ז' אייר התשפ"ד
15.05.2024
פרשת פקודי

הרב שאול יורוביץ': בין שכל לרגש, בין תורה לתפילה

כמדי שבוע, הרב שאול יורוביץ' מתבונן לעומק באקטואליה היהודית ושולה מתוכה מגוון עצות לעבודת המידות והתמודדות עם מכשולים • והשבוע: על שתי צורות הקשר הגלויות התמידיות בינינו לבין הקב"ה שהן תורה ותפילה

הרב שאול יורוביץ': בין שכל לרגש, בין תורה לתפילה
הרב הצדיק שאול יורוביץ צילום: באדיבות המצלם

פרשתנו פרשת פקודי היא המשך ישיר לפרשת ויקהל, בשתי הפרשות הללו מתואר בפירוט רב עשיית המשכן וכליו בפועל ממש, למרות שכבר למדנו את כל זה בהרחבה בפרשות תרומה ותצוה בהן אנו קוראים את ציווי הקב"ה למשה איך לעשות את המשכן וכליו לא הסתפקה התורה בחזרה כללית כמו 'ויעשו ככל אשר צוה ה' את משה' כדרכה של התורה במקומות רבים אחרים אלא היא שבה ופירטה בדקדוק רב את כל מלאכת עשיית המשכן.

זה כמובן מעורר תמיהה גדולה מה נשתנה עניין זה מעניינים אחרים ומה התורה באה ללמדנו ולחדש לנו בחזרה ארוכה זו לכל פרטיה, בפרט לפי הידוע לנו מחכמינו ז"ל שכל אות ואות שבתורה באה ללמדנו לימוד מיוחד על אחת כמה וכמה שתי פרשות מלאות וגדושות שיש בהן לימוד גדול ומשמעותי.

בכדי לפתור וליישב עניין זה אמרתי בליבי להתבונן תחילה האם ישנם מקומות נוספים במקרא בהן התורה נוהגת בצורה דומה, בסקירה כללית דפוס חזרה מקיפה כזו מצאנו במקומות בודדים.

נפרט את הבולטים שבהם:

המקום הראשון הוא אצל סיפורו המיוחד של אליעזר עבד אברהם במסעו לחיפוש זיווג ליצחק אבינו, לאחר שהפסוקים מתארים בהרחבה את מסעו ותפילתו עד הרגע הגדול בו ההשגחה העליונה אכן מפגישה אותו עם רבקה אמנו, כאשר הוא פוגש את משפחתה של רבקה התורה חוזרת על סיפורו המפורט שוב כפי שהוא מספר אותה לבתואל ולבן, התורה לא מסתפקת בחזרה כללית מעין 'ויספר להם את כל הדברים האלה' וכדומה.

המקום הבולט הנוסף הוא בסוף פרשת נשא בו מתוארים קרבנותיהם של הנשיאים בחנוכת המשכן, התורה חוזרת ומפרטת שנים עשר פעמים את אותו הדבר בדיוק.

ישנם גם מקומות נוספים בספר ויקרא בתיאור הקורבנות שנראה לעתים שהתורה חוזרת ומפרטת שוב ושוב בכל קרבן אף את הדברים השווים לקרבנות אחרים.

בכדי להבין את המכנה המשותף לכל המקומות הללו ומתוך כך להבין מהלך עקרוני זה של חזרה על הדברים, נתבונן בתחילה על שתי צורות הקשר הגלויות התמידיות בינינו לבין הקב"ה שהן תורה ותפילה.

'תורה' מכונה 'שכל אלוהי' היא החכמה העליונה ועיקר תפיסתה הוא במוח האדם, 'תפילה' לעומת זאת נקראת 'עבודה שבלב', חובת התפילה נדרשת מהפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם'. ביתר ביאור: 'תורה' היא דבר הבורא אל הנברא ה' הנשפע תחילה במוחו של האדם ועליו להשיב דברים אלו אל ליבו, תפילה היא דבר הנברא אל הבורא המתעוררת בליבו של האדם ועולה ומתגלה במוחו.

הבחנה עיקרית ומשמעותית בין עבודה שבמוח – חכמה לעבודה שבלב – תפילה היא שמצד התפיסה השכלית ישנו ערך רב לתפיסה מהירה וכוללת, חכמינו ז"ל אומרים 'לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה', חכם הוא מי 'שרואה את הנולד', כלומר הוא רואה עניין אחד ומבין מתוכו את כל מה שמסתעף ממנו, החכם יודע לראות את כל הפרטים בראייתו את הכלל העיקרי, וממילא עיסוק בפרטים ללא הבנת השורש והעיקר יש בה חיסרון.

