כ"ג ניסן התשפ"ד
01.05.2024
יהושע התמוטט על הרצפה

דמעה של נעל: סיפור לט' באב / יצחק פלדמן

העיתונאי והסופר יצחק פלדמן מ'בקהילה', בסיפור מרגש לתשעה באב • הוא חוזר בזמן ונזכר בימי תשעה באב בשנות נעוריו בצפון הארץ ומספר על ניצול השואה שלא החליף את נעלי הבית     

דמעה של נעל: סיפור לט' באב / יצחק פלדמן
נעליים ישנות צילום: pixabay

מכל הזיכרונות של תשעה באב, חיכוך הפלסטיק הוא הזיכרון החי ביותר. אני עוצם את העיניים ומדמיין את הרעש יוצא מתחתית הסוליה ופוגע לי בעור התוף. מעל מקור הרעש הייתה חתיכת בד משובצת בחום בהיר וחום כהה. ברבות השנים המשבצות התערבבו ופרצו אחת לתחומה של חברתה בלי דין.

כל ערב תשעה באב הייתי מחכה כמו ילד טוב לאבלות שתחייב גם את הגדולים במעשי קונדס. בהיפוך הסדרים, בנעילת הסנדל, בהפיכת הכיסאות ובנשיקת המשענות את הרצפה.

וחיכיתי גם ליהושע שיחרוך בנעלי הבד שלו את רצפת המבואה של בית הכנסת. כי לכל חג ושבת יש הדלקת נרות, אבל לתשעה באב לא הייתה שום הודעה מוקדמת. אז יהושע ורעש נעלי הבד היו הצפירה של הצום.

כשהיינו ילדים קטנים יותר, צחקנו בקול. כשגדלנו מעט, שמרנו את השעשוע בלב. אבל תמיד הוא היה שם, מעורפל בין הבנה שאפשר להתעצב מהנעליים של יהושע, אבל אפשר גם לצחוק. תלוי בצבע העיניים.

לא פעם ניסינו לשאול את המבוגרים מה הסיפור של יהושע, ובעיקר של הנעליים שלו. למה אדם אמיד כמוהו שהייתה לו רשת גדולה של חנויות אופניים בכל הצפון, הולך בתשעה באב עם נעלי בד של זקנים - כך קראנו להן, כך קוראים להן בשקט כולם. ואם כבר הוא חובב כאלו, למה שלא יקנה חדשות תחת אלו שכבר בלו ושהמשבצות החומות שמעטרות אותן, גבולותיהן כהו, כמו דף מחברת חשבון שנשפך עליה מים.

אבל בינינו, אם כל חטאו של יהושע היה מסתכם בחיבה מופרזת לנעליים ישנות האופייניות לזקנים, החרשנו, ואולי אפילו לא שמנו לב. שהרי על אף זקנו המגולח של יהושע, יכולנו לשער שהוא נמנה במידה כזו או אחרת על שכבת הגיל התואמת. לילדים אין הערכת זמן, ובכלל, אין להם שום פרופורציות. אבל אם בכל זאת מישהו היה מבטיח לנו סוכריה כדי שנעריך את גילו של יהושע, היינו מעניקים לו שמונים או תשעים בלי הינד עפעף. גיל כזה שמתאים לנעליים זקנות כמו כפפה ליד. כמו נעל זקנה לרגל קשישה.

העניין הוא שחוץ מהגיל של יהושע יש עוד משהו שהיינו מוכנים לאמוד בשביל סוכריה טובה: את מידת הנעליים שלו. הן נראו קטנות בהרבה ממידתו כף רגלו. למעשה, הדרך היחידה שלו ללבוש אותן הייתה באמצעות חירור קדמת הנעל והוצאת האצבעות החוצה.

