע על האיסור. עלולים היו הבוערים בעם להתרשם מההילה הנקיה והמוארת שיצר סביב אישיותו, ולהיגרר אחריו, או עכ"פ לתמוה ולהרהר אחרי האיסור שנראה כגזירת הכתוב. בא רבן גמליאל ולא הסתפק בהצהרות או באזהרות, אלא עשה מעשה שגרם להגחיך ולהשפיל אותו, וגילה לעין כל את קלונו. כדאמרי אינשי: תמונה אחת - שווה אלף מילים. (על ענין 'אמרי אינשי ראה צדקת הצדיק לגה"ק מלובלין אות נג).

וזו הסיבה לדברי רב נחמן שאמר (מגילה דף כה ע"ב): כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודה זרה דשריא, ובאמת יש להתפלא, כיצד המידה המגונה הזו של ליצנות, שכת לצים אינם מקבלין פני השכינה הופכת להיתר כשמדובר בליצנותא דעבודה זרה. ברם, כידוע, "כל פעל השם למענהו" (משלי טז, ד). תכונת הליצנות ירדה לעולם בדיוק למטרה זו. כדי שבאמצעותה ישכיל האדם להלעיג ולההביל את העולם הזה, ללעוג לעוברי עבירה, ולעבירה עצמה. הצרה הצרורה שהאדם משתמש בה לגמרי לכיוון ההפוך: לזלזל במצוות ובדברים נעלים או במקיימיהן. (וכדרך שדרש המגיד מדובנה על השכחה שנבראה לטובת האדם, אך הוא משתמש בה לשכחת ה' ודרש לפי"ז כמין חומר את הפסוק "צור ילדך תשי- ותשכח אל מחוללך". (דברים לב, יח). אבל בבסיסה נועדה הליצנות בדיוק לכך, לגרום לאדם להבין את גודל הטיפשות הריקנות והחידלון שיש בעבירות ובקרב עושיהן.

וזו גם מטרת המכות שניתנו למצרים, על שבעה מהם נקרא בפרשתנו, ונצטוינו לספרם לבנינו ולבני בנינו עד עולם, וכמו שנאמר להלן, "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'" (שמות י, ב). ופירש רש"י התעללתי: שיחקתי. ואמרו רז"ל כשהקב"ה מכה אומה מכה את אלוהיה תחילה". כמו היאור והבהמות ואף פרעה עצמו שעשה עצמו אלהות, אשר לקו במכות הגדולות, מה שהחזיר את ישראל לאמונת אומן. ושומה עלינו לספר זאת לדורות הבאים. שיהיו הסיפורים הללו כלי בידיהם לראות בקלונם ולשחוק למשבתם של עובדי עבודה זרה, ועוברי עבירה בכלל, ההולכים אחר ההבל ויהבלו, וזו הערובה שלא ימשכו אחריה, וילכו בדרך טובים, לטוב להם כל הימים.

עיקרי המאמר פורסמו במגזין "הדרך"





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. הרב ראובן זכאים.יישר כח מילים כדורבנות!  

    תומר