בית פורומים חושבים חינוך

שתי נשיקות וסטירה - ספור אמיתי

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-5/8/2009 04:52 לינק ישיר 
שתי נשיקות וסטירה - ספור אמיתי

  

בס"ד ט"ו בתמוז תשס"ט

פדגוגיה חינוכית – מרצה :  ******* שליט"א

עבודה ב'  סיפור אישי    (לבקשת הרב)

מאת ש.  (אם מראים במקום פומבי , אני מסכים עבור תועלת אפשרית ואני מבקש למחוק את השם שלי מטעמים מובנים , בסיפור עצמו לא כתוב שמי ,רק בראש עמוד זה )

"שתי נשיקות וסטירה אחת"

 

לפני כשבועיים ואני תלמיד במכללה להוראה , חשתי ברצון עז לפנות באופן ישיר אל המורה שלי מכיתה ז'-ח' . המורה יהודית .

 רציתי להראות לה משהו נחמד שאולי תשמח בו.

רציתי להראות לה פרי עסיסי שגדל מנבט או שתיל עץ סרק, לכאורה..

שלא היה עתיד, לפי כל גדרי הטבע להוציא אי פעם איזה פרי .

במילים אחרות, רציתי להראות לה את עצמי ולהשוויץ קצת בהישגים שלי.

למה ? אולי כי זה היה חשוב לי לדימוי העצמי ואולי רציתי לשמח אותה כי זכרתי שהשקיעה הרבה בחינוכי .

 

המורה יהודית הצעירה ההיא ...היא, באמת הייתה מורה טובה , העברת השיעור הייתה מדהימה ואחזקת הכיתה הייתה ברזל ונחושת של ממש . מצד שני הייתה חביבה אלינו ואהבנו אותה , כולנו.

אני בן 38 היום ולפתע נזכרתי בשנות ילדותי .

גם אני קצת נדהמתי מפרץ הנוסטלגיה ששטף אותי אבל הסיבה כנראה נעוצה בהמשך הסיפור .

                             ***

סוף שנות השבעים ,שכונה חילונית למחצה עם נופך של מסורתיים לשליש ולרביע .

עולי פרס ועיראק ולוב התערבבו להם עם חובשי כיפות סרוגות והיו לבשר אחד .

מיותר לציין שרובנו היינו חילונים לגמרי , למעט שניים שלושה ...אולי .

 

שם קיבלתי את שתי הנשיקות והסטירה האחת שהזכירה לי באחת , כמה דמעות ברא ה'  במאגרי ובמעיינות העין ...אבל נתחיל בטוב.

את הנשיקה הראשונה קיבלתי מהמורה " פינוקיו"

שמה היה בכלל בתיה אבל היה לה אף סולד כזה ומשקפיים ואני כינינו אותה בשם

לא הייתה כאן כוונה של גנאי , פשוט קראנו לה כך ...בינינו .

אימא סיפרה באסיפת ההורים הראשונה של כיתה ד' שאנחנו משפחה מרובת ילדים

אימא עובדת משק בית אצל גבירות ואבא שפרנסתו דחוקה

מהרגע ההוא ראיתי שינוי בהתנהגות כלפי , סלחנות ורגש אימהי .

אבל הנשיקה הייתה מחממת ונדירה

באחד מימי שישי היא הגיעה לכיתה עם שקית אפורה גדולה ובסוף יום הלימודים ביקשה שאמתין עד שהילדים יעזבו את שטח ביה"ס

רק אז ..ניגשה ונתנה לי את השקית " זה בשביל אימא , אל תפתח ואל תיגע בבקשה "

אמרה בפסקנות

בשקית היו בגדים יפיפיים ומעטפה עם כסף לאימא .    

 

זה היה סוד בינה לבין אימא ...התמיכה והדאגה לתלמיד שלה הציפה את עיני בדמעות

איזו מורה יקרה עם לב נוצץ מהיהלום . נפלא.

סוף סוף הייתה לי פיז'מה כמו בספרים , עם פסים . 

זו הנשיקה הראשונה ואתם בוודאי שואלים על השנייה ועל הסטירה ...

את הסטירה נשמור לסוף והנשיקה ?

היא הגיעה מביה"ס באיחור של 26 שנה מהמנהלת הזקנה

אבל, בל נקדים את המאוחר.

                             ***

ביה"ס היה כמובן במסגרת ממ"ד , בית ספר עם כיתות מעורבות של בנים ובנות

 ובסוף כיתה ח' רק מעטים הגיעו לתיכון דתי "לייט" כשאיפת מייסדי הממ"ד.

רובם עברו למערכות חינוך חילוניות . היום ממרחק של 26 שנה יש רק שניים חרדים אני ועוד אחת .

המורות בממ"ד היו חרדיות או בוגרות אולפנות וסמינרים למורים וכד'

אסתר ,מנהלת ביה"ס הייתה אישה מבוגרת משאר המורות , שונה מכולן באופן בולט

אישה יראת שמיים שניסתה בכוח וללא הצלחה לדבר איתנו יידישקייט ורוחניות, התפללה איתנו בכיתות והיא דיברה בשבחי ה' ועל מעלת התפילה ועל יחסים שבין אדם לחבירו  ...אני מתבייש לומר אבל רובנו לעגנו לה .

מה היא מבינה? החיים זה דיסקו קוקה קולה , וטעם החיים זה חוף הים בשבת בבוקר

אבל אני ..הקשבתי פה ושם . למה?

היא הזכירה לי את אימא שלי , היא הייתה לוחמת בצבא ה' ! פשוטו כמשמעו

גם היא לא הפסיקה לדבר שבחים על הריבונו של עולם , אולי אי פעם אקשיב לה .

הטייפ הקטן שבמטבח לא הפסיק לרגע במשך 20 שנה להשמיע הרצאות ודברי תורה

קמתי מהשינה עם דברי תורה והלכתי לישון עם דברי תורה

אבל הייתי ילד חילוני .

אימא לא הסתירה מאף אחד מבני הבית ששאיפתה לראות את כולנו בני תורה

" תנו לי לישון בבית עשוי מפח ותנו לי פרוסת לחם יבש ומעט מים , אבל כשאני אדע שאתם בנים לה' יתברך ותשמרו על השבת  , לא תהיה מאושרת ממני "

מימרה שחזרה עליה כמרגלא בפומיא דרב ורב הונא .

                                  

זה הזמן לספר קצת על עצמי , זה הישן והתמים שאינני מתגעגע אליו .

גדלתי במשפחה מרובת ילדים , מצוקה כלכלית , מסורתית בקושי

ארבעה חילונים וארבעה דתיים , אימא ואבא מעולי בבל שלא שפר מזלם בתחום הממון

התקופה שאני בבית הספר כתלמיד זכורה לי כתקופה עגומה מבחינה כלכלית

אמנם לא חסר לי דבר , אבל לא הרגשתי כמו שאר ילדי השכונה

אני אחד הבנים הקטנים בבית , מפונק, רגזן אבל רגיש ופגיע.

בבית למרות כל הקשיים הייתה שימחה וששון , האחים לימדו את עצמם לצחוק על מצבם

וחוש ההומור מאפיין עד היום את המשפחה בקרב מכרים רבים

אז ככה שגם אני שלחתי יד ב"מקצוע" הזמין הזה ובכיתה אני מוכר כאחד מהבדרנים ומהמשתגעים

המורות סבלו ממני , על באמת .

בוא נאמר שאם חסרתי לכמה ימים , לא אצו להתקשר ולברר.

בבית הספר הכרתי היטב את מגרש המשחקים וחדר ההמתנה ליד חדר המנהלת.

תמיד עומד שם בחיוך מיתמם וחוזר על התקליט " אבל מה בכלל עשיתי ? " 

לא יכולתי לשבת שעה שלימה בשיעור ולהקשיב , זה היה מעל ליכולות שלי

אהבתי סיפורים מרתקים ולצייר ...לכן המורות בכיתות הנמוכות הציעו שפשוט אשב לצייר והם יעלימו עין , "העיקר שייתן לנו ללמד ".

האצבעות החזיקו בעיפרון וציירו ,אך האוזניים היו קשובות .

כשהייתי בכיתה ו' נתבשרתי בבית על מצוקה חדשה שתשפיע לא מעט על ילדותי.

 אימא הודיעה שהמצב הכלכלי מחייב ואימא שלי תנקה חלק נכבד מבית הספר.

קומת הכניסה כללה את המשרדים של המנהלת המזכירה וחדר המורים, השירותים ושלושה כיתות גדולות .

נאלצתי לקבל את המשרה המבזה משהו, בהבנה.

 אימא הגיעה אמנם מדי פעם לנקות, אבל בדרך כלל שהפכה לדרך קבע היו אלו אני ואחותי ואחי הקטן. שלשתינו למדנו בביה"ס הזה

אני בכיתה ז' אחותי תלמידת כיתה ה' ואחי מכיתה ד' היינו המנקים

יום יום לאחר הלימודים חזרנו הביתה, ישבנו וחיכינו שביה"ס יתרוקן מתלמידים

לאחר מכן ניגשנו למגירה שבמטבח ונטלנו את הצרור השמן גדוש המפתחות הצבעוניים

כיתה 5 מפתח כתום, חדר טבע מפתח ירוק , הנהלה אדום וכן הלאה

המחזה היה סוריאליסטי אבל אמיתי , אני , שרוב שנותיי עברו עלי בבלוי במסדרון ומול חדר המנהלת עובר עם המטאטא מחדר לחדר

אחותי מרימה דלי לשטיפה ואחי מתמהמה וזוכה לנזיפה מהאחות הקשוחה

אלו הם גיבורי הילדות שלי , שני הילדים הרכים האלה שלא רטנו ולא התלוננו  וראו עין בעין שהמצב מחייב לתת כתף לאימא ואבא .

כשהייתי מנקה את חדר המנהלת הייתי עוצר לרגע או שניים ומביט בתמונות המחזור  שעל הקיר , מנסה לזהות פנים של מבוגרים שהיום הורים לילדים

לא העזתי להציץ במסמכים , פחדתי .

אף אחד מהמורים לא ידע על כך . אולי הייתה אחת שידעה שאימא היא המנקה אבל היא לא סיפרה לאיש . אבל גם המעטים שידעו לא שיערו שזה מתנהל דרך קבע

המצב הנ"ל נמשך עד שעזבנו את ביה"ס ...שנים ארוכות .

זו הייתה שליחות ולא אשכח אותה לעד.

                 *****

נחזור ללימודים

בשלב מסוים בכיתה ה' נשלחתי לאבחון וכנראה שנקבע שאני קצת "מיוחד" והיפר אקטיבי

"כנראה בגלל המצב בבית"  התלחשו

"האימא אמרה שכנראה בגלל שכשהיה קטן היה מאושפז במשך שבועות בבית חולים"

כנראה וכנראה ...ואני אט אט התחלתי להבין שאני עם מדבקה של ילד אפס על הגב .

חשתי ברגשי נחיתות , חיפשתי חיזוק ולא היה בסביבה ...

לכן בכל הקשור ללימודים התכנסתי לתוך עצמי ושתקתי

" ..ששש..זה סוד שאני טמבל , אל תגלה"   לחשתי לעצמי .

" מי אמר?"

" מה זאת אומרת מי אמר ? אתה לא רואה שמתלחשים מאחרי גבך ומחייכים חיוך מוזר ?"

"אתה לא רואה את ההנהון המבין לנפש הזה "

 

 

החבר'ה בכיתה אהבו אותי כי הייתי משעשע אותם , לא הייתי מיוחד או יוצא דופן .

גם רקדתי ואהבתי שירים והמוסיקה הלועזית הייתה עבורי מפלט מהשעמום שבכיתה .

 

אינני זוכר באיזה שלב זה קרה , אבל , לפתע שמתי לב לחדר הספרייה בבית הספר

ניגשתי והשאלתי ספר מנוקד היטב ואותיות גדולות שיתאימו לי .

בחרתי את הספרים לפי "הפונט" של האות והתמונה שעל הכריכה

התחלתי להשקיע את לילותיי וימי בקריאה חסרת מעצורים

כבר באמצע כיתה ה' קראתי ספרים עבי כרס על הרפתקאות ומעשיות שונות שקרו מעבר לים . הפלגתי למחוזות רחוקים ועל גלי הדמיון הפלגתי .

כך התנהלו להם הימים בעצלתיים

חשבון הקבצה ג' אנגלית הקבצה ב' , התעודה של כיתה ז'-ח' הייתה בקושי רב ממוצע 6/7

אני עוד אחזור לכיתה ז' ...לספר את העיקר שעדיין החסרתי

לספר על הסטירה ההיא ..המדאיבה את ליבי עד כאב.

 

נו? אז איך זה שאני כאן היום במכללה להוראה?

פשוט מאוד!

בגיל מבוגר יותר (ח'-ט' ) כבר החלתי למאוס בסיפורי הבל והתחלתי לקרוא ביוגרפיות וסיפורים היסטוריים , רק כאלה שהייתי יודע שקרו באמת .

אט אט הוספתי עוד ועוד ידיעות למאגרי הזיכרון הריקים שלי והשכלתי לא מעט מספרים

(ואין הרבה ילדים שקרו על צ'רצ'יל והרייך השלישי בכיתה ח' , נכון?)

 

אני אקצר את הסיפור ואדלג על שנים רבות

עברו עלי תמורות ושינויים רבים וביניהם יתמות וקושי בצבא , הגעתי למרות הכול ליחידה קרבית וברחתי הרחק מהשכונה ומהבית עד ללב לבנון או רצועת עזה

שם במרחבים המסוכנים בסביבה עוינת הרגשתי שליו ובטוח , כאן מה שחשוב שתהיה ערני ודרוך ומי כמוני יודע להיות ערני ודרוך?