זה מה שהצחיק כל כך ביהושע, וזה עלה על כולנה. גם על הצבע חום-זקן, גם על המשבצות דפי חשבון מטושטשים, וגם על החיכוך העז שעל הרצפה. למעשה, החיכוך היה רק אמצעי להפנות את תשומת ליבנו לכניסתו של יהושע אל בית הכנסת. אוזן שומעת, עין רואה, ואז הלב צריך להחליט אם לצחוק או לבכות.

אם יהושע היה הולך עם נעליים כאלו בימי חודש אדר, על אחת כמה בפורים עצמו, היינו בטח רואים בזה הלצה חביבה. אומנם לא כמו זו של מיכאל, השכן מהבניין השלישי, שהיה מרים את רגליו בפורים לגובה חצי קומה, והופך לאיש הכי גבוה שראיתי בחיי. אבל הלצה היא הלצה, ולא חשוב הציון.

הבחירה של יהושע ללכת דווקא בתשעה באב עם נעליים מרופטות שכל קדמתן עשויה חור גדול, שהלך והתרחב משנה לשנה, נראתה מוזרה לכולם. למבוגרים שלא ידעו לענות לנו על השאלה הצודקת, ולילדים שלא באמת חיפשו כזו. עבורנו היא רק הייתה אמתלה להתרגש מעוד עניין חריג שלא תאם את כללי השגרה והעניק נופך מרגש לכל חגיגת תשעה באב שהחלה כבר בראש חודש.

ככל שהגיל עלה, כך התחדדה ההבנה שאולי יש כאן משהו מכוון. הייתי יושב ליד יהושע בדיוק מול הבעל קורא שניגן בעצב את איכה, והמוח שלי זינק מנקודה לנקודה. בהתחלה עוד התרגשתי מהמנגינה, אחר כך הריכוז הפך לשלולית והעיניים חיפשו אובייקט ליפול עליו בלי להפר את הריכוז של אבא שעיניו דמעו קצת בצער החורבן. יהושע היה טרף קל. יותר נכון הנעליים שלו. הן היו פתוחות מקדימה, ואצבעותיו הציצו מבעד לגרביים שחורים-עבים שגם הם ידעו ימים יפים יותר. הנעל עצמה הייתה קטנה ממידת כף רגלו של יהושע בכמה מידות, ובדמיוני חפרתי בה מחילות דרכן העברתי את אצבעותיו הזקנות של יהושע הלוך-חזור.

הישיבה על הרצפה מאמצת את העצמות. כל פעם שיהושע החליף תנוחה קרו שני דברים: הוא נאנח והאצבעות שלו נלחצו עוד טיפה החוצה. פעם הבעל קורא האריך בקריאת המגילה ואני עשיתי חשבון שאם יהושע יחליף תנוחה אחת על כל פסוק, החור יהיה כל כך גדול שיהיה אפשר להכניס לשם גם את האצבעות של עוג מלך הבשן.

*

כשהייתי בן תשע התכוננו לעבור דירה. כלומר ההורים התכוננו, והילדים התרברבו. את שנת הלימודים הבאה, כך אמרתי לכולם בגאווה, נעשה בעיר הגדולה בני ברק. הייתה גם איזו תחושה חמצמצה של פרידה, אבל לא משהו שזכור לי כטרגדיה גדולה.

תשעה באב היה האירוע הציבורי האחרון שלנו יחד עם כל השכונה. פגשתי שם את כל החברים, וגם את נעלי הבית של יהושע. הבנתי שכל מה שאני רואה עכשיו, הוא בסיכון גבוה שלא אראה אותו יותר לעולם. על אחת כמה וכמה את מה שזקן מביניהם.

במגילת איכה של אותה שנה היה לי קשה יותר מכל שנה. המחשבות על המעבר שהיה מתוכנן לאותו שבוע העמיסו עליי רגשית. התוכניות להתחלה החדשה, לחופש הגדול בבני ברק, למפגש הצפוף עם קרובי המשפחה במרכז, לפרידה מאלו שבצפון. לכביש מתחת הבית, לבית מתחת לבית. הבעל קורא ניגן בעצבות, והמוח שלי התעקש לרקד במקומות אחרים.

מצד שמאל נשמעה תזוזה. יהושע שישב יותר מדי זמן באותה תנוחה ביקש להחליף אותה באחרת. הוא התרומם מעט באיטיות, והחליף את רגליו מצד לצד, הנעל נמתחה בהתאם, והאצבעות החלו לשרבב ראשן החוצה עוד ועוד. תוך שבריר שניה הבחנתי שהחלפת התנוחה הפעם שונה לגמרי מהחלפת התנוחה של שנים עברו. שהגיל עשה כבר את שלו, והלולייניות קשה עליו. הנעל נמתחה עוד ועוד, יהושע לא מצא עדיין את היכולת לשוב לתנוחת ישיבה, והנעל שנמתחה יתר על המידה השמיעה קול מיוסר. זה קרה בבת אחת, לאורך כל החלק העליון, בין המשבצות של דפי החשבון הופיע קרע ארוך שביתר את הנעל הימנית מצד לצד והפך אותה לשתי חתיכות בד נטולות משמעות.

עמוק בפנים כבשתי צחוק אדיר. הסיטואציה הייתה הזויה: בית הכנסת היה חשוך. נרות דלקו בסמוך לכתלים ואף בקרבת מקום לבעל הקורא שניגן מנגינות נוגות. ודווקא בשיאו של המחזה האפלולי הזה בוחרות נעלי הבית של יהושע או לפחות אחת מהן, לסיים את חייהן עלי אדמות.

מצד שני, ואולי זה מה שסייע לי להחזיק מעמד ולא לפרוץ בצחוק, אין דרך אחרת לסיים חיים שהיו מוזרים עוד יותר. ברוך דיין האמת.

עוד דקה הבטתי ביהושע. ניסיתי להבין אם הוא מתאבל על החורבן או על הנעליים, אבל לא הצלחתי לקרוא את מחשבותיו, כי העיניים שלו היו עצומות, והוא הקשיב לבעל קורא בריכוז רב.

ואז קרה משהו נורא: הבעל קורא המשיך בקריאת המגילה והגיע לאחד הפסוקים המצמררים - "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן". כמו כל המגילה, גם את הפסוק הזה הוא העביר לקהל בניגון נוגה שהעמיק את העצב בלבבות. מצד שמאל נשמע פתאום קול עמום, העפתי לשם את מבטי במהירות. יהושע התמוטט על הרצפה, הוא שכב עם הראש קרוב מאוד לנר הסמוך לבעל קורא, ואם לא שמישהו תפס תושייה, סביר גם שכובעו היה ניצת ועולה בלהבות.

נבהלתי מאוד. לא רק אני. כל בית הכנסת הפך מבית אבלים לשוק מחנה יהודה. אורות נדלקו. מים נשפכו מכל כיוון, ואנשי הצלה יותר ממה שיכול להכיל האולם נדחסו פנימה. חשבתי שרק מהלחץ והדוחק הזה יכולתי לאבד הכרה כמה פעמים. הבטתי בחרדה על פניו של יהושע. הן היו חיוורות. חשבתי שאולי הוא מת אבל לא הייתה לי דרך לדעת כי אף פעם לא ראיתי אדם מת. חשבתי גם שאם הוא אכן מת, אולי אני צריך לנסות להחזיר אותו לחיים, כי מאיפה לי לדעת, אולי יש לי כוחות שאני צריך לגלות. אבל אז הרגשתי כזו גאווה בלב, ודמיינתי את הכותרות שיהיו בעיר למחרת, והבנתי שלכזה בעל גאווה לא יתנו שום כוחות להחיות מתים. חזרתי להיות ילד פשוט ומבוהל שעומד מול המוות. או ספק שלו.

עד היום, בתשעה באב אני נזכר בהתמוטטות של יהושע, ואני מנסה לשחזר את הרגעים האלו. בעיקר כדי להבין תוך כמה זמן הוא פקח את עיניו השחורות והביט בנו בחוסר הבנה. אם אדע, אולי אבין סוף סוף מה באמת קרה שם. האם היה זה אירוע מסוכן באמת או סתם התעלפות.

את המשך המגילה קראנו בלי יהושע. פרמדיק הוציא אותו על כיסא, נתן לו משהו לשתות, ולקח אותו לבית חולים לכמה בדיקות. בלילה לא נרדמתי. חשבתי הרבה על יהושע ועל המוות - או ספק שלו - שראיתי פעם ראשונה בעיניים. כנראה שלפנות בוקר נעצמו לי העיניים, כי אני אפילו לא זוכר שחלמתי משהו.

אבא ריחם עליי ולא העיר אותי לשחרית. הוא נתן לי להמשיך לישון. במוצאי הצום הוא הלך לבקר את יהושע יחד עם עוד כמה מתפללים. בגלל שישנתי הרבה בבוקר, וגם בגלל שכבר התחיל החופש, אימא הרשתה לי להישאר עד מאוחר ולחכות לאבא שיחזור ויספר על מצבו של יהושע.

בערך בחצות נפתחה הדלת. אני ישבתי על הספה, וראיתי את אבא. הפנים שלו היו חיוורות, והוא פסע בצעדים כושלים אל תוך הבית. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. עכשיו נבהלתי עוד יותר ממה שנבהלתי בבית הכנסת. קמתי במהירות ושאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי שהכול בסדר, והוא רק רוצה כוס מים. רצתי למטבח והבאתי לו בקבוק. אימא פרסה עוגה שנשארה משבירת הצום. ואבא התחיל לספר.

*

יהושע הגיע מהונגריה. את זה ידענו כבר מהמבטא. הוא היה איש עשיר מאוד. היה לו שם מפעל נעליים שייצר סחורה לכל רחבי אירופה. בכסף הרב שברשותו הוא החזיק לומדי תורה ומשפחות נזקקות. הבית הגדול שלו בפאתי בודפשט הבירה היה אבן שואבת למשולחים מכל העולם שהגיעו אליו כדי לשטוח את בקשתם.

עד כה יהושע נמנע מלספר לתושבי השכונה על עברו. היחיד שידע מעט היה הרב, אבל הוא נמנע מלהעביר את המידע שברשותו הלאה. יהושע לא אהב שמדברים על העבר, בקושי על ההווה. במוצאי תשעה באב של אותה שנה נפתחו השערים והוא גולל בפני המבקרים בחדרו את הסיפור המלא.

עוד הרבה לפני שפלשו הגרמנים, הוא הצליח להבריח כסף רב לבנקים ברחבי העולם. הוא הריח שמשהו מתרחש, ותכנן מסלול מילוט בטוח. כשהנאצים כבר הגיעו קרוב, הוא יצא לדרך יחד עם אשתו ובנו היחיד שכבר היה כמעט נער. בדרך קרה מה שקרה, והרכב שהוביל אותם אל נקודת הבריחה – נתפס. באשתו הם ירו במקום. בנו, מוישל'ה, הצליח לברוח אל תוך היער ועד היום איש לא יודע מה עלה בגורלו.

רגע לפני שעלו לרכב, כך סיפר יהושע, הוא ארז למוישל'ה כמה סוגי נעליים. הוא בחר עבורו בקפידה את הטובות ביותר מהמפעל שהשאיר מאחור. נעליים להליכה, נעליים לשבת, ונעליים נוחות מבד לשעת הנסיעה. אחרי שהילד ברח אל תוך היער, הבחין יהושע בנעליים של הילד זרוקות על רצפת הרכב. הוא הכניס אותן לתיק, וירד יחד איתן אל תא המעצר.

