1. עמוד הבית
  2. מוזיקה
  3. מוזיקה

הפייק ניוז ההיסטורי של תרבות הפיוטים

ישנו עולם שלם של צלילים וטקסטים תחת המונחים "פיוט/פייטנים", בעוד שבפועל  לא קיים קשר ביניהם - לא מוסיקלי ולא תרבותי • רפאל ביתאן בטור פיוט מיוחד

Print רפאל ביתאן , כ"ו טבת תשע"ט 03/01/2019 22:26 עודכן: 04/01/2019 02:47
תגיות:

טור פיוט תזמורת אנדלוסית. אילוסטרציה תזמורת אנדלוסית. אילוסטרציה צילום: יעקב כהן

בשנים האחרונות ככל שאני צולל יותר ויותר לרזי הצלילים והכתיבה, ותוך כדי כתיבה והלחנה וחיבוטי דעת רבים אני מגלה כי נבנה לו עולם שלם של צלילים וטקסטים תחת המונחים "פיוט/פייטנים", בעוד שבפועל  לא קיים קשר ביניהם, לא מוסיקלי ולא תרבותי.

הבהרה:

קודם שאסתער על משימת הסקירה, הפירוט הרעיוני והטיפול בהשלכות, חשוב לי להבהיר גם אני כמו רוב האנשים שאני מכיר טעיתי וטועה בהגדרות תרבותיות, ובמיוחד בתרבויות ואמנויות שיש בהם אינסוף חומר גלם, וכמעט שאין הגדרות מסורתיות ומפורטות.

ולכן, אינני בא להפריע לסלנג המקובל, או לשלול תארי מקצוע ממישהו, כל המטרה כאן היא בעצם לייצר הבנה מעשית שההשלכות שלה יהיו הפוכות מהשלכות התפיסה השגויה.
 
מהו פיוט/פייטן- תפיסת העולם השגויה
 
נעצור כל אדם ברחוב או אפילו נחכוך לרגע בדעתנו וננסה לחלץ הגדרה לשאלה האפורה הזו "מהו פיוט/פייטן", כנראה שבשלב ראשון יקפצו לנו שירים כמו "למולדת שובי רוני", "בתי צאי", "יפה ותמה", "זך אל אתה", "אהבת רעיה", "אל לעד לי לעד", "ידידי השכחת", "אנא ביתי שמם", "על לבבי", "נרדי נתן ריחו", ועוד כהנה וכהנה.

ובנוגע לפייטנים, מיד יקפצו שמות כמו ר' חיים לוק, יחזקאל ציון, ציון גולן, דוד ריאחי, אמיל זריהן, וכן על זה הדרך, במקרים יותר נדירים יהיה אפשר למצוא שליפה אוטומאטית של שמות כמו ר יהודה הלוי וכדו'.

ואם נמשיך ונצלול, וננסה לחפש את הגורמים לאסוציאציות האלו, נעמוד על כמה דברים:

1. כמעט ולא יעלו לנו במחשבה הגדרות כי אם סוגים שונים של חומרי גלם (שירים) ושל אנשי מקצוע (זמרים), מאידך כל מה שנוגע להגדרות יהיה מאוד אפור ומגומגם, ללא גבולות גזרה חדים וברורים.

2. כשנשאל את עצמנו מדוע כל הנ"ל מזוהה אצלנו מיידית תחת הכותרת "פיוט/פייטנים" נבחין כי התרגלנו לשייך בין טקסטים שמנוסחים (גופנית ומהותית) בשפה דתית מקורית ומזוהים מוסיקלית עם הערוץ המוסיקלי המוכר מבית הכנסת והשירה המסורתית, לבין המונחים פיוט ופייטנים, וזו כמובן טעות.

3. באופן כמעט מוחלט עולם הפיוטים והפייטנים כיום הפך להיות משויך לתרבות המזרחית, וזו גם טעות.

4. היצירה המקורית בעולם המוסיקלי הזה נעלמה.

5. המיינסטרים בעולם המוסיקלי הזה הן מבחינת השירים והן מבחינת הזמרים נשארו אותו דבר למעלה מ 30 שנה.

פיוט זו הגדרה טקסטואלית, ולא מוסיקלית.

השידוך בין מילים לצלילים, הוא השידוך המוצלח ביותר בעולמנו, זוגיות עם הוותק הגבוה ביותר, וגם הכי הרבה ילדים.

הצליל איננו רק לחן של זמרה , גם בדיבור שלנו האחד עם רעהו ישנו צליל, ישנה מהירות, וישנם קצב ואופני הגשה והמחשה, ומשום כך הכתיבה שלנו מאוד מושפעת מהמתרחש רגשית ורעיונית בתוכנו, וכמובן מהמטרה המכוונת בכתיבה.

היא יכולה להיכתב בצורה שמכתיבה קצב מסוים, ואף כזו המכריחה הטעמה, הגבהת קול ולחישה, שינוי קול ואף רגעי שתיקה, וכל זאת מבלי שהיא תיכנס לרגע להגדרת "מוסיקה".
שיטת הכתיבה הפיוטית לקחה את השפה העברית ועשתה לה בית ספר, הן במובן של להפוך את חומר הגלם למשובח ומופתי, והן במובן של המשחק והאתגר.

החזן יחיאל נהרי והזמר איציק קלה, חברי המקהלה של רחמים עמר ז"ל (קרדיט: תפארת הפיוט)

עזבו עכשיו איך ולמה הכל התחיל - בואו נתמקד ב-מה התחיל

הפירוש המילולי למילה "פיוט" מיד מביא אותנו למימד אצילי, קסום, פואטי, כתיבה שהיא מעבר לכתיבה רגילה, שצריך ליצור אותה יש מאיין, רמה אחת מעל ספרותיות.

וזו היא באמת ההגדרה, לא מעבר, לא פחות ולא יותר, בטח שאין כאן אמירה מוסיקלית.

המאפיינים והסגנונות כמובן השתנו ושוכללו עם השנים, וכמובן מכיוון שפסגת השפה העברית זו לשון הקודש שבמקורות, חומר הגלם של יצירת היש מהאין הוא המילים האלו, אך לא בגלל הקודש שבהם כי אם מחמת יופיים ועצמתן האיכותית.

בכל תקופה פואנטה שונה, פעם אלפא ביתא, ופעם חרוזים בסופי בתים, פעם אקרוסטיכון, ופעם זהות משקלים תנועות והברות, לעיתים הכל ביחד, לעיתים אף מסרים כפולים ומשחקי לשון המתגרים בהבנת הקורא, תעתועים וחריגות, מטבעות לשון והטיות, מליצתיות ולשון נסתרת, ועוד כהנה וכהנה.

מי שרוצה ללמוד בהרחבה את ההגדרות ואופני ההשתלשלות מוזמן לבלוע בצמא את הספר "השירה העברית בימי הביניים" של אהרון בן אור (יצא לאור לפני כ 60 שנה) חוקר תולדות הספרות העברית ועוד.
מתחיל להרגיש לכם יותר קשור ל"לך אלי תשוקתי" ופחות ל"הלילה לילה שמחה גדולה הלילה"? יופי, אנחנו בכיוון הנכון.

הגדרות מחליפות צורה עם הסלנג, אז מה הבעיה

עכשיו, נגיד שפעם היו מכנים רק כותבי שירים "משוררים" וכותבי פיוטים "פייטנים", והיום כינויים אלו הפכו להיות נחלת כלל מבצעי הטקסטים הנ"ל, זה יצר בעיה? לא.

א"כ לא אגיד כלום אם נקרא לאותם שלרוב מבצעים בשירתם פיוטים "פייטנים", אך אין היום כמעט מי שמבצע פיוטים.

כמו שכולם יודעים, חלק גדול משירי המסורת המזרחית אינם אלא גרסאות כיסוי בעברית לשירי המקור בערבית.
הם אמנם נכתבו באמצעות מטבעות לשון שמוכרות לנו מהמקורות, ואנקוט מבחר לא רע מהם "ביתי, אבי, מקדשי, אלי, חנני, גלותי, שעה נא, היעתר, יא אלי, חביבי, נפשי, לבי, עשה נא, יה יה יה יה יה יה יה יה" וכו', ויש מדי פעם גם כן חרוזים, או זהות תנועות, ולעיתים אף אקרוסטיכון שגורם לעוד 15 בתים להתווסף, אבל האם זה פיוטים? לרוב לא. והאם מי שמבצע את זה מוגדר פייטן? ממש לא.

לא אהיה קנאי ואחליט על דעת עצמי שלגודל שבח היצירה הנחשבת כ"פיוט" חייב ששום אילוץ לא יגדיר את היצירה, בטח לא לחן מוגדר, ובטח שלא הברות ותנועות מוגדרים מראש.
לא, נניח וזה תקין.

אך כמה עשרות נמצא מתוך מאות ואלפי הטקסטים הראויים להיקרא ולהיראות כמו שפיוט אמור להיראות.
עם כל היופי והסדר, הנושא המסודר והעיצוב המתוכנן, הרעיון המנוסח והגישה היוצרת, יש עשרות, אך עשרות מתוך אלפים.

רוב השירים הקיימים כיום בפלייליסט המוגדר בסלנג "פיוט" אינם אלא קאברים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, הם בכלל התהוו מתוך רצון להנגיש שירים פופולאריים עבור אלו שלא דוברים ערבית, או עבור אלו שלא מעוניינים לשיר בערבית, או כאלו שחשקה נפשם להביע את רגשותיהם המוסיקליים באמצעות דברי אמונה והודאה לה' תפילה או הבעה בשפה העברית, זה יפה מאוד, אלו לא פיוטים.

האם העיוות פוגע? אוי כמה שכן
  
נדמיין לרגע שבברזיל יווצר מצב בו ירדו שלגים במשך כמה שנים ברציפות, דבר שימנע מאנשים לצאת אל השטחים הפתוחים ולשחק כדורגל.
בעקבות כך, הילדים שיוולדו באותן השנים ישמעו מורקי"ם על כדורגל, ויוכלו לשחק ולחוות את החווייה בעצמם רק באמצעות כדורגל- שולחני, והם יתמידו ויתמכרו להנאת וחדוות המשחק.

האם זהו ספורט? ממש לא, זה אחלה משחק, אבל זה לא כדורגל, ובטח שלא ספורט.

ממש כך לגבי עולם היצירה המקורי שלנו, בתקופה מסוימת ומסיבות מסוימות (נושא לתכנית בפני עצמה) נעשתה קפיצת הדרך מנתיב היצירה המקורית (בטקסטים ובלחנים), לנתיב גיור יצירות הקיימות כבר במקומות אחרים.

עובדתית, הנתיב הזה מיצה את עצמו, וזה בא לידי ביטוי בשני אופנים בולטים.

1.      בז'אנר המתקרא "פיוטים" אפילו קאברים חדשים לא מצליחים להפוך למיינסטרים, והלהיטים במבחן התוצאה בשולחנות השבת נשארים אותם אלו של תחילת תקופת הגיור.

2.      האמנים המככבים במה שנקרא "פייטנים" נשארים אותם אלו כבר 30-40 שנה, ללא שום כאלו ההולכים בדרכם המצליחים אף הם.

וכל זה למה?

מכיוון שכל הענן הזה הוא בעצם פייק, אין בו ממש, הוא בסך הכל דבר זמני שמוצה כמעט עד תום, גם מבחינת החיבור אליו וגם מבחינת הסיכוי של אנשי מקצוע בו.

אט אט סגנונות מקוריים הופכים ליותר ויותר מבוקשים על חשבון ה-כביכול פיוטים, כמו גם קרנה של החזנות העולה והמתעצם. לא פחות מכך אחוזי החזרה אל השירה בשפה הערבית עצמה גדלים וגדלים, והכי הרבה דווקא אצל הדור הצעיר שיותר גדל על ה"כביכול פיוטים" ופחות על המוסיקה הערבית, ואפילו על ידי פרזנטורי- הקאברים בכבודם ובעצמם.

והכי בולטת זו היא הנטייה החזקה אל לימודי התיאוריה של המוסיקה הערבית ולא של הפיוטים, הנגינה וכל דבר המריח מבוסס ומנומק מוכח ומומחש.

אין אחד מהשירים האלו שמצליח לייצר עצמה חווייתית רצופה ומחשמלת, אינטלקטואלית ומאתגרת כמו טקסט קצרצר ומליצי של רבי יהודה הלוי, וזה לא בגלל ירידת הדורות, זה בגלל נטיית הדורות, כי עובדתית, טקסטים העונים על ההגדרות של "פיוט", גם כאלו שנכתבו היום, מייצרים את אותו הדבר מי יותר ומי פחות, ולעיתים אף פי כמה.

תעודת הזהות המוסיקלית של הפיוטים

בואו לא נשלה את עצמנו שישנה מוסיקה ספציפית המזוהה עם הפיוטים.

אבל, זה לא סותר שניתן לנסות ולשדך, והיו שניסו לשדך, ובהחלט האלמנטים המוסיקליים המזרחיים היוצאים מן הלב, גם כאן הוכיחו את עצמם כמוצלחים ביותר, אך ללא הכפפה.

צריך לשחרר את הפיוט מהסטיגמות המוסיקליות שנדבקו לו, ומאידך להפריח את הקאברים חזרה, זה מצחיק שלשידוכי הברות ה"חביבי" קראו "פיוטים" ולשירים הספרותיים בערבית הדביקו את המונח "שירי עגבים", כמאמר חכמינו, הרוצים לשקר ירחיקו עדותם.

אם כנים אנחנו, המטרה היא לשדך בין הכתיבה הגבוהה ביותר לצלילים הגבוהים ביותר, וזה מחזיר אותנו לעניין המעשי.

יש יותר פייטנים המשתייכים לתרבות המזרחית

בוודאי שברצות המזרח התיכון וצפון אפריקה כתיבת הפיוטים היתה נפוצה יותר, וממילא השידוך בינה לבין הז'אנר המוסיקלי הושרש יותר בתודעה העממית.

וכמו כן מרבית מהשמות שציינתי למעלה מרבים לבצע טקסטים העונים על הגדרת "פיוט" במלואם בחלק גדול מפעילותם המוסיקלית.

השורה המעשית המרכזית לסיכום הדברים מבחינתי מתחלקת לשני חלקים: 1. חובה להעמיד דברים והגדרות על דיוקן 2. חידוש החיבור בין האמנים הצעירים לבין היצירה המקורית, וחידוש החיבור בין ההגדרות המוסיקליות של מה שהם אוהבים לבין התוכן האמיתי שלהן שנשכח מאחור.

חזנים צעירים, וכאלו הרוצים להיות פייטנים

כל עוד לא תהיה לכם סחורה משלכם, תשכחו מלקבל מחיאות כפיים על ביצועים לעוסים במגרשים קיימים כבר.

חובה להתמקד בלימוד התיאוריה המוסיקלית, והכוונתה לא למקומות של שיחזור, אלא למקומות של יצירה.

המשפט "מתי יגיעו מעשי לידי מעשי אבותי" יכול להיות מכונן והרסני באותה המידה, אם הוא מתייחס לרמת המאמץ וההישגים הוא מכונן, אך כאשר הוא מתייחס לרמת מה שכבר קיים, חיקוי ובעצם המשכיות בלתי רלוונטית ועצמאית- הוא הרסני.

טקסטים ולחנים חייבים לדפדף אחור את עולם השטיחים והמפיות שלנו, לא את כולם, אלא את המאולצים שבהם.
ואסיים במשפט חיובי ומעשי, מודל ללמוד ממנו רבות בעניין הוא דווקא המלחין והפייטן רחמים עמר, ובעזרת ה' בתקופה הקרובה תוגש תכנית שלימה עליו, סיפורו ומפעל חייו.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.