בין חיילים מקובצים מארבע כנפות הארץ תמיד יוכל אדם כמוני להשתלב ללא חשש

אם אתה סימפטי וחבר טוב , זה יתרון

לציונים של בית הספר אין משמעות רבה , מה שחשוב זה ההתמצאות בשטח ותפעולי כלי הירייה השונים .

שם בצבא התחלתי להרגיש כמה טוב להיות בטבע קרוב לאלוקים

אני זוכר את עצמי יושב יום יום , חודשיים .

משמרות של ארבע שעות תמימות על הפסגה של המוצב הגבוה ביותר בלבנון,

מוצב הבופור . לילה ויום .מימין מדינת ישראל פרוסה על כף היד ומשמאל כפרים לבנוניים עד לאופק . כאן החלתי בדו שיח עם האלוקים

ביקשתי הבהרות ודנתי את עצמי לכף חובה ולכף זכות

ביקשתי תשובות לשאלות ומצאתי אותם בביקורים הקצרים בבית , השגחה פרטית.

לאימא היו הרי קלטות של רבנים מכל הסוגים והצבעים

אני התחברתי בעיקר לזקנים שבהם , החכמים .

אלו שאתה שומע בקולם צליל אבהי , צליל מחנך

חד ונוקב עד למעיים , אבל עם כל זה רך כמו ספוג כמו צמר גפן.

אמרתי אז לעצמי שזהו קולו של הקב"ה ואני אחריו באש ובמים

                  ****

לאחר השירות הצבאי התחתנתי וחזרתי בתשובה

נכנסתי ללמוד בישיבה לבעלי תשובה , לימוד אינטנסיבי יום יומי

גדוש בשעות של גמרא ועיון בספרי המוסר , לא הכרתי את עצמי ממש

בישיבה הייתי שקט שהרי לא כולם צריכים לדעת מהסוד שלי ("שאני ילד מיוחד וטמבל")

7 שנים שכמעט ולא הוצאתי הגה מהפה

התכנסתי בפינה ולמדתי , הקשבתי בשיעורים ורשמתי והקלטתי והכול ..

 

אני לא זוכר איך פתאום זה השתנה  ..אבל בכל אופן ..בבית כן הייתי מדבר תורה ויראת שמיים , הייתי משתמש הרבה במשלים והמצאות, בבדיחות ומשחזר אחת לאחת את הקלטות של הרבנים הדגולים שלהם הקשבתי

אני הרי שחקן לא קטן , כמעט שדיברתי כמו מעתיק מטייפ 

דיברתי עם הילדים שלי ועם אשתי וקצת עם חברים

ואז פנו אלי ואמרו " אנחנו חושבים שאתה צריך לדבר בפני ציבור "

נדהמתי !

אני ?!?! מה פתאום , זה טירוף , זה שיגעון !

" תשמע , אתה חייב לדבר , יש בעלי תשובה בת"א , חילונים פה ושם.."

 ובקיצור , נסעתי ...בחסות ארגון לבעלי תשובה.

הבחור הראשון שהצמידו לי שתק ברוב השיחה , איש צעיר בן 28 תל אביבי טיפוסי .

תיארתי לפניו בצבעים את עולם היהדות , התרגשתי לדבר על ה' ועל האירועים שעברתי בחיי , בצבא ועוד חוויות

דיברתי וסיפרתי הוכחות ואמונה ושתלתי "ווארטים" של הר' גלינסקי ושל ר' שלום שבדרון

וציטטתי לו מספרים וכו'

דיברתי ברצף , ללא הפסקה ...הידיים נעו לצדדים תוך שאני מדגים בחיתוך האוויר כמה גדולה האהבה של ישראל לה' וכמה החיבור הוא נצחי וכו'

שעה וחצי חלפו לי תוך שניות .

סיימתי

הוא הביט בי ואמר : "אני נמצא בתהליכי תשובה כבר חצי שנה ושמעתי עשרות רבנים

לא שמעתי בנאדם כריזמטי כמוך , זו הייתה חוויה שלא אשכח לעולם ! "

אח"כ הצמידו לי 2 עו"ד תל אביבים ואח"כ אופנוען

ואח"כ דיברתי עם אלמוני ואח"כ עם ציבור דרך ארגון זה וארגון אחר

מצאתי את עצמי נוסע לירושלים ולרמלה וללוד ולפתח תיקווה

מספר ומדבר ..אח"כ נתנו לי לארגן שיעור קבוע בגמ'

השיעור קיים ב"ה ובסייעתא דשמיא כבר 4 שנים

אני יושב להכין את הגמ' ונהנה להעביר אותה בדרכי שלי ואגב כך, גם זוכר יותר טוב את הדברים ומקבל תועלת אישית.  

 

הימים חלפו ובהמלצת ובדחיפת אשתי ובני משפחה הגעתי למכללה להוראה .

התחלתי ללמוד פדגוגיה מהרב שלום כתב ושמעתי הרצאות בנושאים שונים ומגוונים הקשורים קשר אמיץ ואדוק לחינוך

לא הרבה התחדש לי , אני תולעת ספרים וכבר חרשתי על ספרי חינוך לפני בואי למכללה

אבל החידוש מבחינתי היה לפגוש בן אדם מחנך ברמ"ח אבריו וגידיו

חי ועומד לפניך , מספר איך חינך ילדים מאז שנות החמישים , מה הוא המוטו ועל מה שם דגש ..." הבריח התיכון הוא הנשמה של הילד " " שימו לב אליו , למצוקותיו " מה אתם יודעים עליו ?" הביטו היטב אל סנדליו ואל מנעליו " אולי חסר לו איזה דבר ?"

מי הוא זה שיעצור את התפוח המוזהב מליפול אם לא אתה ! "

דורש מאיתנו להשיל מעלינו את הציניות וללבוש קדושה אלוקית

מזיל דמעה על ילד שראה שסבל ...אח.. גיוועלדיק !

את זה שום ספר שבעולם לא יכול להעביר אליך , אתה צריך לראות בעיניים שיש אהבה לתלמיד בישראל ..עדיין יש פינת חמד

ובבת אחת הרהרתי בעברי ...השתעשעתי במחשבתי

מה היה קורה אילו היה לי מחנך שפועל על פי כתבי הרב שלום כתב ?

היכן הייתי ?

יתכן והייתי מכיר בכוחי 20 שנה קודם !!

                      ******

טלפנתי לביה"ס שבו למדתי , נאמר לי שהמורה שלי יהודית,  היא היום המנהלת והמנהלת אסתר (הקודמת) פרשה לגמלאות .

"אפשר להגיע? " שאלתי

כן . נשמעה התשובה הקרירה משהו

שבוע ימים שאני כמעט מנסה להגיע ומכל מני סיבות הדבר לא הסתייע , פעם היא לא הייתה ופעם הייתי עסוק בעצמי

אבל בכל לילה שאני חושב שמחר אני אגש לדבר איתה במשרד , אני מתרגש

כמו חתן

כמו ...תפוח מזהב מקושט ומהודר

כשאכנס לחדרה בוודאי תעמוד לרגע.. חצי הלומה.. כאילו מיין שיכורה תאמר : " אתה חרדי ?! "

אתה לומד ?!  היתכן ? ספר לי גם ספר ..הכיצד זה ?