אחרי שהסתיימה הדרמה הלילית נשאר יהושע לבדו בתא. בלי אשתו ובלי בנו מחמדו. עכשיו היה לו מספיק זמן לבכות את מר גורלו, ולקרוע קריעה על אשת נעוריו שנרצחה בדם קר מול עיניו הקרועות.

לפנות בוקר נכנסו חיות האדם אל התא, צחקו למראהו המפוזר והפרוע, ולקחו אותו איתם אל המחנה. שם הוא חבר ליהודים רבים שחלקם כבר סגרו שם את השנה השלישית למלחמה. בדרך לא דרך הצליח יהושע לשמור על הנעליים של מוישל'ה. הוא תפר אותן צמוד לדש חולצתו הפנימית, והשתדל להתנייד באופן שלא יעורר חשד.

"לאורך כל תקופת המחנה", סיפר יהושע לאבא, "ניסיתי לשאוב מידע מאסירים חדשים. אולי מישהו פגש או שמע משהו על מוישל'ה. לא היה לי מושג אם הוא חי או מת. כל מה שהצלחתי לדעת זה שהוא מצא מחסה בחבורת פרטיזנים עזי רוח". הסיכון בקרב חבורה זו היה כפול ומכופל. הוא לא יכול היה סתם להתחבא וזהו. הפרטיזנים דרשו עבודה תמורת ההגנה והמזון. מדי לילה הוא יצא להניח מטענים בסמוך לשיירות הצבא הנאצי, וניצל את ממדי גופו הזעירים כדי לחמוק מעיני הבולשת.

בשלב מסוים, כך ידע יהושע, נעלמו עקבותיו של מוישל'ה. ומאז לאיש לא היה מושג מה אירע עמו. האם נתפס על ידי נאצי צמא נקמה ודם, או שמא חיה רעה אכלתהו. בלילות היה יהושע שוכב על הדרגש, ליבו קפוא מבפנים ומבחוץ, והוא מנסה להרהר בגורל בנו. מי יודע איפה הוא עכשיו, מה עובר עליו. אולי קר לו, או כואב לו. מי מאיים עליו, ואולי הוא בכלל גוסס ובעוד כמה רגעים לא יהיה אפשר להצילו.

למרות ימי השגרה האיומים במחנה, המחשבות על מוישל'ה ריככו את ליבו והשיבו לו את הדם האנושי. מדי לילה, אחרי יממה שלמה של עבודה בייסורים במהלכה הרגיש שליבו הפך כמו אצל כולם ללב אבן, באו המחשבות על מוישל'ה, והחזירו אותו לחיים. זה היה קשה, ואולי היה עדיף בלי, אבל הוא לא היה מוכן לוותר על הדמעות הרותחות שהזיל מדי ערב על הדרגש הרעוע.

האופן בו בנויה המערכת הפסיכולוגית של האדם מאפשר לו לשכוח צרה שכבר עברו עליה שבועות וחודשים. אפילו אבלות על ילד שנרצח, חזקה עליה שבשלב מסוים תעשה מקום לבעיות החיים האחרות. הדאגה במחנה להשיג מעט לחם וכמה כפות מרק מסוגלת לגבור על כל רגש אנושי אחר. "אם הייתי יודע שמוישל'ה מת בוודאות", הסביר יהושע לאבא ולמתפללים שבאו לבקרו, "סביר להניח שעם כל הצער והיגון הייתי שוכח אותו. כמו כל אחיי למחנה. למי היה פנאי לעסוק באבלות כששאלת המחר ניצבת מולך בסימן שאלה ענק. אי אפשר בכלל להבין את זה".

חסד עשה הקדוש ברוך הוא עם יהושע כשהותיר את חייו של בנו תלויים על בלימה. "יש הבדל גדול בין ילד שמת, לילד שאולי עדיין חי, אפילו בסיכוי נמוך, ואז בכל מקרה, מה שלא עובר עליך, אתה עסוק כל הזמן במצפון ובשאלות גורליות. אולי יש לך, או הייתה לך, אפשרות להציל אותו ברגע האחרון. כן, גם אם אתה מוזלמן עלוב הכפות במסגר ובריח באושוויץ הקפואה".

חודשים ארוכים חלפו על יהושע ונעלי הבד של בנו. הוא חיבק אותן בלילות, וכשהרעב הנורא גבר, הוא שוחח עמן בבכי, ולא פעם אפילו צחק איתן. החברים לדרגש תהו אם הוא הוזה בחלום או מתוך ערנות. לאיש במחנה לא היה פנאי נפשי לשאול לשלומו של חברו. ויהושע, נשאר לנגב את דמעותיו לעצמו.

*

"יהושע לא רצה לספר יותר מדי על מה שעבר עליו במחנה", אמר לנו אבא, "הוא העדיף להתמקד רק במה שקרה עם מוישל'ה ונעלי הבד. הוא עצמו שרד את התופת ועלה ארצה. בכל התהפוכות שעברו עליו הוא שמר מכל משמר את הנעליים של מוישל'ה, והתפלל כל יום מחדש לשובו הביתה בשלום".

לא היה חור שיהושע לא הגיע אליו. הוא ניסה בכל דרך לאתר את מוישל'ה. הוא פנה לארגוני הצלה שונים ברחבי העולם, ופרסם מאמרים בכסף מלא בכל עיתוני אירופה וארה"ב. אפילו לאוסטרליה הצליח להגיע, כי היתה לו סיבה לחשוב שמוישל'ה הגיע לשם. אבל הוא התבדה. שוב ושוב חזר הביתה במפח נפש ממסע חיפושים מייגע. ככל שחלפו השנים הבין יהושע בשכלו שאת מוישל'ה הוא כבר לא יפגוש בעולם הזה. אבל האמונה המשיכה לפעפע בליבו.

שנה אחת, לקראת תשעה באב, ישב בביתו וחשב על צער השכינה והחורבן. פתאום נפלה במוחו הארה: הוא חשב על אלפיים שנות חורבן שכבר הקהו את הרגש והצער. הוא השווה בין עוצמת האבלות שעדיין מכה בו על מוישל'ה, מול הרגשות שכבר אבדו לנו על בית המקדש ועבודת הכהנים. באותה שנה - עשה מעשה: הוא לבש את נעלי הבד של מוישל'ה, אחרי שביצע בהן כמה חורים שיאפשרו לרגליו להידחק לתוכן, ויצא עמן לבית הכנסת. "ברגע שלבשתי את הנעליים שלו, התחלפה ההרגשה בליבי: מאדישות יחסית, התחלתי להרגיש יותר את צער החורבן. הבנתי שאם מוישל'ה גורם לי לכזה צער, הצער של השכינה על גלותה והריחוק מבניה הוא גדול פי כמה. ובעיקר הבנתי שבדיוק כמו מוישל'ה שעדיין פוצע את ליבי כל יום מחדש בגלל חוסר הוודאות סביבו, גם בית המקדש אותו דבר. הוא לא מת. הוא רק יצא לגלות. אנחנו מתפללים כל רגע שיחזור, יחד עם משיח צדקנו. ולכן הצער לעולם לא יישכח".

מאותה שנה, בכל ערב תשעה באב, הוציא יהושע את נעלי הבד של מוישל'ה מהארון ולבש אותן. הן עזרו לו להרגיש יותר. בדיוק כמו באותם לילות על הדרגש, שהחיים האפשריים של מוישל'ה הזרימו דם בליבו, וסחטו ממנו דמעות. וכך בכל שנה, המחשבה על מוישל'ה עוררה את המחשבה על בית המקדש, ואת התקווה על שניהם שעוד ישובו.

"בכל השנים הללו", הוסיף יהושע, "היו לי ייסורי מצפון קשים על כך שלקחתי את מוישל'ה אתנו. היו לי מחשבות נוראיות שאולי עשיתי טעות, שהייתי צריך לשמור את מוישל'ה במקום אחר. להחביא אותו. להביא אותו למכרים גויים. היו לי אז הרבה רעיונות, אבל לא יכולתי לחשוב על פרידה ממוישל'ה, ולקחתי אותו איתי. ואולי אם הייתי נוהג בו אחרת, הוא היה עדיין חי וקיים. המחשבות האלו טרדו את מנוחתי ולא פעם העירו אותי משינה טרופה עמוסת חלומות. הייתי חולם שאני שומע את מוישל'ה קורא לי מבין עצי היער, ואני אוטם אוזניים וממשיך לשבת ולא עושה דבר.

"כשהנעל נקרעה לי בליל תשעה באב, נבהלתי. קודם כל זה היה עבורי סימן שמוישל'ה לא חי. שהנעליים שלו סיימו את תפקידן בקריעה על מותו. אחר כך פחדתי שמעכשיו כבר לא ארגיש אותו יותר, ואולי גם אשכח את האבלות על החורבן. כמה שזה נשמע מוזר, זוג נעלי בד הן אלו ששמרו על הרגש הפועם שנה אחרי שנה, ועכשיו הן נקרעו באופן כזה שכבר בלתי אפשרי לתקן אותן. עצמתי את העיניים בעצב. יותר ממה שהיה כאן עצב על המזכרת ממוישל'ה שאבדה, היה כאן עצב על הרגש החי שפיעם בי במשך עשרות שנים ועכשיו אולי יכבה. זו הייתה אבלות על האבלות שאבדה.

"אם לא די בכך. כמה רגעים אחר כך, כשהבעל קורא קרא את הפסוק "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" התעורר בי שוב אותו מצפון הפנימי. כל השאלות שעלו בי במשך שנים על כך שיכולתי לנהוג אחרת עם מוישל'ה, היכו בי שוב. הרגשתי שזו האשמה אישית כלפיי. שאני הוא האב הרחמן שדווקא מרוב געגוע בישל את ילדו וגרם למותו. כל הרגש שפחדתי שעכשיו יאבד לי, התנקז ברגע אחד אל תוך הלב שלי וגרם לעצירת הדם בבת אחת. התעלפתי".

"כשהתעוררתי, ראיתי את כל הבלגן שסביבי, את הרופאים ואת המתפללים שמנסים לעזור בכל דרך אפשרית. בדרך לבית חולים המחשבות חזרו אליי, אבל הפעם הן היו יותר אופטימיות.

*

"אתם יודעים מה חשב יהושע בדרך לבית החולים"? שאל אותנו אבא.

"לא", אמרתי, ודחקתי באבא לסיים את הסיפור שמתח אותי עד קצות מערכת העצבים.

"הוא חשב על זה שבדיוק כמונו, גם הקדוש ברוך הוא מתייסר בפסוק הזה. שהוא מרגיש שמרוב רחמים על בניו, הוא בישל אותם. שהוא האב הרחמן שרצה לדאוג להם ולהוציא אותם לגלות כדי להעניש אותם ולכפר על מעשיהם ובפועל גרם לאלפי שנות גלות ורציחות ופוגרומים".

"אז גם את השואה השם עשה", המשכתי בעצמי לפי ההיגיון של יהושע.

"נכון".

"ואם ככה, יהושע לא צריך להצטער על מוישל'ה שלו, כי זה בכלל לא היה תלוי בו. זה הידיים של הקדוש ברוך הוא".

"נכון מאוד", אמר לי אבא, "זה בדיוק מה שיהושע אמר לנו. ובפעם הראשונה אחרי עשרות שנים, הוא נרגע וחייך".

הסיפור פורסם בסוף השבוע במגזין 'בקהילה' 

תשעה באב יצחק פלדמן סיפור נעלי בית

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד