1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

חלומות נשגבים וטבע האדם: הלקח הכואב של ונצואלה

קריסת הכלכלה הסוציאליסטית בוונצואלה יכולה ללמד אותנו פרק בפערים בין חלומות למימושם | ואיך זה קשור למערכת המשפט שלנו?

Print גרשון פרוש , כ"ח שבט תשע"ט 03/02/2019 22:37 עודכן: 04/02/2019 12:08

הפגנה בונצואלה ונצואלה צילום: איסאם רימאווי, פלאש 90

בדיחה ישנה מספרת על אמריקאי שהגיע לביקור בברית המועצות הקומוניסטית וזכה ממארחו להסבר מרגש על נפלאות הקומוניזם, על שוויון ועל אחווה. האמריקאי התרשם מאד ושאל את מארחו: "כלומר שאם יהיו לך שני בתים תהיה מוכן לתת אחד למי שאין לו?" "בוודאי" השיב המארח בביטחון. "ואם יהיו לך שתי מכוניות, תיתן אחת מהן למי שזקוק לה?" "כמובן!". "ואם יהיו לך שני שעונים, תיתן אחד מהם לאדם שאין לו שעון?" לאחר שתיקה קלה משיב לו המארח: "אאמממ... אאההה... זה לא". "מדוע?" התפלא האורח "בית ומכונית אתה מוכן לתת ואילו שעון לא?" "יש לי שני שעונים..." השיב המארח.

כאשר אידיאלים מתנגשים חזיתית עם הטבע האנושי, יוצאים האידיאלים בדרך כלל כאשר ידם על התחתונה. הציפייה שלנו היא כמובן שאדם ידע לשלוט ביצריו ולעשות את הדבר הנכון ולא את הדבר הנוח, ורבים אכן פועלים כך, אבל מי שמקים מנגנון אנושי גדול ומייסד את דרכי הפעולה שלו על הנחה שבני אדם יפעלו מתוך אלטרואיזם, עתיד לנחול מפח נפש, ולעיתים אף לגרום לאסון.

בשבועות האחרונים קבלנו תזכורת לכך בדמות הדרמה המתחוללת בוונצואלה בעקבות כישלון הסוציאליזם הקיצוני שהונהג במדינה הדרום אמריקנית בעשרות השנים האחרונות והפך דוגמה חיה לכל מה שרע בקומוניזם ובתכנון כלכלי ריכוזי. המשטר שקם על מנת לשפר את תנאי חייהם של ההמון, פעל בדרכים דרקוניות ופופוליסטיות, הלאים חוות חקלאיות, בנקים, חברות תקשורת, ומעל הכול את תעשיית הנפט שמהווה 30% מהתל"ג בוונצואלה. הכוונה המוצהרת הייתה לחלק את פירות הכלכלה לעניים, אך לאחר שנים לא רבות התברר שהמשטר לא רק קטף את הפירות אלא גדע את העץ כולו מן הגזע, והכניס את המדינה למצב של עוני ומחסור חמור. לפני כשבועיים קם מנהיג האופוזיציה בוונצואלה, חואן גוואידו, ובצעד מהפכני הכריז על עצמו כנשיאה הלגיטימי של המדינה. למרות התמיכה לה זוכה גוואידו מצד מדינות רבות ובראשם ארה"ב, עדיין לא ברור כיצד הפלונטר הזה ייפתר והתקווה היא שלא נחזה שם במלחמת אזרחים  עקובה מדם.

כישלון הסוציאליזם הקיצוני, כמו של אביו מולידו הקומוניזם, קשור לחוסר היעילות המובנה של תכנון כלכלי ריכוזי, אך לא פחות מכך הוא קשור לעובדה שהוא מתעמת חזיתית עם הטבע האנושי.

הקומוניזם סבר להקים עולם חדש, עולם בו כל אדם עובד כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, עולם של שוויון ואחווה, חברה בה כל אדם דואג לשני כפי שהוא דואג לעצמו. מה יכול להיות יותר טוב מזה? רק בעיה קטנה... זה לא עובד. למרבה התדהמה, אנשים לא אוהבים שנוטלים מהם את נכסיהם ומחלקים אותם לאחרים. כאשר מדובר במידה סבירה כנהוג במדינות רווחה, מוכנים אנשים לשתף פעולה עם השיטה, אבל כאשר נוטלים מהם יותר מדי הם מתחילים להתנגד. ומה קורה אז? השלטון הנחוש מפעיל אמצעים דורסניים על מנת לכפות את החוק, אמצעים שמעמיקים את ההתנגדות שגוררת החמרה באלימות השלטונית וכך נכנסת המדינה לסחרור מחמיר והולך של התנגדות ושל אלימות נגדית.

למה זה לא עובד? כי משחקים ב"נדמה לי". מקימים מערכת שלטונית שמייצגת לכאורה עמדה מוסרית מפוארת, אבל מתעלמים מהטבע האנושי שעתיד להכשיל אותו.

התכונה הכל כך אנושית הזו להחליף בין אידיאל לבין מציאות התבטאה בדרמה הוונצואלית מזווית נוספת - מערכת המשפט. בית המשפט העליון בוונצואלה תומך באופן נחרץ בנשיא הנוכחי, הכריז שאין שום תוקף להכרזתו של מנהיג האופוזיציה ואף אישר את הסנקציות שהפעיל נגדו הנשיא המכהן, ניקולס מדורו. תומכי המשטר נתלים בבית המשפט העליון ונחרדים מכך שיש כאלה המעזים להטיל ספק ביושרו ובאובייקטיביות של שופטיו. העובדה שבית המשפט נשלט על ידי תומכי הנשיא שמינה אותם על סמך דעותיהם הפוליטיות איננה מרככת את "הזעזוע העמוק" של תומכי המשטר, מהטלת הספק ביושרם של השופטים ומערעור יסודות הדמוקרטיה בארצם.

נשמע מוכר? אכן. גם בישראל זוכה מערכת המשפט לתדמית של קדושה, וכל המהרהר אחריה כמהרהר אחרי השכינה.

בעקבות פרשיה מכוערת שהתפוצצה לאחרונה ועסקה בהטיית תהליך מינוי השופטים, פרסם העיתונאי קלמן ליבסקינד כתבה חשובה ומרתקת בה הוא מראה כיצד עקרונות השיפוט של שופטים בבית המשפט העליון נעשים גמישים להפליא כאשר הנושאים העומדים בפניהם נוגעים אליהם עצמם. ממש התגשמות של דרשת חז"ל "ויהי בימי שפוט השופטים. דור שהיה שופט את שופטיו, היה הדיין אומר לאדם: טול קיסם מבין שיניך, והוא אומר לו: טול קורה מבין עיניך".

אבל יותר ממה שיש בדבריו של ליבסקינד תביעה כלפי השופטים, יש בהם תביעה כלפי אלה שמופתעים מהם. סביב מערכת המשפט נוצרה הילה של על-אנושיות כאילו שופטים אינם בני אדם, אלא מסוגלים להניח בצד את עצמם, את דעותיהם ואת נטיותיהם, לרדת בצורה אובייקטיבית לחלוטין לעומקם של דברים ולדון דין אמת לאמיתו גם כאשר הם נוגעים בדבר. בוודאי שצפוי מהם לפעול כך, אבל זוכרים? הרצון שלנו לא תמיד תואם לעובדות והנטייה שלנו לבלבל בין המציאות לבין איך שהיינו רוצים לראות אותה, היא בעוכרינו. האם מישהו סבור באמת ששופט איננו אדם? שבשערי בית המשפט ניצבת קליניקה בה עוברים השופטים פרוצדורה של כריתת האגו? שופט הוא אדם ככל האדם. הוא מצופה לשפוט ביושר ובהגינות ואני נוטה להאמין שמערכת המשפט בישראל אכן פועלת כך בדרך כלל, אבל אני גם מצפה מהם להכיר במגבלות הטבע האנושי, לא לחשוב שהם מסוגלים להתגבר על העיוורון התוקף בני אדם כאשר הם נוגעים בדבר, אלא לפסול את עצמם מלדון כאשר יש להם נדנוד נגיעה בנושא הנידון.

כך גם צריך להבין ששופטים, אנשים משכילים ודעתנים מטבעם, מגיעים לכס השיפוט עם דעות פוליטיות מגובשות. היומרה כאילו ביושבם על כס המשפט הם פוסקים רק על סמך האמת המוחלטת היא לא פחות מאשר מטופשת, ומייצגת שוב את הבלבול בין הרצוי למצוי, בין האידיאל לבין הפרקטיקה. אי אפשר ששופט יפסול את עצמו מלדון בנושאים פוליטיים, אבל צריך להכיר במגבלה ולדאוג לכך שהרכב השופטים ישקף את מגוון הדעות בציבור.

התורה, שניתנה על ידי יוצר האדם, מודעת לחולשות אנוש ואיננה מתעלמת מהן. הגמרא מלאה בסיפורים על כוחו של שוחד קל שבקלים ועל כמה שחכמי ישראל התרחקו ממנו כמטחווי קשת. מדובר בגדולי עולם, אנשי אמת ומוסר שהקדישו את חייהם לעבודת המידות, ואף על פי כן, ואולי דווקא בגלל זאת, הם לא האמינו ביכולתם להתגבר על הנטיות שלהם ופסלו את עצמם לדון אפילו על נדנוד קל של נגיעה.

התובנה הזו נוגעת לרבים ממעגלי חיינו, ואולי היא תמציתה של הדרך הישרה שיבור לו האדם. לשאוף גבוה, לחתור לתיקון מוסרי, אבל לא להתעלם מחולשות אנוש אלא להכיר בהם ולנסות להימנע מכישלונות.




עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.