עבודת הלב היא ההיפך הגמור, היא מתעצמת דווקא בחזרה שוב ושוב על אותו הדבר, הדבר בולט למשל בדיבורי אהבה שבין אוהבים ששוב ושוב חוזרים על אותם ביטויי אהבה ודווקא זה מבטא את עוצמתה, יתר על כן בכדי להגיע לאהבת ויראת ה' שהיא בלב מדריך אותנו הרמב"ם להתבונן שוב ושוב בגדלות הבורא עד שליבנו יתעורר, לכן על התפילה שבלב נאמר (ברכות לב) "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל", וכן (שם כא) "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו", וכמו שמצאנו את משה רבנו מתפלל תקט"ו תפילות, זו גם הסיבה שאנו מפרטים בתפילתנו שוב ושוב כמעט את אותן הבקשות והשבחים. (בספרי קבלה אכן מבואר שהראש דומה לאות י' שהיא נקודה והגוף דומה לאות ו' שהיא מבטאת המשכה וגילוי אותו י', וזה מקביל למה שנתבאר שהרי החכמה היא בראש והלב מקומו בגוף)

אם כן ניתן לומר שמה שהתורה מלמדת אותנו בכל חיסור או ייתור ובכל אות ואות לימוד מיוחד אין זה מפני שהתורה כביכול מתקמצנת במילותיה שהרי דיברה תורה כלשון בני אדם אלא שזהו צורת תפיסת החכמה כאמור 'דרך קצרה' בה כל מילה טומנת בתוכה מהלכים שלימים, היפך דרכה של תפילה כאמור.

מובן וברור שהבחנה זו אינה רק בין תורה ותפילה אלא גם התורה עצמה נחלקת בין החכמה שבראש לבינה המתגלה בלב, ולאחר התפיסה הכוללת בבחינת חכמה על האדם להתבונן ולדקדק בכל פרטי לימודו ואף לשנן ולחזור על לימודו וכנודע שהחזרה והשינון על הלימוד בא דווקא מאהבה ומחיבור רגשי ללימוד, שזה שאינו מחובר בליבו למה שלמד לאחר שהבין את לימודו מתקשה יותר לחזור על זה שוב.

אם נחזור ונתבונן לאור תובנה זו באותן הפרשות שהתורה חוזרת על אותו הדבר המובאים לעיל נראה שכולן מבטאות עניין זה, סיפרו של אליעזר עבד אברהם היא סיפור של תפילה שעושה פירות, וכדברי רש"י שם (בראשית כד מב ד"ה ואבא) "אמר רבי אחא יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה" שיחה משמעה תפילה, אם כן רבי אחא ממש מבחין כאן הבחנה זו בין תורה לתפילה שתורה ניתנת ברמיזה ותפילה היא דווקא הרחבה ואריכות כאמור, ולפי מה שנתבאר התורה ניתנת גם היא ברמיזה דווקא.

מלאכת המשכן גם היא עבודה שבלב וכנודע ביאור הכתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" שביארו "בתוך ליבו של כל אחד ואחד" והיא שלימות עבודת התחתונים מלמטה למעלה, כל שכן עבודת הקרבנות המבטאות התקרבות התחתונים והתכללותם למעלה והרי התפילות נתקנו במקום הקרבנות.

ממילא מובן היטב מדוע במקומות ספציפיים אלו באה התורה ללמדנו את עבודת הלב שהיא דרך ארוכה ההולכת ונבנית דווקא מחזרה על אותו הדבר שוב ושוב.

ניתן לומר שפרשות אלה מתחילת פרשת תרומה ועד סוף ספר שמות הן כעין מסע ארוך בו קשרי אהבה בין ישראל לאביהם שבשמים הולכים ומתפתחים בצורה נפלאה זו שלב אחר שלב דווקא מריבוי וחזרה כאמור.

נוסיף ונאמר שגם בעבודת המשכן עצמו מצאנו את שתי הבחינות הללו מחד עם ישראל מביא נדבת הלב ומאידך בצלאל ואהליאב הם החכמים הבונים בפועל את כלי המשכן, על עבודת הלב של ישראל נאמר "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה" שכל עיקרה היא אכן הריבוי כאמור, אך עבודת החכמה היא לתת מידות מדויקות לכל כלי ולכל עבודה.

הקמת המשכן בפועל נעשתה דווקא על ידי משה רבנו כפי שנאמר בפרשתנו "וַיָּקֶם משֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן" מפני שהקמת המשכן מבטאת את החיבור בין עבודת הלב של ישראל לעבודת המוח של החכמים וזה עבודת הצדיק לחבר הכול לכדי חטיבה אחת.

פקודי

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד