הרב מאיר אשר לוגאסי

פרשתנו מצוה על הדיין את הדברים הבאים "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך" (קדשים יט טו). ע"פ הגמרא בסנהדרין (ל) פוסק מרן השלחן ערוך בחושן משפט (יז) שיש חובה על הדיין להשוות בין האנשים כאשר באים להתדיין לפניו, וזאת על מנת שיוכל לדון דין אמת. דברי מרן המכוונים אל הדיין נכונים גם לכל אדם באשר הוא, ונשתדל לבארם באר היטב

בפרשתנו נאמר " וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר" (ויקרא יז יג). נבאר את מהות המצוה הנוהגת בדם חיה ועוף בלבד ולא בדם בהמה, נבאר את טעמה ואת ההלכות הנאמרו במצוה זאת במסכת חולין פרק כיסוי הדם (פג) ובשלחן ערוך יו"ד סימן כח

בשנים האחרונות נפוץ בקרב רבים מבני ארצנו לחוג את חגי ישראל מעבר לים. השלכות הלכתיות רבות יש לתופעה זו ביו"ט שני של גלויות. מדיני עשיית מלאכה או אכילת חמץ, ועד לדיני תפילה ותפילין. נושא הלכתי זה נוגע לכל אדם היורד מהארץ בימים אלו, ואנו נעסוק במקצת מהנושאים הללו

בפרשתנו (פרק יד פסוק לו) נאמר "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת-הַבַּיִת, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת-הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא, כָּל-אֲשֶׁר בַּבָּיִת; וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן, לִרְאוֹת אֶת-הַבָּיִת." התורה חסה על כלי החרס שלא יטמאו ויצטרכו שבירה, ולכן ציוותה התורה לפנותם לפני כניסת הכהן אל הבית. כעת, כאשר בכל בתי ישראל עוסקים בהכשרות הכלים לפסח, נדון בכלי חרס המצויים ביננו והאם תועיל להם הכשרה

בפרשתנו נאמר "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ומלשון זו דרשה הגמא במסכת שבת (קלב.) שהתינוק נימול ביום השמיני ללידתו ואפילו שחל בשבת. השלחן ערוך (יו"ד רסב) מבאר מהם האופנים שבהם מילה דוחה שבת ויום טוב, ומהם האופנים שאינה דוחה שבת ויום טוב, וכן דין יום טוב שני של גלויות

משה רבנו מצווה על אהרן ושני בניו הנותרים, "ראשיכם אל תפרעו ובגדכם לא תפרמו ולא תמותו". הגמ' במו"ק (יד:) לומדת מכאן את דין איסור תספורת וגילוח לאבלים. נעסוק בכמה נושאים בסוגיא זו, משיטות הראשונים השונות ועד להכרעה הלכה למעשה

נאמר בפרשתנו "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה". איסור אכילת דם נשנה במקומות רבים בתורה, ולכל מקום לימוד מיוחד. מפרשתנו לומדת הגמרא במסכת כריתות (כ' ע"ב) שאיסור אכילת דם נוהג בבשר בהמה, חיה ועוף בלבד, וממעטת הגמרא דם הנמצא בביצים או דם הנוטף מן האדם. נדון הפעם בנושאים אלו בהרחבה מדין הגמרא ועד לימינו

בזהר בפרשתנו רבי שמעון מחדש שאף על פי שהברכה אינה שורה בדבר הספור, השקול והמדוד, אלא בדבר הסמוי מן העין, משה ספר, שקל ומדד מפני שבחשבון של קדושה אין עין הרע שולט. נדון בנושאים שונים אשר לכולם מכנה משותף אחד, והוא החשש מעין הרע והדרך להנצל מעין הרע

פרשתנו פותחת במצוות השבת, ולאחר מכן בסיכום מלאכת המשכן. עורות האלים המאדמים שהיו במשכן ונמצאות בפרשתנו, יש בהם ללמד על אב מלאכה אחד מתוך הל"ט מלאכות - מלאכת צובע. נתמקד הפעם במלאכה זו, ובהשלכות ההלכתיות הנוגעות לכל אדם ואדם מדי שבת בשבתו.

"ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת וכו'". ובתרגום יונתן - "למעבד תפנוקי שבתא". הרמ"א באור"ח סימן רמ"ב, ובחזון עובדיה (שבת א) מובא שנוהגות הנשים ללוש עיסה בשיעור חלה, והוא מכבוד ועונג השבת. בבתים רבים נוהגת עקרת הבית לאפות חלות, ושולחת אותם לילדיה הנשואים, כדי שיאכלו את החלות הללו בסעודות השבת בביתם. וכאן עולה השאלה, האם ניתן לברך על הפרשת חלה באופן זה? מרן הרב עובדיה זצוק"ל דן בכך, עד הכרעתו להלכה ולמעשה

"ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו מתוך בני ישראל לכהנו לי". בין כל מצוות הכהנים יש מצוה חשובה ומרכזית - נשיאת כפים. מה מותר לאדם לעשות בעת שהכהנים מברכים את העם, ומה אסור לעשות? ומה עושה אדם העסוק בתפילה, בקריאת שמע או בפסוקי דזמרה בזמן זה? מרן היביע אומר זצוק"ל עושה לנו סדר

בני משפחה אשר שכלו את אחיהם בתאונת דרכים לא עלינו, הקדישו פרוכת מהודרת לעילוי נשמתו לבית כנסת שהיה עד אז ללא פרוכת כלל. כעבור עשר שנים נתרמה לבית הכנסת פרוכת נוספת על ידי אדם אחר, והוחלט על ידי ועד בית הכנסת להחליף את הפרוכת הישנה בפרוכת החדשה. בני המשפחה הפגועים והכואבים העלו את פרטי המעשה לפתחו של מרן הרב עובדיה זצוק"ל וטענתם בפיהם - "הלא לנו החזקה"! מרן זצוק"ל השיב להם, דבר על לבם ופייסם כיד השם הטובה עליו