בית פורומים עצור כאן חושבים

געגוע [סיפור]

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-29/1/2009 18:25 לינק ישיר 
געגוע [סיפור]

  משהגיעו אותן קולות לאוזני לא ידעתי בעצמי אם מתוך שינה באו לי או שמא כבר נתעוררתי. שלא ידעתי להבדיל בין חלום לבין ערות. זמן רב ישנתי ונתערבה לי שנתי ביקיצתי. היו הדברים נשמעים כדברים ערבים לאוזן, ונתאמצתי להקשיב, אלא שכל אימת שנתאמצתי כאילו חמקו ולא נשמעו לאוזני, אלא למקוטעין. נדמה עלי ששמעתי שקוראים בשמי, אלא שהיו עיני עצומות, ולא ידעתי אם נעצמו מפני שישנתי או שאיני אלא מעמיד פני ישן וער אנכי.

 אותה שעה שניסה הקול להעירני, מבקש הייתי לדעת היכן אני נמצא בעולם. ולא ידעתי, לפי שלא זכרתי שבאתי לאותו מקום, ולפי שהיו עיני עצומות לא ידעתי היכן אני נמצא בעולם.

 ועוד היה שם קול דופק וקול נוזל וקול מצפצף וידעתי שהן קולות של בית הרפואה. ולפי שהכרתי שהן קולות של בית הרפואה, ביקשתי לידע מהו שאני בבית הרפואה, שלא זכרתי שהביאו אותי שמה. קולות שקרו בשמי וקולות של בית הרפואה שמעתי, אבל לא ראיתי מראה של בית הרפואה לפי שהיו עיני עצומות, ולא הרחתי ריחות של בית הרפואה, ולא הרגשתי עצמי שאני בבית הרפואה, ולא ידעתי מהו שאירע בי שאני בבית הרפואה. אפילו גופי שהוא מונח על מיטה וסדינים וראשי שהוא מונח על כר לא חשתי בהם, ולא ידעתי אם יש בי פצע או שיש עלי איספלנית או שחסר לי איבר, שלא חשתי מאומה באיברי.

 זמן רב הייתי שוכב כך על מיטתי ולא ידעתי אם יום או שבוע או חודש או שנה, שלא חשתי בזמן מן הזמנים, ולא ראיתי אם יום או לילה הוא, לפי שהיו עיני עצומות, אבל קולות הייתי שומע, אבל לא הייתי מבין בהן מה שאומרים, שלא נשמעו לאזני אלא למקוטעין, אבל אם היו קורין בשמי שמעתי. ועוד שמעתי פעם אחת שאמרו שחסר בי דבר, ולא ידעתי מה אומרים.

 אותה שעה נתמלאתי פחד שמא חסר בי איבר. התחלתי לספור רמ"ח אברים שבאדם. מצאתי בי רגליים וידיים ואף ופה ועיניים ואזנים ולא מצאתי שנחסר איבר. ועדיין ידעתי שחסר בי דבר. אבל לא ידעתי מה חסר. ראיתי שיש בי עצה טובה, שיעצתי לעצמי לבדוק באיברין שלי. וידעתי שיש בי כליות שהן ממונות על העצות. ראיתי שיש בי מחשבה טובה, שחשבתי דברים הרבה, וידעתי שיש בי מוח וקודקוד שהם ממונים על מחשבות. ועוד ראיתי שאין בי כעס ואיני עצב ומתמיה על שאני בבית הרפואה, אמרתי ודאי שיש לי מרה, שהיא ממזגת את הכעס ומשתיקה את העצבות.

 קולות שהייתי שומע, של רופאים שקורין  בשמי או של אחיות שקורות בשמי. פעם אחת שמעתי מי שקורא בשמי, וכמעט שכפל לבי פעימותיו. שהיה זה קולו של אחי הקטן שאוהבני אותו אהבה רבה. ידעתי שגם לבי פועם כסדרו, לפי שאין אהבה אלא בלב.

 התחלתי מתגעגע לביתי ולא ידעתי מה איתי. לפי שלא הרגשתי כלום, ולא ידעתי מהו שאירע בי שאני בבית הרפואה, לא ידעתי היכן אני מתגעגע. שכל איבר ואיבר שיש בי ידעתי שעושה מה שמוטל עליו, ועדיין לא ידעתי היכן אני מתגעגע.

 אותו היום שמעתי קול אחר, וידעתי שהוא קולה של אמי. מששמעתי קולה של אמי זעתי ומיצמצתי וניערתי זרועותי והרגשתי שראשי מונח על הכר וגופי על המיטה ושמיכה עוטפת אותי וכל מה שאיתי בעולם הרגשתי. מייד נתמלא קולה של אמי שמחה ואמרה, הרי הוא מתעורר. גחנה ואמרה לי, עוד מעט תתעורר ותהא בטוב ותבריא, ואקחך לביתי ותהא יושב בראש השולחן, ואעשה לך מטעמים כאשר אהבת, המרק והבשר והאורז והלפתן.

 אותן מילים שאמרה אמי באו ועלו לפני, וראיתי את עצמי יושב בראש השולחן, ולפני המרק והבשר והאורז והלפתן, שאין טובים ממה שמכינה אמי מהם. מייד נתגעגעתי לבית אמי. מצאתי שאין אדם מתגעגע אלא לטעם טוב שהיה על לשונו.

 

_________________

אוי לשכן
ואוי לשכנו




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-5/5/2019 20:11 לינק ישיר 

הגעגוע פחות אל הטעם, ויותר אל האווירה  והיחס.. בגלל זה כל אחד בטוח שהאוכל שבביתו הטוב ביותר, כאשר בביתו יש אווירה טובה. 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > געגוע [סיפור]
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר