בית פורומים עצור כאן חושבים

חוקת

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-17/6/2007 19:44 לינק ישיר 
חוקת

(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/6/2007 16:09 לינק ישיר 

[משהו שכתבתי פעם על פרשת חקת -
מרים הולכת לעולמה ואיתה נעלמים המים, הרוך, וכוח הדיבור של משה. כשהוא מצוּוה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים, הוא מכה בו במטה.
כשהמצוקה, הכאב והכעס מאלמים את פינו, הגוף מחפה על הלשון ומאגרף עצמו מול העולם, האילמות הופכת אלימות. ברגעי צמא למים, בעיתות פחד מעתיד בלתי ידוע, בזמנים של כאב ועלבון, הלואי ונדע לדבר ולא להכות.]
 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/6/2007 17:26 לינק ישיר 

יצחק
ירוחם הוא לא בעל הבית. ירוחם חושב שאין בעל הבית לתורה. כי כל אחד הוא בעל הבית של התורה.( ירוחם גם חושב שאין אפוטרופוסים לתורה) ובמיוחד לא אלו שמדברים בשם דעתה.
ולכן יבא כל אחד ויפרש את פרושו. ופרושו של כל אחד, הוא פרוש לא פחות חשוב ויקר, מכל הפרושים שפורשו עד היום.
התשובה כדבריך אכן בכתובים, ויש לקרא את הכתוב בעיון, ובלי דעות קדומות. והנה התשובה אולי?    פתח פיך ויאירו דבריך.

אםשלום
שירה -היא שירה.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/6/2007 19:34 לינק ישיר 

מיכה
גם משה ואהרון לא היו מהצעירים בעם. הנביאה אחות המנהיגים לא היתה ראויה להכנס לארץ?
הרי רק כדי להבליט את ההבדל בין אחת שמגיע לה וזוכה, לבין אחד שלא מגיע לו ולא זוכה!!

מיכה! כך אתה מזלזל בי שאתה חושב שאני לא מכיר את הסיבות שחז"ל מונים בחטאו של משה?
המאמר שה" מדקדק עם הצדיקים על חוט השערה, הוא מאמר יפה מאד ומשכנע, אבל לא כאן.
היו למשה ואהרון במשך ארבעים שנה, מעשים עצמאים יותר מהמטה. לא אמרו לו להכות! והיכה!

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/6/2007 19:51 לינק ישיר 

 

טוב מאחר וירוחם מצטנע, אנסה את כוחי.

 משה רבנו נצטווה לדבר את הסלע לעיני העם וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו.

 אבל כשמשה בא למלא את שליחותו הוא לא בטוח בעצמו , הוא מסופק האם אכן עומד להתרחש נס,

 והוא פונה אל העם בלשון שאלה

 הֲמִן הַסּלַע הַזּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: ?

 הוא חייב לפנות אל העם , ה' ציווה אותו, אבל הוא בספק מה יקרה והוא מפחד להשתטות.

אז הוא בוחר בלשון דו משמעית, האם מן הסלע הזה נוציא לכם מים ? ומכה, אם לא יצאו מים , ההמשך יהיה מה אתם מתלוננים כל היום, מה אתם רוצים שנעשה לכם את הבלתי אפשרי ? שנוציא לכם מים מהסלע ?

אם יצאו מים הרי ששאלתו הייתה דרמה והנס שאכן יקרה ייתן לה את המשמעות הנכונה. שאלה של בניית מתח, שאלה דרמתית.

 משה חטא איפה בחוסר אמונה, הוא לא היה בטוח שאכן יתרחש הנס והסלע ייתן מימיו.

 לו בטוח היה שהסלע ייתן מים  , היה לו לומר באפן וודאי משו כמו " ועתה הביטו וראו איך מן הסלע הזה יצאו מים בדבר ה' ".

אבל משה הסתפק, ולכן נקט בלשון דו משמעית, ובכך השאיר לעצמו פתח מילוט. חוסר אמונה בה' של המנהיג הוא אכן חטא שפוסל אותו מהנהגה, מנהיג שמפקפק בדבר ה' לא יכול להמשיך ולהנהיגו בכניסתו לארץ .

 למעשה הרמב"ן כבר שם לב ללשון המסופקת של "המן הסלע הזה נוציא לכם מים " והוא מיד אומר חס ושלום שמשה הסתפק וכ"ו, אולי זה אכן חס  ושלום, אבל הקדוש ברוך הוא אומר למשה " לא האמנתם בי להקדישני", חוסר אמונה היה כאן, פקפוק בדברי ה' היה כאן.

 

זו פשטות המקרא להבנתי.



תוקן על ידי יצחקומר ב- 18/06/2007 19:48:42




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/6/2007 13:07 לינק ישיר 

בין השאלות שנשאלו היתה השאלה מה גרם למשה לכעוס כעס כה גדול? שבגללו התפתח המצב לטעות גדולה יותר.

בני ישראל פונים אל משה בבקשת מים, וזאת לאחר מותה של מרים, שלא היה מים. בקשה לגיטימית ונכונה ביותר.
 
אבל בא ונשים לב  לפסוקים- איך הם בקשו את המים, ממשה.

(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְדֹוָד אֶל הַמּדְבָּר הַזּה לָמוּת שׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:

(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמּקוֹם הָרָע הַזּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשׁתּוֹת:

כשאדם מאד צמא למים במדבר היבש, וחושש למות מצמא. הוא לא מדבר על תאנה גפן ורימון, ורק בסוף על מים.
 התאנה הגפן והרימון, לא היו אמורים להיות במדבר. הדיבור הקנטרני עליהם מעידה, כי לא רק הצמא הטרידה את האנשים.
אנשים שמדברים כך הם טרדנים ובעלי מחלוקת לשמה, בלי תוחלת, אשר כל רצונם לנגח ולריב.

עומד משה ושומע, והנה הכל מתנפץ לפניו, הרי זה עתה קבר את אחותו,  ואחרון המכרים שלו ממצריים, כולם כבר מתו.

התכנית הרי היתה, חינוך מחדש, של הדור, שיכנסו לארץ רק דור של אנשים חופשיים, בלי המטען של העבד במצריים.
 סדנת החינוך של ארבעים שנה במדבר, -במדבר בלי השפעות של ארץ מצרים שיצאו ממנה, ובלי השפעות של הכנענים שהולכים לכבוש את ארצם. ובלי השפעות המבוגרים בעלי מנטליות ומחשבות של עבד,
 התכנית היתה יפה ונכונה, אבל כלום לא צלח. הכל התנפץ,משה מרגיש שארבעים שנה הלכו לאיבוד,הצעירים מדברים כמו אבותיהם בדיוק,

עומד אדם שמעולם לא היה במצרים ואומר וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמּצְרַיִם, אתה שמעולם לא הית במצריים, אתה מתגעגע למצרים?
אתה שמעולם לא ראית  תאנה גפן ורימון, אתה מדבר על זה לפני המים? אתה לא צמא?
סדרת החינוך שלי נכשלה כישלון טוטאלי.- משה מתוסכל וכועס, ואומר להם- שמעו נא המורים- אתם כנראה המורים האמיתים בספור העגום הזה. ההוראה שלכם צלחה יותר מההוראה שלי, אתם המורים.
ובהמשך משה עושה את הטעויות הבלתי נמנעות, ועל זה מחר אי"ה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/6/2007 19:46 לינק ישיר 

ירוחם

ייש"כ, ואולי בדרך אחרת:

דור היוצאים היה להם רע, אבל מים היו בשפע, לכן ברור שהמשבר הראשון במדבר יהיה במים (- מרה).

אבל דור הנכנסים הרי נכנס לארץ ריאלית ואולי שם יהיו מים ואדרבה כדאי כבר להיכנס, דור זה כבר הלך במדבר הוא יודע מה פירוש חוסר מים, אז מה נתחדש (-הבה נניח למדרש ולבאר המהלכת עמם) על מה אתם רוטנים כעת?

אולי הדור חושש שמשה משהה אותם במדבר, הם יודעים שמשה הוא חלק מגזרת המרגלים ורק יהושע יכנס.
ועכשיו הנה אהרון ומרים מתים, ומשה יודע שעוד מעט תורו.
אולי הוא רוצה להמיתם במדבר?

ובדרך מתונה יותר:

אולי הם פשוט מפחדים שאם הוא גם ימות הם ישארו בלא רועה, הרי הוא אינו דואג לממשיך.

אך משה אינו מבין הוא מפרש זאת כמרידה דתית
הוא קורא את ההורים כפי שחי את אבותם!

הוא "משחזר" את הפתרונות נסים ועוד נסים - הוא אינו מקדש  את ה' אם אינו מבין שיש כאן הזמנות ליצירת דבור חדש!

מנהיג שלא מבין שהתקופה נשתנתה אינו יכול להיכנס עם בני התקופה החדשה!



אלא נרפים אתם אין אתם רוצים להיכנס התרגלתם לנוודות המדברית 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/6/2007 23:22 לינק ישיר 

כמתעסק
דברתי רק על סיבת כעסו של משה. שבהמשך יבא גם הכשלון, הבלתי נמנע כדבריך,
 אבל לדעתי למרות  שמה שאתה כותב נכון, אני רוצה למצא בדיוק במה משה נכשל מהפסוקים.
 ולא מהשערות, שכולם אגב נכונות . והיות וכולן נכונות זה לא יכול להיות נכון.

אני רוצה להתיחס לשורה האחרונה בהודעתך,אין אתם רוצים להיכנס התרגלתם
לדאבוננו הרב היום זה אותו הדבר, עם ישראל התרגל כל כך לגלות, שלמרות שהוא כן נכנס לארץ, את הגלות הוא הביא איתו הנה.        את מנהגי הגלות, את בגדי הגלות, את מאכלי הגלות ואת בתי הכנסת ובתי המדרש, בדיוק כמו בגלות.
אנו משפצים את הישיבות ובתי הכנסת בגלות, ושולחים תלמידים שיאישו אותם. מה כל כך טוב היה בגלות? שמתגעגים אליה?

ולא רק החרדים, אלה כל עם ישראל, מי שיכול מוציא דרכון זר. צברים דור ראשון ושני, שואפים להיות אזרחי פולין רומניה צרפת ואפילו גרמניה, משה רבנו לא הצליח, וגם אנחנו לא הצלחנו.הגלות והגלותיות בגנים שלנו כנראה.
הנה קם יהודי חשוב- הרב עובדיה כינה אותו  כבר לפני עשרים שנה- עגל- אולי בגלל יחוסו מצד אביו. אבל כבר אז הוא היה  פר, והיום הוא כבר שור המועד. שור המטיף בגלוי בספר שכתב והרצאות שהוא נושא, נתנה ראש ונשובה לגלות,
 כך נראנו אז וכך אנו נראים היום. ההבדל הוא שהים  זה הרבה יות מכוער ומטריד.
 משה אמנם היכה עם המטה בסלע, אבל אני משוכנע שבשעת ההכאה לראשיהם הוא התכון

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2008 10:41 לינק ישיר 

ארבעשתיםשש: פשוט חמוד קצר וקולע 4/7/2003 

http://images.maariv.co.il/cache/ART504757.html


פרשת חוקת

אל מול הפרדוקסליות

שלום רוזנברג

בפתיחתה של פרשת חוקת קוראים אנו על דיני פרה אדומה, דהיינו טקס ההיטהרות

מטומאת המוות. במסורת היהודית הפכו דינים אלה לסמל של מה שמעבר לרציונליות.

הסיבה לכך נעוצה בפרדוקסליות שבהם. כך למשל, על בסיס הפסוק בפרשה (במדבר

י"ט, י"ט): "והזה הטהר על הטמא (את המים המטהרים)", קבע רבי עקיבא בצורה

פרדוקסלית, שאם הזו את המים "על הטמא (הרי הוא הופך) טהור, ו(אם הזו) על

הטהור - (הפך) טמא" (יומא י"ד, ע"א). ברקע הפרדוקס מהדהדים דברי קהלת (ז',

כ"ג): "אמרתי אחכמה והיא (החכמה) רחוקה ממני... ועמק עמק, מי ימצאנו?"

בשורות הבאות אתמקד בעצם מושג הפרדוקסליות הזאת, תוך שארשה לעצמי להיעזר

בשאלה הידועה ודאי לכולכם, מאז ילדותכם. היא תאפשר לנו להבין את האופציות

המחשבתיות העומדות בפנינו במציאותנו החידתית.


הא-להים והאבן

בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, אחד מספרי היסוד של ההגות היהודית, כתוב

כידוע, כדיאלוג בין מלך הכוזרים לבין "החבר", דהיינו החכם היהודי. כנהוג

ביצירות גדולות, נולדו בעקבותיו המשכים. כך למשל "הכוזרי השני" של ר' דוד

נייטו (1728-1654) החכם הספרדי בלונדון, ו"הכוזרי החדש" של יצחק ברויאר

) שנכתב גרמנית, ולדאבוננו טרם תורגם לעברית. היה אף מי שכתב
1946-1883)
(יבלט"א) מעין המשך שונה: "בעקבות הכוזרי". ארשה לעצמי להוסיף להמשכים אלה

דיאלוג קצר שכאילו מצאתי בכתב יד נעלם, ואני מביאו להלן בנוסחו המקורי:


אמר המלך: שאול אשאל אותך, החכם! על הקושיא המפורסמת אשר ילד שואל, החכם -

נבוך, והמשכיל בעת ההיא ידום: האמנם א-להים, הכול יכול, יכול לברוא אבן כבדה

עד כדי כך, שהוא עצמו לא יכול להרים אותה? כל תשובה שתיתן, פירושה שאין

הא-להים כל יכול? האם אין שאלה זו פוגעת אנושות באמונתך אתה?


אמר החכם: הבה נברר זאת. אך חגור חרב שכלך על מותניך, גיבור, וחזור על

השאלה, שהרי אין אני רואה כלל את חומרתה.


אמר המלך: והלא זה עתה הצעתי אותה לפניך?


אמר החכם: ובכל זאת, שאל.


אמר המלך: האם א-להים, יכול לב רוא אבן כבדה עד כדי כך, שהוא עצמו לא יכול

להרים אותה?


אמר החכם: לא!


אמר המלך: או אז איננו כל יכול.


אמר החכם: אין זה מגונה לשלול מהקב"ה יצירת אבסורדים. אי היכולת לעשות אותם

איננה פוגעת בכל יכולתו של הא-להים. א-להים אינו מתבייש להיות רציונלי.

התבונה היא אחת ממידותיו של הקב"ה.


אמר המלך: זאת תשובתך לשאלה? זאת השקפתך על הא-להים?


אמר החכם: טרם סיימתי המלך!, שאל שוב.


אמר המלך: לו יהי כדבריך. האם א-להים יכול לברוא אבן כבדה עד כדי כך שהוא

עצמו לא יכול להרים אותה?


אמר החכם: כן!


אמר המלך: שינית דעתך? האם זה יועיל לך, החכם! אם אמנם הוא יצר אבן כזאת,

אין הוא יכול להרים אותה, וממילא אין הוא כל יכול.


אמר החכם: מי קבע זאת? הוא יכול להרים אותה!


אמר המלך: והרי ענית ואמרת שהוא יכול לעשות אבן שאין הוא יכול להרים אותה?


אמר החכם: אמנם כן. הוא יכול לברוא אבן שאין הוא יכול להרים אותה, ויכול גם

להרים אותה.


אמר המלך: והלא באת לידי אבסורד?!


אמר החכם: אמנם כן, א-להים יכול גם ליצור אבסורדים, הסתירה אינה מחסום לכל

יכולתו.


אמר המלך: אתמהה! הבאתי לפניך פרדוקס, שאלה ש אי אתה יכול לענות עליה לא כן

ולא לא, ואתה עונה גם כן וגם לא!


אמר החכם: אכן מלך הכוזר, גילית עתה את הבעיה האמיתית המסתתרת בשאלה

ה"ילדותית" הזאת. המאמין אתה שהקב"ה מצוי מעבר לעקרונות ההיגיון? מעבר

"לחוק"? שתי דרכים אפשריות לפניך. הראשונה, דרך ה"לא" מובילה לעולם

הרציונליסטים, בו אין משולשים בעלי ארבעה קדקודים ולא עיגולים מרובעים, בו

מבטא ההיגיון את חכמתו של הקב"ה, ולפיכך אין זאת פגיעה כלל בכבודו ובכל

יכולתו לטעון שהוא "כפוף" לעקרונות ההיגיון. אך יש לפניך גם דרך השנייה, דרך

ה"כן". אם תלך בה, תמצא את עצמך בקוסמוס שהוא מעבר לחוקי תבונתך. הקב"ה אינו

נבהל מאילוצי חוק הסתירה, ואולי יצר אי שם, עולמות עם משולשים בעלי חמש

זוויות, ואבנים מוזרות כאוות רצונך.


אמר המלך: מדבריך נובע שהאמונה בנסים פירושה הרס התבונה?


אמר החכם: לא ולא! הנס הקלאסי, הוא "פיזיקלי". קריעת ים סוף למשל, מבטא

יכולת שהיא מעבר למגבלות הנקבעות על ידי החוקיות השלטת בעולם. כדי להאמין

בקיומם, אין אנו חייבים לגייס סתירות ואבסורדים. בורא הטבע קבע חוקיות זאת,

והוא ריבון עליה, ברצותו מקיימה, ברצותו מבטלה לשעה. בפרדוק ס האבן, הבעיה

שונה לחלוטין. למה הדבר דומה? לרב אמן המשחק כנגד מלאך, במשחק ה"נרדשיר"

שבמסכת כתובות, או כפי שרש"י מכנה אותו "אשקוקי" (עתידים צאצאינו לקרוא אותו

"שחמט"). במהלך ה54- מגלה הוא לתדהמתו ששני הרצים של יריבו נמצאים במשבצות

בעלות אותו צבע. "זה לא ייתכן!" הוא צועק. הוא עובר על רשימת המהלכים,

שנרשמה כחוק, והנה "מסתבר" שכל מהלך חוקי בהחלט, ולמרות זאת - במהלך ה54-

שני הרצים נפגשים באותו צבע. זהו נס "לוגי"!


אמר המלך: לדעתך מסוגל מלאך לשחק שחמט מעין זה?


אמר החכם: זוהי בדיוק המחלוקת. בדרך הראשונה, דרך ה"לא", לא תופתע בשחמט.

לעומת זאת, הדרך השנייה דרך ה"כן", מובילה אל מעבר לסתירה, אל סופו של השחמט

וקיצה של הפילוסופיה. התבונה היא כלי העבודה היחידי שברשותך, היא האיזמל שבו

אתה מנתח בעיות. אם קיבלת את אפשרות האבסורד, איבד איזמל זה את להבו, ואתה

את שפתך. אם רצונך להבין זאת, ובאת אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם, הכוהן

הגדול מאחיו, שייכתוב באחד משמונה קבציו, שבני האדם חיים בעולם הצמצום,

צמצום היוצר את ההיגיון. עולמנו הוא מעין שמורת טבע, בו שליטים חוקי ההיגיון

האוניברסליים, אולי כדאי לדייק, החוקים ה"אוני-ברסליים". מעבר לצמצום, מצוי

האינסוף שם משתוללים חוקים "פלורי-ברסליים". הפרדוקסים הם משמר הגבול המפריד

בין העולם לנעלם, או אולי הצל שהנעלם מטיל על העולם.


אמר המלך: אם הכל אפשרי ואבסורדי, אזי גם הכל מותר?


אמר החכם: הס! יהודי אינו מדבר כך! עדיין אתה חייב לשמוע את הקול היורד

אליך מן השמים. וזכור, הקב"ה מקיים מצוות, המוסר הוא מידה משותפת לך

ולקב"ה.


אמר המלך: הכל אבסורד? הכל רציונלי? אולי - אלו ואלו?


אמר החכם: אין אני מציע לך דרך. עליך המלאכה לגמור. רק אתה יכול להמר

ולבחור את תשובתך. אם תרצה, תוכל להישאר בצריך עיון. אך אנא, בעולמך היה

רציונלי! כל מה שמעבר, הוא המונופולין של מי שאמר והיה העולם.

*****
ווטו1:

תודה רבה על החזרת הטור של רוזנברג לכאן. בוגי היה מביא אותו קבוע עד שהפסיק רוזנברג לכתוב שם. [כנראה התחיל מחדש!].

לגבי פרדוקס האבן המובא במאמר, למי שמבין שמילים אך משקפות מציאות הרי זה כאילו יאמר אדם "אלוקים אינו אלוקים" וזה מלל שווא וחבל על המאמץ. איך פרדוקסים כאלה עובדים ניתן לראות באשכול "מלל שוא",
http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=227915

ועוד,
"יש מ..."
http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=299299
"פרמנידס..."
http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=156345

וכעת נוסף אשכול ישיר לנושא האבן,
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=719468




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2008 10:54 לינק ישיר 

מאן_דהוא: הערה מעניינת לפרשת חוקת ולדיני טומאה 30/6/2003

הרמב"ם מונה שתי מצוות עשה בתרי"ג (ק"ח וקי"ג) לגבי פרה אדומה. האחת מצווה לעשות פרה אדומה כמצווה עצמאית. השניה, דין מי נדה שהטהור הנוגע בהם נטמא והטמא נטהר.
במקוה לא מצינו מצוה אחת לעשות מקוה. מצוה שניה: דין שהטובל במקוה נטהר. שם יש רק מצוות דין הטהרה.
מה טעם סובר הר"מ כי יש חשיבות עצמאית לעצם עשיית הפרה? וכי תאמרו, מה לך להלין על הר"מ כשמקראות מפורשים נאמרו בפרשתינו המצווים בעשיית הפרה (בניגוד למשל למקווה שהתורה לא מצווה אותנו לבנות מקווה)?
ובכן, נכון. פשוט השאלה עלתה בראשי לראשונה בלמדי הר"מ הנ"ל ולכן אני מייחס את קושייתי אליו. למעשה, צריך הבנה בציווי הכתוב.
תמיהה נוספת העולה מקריאת תחילת הפרשה:
התורה פותחת בציווי עשיית הפרה, תיאור שלם ארוך ומפורט. ורק אח"כ מתארת את דין הטמא שנגע במת ונטמא.
על פניו, הסדר היה צריך להיות הפוך: קודם כל דין טומאת המת וטהרתו ואח"כ ציווי העשייה.
ניתן לחשוב בכיוון שהקב"ה ראשית בורא רפואה לפני הבאת המכה.
אשמח אם למישהו תהיה תשובה אחרת או המרחיבה את הרעיון הנ"ל.

*****
ווטו1:

מאן_דהו,

ייש"כ גדול מאד!

התבאר באשכול אחר שמצוות פרה אדומה וההיטהרות שני עניינים הם ללא שנודעה חלוקת הרמב"ם! וכעת חיזקת את הנקודה על ידי גישת הנשר הגדול לענין.

ואעתיק משם:

"... כאשר נגיע להבנה למשל שפרה אדומה היא קרבן מעבר בין חוץ למקדש לתוך המקדש - קרי מעבר בין טומאה לקדושה וזה יתאים לכל פרטי דיניה, הרי זו תהיה משמעותה ולא אך טעמה. [משל זה אינו סותר את דרשת ר' משה הדרשן ז"ל, אלא אדרבה מבהירה. הרי העגל היה המחשה מעוותת וטמאה של השכנת השכינה בתוך ישראל ואילו הפרה כוונה להתקרבות להמחשה הישרה של השכנת השכינה.] ראה רש"י פרשת בשלח שגם במעבר ישראל מטומאת מצרים לקדושת הר סיני, ניתנה לישראל פרשת פרה אדומה גם כשעדיין לא היה צורך לטהר טמאים.
יש כאן רעיון של מעבר ממצב טומאה למצב קדושה, בו מי שמגיע מפחות נטהר ומי שמגיע מיותר נטמא. היטהרות הטמא מת מאפר הפרה היא רק ביטוי ותוצאה לרעיון הפרה אדומה הכללי. לכן חולקה פרשת פרה לשני נושאים: 'פרה אדומה' דהיינו הרעיון הכללי המתבטא במעשה הפרה לחוקת עולם עד פסוק י' ללא אזכור תהליך טהרת הטמא. רק אח"כ מפסוק י"א, נאמר על 'חיטוי הטומאה' הנעשה באפר הפרה."

הכוונה כי מהות הפרה אדומה אין לה קשר למה שייעשה מאפרה ולכן אין עיקרה מכשיר למצות הטהרה מאפרה, אלא מצוה בפני עצמה של מעשה הפרה בתור קרבן המוקרב לשם התקרבות מטומאת החוץ לקדושת הפנים טרם הכניסה לקודש עצמו [נוכח הפתח].

אך מאחר ומצבו של טמא מת הנטהר, הוא שהוא יוצא מהטומאה המרחקת מהקודש ונטהר לשוב לקודש, מתאים לקשר את טהרתו עם קרבן הפרה המבטא את המושג הכללי של התקרבות העם לקודש. לכן לטהרתו בשינוי תקופה [שבעת ימים] ובציון נתק [רחיצה במים] ראוי שתתלוה הזאת אפר הפרה המציינת את רעיון הטהרה לקודש. וזו כמובן מצוה נפרדת מעשית הפרה.



תוקן על ידי עצכח ב- 29/06/2008 10:54:05




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2008 10:57 לינק ישיר 

מיימוני: נחש הנחושת 10/3/2003

"הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבת וכרת את האשרה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן" (מלכים ב' יח ד – על חזקיה).


חנות קטנה, צרה, נדחקת אל פינת הבנין. ללא חלון ראווה של ממש, הקיר הסמוך, שנמשך מצידה של החנות לעבר תחנת האוטובוס, משמש כלוח פירסומות. עליו אפשר היה לקרוא את המודעה המרתקת הבאה:
"הספר נחש הנחושת – 700 שקל!".
700 שקל. מחיר יקר על ספר. אבל כיון שהיה לי קצת זמן, נמלכתי בליבי שלא תהיה זו הונאת דברים אם אבקש לשאול מהו הספר. ונכנסתי.
שני אנשים ישבו בחנות. האחד, המבוגר שבשנים (ששים ומעלה?), חבש כיפה סרוגה ושתק. כבעל החנות, ישב ליד הפתח. לידו היה מונח לוח ועליו המוצרים למכירה: קמיעות קטנים, סמלים, קישוטים למזל טוב.
השני, הצעיר (30 ומעלה?), משופם ובעל כיפה סרוגה אף הוא, קם לקראתי. לא שהיה לו הרבה ללכת. אמנם, הוא ישב בסוף, אך החנות היתה כה קטנה עד שברגע שהתרומם על רגליו כבר עמד לידי.
שאלתי על הספר. קצת בהיסוס, כיון שלא התכוונתי ממש לקנותו. אבל למוכר לא היה אכפת.
הוא שלף את הספר מן המדף הסמוך והניח אותו לפני.
פתחתי ועילעלתי. הדפסה חדשה. לקט של ספרי "סוד". מגיה יהודית עתיקה (מסוג חרבא דמשה ועד רזיאל המלאך), פירוש לספר יצירה, שמות קדושים, שמות מלאכים ונוסחאות לקמיעות.
בעודני מסתכל, המוכר נשא הרצאה קצרה. ספר מופלא. מכתבי יד. נדיר. סגולה גדולה להחזיק בבית. מועיל לכל דבר. לפרנסה...
סגרתי את הספר.
המוכר החליף בבת אחת את התקליט, ברגע שהתברר לו שאיני מעוניין לקנות. חשבתי שאולי יקפיד שהטרחתי אותו. בכלל לא.
אתה רב?
מה עונים על שאלה כזו? "שמלה לך, קצין תהיה לנו"!
אתה רב? תאמר לי, הספר הזה טוב למשהו?
זה היה מהפך. לפני רגע שיבח והילל את הספר, וכמעט פתח בסיפור על התועלת האישית שהפיק ממנו, ועכשו הוא בודק למה זה טוב.
לשום דבר, עניתי.
אהה. הוא דווקא לא הופתע.
אז מה יכול להועיל? הנה, אני בן אדם עם צרות...
זו היתה השאלה האמיתית. אבל מה עונים על שאלה כזו?
עכשו, יש להודות בבושה, הסתכלתי עליו באמת. קודם היינו אני קונה והוא מוכר. עכשו הסתיים משחק התפקידים, וראיתי לפני אדם, שחיפש להישען על מישהו שיפתור לו את כל הצרות, או שיראה לו את הדרך לפתרון.
עניתי: להתפלל.
והוא אמר: ככה כל הרבנים האשכנזים! אני הולך לרב ספרדי, הוא כותב לי קמיע. האשכנזים, ישר אומרים: תתפלל, תתפלל. אבל השם לא שומע את התפילה שלי!
לא הספקתי לומר משהו על התפילה, על המאמץ להתפלל למרות שמרגישים שהתפילה לא נענית. על הגמרא שאומרת שצריך לעשות מהתפילה סנדביץ', להתפלל, להתחזק באמונה, ולהתפלל. מייד, הוא החל לספר לי על צרותיו.
ויש לו, כמו לכל יהודי, כמו לכולנו.
האמת, אמר לי, כשסיים פרק אחד או שניים ממסכת ייסורים קורעת לב, שאני לא בסדר. אני לא שומר כל כך טוב שבת.
מתברר שהוא גר בבית הוריו הקשישים. ושם הוא רואה טלויזיה. ומדוע? מפני שהם, ההורים, "משגעים אותו".
הסתכלתי בו, וחשבתי עליו ועל הוריו. יכולתי להבין משהו מהרקע לבעיות.
מדוע אתה צריך טלויזיה, שאלתי.
כי אחרת אני אשתגע!
מה עונים?
חשבתי על ר' ישראל מסלנט, על העיר שלימד אותה להימנע מטלטול מפתח בשבת, בשעה שהסוחרים היהודים עדיין רצו למכור בשבת. על השעות שהקדיש כדי ללמד בחור יהודי לכתוב בשינוי, כיון שהלה לא היה מוכן לוותר על פרנסתו שהיתה כרוכה בחילולי שבת.
וחשבתי על פסקי ההלכה המקובלים בדורנו, דור שבו יש מקיימי הלכות למחצה, לשליש ולרביע, אלא שהם אינם אלא תינוקות שנשבו. ומצוה לקרב.
מדוע לא תשים שעון שבת? לא תצטרך להדליק את הטלויזיה. תהיה לך טלויזיה "כשרה". רק לא תוכל להחליף תחנות.
זה דווקא מצא חן בעיניו. אבל היתה בעיה אחת:
ההורים שלי זקנים. לא יסכימו לשעון שבת.
אז אולי שעון שקע?
הסברתי לו איך השעון פועל. הוא שמח. עכשו הוא יכול להיות צדיק.
לפני שהלכתי, שמעתי עוד כמה סיפורים על הצרות שלו. נאלצתי להפסיק באמצע. האוטובוס שלי כמעט הגיע.
הוספתי הערת הסתייגות: ההתר לראות טלויזיה בשבת הוא רק בגלל שהוא "משתגע". אי אפשר ללמוד מזה לשום מקרה אחר.
וכשיצאתי, הצעתי לו, בזהירות, עצה אחרונה.
כשאתה מדבר עם הוריך, אמרתי, אל תתפרץ. אם קשה לך לדבר אליהם בדרך ארץ, אז תשתוק. תהיה לך מצוה, הדגשתי, מצוה מהתורה, כיבוד הורים!
הוא אמר: זה גם מה שהוא – מצביע על הקשיש שלידו – אומר לי תמיד!
הקשיש חייך.
ניסיתי לדמיין איך הגיע הצעיר לשמש כעוזרו ושותפו של הקשיש. לא הצלחתי.
יצאתי בלב כבד. לא בגלל נחש הנחושת, כי במחיר כזה לא יהיו לו קונים. בגלל איש צעיר לימים שמתגורר בבית הוריו, ואינו מסוגל להשתנות...
הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא לחפש סגולות, שבעזרתן הוא ישנה את חייו, ימצא משרה מכניסה, אולי יתחתן, ואז יהיה לו טוב.
יותר קל מלהתפלל, יותר קל מלשמור שבת, יותר קל מלהשתנות, זה למצוא קמיע טוב.

לחזקיהו היה רק נחושתן אחד לנפץ.
ואנחנו?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2008 22:13 לינק ישיר 

מה שמעניין בסיפור היפה הזה, מעניין וידוע, כי עצות לאחרים אנחנו יודעים לתת,
 
אנחנו יודעים בדיוק מה השני צריך וחשוב לו לעשות, למען גאולתו הרוחנית,

,האם העצות הללו מועילות גם לנו?
האם אנחנו החכמים הגדולים נותני העצות, יותר מאושרים ובעלי שלוות נפש, יותר מהצעיר? או ו הזקן? התורן.

או שרק העליונות הזאת שאנחנו חכמים נבונים ויודעים את התורה, יותר מהשני, גורם לנו למעט שמחה ואושר?

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/7/2008 08:32 לינק ישיר 

נושאי פרשת חוקת

פרה אדומה י"ט א'-י"ט י'
חיטוי הטומאה י"ט י"א-י"ט כ"ב
מות מרים כ' א'-כ' א'
מריבת קדש כ' ב'-כ' י"ג
מעבר באדום כ' י"ד-כ' כ"א
אהרן בהור ההר כ' כ"ב-כ' כ"ט
הכנעני מלך ערד כ"א א'-כ"א ג'
נחשים ומסעות כ"א ד'-כ"א ט"ז
שירת הבאר כ"א י"ז-כ"א כ'
הכאת סיחון ועוג כ"א כ"א-כ"ב א'


סיכום פרשת חוקת לפי נושאיה

פרשת חוקת מסיימת בחלקה הראשון את ההפסק במסע העם יוצאי מצרים מקימי המשכן שהחל בפרשיות בהעלותך ושלח לך ובסופה היא ממשיכה ומסיימת את מסע העם באי הארץ עד חנותם בערבות מואב, משם עבר את הירדן בהיכנסו לארצו. לאחר שהתבססה הכהונה ושירותה בפרשת קורח, נאמר בפרשת חוקת על קירוב העם למשכן בעשית פרה אדומה נוכח פתחו ועל הזאת אפרה במים חיים למען חיטוי הטומאה לטמא מת שטומאתו הרחיקתו מהמשכן וששיוכו לפרה השיבתו לקרבתו. טרם המשך הכתוב במסע באי הארץ נאמר על מות מרים וקבורתה בקדש ועל מריבת קדש שבעקבותיה נמנעה כניסת משה ואהרן לארץ. כן נאמר על בקשת ישראל מעבר באדום שנענה בסירוב ועל מסע העם מקדש להור ההר. נאמר על מות אהרן בהור ההר , על מלחמת הכנעני מלך ערד בבוא ישראל דרך האתרים ועל נחשים ומסעות שכאשר דיברו באלוקים ובמשה על לחם ומים, שלח השם שרפים ממיתים. כאשר הגיעו לבאר ממנו נתן משה לישראל מים על פי השם, שר ישראל את שירת הבאר לשבח המים. לסיום הפרשה נאמר על מסע העם לכיוון ארצו וכיבושו הראשון בארץ האמורי והבשן ב הכאת סיחון ועוג.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/7/2008 13:01 לינק ישיר 

לגבי ההערה מדוע הרמב"ם מונה מצוות פרה ולא מונה מצוות עשיית מקווה, יסודה בטעות. אין כל מקום לדיון בשאלה האם יש מצווה לעשות פרה. אין כל מצווה כזו, והיא אינה אלא הכשר לפרוצדורת טהרת טמאי מתים.
אלא שהרמב"ם מבהיר בעשה צה וצ"ו שהוא אינו מונה רק מצוות שמטילות חובות או איסורים. אצלו 'מצווה' היא שם נרדף לחוק. גם חוק שמגדיר מושג או פרוצדורה, ואינו כרוך בחובות או באיסורים, נקרא 'מצווה'. כאשר הרמב"ם אומר שיש מצווה לעשות פרה, אין כוונתו שיש חובה כזו. זוהי מצווה במובן השיטתי ולא במובן המהותי.
אם כן, מדוע הרמב"ם לא מונה את הפרוצדורה של מקווה? פשוט, בגלל שאין פרוצדורה כזו. יש רק פרוצדורה של טבילה כשרה ולא כשרה, אבל אין פרוצדורה הלכתית של הכנת המקווה. זאת בניגוד לפרה אדומה.
אגב, בהקשר זה יש עוד מצווה, והיא מי נידה (ראה ריש הל' פרה אדומה).
שורש הדברים הוא במגמה הבסיסית של מניין המצוות. לפי רוב המונים יש עניין עצמי במניין המצוות, ולכן הם ממיינים את המצוות לפי שיקולים מהותיים (מהי מצווה, מה מדאורייתא ומה אינו מדאורייתא וכדו'). הרמב"ם מטרתו היא יצירת שלד ליד החזקה (ראה על כך בהקדמה), ולכן שם השיקולים הם סדרניים (שיטתיים-מתודולוגיים, ולא רק מהותיים).
הדברים מפורטים בהרחבה במאמר 'מידה טובה' לשורש הי"ב של הרמב"ם (שהוא האחרון בסדרה. יצא בעז"ה בעוד כמה שבועות).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/7/2008 16:04 לינק ישיר 

[פרשת חוקת - אי ציות הוא הציות לחוק! מאבק החוק בקונפורמיזם]
 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/7/2008 19:02 לינק ישיר 

עיין בתהילים: כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו ,ולא שהכה בסלע .

תוקן על ידי neir4112 ב- 03/07/2008 19:16:58




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > חוקת
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 5 6 7 לדף הבא סך הכל 7 דפים.