ואני אשבח את המורה עצמה ואת ביה"ס שהתנהג עימי בסלחנות

ועוד אומר שאני מבקש סליחה על מעללי וכו' ההרהורים על הסיטואציה העתידית הזאת חלפו ובאו בראשי ללא הרף.. אבל ..לצערי לא כך היו פני הדברים.  

 המציאות הייתה רחוקה שנות אור ממה שקרה בפועל.

                       *******

עמדתי בכניסה לחדר שכה הכרתי ובחדר המנהלת שהו מס' מורים

המזכירה נכנסה ושאלה אותה אם התלמיד לשעבר יכול להיכנס..נכנסתי ונעמדתי בפתח

המנהלת ישבה על כס המלכות והביטה אלי , היא ידעה שאני אמור להגיע מתי שהוא.

השפלתי מבט למרצפות שאני כה מכיר וכמעט ששקעתי בהרהור של רגע כמימרא על קורותיי כילד הסחבה והמטאטא .

"זה אתה !?" והיא אמרה את שמי

"אוי,אתה נראה כל כך מבוגר !...אני מזהה אותך רק לפי החיוך "

חשבתי : מה זה עלבון או מחמאה ? נו טוב לא משנה, לא הבנתי..

ומבלי שהספקתי לענות תשובה שמעתי כבר את השאלה הבאה : " מה אתה צריך ?"

אולי לא הזכרתי, כי זה לא חיובי... אבל החיים לימדו אותי לפסוק ולחרוץ בשניות

המבט בעיניה היה קר ומתנזר משל כאילו הפרעתי את מנוחתה וטרדתי את רוחה

בעיניה היה מבט לא מכבד , לא מוקיר, לא מעריך , מנוכר .

הבנתי באותה השנייה שהלבוש החרדי שלי והזקן הקצרצר מעידים על נכות, מוגבלות, בערות.       בקיצור-התבלבלתי ...

גמגמתי משהו על כך שאני לומד הוראה ואני צריך להשלים שעות צפי'ה

"כמה שעות חסר לך " שאלה באותו טון חסר סבלנות

30" פחות או יותר" ..עניתי .

"תשמע אנחנו לקראת סוף השנה והמורות בוודאי לא יסכימו שתכנס

אתה יכול להיכנס לשיעורים של הרב הזה וההוא..."

  אותו הטון הלקוני המרוחק והמתנשא

ליבי נחמץ ..הרגשתי עלוב כמו עלה יבש

הציפייה הייתה לשווא , הבנתי כמה טעיתי בהערכתי אותה

היא לא דומה אפילו כקריקטורה עלובה לשיעורי החינוך שספגתי עד לרגע זה.

היכן ההתעניינות? היכן הנימוס?

ואז יצאתי לשבת בכיתה של המורה לנביא ..הוא העביר שיעור ואני שקוע בהרהורים מהעבר

סופה התחוללה בתוכי ..זעם ..." זה שקר " זה לא יתכן "

אם אני הייתי פוגש היום תלמיד שלימדתי לפני 20 שנה הייתי רוקד משמחה לראות שהצליח ...אז למה היא לא? 

נעלבתי עד עמקי נשמתי והבנתי מה פירוש המילים "עמקי נשמתי " בצורה חיה.

זה היה שיעור לדוגמא איך לא פועל מורה ואיך נראית דמות ההיפך מהמחנך רבי שלום כתב וכתביו.

 חשבתי לעצמי " אולי אני מגזים? " יתכן שזו גאווה ? "

חסר לי במידות ...סרקתי בכל הכוח בזכרוני אחר מימרא או איזה דבר חיזוק אמוני שיעודד את נפשי ולא מצאתי מרגוע

בדרך מהכיתה החוצה בתום שיעור נביא , ירדתי במדרגות שוב אל מול חדרה

היא עמדה שם עם יועץ ביה"ס ופטפטה שיחת חולין מיותרת. חשבתי שאולי עכשיו היא פנויה ותקרא לי ..אבל במקום זה היא שאלה : " אתה צריך משהו ?"

ושוב, המבט שלה היה...לא יודע.. כביכול הפרעתי את מנוחתה, לכן רק מילמלתי:

"לא לא לא ..הכול בסדר ..אני אגיע בלנ"ד שוב מחר? " שאלתי.

המנהלת משכה בכתפיה ואמרה: "אם קבעת איתו (עם המורה ההוא לנביא) אז כן "

 

יצאתי משער בית הספר ובדרכי הביתה הרהרתי, הייתי מבולבל..

  ולפתע נזכרתי במראה המרצפות שבחדרה וזיכרונות עמומים החלו לצוף בבהירות

המרצפות ...הבלטות האלה שבחדרה..הם אותם המרצפות .. שאני מכיר טוב יותר ממנה. נזכרתי בשלושה ילדים קטנים אחד בן 12 השנייה בת 9 והשלישי בן שמונה ..סוחבים דליים עם מים ומרוקנים פחי אשפה מהכיתות אל הפח המרכזי . ומבלי משים נפלטה מפי קללה "שתלך לה לכל הרוחות, אני בחיים לא אנהג כמותה " .

חזרתי הביתה ולקחתי את הספרים והמחברות , צעדתי אל הישיבה, חיפשתי חדר ריק ופרשתי לפני את הספרים ...לשבת וללמוד .

"תשכח מהכול" אמרתי ...ניסיתי בכל הכוח לדחוק את העוגמה .."זהו נגמר" אמרתי בקול רם "יש עבודות להגיש במכללה ויש להכין שיעור גמ' ...זה שטויות ובלבולים מיותרים" קבעתי ..אבל לצערי או שלא לצערי ,לא הצלחתי ולא עמדתי בדיבורי.

ופתאום נזכרתי בסטירה !

סטירה שעוצמתה הייתה לפתע כואבת ..כמעט ושכחתי ממנה והיא העירה לי את הזיכרון שכה הדחקתי

בבת אחת שקעתי בזיכרון נוסף (ממש בעל החלומות, חייכתי בעצב)

 

הימים היו ימי שנתי השביעית בביה"ס

המורה יהודית הייתה בחופשת לידה ואנחנו קיבלנו כמחליפה זמנית את המורה מרים ל.

המורה מרים הייתה מורה מקצועית בהחלט , ידעה להעביר חומר והחזיקה את הכיתה קצר .כיתת צבא ומשמעת . היה לי קשה לנהל ולהעלות בדיחות או הערות בקרבתה ולכן התכנסתי לתוך עצמי ובעיקר ציירתי . את מלאכת השעשוע הותרתי לאבי שעשה את זה טוב וספג עונשים על ימין ועל שמאל . בעיקר להעתיק 1000 פעם ועוד כהנה

הכיתה הייתה מאוחדת ובני ובנות הכיתה היו מתחלקים איתו בעונשים , זו הייתה שעתה היפה של הכיתה , לעזור אחד לשני . היינו כיתה טובה וידענו שבסך הכל הבדיחות וההלצות של אבי או רונן באו לשמח את כולם ולכן כולנו צריכים לקחת חלק בעונש.

אחדות .

באותה התקופה זימרו לי אחי ואבי שאם אני רוצה להגיע לתיכון טוב עלי להשקיע מעט יותר , " אל תהיה החרוץ של הכיתה,,תהיה בינוני ..לפחות תעלה במעט את הציונים"

החלטתי שאני משקיע קצת יותר

בכל יום הייתי מנסה להקשיב קצת יותר ובערב הייתי עושה שיעורי בית

עניין נדיר לכשעצמו .

המורה מרים לא הבחינה שקרה משהו אצלי , היא לא הכירה את ההיסטוריה ולכן גם לא החמיאה למראה ההשתדלות שניסיתי להפגין.

אבל כמה זמן יכול ילד בן 12 להשתדל ?

אם ידחפו ויעודדו, אולי אפילו עד עולם . אבל כשאין תגובה ...זה רק עניין של זמן או איזה קש שישבור את גב הגמלמל .

והקש אכן הגיע

ואיתו השכר המיועד לתלמיד "החרוץ" – הסטירה

באחד הימים המורה מסכמת את השיעור על פולין מבחינה היסטורית

ואומרת .." הציון לתעודה יקבע בעיקר ע"י עבודה שתגישו על פולין , יש לכם חומר במחברת , אבל אני דורשת שתשבו בספריה ותקראו קצת מהאנציקלופדיה ותוסיפו נופך משלכם"

באתי הביתה ועשיתי את העבודה הראשונה בחיי , אבל איך עושים עבודת סיכום ?

לא היה לי את מי לשאול ..האחים הגדולים בצבא ובפנימייה ..אמא אפילו לקרוא איננה יודעת ..מה לעשות?

בספריה בבית הייתה אנציקלופדיה על ארצות , לקחתי ליד ועלעלתי מעט

היה כתוב שם לא מעט על פולין והיו גם תמונות יפיפיות ודגלים . מכונות צילום צבעוניות לא היו בשנת תשמ"ב אז..לכן..לקחתי מספרים ו..גזרתי מהספר

מה לא עושים עבור ציון טוב.

ישבתי לכתוב בכתב הכי יפה שיכולתי , יותר נכון העתקתי מילה במילה

הדבקתי את התמונות היכן שחשבתי שצריך ולקחתי צבעי פסטל וקישטתי וקישטתי ושוב קישטתי ..הוספתי פרח ועוד ענן וקצת שמיים , החלפתי צבע והוספתי הדגשה וכו' וכו'

היו שם בערך 6-7 דפים

חוררתי שני חורים יפים בצד במנקב שמצאתי בבית ושלפתי ממגירת כלי התפירה חוט צמר אדום  . קשרתי את הדפים יחד כאילו הייתה זו מגילה מימי הביניים

למחרת הגשתי את העבודה , המורה מרים הקריאה שמות וסימנה מי הגיש ..חיכיתי שתקרא בשמי . 7 שנים בבית הספר וכמעט מעולם לא הגבתי בחיוב על שאלת שעורי הבית והיום מגיע רגע היסטורי ..בודקים אותי ואני נקי .

בפנים זורחות ובחיוך רחב השבתי בחיוב לשאלת המורה , צעדתי בגו זקוף והצעתי בפניה את הצרור שבידי .

המורה מרים סימנה ביומנה V . הודיעה שבעוד מספר ימים היא תחזיר את העבודות ומי שלא הגיש כדאי שיזדרז ...

ושוב אני מרגיש מוזר  ...אני ?! אני ממתין לבדיקה?! אני ממתין לציון ?

לא יאומן כי יסופר ! נס רפואי !

אני זוכר שבהפסקה חרגתי מהרגלי והתחלתי לדבר עם הבנים והבנות החרוצים " מה אתה כתבת?" מה עשית?" הזכרת את המחצבים?" האם הדבקת תמונה או ציירת?"

חוויות של חרוצים..אח..זה היה מענג אבל גם מותח

באחד הימים הגישה המורה את העבודות בחזרה

קיבלתי לידי את עבודתי ומייד חיפשתי אחר הציון או ההערה ...

קיבלתי 70 בתוספת הערה קרירה , לא התלהבות ולא יציאה מגדר

הרגשתי יובש מחנק , הרגשתי כאילו רימו אותי

לא אמרתי כלום בקול רם חלילה אבל הלב זעק : רמאית שכמותך ,אני רוצה 100% !!!

היום ממרחק של שנים אני מניח שהיא צדקה , היא כנראה ראתה היטב שבסה"כ העתקתי

אבל מזלה גרם . ועינה הטעתה ולא הבחינה בהשקעה יוצאת הדופן

המורה והמחנך האמיתי חייב להכיר את תלמידיו , לדעת את מצבם בבית ולהכיר את ההיסטוריה .

לו הייתה פועלת כשורה , אין לי ספק שהייתה נוהגת אחרת וזה לא הציון שהייתי מקבל.

 

אך מאותו הרגע , תהום נפערה ביני לבינה ...שנאתי אותה

הפסקתי להקשיב לה וקיללתי אותה בליבי .."שתיפול בדרך הביתה על מסמר ושיצא לה דם מאצבע שלחצה על העט שכתב לי 70 בעט אדום "

"שיתפוס אותה גשם בדרך הביתה והיא בלי המטריה " ועוד כהנה קללות מוזרות שרק אני יודע לקלל .

 

באחד הימים התלוצצתי עם חבר בכיתה והיא נזפה בי בחומרה יוצאת דופן

הרגשתי מושפל , אף אחד לא צחקק עלי כשעניתי לה בחוצפה בחזרה , מנסה להשיב לעצמי את כבודי האבוד.

אינני זוכר מה ענתה לתגובה שלי, הייתי נסער מדי כמעט שיכור מזעם הטחתי בה בקול רם :   " נאצית " 

פניה החליפו לארשת פנים חמורה מאוד וניכר שפגעתי בה באופן חריג

" תסתלק מהכיתה !!!! " צרחה בקול עד שכמעט נפלתי לאחור מעוצמת הווליום

באותו הרגע ממש הרגשתי טוב .

קפצתי מעל לשולחן כמו פיטר פן החוצה אל החופש בחוץ ..כבר שכחתי מה זה להיות מוצא החוצה והתגעגעתי אל מגרש המשחקים .

שיחקתי בכדור עד לסוף היום , היא לא הסכימה שאכנס לכיתה

בסוף היום היא שלחה אותי הביתה עם פתק לאימא מהודק במהדק...לא ידעה כנראה שאימא לא יודעת קרוא וכתוב ושאני הוא זה שמקריא לה את הפתקים.

אמרתי לאימא שכתוב שהפרעתי בכיתה והיא צריכה לגשת לביה"ס

אימא אכן הגיעה בבוקר שלמחרת, הולכת לאיטה ומבכה את מר גורלה באוזני "למה אתה לא יכול להיות כמו האח הזה והזה וכו' "

"עד מתי אני עוד אסבול מהשטויות שלך , מה כבר עשית ? "

"אימא , תעזבי..סתם שטויות ..המורה הזאת מרשעת אין לה לב בגרוש "

"היא מתנכלת רק אלי כל הזמן"

אימא שמעה מהמורה ולא ממש הבינה את משמעות המילה נאצית , המילה הייתה זרה לה .

אימא ישבה מול המורה מרים , דיברה איתה בחדר המורים וכנראה חזרה באוזניה על הנאום הסטנדרטי שהכרתי בעל פה : על  כך שאני ילד בעייתי בגלל שהייתי מאושפז כשהייתי קטן בבית חולים ויצאתי מפונק וכו' וכו'

"אבא שלו עובד בקושי והוא חולה ...אני מנקה במשק בית ,רק ה' מגדל לי את הילדים, אני לא יודעת מכלום ..מה שתרצי תעשי איתו .." מצידי תרביצי לו מכות כי אם אבא שלו ישמע הוא יחטיף לו ככה שלא תכירי אותו " 

אימא שלי התכוונה שאבא ינזוף בי כי באמת , אבא לא נתן לי אף פעם מכה , אבל המורה מרים הבינה שכנראה אנחנו משפחה של שיכורים ומסוממים.

ונטלה על עצמה את מלאכת החינוך " האימהי "

אני לא יודע מי נתן לה את הרעיון החינוכי שתכף נעמוד עליו

אבל הוא היה רעיון שכולו אנטי-תזה לכל מה שכתוב בספרים על חינוך , ההיפך הגמור.

זאת אומרת שאם ישאלו את האדם הכי לא מבין בחינוך שגדל בערבות סין, במאהלי המונגולים עם ג'ינגס חאן , יתכן שהיה מוצא רעיון חינוכי יותר מזה .

אך העיוורון הכה בכולם ואף אחד לא צייץ .

 

המורה כינסה את הכיתה ונאמה נאום חוצב להבות על משמעות השואה והמילה נאצי

בסיום היא הודיעה קבל עם וכיתה שהעונש יקבע במשפט כיתתי .

התלמידים והתלמידות הרימו גבה ..?!  למה היא מתכוונת? מה מישפט? למי?

כן כן..מה ששמעתם , אנחנו ננהל משפט מחר כאן בכיתה !!

אני רוצה שיהיו עו"ד שיסנגרו ויהיו תובעים שיציגו כתב תביעה והכיתה תהיה הקהל

והרב של בית הספר יהיה השופט...והיא המשיכה לתאר וחילקה תפקידים ל"מחזה"

לרגע שכחתי שאני הנאשם ..ודי מצא חן בעיני המשחק הזה , בל נשכח שהייתי ילד בגיל 12 בסה"כ שרדף כל ימיו אחר תשומת לב והנה הזדמנות פז לקבל "פול טיים ג'וב "

הכיתה הייתה דווקא בהרגשה שקורה כאן עוול מסוים ולמה שיעור בהיסטוריה על הנאציזם והרייך השלישי  צריך להיערך על חשבון גבו של התלמיד? אבל בפני המורה מרים מי יעיז לסרב או להביע דעה בקול רם . את קולות המחאה האלה שמעתי בהפסקה

2התלמידים והתלמידה שנבחרו להיות התובעים ניגשו אלי בהתנצלות ואני הרגעתי אותם שזה שום דבר בשבילי . טיפש שכמוני ...לו הייתי יודע ארגיש למחרת הייתי בורח ולעולם לא חוזר לשם .

 

את מהלך המשפט אינני זוכר לפרטי פרטים אבל זוכר בערך

אני ישבתי במרכז הכיתה שסודרה בצורת ח' הפוכה

ממול היה שולחן לשופט (הרב)

מימין לי במרחק נגיעה היה שולחן לשלושת הסנגורים שלי – רויטל ,שלמה ועוד אחת שאיני זוכר

משמאל היה שולחן נוסף במרחק מה ממני ושם ישבו גלית וירון ועוד אחד שאינני זוכר

וכאמור מאחרי ולאורך הקירות ישבו שאר התלמידים

היה שקט מופתי ואווירת נכאים שרתה על כולם

ופתאום כשנכנס הרב ..הבנתי מה עומד להתרחש

כולם הביטו בי ..ואני הצטנפתי והתעטפתי ביגון קודר

 

הקטגורים התבקשו להקריא מהכתב את האשמה החמורה

"במהלך השיעור היה דין ודברים בין המורה לתלמיד והתלמיד כינה את המורה בכינוי המבזה " נאצית " , התביעה מבקשת להחמיר עם הנאשם לאור העובדה שהמורה עצמה היא בת להורים ניצולי שואה וזכר השואה הוא האיום והמזעזע שקרה לעם ישראל מאז ומעולם ...וכאן הם החלו למנות את מעשי הנאצים

הריגות בסדרי גודל של מאות אלפי בני אדם , תיאורים על ליל הבדולח ועוד כהנה

הסנגורים החרוצים שלי התפרצו לשטף התיאורים המזעזעים והחלו לטעון לחפותי " ילד קטן , מה הוא מבין ? האם הכוונה שלו באומרו "נאצית" הוא השוואת התנהגות המורה עם מעללי הנאצים וכד' ..

למען האמת וההגינות בשלב זה כבר החלתי לרחף לעולמות אחרים

נשמתי כמעט פרחה ממני , מעיין של דמעות נפרץ מעיני ברגע ששמעתי את רויטל מנסה לגונן עלי , חשתי שהמבטים של חברי לכיתה נוקבים בי חורים בגב ובבטן

על להרים עיניים לעבר הרב, אפילו לא חלמתי .

חשתי באותו הרגע ממש כמו אותם קורבנות שואה שמעלילים עליהם עלילת דם נוראה

ומשמידים אותם בדקירה

המילים נאמרו ואינני זוכר אותם , אני זוכר רק את עצמי מתייפח ללא הרף

כתפי שמוטות כמו כלב פצוע ונבזה , ובראשי חולפות התמונות של אימא הטורחת יום יום להביא פת לחם לביתה וצועדת בכבדות מבית לבית ואני שומע את דבריה באוזני "הוא מפונק קצת אבל בסה"כ הוא מאוד עוזר לי , הוא ילד שמח ..תעשי לו מה שאת חושבת לנכון "

איי ...אימא יקרה לו היית רואה מה עושים לי ? היית מפרקת את המורה לחתיכות ומשליכה לאשפה , כנראה שלא חלמת שזה הפיתרון שיעלה במוחה הקודח של האישה חסרת החינוך הזאת .

הסיוט הנורא הזה נמשך כשעה אולי פחות מבחינתי זה היה נצח .

הקטגוריה המשיכה לדון מול הסנגוריה על פשעי הנאצים והתנהל ויכוח חריף בין ירון לרויטל . ירון ורויטל שניהם מאוד שכליים וקרי מזג

המורה ידעה את מי לבחור כקטגור ..אבל אינני מאשים אותו

השופט אמר : יש לך מה לומר לבית המשפט לפני שאני מתחיל ?

זכות הדיבור עברה אלי :

השקט היה נורא ...ניסיתי לומר משהו אבל האותיות נקטעו ביבבות

"אאא..נ..י  ממ..ממבקק..ש   ס..ס.ססליחה.. "

נרמסתי עד העפר ואולי למטה מכך ..חיכיתי בקוצר רוח לסיום של הסיוט הטראומטי

והייתי מוכן לומר כל מה שיבקשו ממני 

משסיימתי את "נאום ההגנה" העלוב שלי,  ניתנה הרשות לשופט לומר את דברו

חשבתי שאולי עכשיו אני אשמע מהאיש שמייצג את הקב"ה מידה מסוימת של רחמנות או משהו שיאזן את נשימותיי ..כי בשלב הזה כבר היה קשה לי לנשום

כי מידי שנייה או שניים נשנקתי ..החולצה רטובה מדמעות ועיני נראו כשני פנסים אדומים.   הרמתי אותם בפעם הראשונה לעבר האיש (לא רב, בשום אופן !)

והוא החל בנאום חוצב להבות נגד ניבול הפה של הנוער בימינו ודיבר בשבח הרוגי המלכות שנשרפו על קידוש ה'

ואני חשתי כאילו אוזל הדם מפני וחשתי סחרחורת ...אחד התלמידים הגיש לי כוס מים

(סוף סוף , לאחר שעה שאני מאבד נוזלים מישהו נזכר שהגיע הזמן להשקות את הפושע האכזר בן ה-12  ..) הוא המשיך ודיבר בשבח הדור השני שאחר השואה ושיבח את המורה מרים ועוד שאר ירקות , אני משוכנע שבדברי התורה שלו לא שכנע אף לא אחד.

 

כשיצאנו מהכיתה להפסקה, לקחתי את התיק וצעדתי לעבר הבית בדממה ובראש מושפל

לא יכולתי להביט בפני אף אחד מהתלמידים , הם ניגשו אלי וניחמו אותי ..לא היה בהם כוח לרומם את רוחי ..אולי אחד שדיבר בקול רם שהמורה הוכיחה שאיננה נאצית אלא העתק מושלם  של טיטוס . אני יודע שניסה לנחם אותי במילים אלה .

הקטגורים חיבקו אותי והתנצלו , לא עניתי הרבה ..ניסיתי לעזור לעצמי ואמרתי להם שמחר אני כבר אשכח מהכול  ואני שם פס עליה .

הלכתי הביתה ונשאלתי מה קרה? ..למה באת מוקדם? לא עניתי סגרתי את הדלת בטריקה וכבשתי את הראש בכרית ונרדמתי.

שנים שלא הזכירו בפני את הסיפור , ניסו לשכוח אותו .  

אינני זוכר שלאחר ה"טבח" היה יחס שונה מהמורה מרים או סימן של חרטה מצידה .

שנאתי אותה שנאה איומה ונוראה נשבעתי לעצמי שיום יבוא ואנקום בה.

מחשבות של ילד ...בינתיים התבגרתי ושכחתי מהנקמה.

 

הימים חלפו והשנים שלאחר הצבא הטיבו איתי , הייתי קרוב לה' מאוד וחשתי מוגן בצילו

ואז בערך בגיל 25 אחי הקטן נהרג בפיגוע חבלני , הוא היה כבר בוגר אבל בביה"ס שמעו על המקרה והגיעה תהלוכה של מורות לנחם את אימא ...וביניהם גם המורה מרים

אני ישבתי בין האחים בסלון והאימא והאחות שלי ב"עזרת הנשים" בחדר הפנימי

התפלאתי "מה היא עושה כאן ? היא לא הייתה מורה שלו "

אח"כ אחותי סיפרה שהמורה סיפרה לאימא שהיא ערכה לאחי (??!!) משפט כיתתי והיא מתחרטת או משהו כזה ..צחקתי לעצמי וגיליתי לאחותי שהיא כל כך "סתומה" שהיא לא זוכרת במי חטאה , זה אני שהייתי הקרבן במשפט ולא אחי .

בכל אופן אע"פ ששמעתי שהתעוררה מחשבת חרטה בליבה לא חשובה הייתה בעיני ההתנצלות , תליתי את זאת בתחושת אשם שחשה כאשר הבינה שאחי נטבח ע"י ערבים ומי יודע איזה מחשבות התעוררו בה ולמה ..ואני מתקשה לסלוח לה גם היום .

אני יודע שזה אווילי אבל אל תנסו לעמוד במקומי.

המעשה הנ"ל החמיר את תחושת האפסיות והנחיתות שגם ככה הייתה לי לרמות גבוהות שהמון אירועים בחיי שלפני התשובה סרוגות ושלובות בסיפור הנורא ההוא.

המון התפרצויות של כעס בלתי נשלט ועוד כהנה רעות חולות שב"ה די נרפאתי מהם ואין הנחתום מעיד על עיסתו אבל היום אני יותר מחושב ושקול ולא בגללה אלא למרות וכו'

תודה לאל שהכיר לי את דף הגמרא ורש"י

אז באמת כביכול שכחתי מהכול 

 

ואז...כמו במכת ברק שוב לאחר 26 שנה אני הולך הביתה עם אותה הרגשת טמטום ועליבות נפש . והפעם בגלל מורה אחרת .

הפלאש-בק חזר אלי והכתיבה הזאת רק מעידה על טריות הזיכרונות שצפו בי

והכול...לא להאמין , בגלל מס' מבטים לא מפרגנים...?!

נסתרות דרכי ה' , אולי רצה הבורא הרחמן שאעלה הכול עלי ניר ואשכח מהכול ..

 

ישבתי בחדר בישיבה בקומה השלישית ולא הצלחתי לקרוא שני שורות בריכוז

ישבתי ושקלתי אוחז בפלס מחשבתי לצלצל למורה המנהלת יהודית ולומר לה את אשר על ליבי ..ואז אמרתי לעצמי שאם היא הגיבה ככה אין סיכוי שתהיה בינינו כימיה

 

חשבתי לעצמי ..ריבונו של עולם תושיע אותי !! ..אני חייב לספר למאן דהוא אבל למי ?!

אני חייב לחזור לשפיות וללמוד

לפתע , נזכרתי במנהלת אסתר ..זאת שהייתה נחמדה וטובה ומלאת אמונה

החלטתי לעשות ניסיון .

התקשרתי ל144 מהנייד ...מצאתי את שמה , היא גרה בבני ברק ..והטלפון מחייג

השעה 21-15 ואני נסער ..כשאני שומע את קולה אני בבת אחת חוזר 26 שנה אחורה שוב

"מי על הקו בבקשה ?"

"שלום" , גרוני נשנק .."האם זו הרבנית אסתר וכו' "

"אין כאן רבנית אסתר " היא עונה בקול צלול אבל בענווה שכל כך אפיינה אותה תמיד

מחנכת ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה

"אני יודע שזו את ומבחינתי את הרבנית "

"מי אתה? "

"אני תלמיד משנת תשמ"ב בביה"ס כך וכך "

מה שימך ואני עונה מה איתך היום והאם אתה נשוי עם ילדים ובמה אתה עובד יופי אני מאושרת לשמוע ..ואני מנסה לדחוף לכיוון הסיבה שצלצלתי והיא בשלה שואלת ושואלת ומתענגת על מצבי הטוב ומנסה לחלוב ממני כל פרט ופרט על חיי מאז ועד עתה

סיפרתי במשך 10 דק' על היכן אני אוחז והיא מגיבה בהתפעלות ומשבחת אותי ואח"כ שואלת : "מדוע זה הטרחת את עצמך לספר לאישה מבוגרת את כל הנפלאות האלה "

ואני שומע ולא מאמין !

כך בדיוק מדבר מחנך דגול !!

"היא אומרת שהטרחתי עצמי ...היא אומרת שהיא כלום ואני ענק שבענקים "!!!

ובבת אחת הסכמתי ותסכימו גם אתם שלזה יקרא עידוד נכון ואמיתי

 

ורק אז ..עניתי לה : " באתי לספר לך על שני נשיקות וסטירה אחת "  סיפרתי לה על המורה בתיה ונשיקה שנשקה לי בדמות החבילה האפורה ההיא

ועל מה שקרה היום בבוקר בחדר המנהלת החדשה שהייתה פעם מורתי והיום הראתה לי פנים חמוצות , ושהדבר חרה לי מאוד עד שהייתי חייב לבדוק האם הייתי עד כדי כך סיוט להנהלת בית הספר

 

היא הייתה המומה וגינתה את ההתנהגות של המורה יהודית אבל תוך כדי דיבור הציעה מס' הצעות ללימוד זכות ..צדיקה שכמותה

 

נתתי לה נאום קצר ובו סיפרתי לה שאני לא שכחתי את דברי התורה שהרביצה בנו ואני הוא הנבט שהשקית לפני 26 שנה

והנה פרחתי והייתי לאיש

ואז היא החלה לדבר ... והמילים ששמעתי ממנה באותה שיחה חרוטים על לוח ליבי.

אולי יש אי מי שיסתפק אז אבהיר , אני לא ילד קטון, אני יודע מה משקל העידוד ומדוע אדם בוחר במילים שכאלה לומר ברגע כגון זה ועל אחרות הוא מוותר כי זו לא העת וכו'

אני מבין את הפסיכולוגיה שמנחה את המילים ..ובכל זאת, התענגתי על המחמאות וחשתי איך הגב מתחיל להזדקף ואני מקבל כוחות אדירים!!

"והיכן הנשיקה השנייה?" שאלה

מחיתי דמעה מעיני והתאפקתי שלא לפרוץ בבכי  "לך מורתי המנהלת היא שייכת" סיפרתי לה שהנשיקה השנייה בעצם  שייכת לה ואותה קיבלתי ברגע זה ממנה בשיחת העידוד הזאת

ועל סיפור הסטירה ...אני אשמור לעצמי .

לא סיפרתי לה , למה לקלקל את השיחה הנפלאה ?

היא שיבחה את בחירתי במקצוע ההוראה ועוד הוסיפה לומר שמהאופן שאני מדבר ,ניכר שאהיה מורה נפלא ומצליח

ועוד אמרה : "אני מודה לך שסיפרת לי על עצמך , אני מרגישה סיפוק לא רגיל שמבית הספר שלנו יצא כזה אדם כמוך "

אני גאה בך

אני אספר למורה בתיה עליך .."אתה מסכים?"

בוודאי אמרתי ..ותאחלי לה כל טוב בשמי

"אני מבטיחה "

לפני שהנחתי את הטלפון הוספתי משפט שאומר המון

"אני חייב לומר לך דבר מה , את יודעת ..מהשיחה הזאת אני בטוח יוצא מחוזק יותר ושתהיי בטוחה שבפעם הבאה כשאתקשר אני לא אקרא לך הרבנית "

"אז איך תקרא לי ?" שאלה ברוך

"אני אקרא לך אימא" .

....

השיחה הסתיימה ונעמדתי ליד החלון מביט באורות העיר מגובה הקומה השלישית בישיבה .

"הכול בסדר עכשיו ? " שאלתי בקול רם

"בהחלט " עניתי לעצמי ..חוזרים לעבודה .

הנמכתי לעבר השולחן ופתחתי את הגמ' בדף כב'  וניגנתי "..עודנו הטל עליהן ושמח "

 

 

 

"אם אמנם חביב אדם שנברא בצלם, ואם אכן חביבין ישראל שנקראו בנים למקום

איכה אפשר לדון את ילדיהם לפי מידת הדין ולא לפנים משורת הדין? " (הרב שלום כתב שליט"א / בנתיבות שלום )

 

"בבוקר זהב , תפוח מוזהב יפה ונאהב /

שבמתכוון או לאו נעזב ונכאב

לו היה נקטף ובורך עליו / ההיה נושר נופל ונרקב ?! "

( הרבנית  אבלין כתב תחי' תשנ"ז)

 

 

 

 

 

 

 




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-6/2/2012 16:48 לינק ישיר 

תודה וואווו......



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/2/2012 03:17 לינק ישיר 

מדהים!!



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-21/6/2012 10:12 לינק ישיר 

כף זכות :
היום אני עם ותק של שלוש שנים כמחנך כיתה ו' ואני חושב שהמורה יהודית לא התייחסה כנראה מהסיבה המאוד פשוטה-
שבועיים שלושה לפני סיום שנה"ל המנהלים נמצאים בלחץ עצום!
ראיונות אישיים עם כל המורים והמורות בנוגע לציונים של התלמידים לתעודה
מסיבות סיום- אירגון (הגברה/חזרות/תפאורה/הודעות להורים)
הכנת ספרי הלימוד לשנה הבאה
ענייני מנהלה רבים מול משרד החינוך והעיריה
ועוד ועוד

כנראה שבאמת נפלתי עליה ביום לחוץ ועמוס, אז אפשר להבין אותה בהחלט...

כרגיל, כנראה הייתי עסוק מידי בעצמי.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-26/11/2013 01:52 לינק ישיר 

אבל למורה מרים לא אוכל לעולם לסלוח, חיי מפורקים ותמיד איפשהוא ברקע זה צץ.
סוג של טראומה קשה וחורקת באיבריי.
רישעות וטיפשות.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
   
בית > פורומים > חברה וקהילה > חושבים חינוך > שתי נשיקות וסטירה - ספור אמיתי
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר