הפגנת הרבבות, היום בבני ברק. צילום: יעקב נחומי

אני, האשכנזיה, מכה על חטא • דעה אני הקטנה, "אשכנזייה טהורה" מדורי דורות, בת לשושלות רבנים ולמשפחות חשובות מכל כיוון, רוצה לעמוד כאן, לדפוק על החזה הציבורי ולומר: אבל אשמים אנחנו • עדות מבפנים תהילה ישראלי תאריך: 17/06/2010 20:55:00

כולנו עסוקים בלבכות. עסוקים בלחפש אשמים. מוציאים את האמוציות בלכסות את קירות ירושלים בפשקווילי "צא טמא". מאשימים גדולי תורה במתן חסות ל"מוסר ולרודף" ר"ל. ואני הקטנה, "אשכנזייה טהורה" מדורי דורות, בת לשושלות רבנים ולמשפחות חשובות מכל כיוון, רוצה לעמוד כאן, לדפוק על החזה הציבורי ולומר: אבל אשמים אנחנו.

הן בשלנו כל הרעה הזו, במעשינו כל השנים הבאנו על כל הציבור את הצרה הזו. ייתכן שאנשי עמנואל הינם קרבנות ציבור, אם כי גם להם יש על מה להתוודות בדרך בה ניהלו את העניינים, כי המטרה לא מקדשת את האמצעים. ובכל זאת – עונשם גדול מדי. וכולנו אשמים.

היאך הלבנו פניהם של אחינו הספרדים, אשר התדפקו על דלתותינו וכל חפצם היה להעניק חינוך ראוי ואיכותי? היוכל אי-מי למנות את כמות הפעמים בהן נדחו משפחות טובות ויקרות על הסף, אך ורק בשל הסיבה הידועה – מוצאם ה"לא נכון"? העובדה שלא נולדו בצד הנכון של הים התיכון?

בטרם אמשיך, ברצוני להדגיש שאינני מדברת על אותם שנדחו משום שלא התאימו למערכת, משום שאורח חייהם אכן לא התאים למוסדות שסרבו לקבלם. את אותם המקרים הרי גם מוסדות ספרדיים טובים מסרבים לקבל. אבל רוב המקרים הרי אינם כאלה. רוב המקרים הינם דחייה על רקע מוצא נטו, כשלעיתים תתקבל בת למשפחה אשכנזית פחות טובה, ולא תתקבל בת ספרדית יקרה.

אין לתאר את כאב הלב של המשפחות הללו, אשר במסתרים תבכה נפשם באשר חשקה נפשו של ילדם ללמוד במוסד מסויים, והמה נדחו רק בשל הסיבה הידועה. הלבנת הפנים, כאב הלב, לילות של חוסר שינה, הדאגה העמוקה והמכרסמת לגורלו של הילד או הילדה, הפגיעה העמוקה הזו מתוך ידיעה ש"אני פחות שווה בעיניהם של אותם ראשי מוסדות אך ורק משום שאינני אשכנזי".

ואותם ראשי מוסדות, היאך הפכו הללו לחורצי גורלות, משלחים ימינה או שמאלה לשבט או לחסד, מתנשאים על כל העדה, והמה המושלים בכיפה בכל עונת רישום מחדש ולמעשה בכל השנה. לא פעם, ההתנשאות הזו היא בשליחותנו, בשליחותם של ההורים, שמפעילים לחץ בכדי שאותם תלמידים לא יתקבלו. כדי לשמור על "טוהר הגזע". וחלקם, ואקווה שהם רק המיעוט, גם מחציפים פניהם כלפי גדולי ישראל אשר פונים אליהם ומבקשים כי יקבלו ילדים מסויימים, ויש להם העוז והחוצפה, וקולם אינו רועד ושנתם אינה נודדת, כשהם משיבים למנהיגי הדור ב"לאו".

אינני מדברת גבוהה-גבוהה. אינני מדברת מחוסר הבנה של המתרחש ברחובנו. יודעת אני היטב את המתרחש במערכת החינוך, את הצורך לנפות. במשפחתי ישנם לא מעט ראשי ישיבות, מנהלי מוסדות, ר"מים, ראשי כוללים וכדומה. אני מכירה מגוף ראשון את ההתדיינויות בעונת הרישום. ומתוך אותה הכרות אני דוברת.

מתוך אותה הכרות אני יכולה להעיד על מקרה בו לא נפתחה כיתה נוספת בשכבת גיל מסויימת, משום שהיא היתה מתאכלסת ברוב ספרדי. כל אותם ספרדים היו בני תורה יקרים, ממשפחות מעולות, וזוהי התבטאותו של מנהל המוסד! אלא שהוא הודיע כי בצער רב לא יפתח את הכיתה. ומדוע? משום שאז המוסד כבר לא יהיה מוסד אשכנזי. וכך נאלצו אותם בני תורה יקרים לשלוח את ילדיהם בהסעות לשכונה אחרת בכל בוקר, והעיקר שה"חיידר לבני אברכים" את נפשו הציל.

או המקרה בו לחמתי למענה של בת ספרדיה, אותה ואת משפחתה הכרתי במרוצת החיים באופן אישי, וידעתי כי הינה בת מכבדת הורים באופן יוצא דופן, בעלת מידות ואישיות נפלאה, אשר כל מנהל מוסד ראוי היה לו שיתגאה בה. אביה ישב ולמד ועדיין לומד כל חייו, ואימה עקרת בית, א גוטע אידענע – ואין לי מושג איך אומרים את זה בלאדינו. אבל הסמינר האשכנזי סרב לקבל אותה, ולא עזרו כל תחנוני ומילות היושר שהלצתי עליה, או הפרוטקציה שלי אצל מנהל המוסד. אביה לא התייאש, ופנה לאחד מגדולי הדור, ומביתו נעשתה פניית אישית למנהל הסמינר. אלא שההוא, בדם קר, לא הסס לסרב לגדול בתורה. הוא על שלו עמד – והנערה לא התקבלה.

או מקרה חמור לא פחות, בו במשך שנה תמימה טען מנהל סמינר אחר כי בת מסויימת – שנותרה בבית במשך כל כיתה ט'! – לא יכולה להתקבל לסמינר. גם כאן מדובר באב אברך, ובאם שקיבלה חינוך מצויין, והדלתות ננעלו בפניהם. ושוב, כשהפעלנו את הפרוטקציה שלנו, נענינו על ידי מנהל הסמינר ש"אין לי מקום. הכיתות שלי מפוצצות". המקום הזה נוצר איכשהו בסוף השנה, כשפתאום התברר שהמורה הממונה על הרישום היתה בזמנו מורה של האם ומכירה אותה אישית. איכשהו נוצר מקום, ואיכשהו הבת הזו התקבלה לאותה כיתה אליה לא התקבלה במשך שנה תמימה. ואם זה לא עזות מצח של מנהל סמינר שלא מהסס לדחות בת על לא-מאומה, אינני יודעת עזות מצח מהי. מי יודע כמה בנות ממשפחות טובות נדחו כך, כשלא היה מי שיילחם עבורם ולא קרה להם הנס הזה.

ואחר-כך יושבים אותם מנהלי מוסדות, כרסם מלאת שביעות הרצון העצמית הולכת לפניהם, וטופחים טפיחה עצמית על השכם. שוב הצליחו לסגור שנה ולסגור רישום תוך התמודדות עם האיום ממזרח. שוב הצליחו לדחות בן יקר או בת יקרה, לשלוח אותו או אותה אל עברי פי פחת הכאב, ההשפלה, תעוקת הנפש שלא תאמן. אינני יודעת איך לא חרקו קפיצי מזרוניהם בלילה, כשהלכו לישון ברוגע, בעוד ההורים הללו שנתם נודדת. אינני יודעת כיצד היה בהם העוז שלא להעתר לתחנונים ולדמעות.

כי הדמעות הללו נערמו, ממשיכות להערם, ואלוקים יבקש את נרדף. והדמעות הללו עלו גדותיהן וכוס התרעלה מלאה וכולנו שותים ממנה. שוד ושבר בא בגבולינו עם פסק הבג"ץ הזה, ואנחנו, האשכנזים, אשמים.

אשמנו מכל עם. דיברנו סרה ודופי ללא שום הצדקה. אולי אם נכה על חטא, ונעבור גם לשלב הקבלה לעתיד, נראה ביחד עם כל הציבור עתיד טוב יותר.