ו' אייר התשפ"ד
14.05.2024
הבריחה השלישית

עדות מהתופת: "לקחנו הפמוטים במזוודה, את החנוכייה השארנו"

ויקטוריה נולדה באוקראינה והתגוררה בה עד שפוטין פלש למולדתה. זו אינה הפעם הראשונה שמשפחתה נאלצת לעזוב את המדינה שהיא אוהבת. הם לקחו את נרות השבת במזוודות ונמלטו

פליטים נמלטים מאוקראינה: אילוסטרציה
פליטים נמלטים מאוקראינה: אילוסטרציה צילום: משטרת אוקראינה

ויקטוריה, צעירה יהודייה אוקראינית נמלטה מהתופת בקייב, היא מספרת על רגעי הבריחה ועל הפחד הגדול ועל העתיד. "אני כל הזמן חושבת על החנוכייה. היא יושבת על שולחן ליד תצלומי משפחה ומזכרות יקרות אחרות בבית שלנו בקייב. זה עדיין שם, אבל אנחנו לא. לא יכולנו לקחת את זה איתנו כשברחנו כי זה לא נכנס למזוודות שלנו. מזוודות שהיינו צריכים לסחוב והיו מלאות בחפצים שלנו שנראו כל כך רגילים ויומיומיים כשהיו בבית שלנו, אבל עכשיו בבית חדש הן מסמלות את החיים שהשארנו מאחור. וזה גורם לי לבכות". כך מספרת ויקטוריה שנאלצה להימלט מאוקראינה הבוערת.

בראיון לעיתון היהודי הבריטי Jewish News היא מספרת על המלחמה הנוראה: "עזבתי את אוקראינה עם אמי אלה ואבי אולקסיל. דיברנו על עזיבה ביחד במשך שעות. להתרחק מכל מה שאנו מכירים ואוהבים הייתה בחירה לא קלה, השארתי הכול מאחור. עזבנו גם את חיינו היהודיים התוססים. הייתי מעורבת במאות פרויקטים ותוכניות ליהודים בכל תחומי החיים. יזמתי כל כך הרבה פרויקטים והיו לי תוכניות לכל כך הרבה אחרים".

היא סיפרה על ההיסטוריה המשפחתית: "הסיפור של משפחתי קשור מאוד לאוקראינה והוא סיפור של אושר וטרגדיה. חלק ממשפחתנו התמזל מזלם להימלט במהלך מלחמת העולם השנייה ואחרים פשוט נעלמו. חלקם היו בצבא ואחרים היו קורבנות הטבח הנאצי בבאבי יאר".

על הבריחה הקודמת היא סיפרה: "כשאמא שלי התכוננה לעזוב את הבית שלנו, היא הזכירה לי שזאת לא הפעם הראשונה. המשפחה שלנו נאלצה להתפנות בשנת 1986 כאשר קרה אסון צ'רנוביל".

"עבורה זה היה שידור חוזר של עלייה לרכבות מלאות עם ילדים נדחפים לקרונות. הייתי אז רק בת שלוש ויצאנו עם סבתא שלי איווה (אמא של אמא שלי) וסבתא רבתא שלי פייסי ביילה, שסבלה מדמנציה. זה היה הפינוי השני שלהם. הראשון היה במהלך מלחמת העולם השנייה כשסבתא שלי ברחה ברגע האחרון ברכבת שלקחה אותה לאסיה, עבור אמי ההבדל היחיד בין אז לעכשיו הוא שהפולשים מפציצים ויורים על אנשים שמנסים להגיע לרכבות ולאוטובוסים".

היא סיפרה כי אביה היה מעורב בבניית ערים באוקראינה, "הייתי אומרת שהוא בנה את חצי קייב. כעת אנו מסתכלים על החורבן וחשים עצב בלתי נסבל".

היא סיפרה כי כשהם הגיעו לבודפשט הונגריה, קבלת הפנים שקיבלו מהקהילה היהודית הייתה מרגשת. "הם הרגיעו אותנו שאנחנו רצויים והיו כל כך הרבה הזמנות לסעודות שבת. חגגנו איתם גם את פורים ופסח". עוד סיפרה: "אנחנו מקווים שנוכל לחזור אחורה, אבל כמובן שאף אחד לא יודע כמה זמן זה ייקח עכשיו ומה יקרה. אנחנו מקווים לטוב, אבל אנחנו גם צריכים להכין את עצמנו לגרוע ביותר, אנו יודעים שעלינו לתכנן וצריכים להשתלב במקום החדש שלנו ולמצוא משמעות חדשה לחיים".

לסיום היא אומרת: "לקחנו את נרות השבת שלנו במזוודות. כשאנחנו מדליקים את הנרות בבודפשט, אנחנו זוכרים את ליל שבת בקייב שלקחנו כמובנים מאליהם. אני מקווה שהחנוכייה עדיין תהיה על השולחן כשנחזור הביתה. אם נחזור הביתה. ואם היא עדיין תהיה בבית".

מלחמת אוקראינה רוסיה פמוטים חנוכיה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד