בית פורומים חינוך בגיל הרך

פרשת עקב, מאמרים, שירים ועוד

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-30/7/2010 11:48 לינק ישיר 
פרשת עקב, מאמרים, שירים ועוד


נושאי הפרשה

פרשת עקב

נושאי הפרשה - עקב

שכר המצוות - שמירת הברית (ז, יב-ט"ז)

הקב"ה מבטיח, כך ממשיך משה בדבריו אל ישראל, כי כאשר ישמור העם את התורה ומצוותיה, יקיים ה' את הברית שכרת עם האבות, ויברך את עם ישראל בכל טוב: צאצאים; גידולים חקלאיים; צאן ובקר; גדולה בעמים; בריאות ושלטון על כל האויבים.

תשובה לספקנים (ז, יז-כו)

משה מעלה ספקנות אפשרית: "כי תאמר בלבבך, רבים הגויים האלה ממני, איכה אוכל להורישם"? כלומר, עלולים בני-ישראל לחשוש בליבם מפני המלחמה לכיבוש הארץ. והוא משיב: אין לחשוש. יש לזכור את שעשה ה' למצרים, ולהאמין ביכולת האלוקית.

הואר מוסיף, כי ה' ינהל את הכיבוש בהדרגתיות, כדי שלא תתפנה הארץ מיושביה באחת, וכך תהפוך למקום שורץ חיות רעות, בטרם יישבו בני-ישראל את הארץ כולה. משה מזהיר שוב, כי בד בבד עם כיבוש הארץ, מוטל על העם לבער את תרבות הגויים ולנתץ את אליליהם.

ניסיון העבר ותקוות העתיד (ח, א-כ)

מוטיב ההבטחה לירושת הארץ, האזהרה לשמירת מצוות ותזכורת חטאי המדבר, שב וחוזר גם בפסוקים הבאים. משה מציג את טלטלות המדבר, כניסיון שמטרתו לבחון את אמון העם באלוקים. מחד, תחושת השיממון המדברית המעיקה, ומאידך, ניסים אלוקיים המלווים את העם בכל צעדיו. ואילו עתה, אומר משה, זוכה הדור להיכנס לארץ טובה שיש בה כל.

משה מזהיר מפני גבהות לב המנכרת את האמונה, כתוצאה משפע גשמי. תחושת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. חטא זה, עלול להביא לאובדן וגלות.

תזכורת חטא העגל, ועוד מזיכרונות המדבר (ט, א - י, יא)

כאמור, חושש משה רבנו מגבהות לב העם. הוא מבהיר שמתנת ארץ ישראל, וכל הטוב שמושפע מהקב"ה, אינם דווקא פרי מעשיהם הטובים של ישראל. בעיקר, אומר משה, עומדת לישראל זכות הברית שכרת ה' עם האבות. גם רשעת העמים תרמה לנישולם מהארץ והבאת עם ישראל במקומם.

על-מנת לחזק תפיסה זו, מזכיר משה את העובדה שלאורך כל תקופת מנהיגותו שב בעם וחטא לפני ה'. במיוחד הוא מזכיר ומפרט את השתלשלות העניינים שהביאה לחטא העגל, כאשר הוא, משה, עלה אל האלוקים לקבל את התורה. וכך, מזכיר משה, נאלצתי לשבור את הלוחות ולהתחנן לפני ה' עבורכם.

עוד מזכיר משה את חטאי העם כאשר נתאוו לבשר, כאשר חלקו על משה, וכמובן חטא המרגלים שבגינו נדדו ארבעים שנה במדבר.

בעקבות שבירת הלוחות בחטא העגל, מצווה ה' על משה לפסול שני לוחות אבנים -  'הלוחות השניים'. משה עולה עם הלוחות למרום, ושם כותב ה' את 'עשרת הדברות' על הלוחות, אותם מניח משה בארון עץ-השיטים שהכין במיוחד עבורם.

עוד מזכיר משה את מיתת אהרון אחיו הכהן הגדול, את מינוי בנו אלעזר לכהן תחתיו ואת בחירת שבט לוי כמשרתי ה'.

יחס מועדף לעם ישראל (י, יב - יא, כה)

למרות כל חטאי ישראל, לא מפר ה' את הברית שכרת עם האבות. הוא רק שב ומבקש מבניו לשמור, גם הם, את הברית, לדבוק בתורה ובמצווה ובדרכי ה'. שוב מזכיר משה את החסד הגדול שעשה ה' ישראל בהוציאו אותם ממצרים, את נפלאותיו במדבר ואת הארץ הטובה שהוא עומד להעניק לישראל.

בין דברי הברכה וההבטחה המותנים בהנהגת העם, אומר משה את פרשת "והיה אם שמוע תשמעו", הידועה כ'פרשה שנייה של קריאת שמע'. בפרשה זו נזכרת חובת היהודי לאהוב את ה' ולעובדו בכל לב ובמסירות נפש. ההבטחה היא למטר השמים ולברכת הארץ. אך אם לא תשמר התורה, יפגע חרון אפו של ה' בישראל, והוא יעצור את כל שפע הברכה.

כמו בפרשה ראשונה של שמע, נדרשים בני ישראל ללימוד התורה, למצוות תפילין, לחינוך הילדים לדרך התורה וללימודה ולמצוות מזוזה.

ובסיום כל אלו, שוב ההבטחה לאריכות ימים וירושת הארץ מתוך שלום ובטחון.

 (חומש דברים, פרשת עקב. 111 פסוקים בפרשה)

http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?CategoryID=41


חינוך ילדים בפרשה

ולמדתם אותם את בניכם - פרשת עקב
הרב יהושע שפירא

בפרשיית "והיה אם שמוע" המופיעה בפרשתנו מופיע הציווי על חובת ההורים ללמד את בניהם ולהנחילם את דרך התורה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". כיצד בדור שלנו נוכל לחנך את ילדינו לדרך התורה? על חינוך ללַהַט בְּלִי לַחַץ.

 

עריכה: יערה לויטס

סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב

הבעיה הקריטית ביותר בחינוך הילדים בדור שלנו היא שפעמים רבות על אף החינוך הטוב והמסור, גם במשפחות טובות, ילדים רבים בבגרותם בועטים בחינוך אותו קיבלו בביתם, עוזבים את דרך התורה והמצוות, ורועים בשדות זרים. צד אחד של הבעיה הוא בבחינת 'סור מרע', שלא לתת לילדים שלנו ליפול למבוכה שתוביל אותם לעזוב את דרך התורה. מצד שני, הבעיה אינה רק כיצד נמנע מילדינו לעזוב את הדרך, אלא גם כיצד נגרום להם לעלות על המסלול וללכת בדרך התורה בשיא כוחם, בחינת 'עשה טוב' וכיצד נבנה בילדינו התמסרות לקדושה, יראת שמיים ושייכות פנימית ועמוקה לתורה.

אנו חיים במציאות בה בכל עניין הדרכים אינן ברורות די צרכם. מציאות כזו גורמת לרבים מבוגרי החינוך הדתי לנהל את חייהם באופן פשרני ופושר בכל הקשור לחיי תורה ומצוות. בתחום לימוד התורה, מקצוע הגמרא נתפס לעיתים כמקצוע משעמם ואף שנוא בחלק מן הישיבות התיכוניות. הבעיה היותר חמורה היא בתחום התפילה, המייצגת בצורה טובה את הבעיות הדתיות בדורנו. התפילה היא אחת הפעילויות שכל אדם דתי משקיע בה זמן ומאמץ, אך מכיוון שהיא מסורה אל הלב ושטח ההפקר בה גדול, היא לוקה בחסר מבחינת השייכות הפנימית אליה ועל כן הרפיון בה גדול. יש להקדים ולומר כי הדרך בה ננקוט אינה הדרך היחידה. ישנם דרכים רבות לחינוך ודברינו הם תובנות אישיות ומסרים שקיבלתי בבית אבי.

 

לַהַט בְּלִי לַחַץ

כיצד נעניק לילדינו להט פנימי בעבודת ה'? הכותרת "להט בלי לחץ" יש בה לענות על שני צידי המטבע של השאלות שהוצגו לעיל. ראשית, על מנת למנוע נפילה ועזיבת הדרך, דרוש חינוך נטול לחץ. התנהלות חינוכית המשדרת לחץ אינה מועילה לחינוך, ואף יש בה נזק כבד. כאשר הורים פועלים מתוך לחץ ומתוך חשש תמידי שמא ילדיהם יסטו מן הדרך, הלחץ הזה מקרין על הגדילה הטבעית של הילדים, ועלול ליצור משקעים קשים שיתפרצו חלילה מאוחר יותר. בנוסף להימנעות מלחץ, על מנת לחנך להתמסרות לקדושה, לתפילה ולתורה דרוש להט פנימי. הלהט בדרך כלל אינו מזיק ואף לרוב מועיל מאוד ובלבד שהוא אותנטי ולא משדר לחץ.

ברור שכל נושא החינוך קשור לקשר הרגשי הנכון עם הילד. על פי רוב המנגנונים שלנו פועלים אוטומטית בדרך לא נכונה עם עצמינו ועם ילדינו. אנחנו לא כועסים נכון, לא מביעים את עצמנו נכון, לא מקשיבים נכון, ולא משתמשים באמצעים הנכונים כדי לפתור בעיות. עלינו ללמוד כיצד לפעול נכון על מנת שנוכל להתנהל נכון עם ילדינו ונצליח להעביר להם מסרים של אהבה, הקשבה ואמון. הורים המנוכרים לעצמם משדרים זאת גם לילדיהם, ביחס לכל תחומי החיים, לחולין ולקדושה. הורים כאלה אף אינם נותנים מענה רגשי מספק לילדיהם ובכך מחבלים ביכולתם ללכת בדרך ישרה.

המורה הגדול ביותר לחינוך בתחום החולין לדעתי, הוא ד"ר חיים גינות, אשר טבע את הסיסמא העמוקה, כשם ספרו בסדרת "לייף סנטר": "הורים משוחררים - ילדים משוחררים". אם ההורה משוחרר, גם הילד פועל מתוך חופש ועושה את הדברים הנכונים. גם בענייני חינוך לקדושה, כמובן שעלינו ללמד את ילדינו לקיים מצוות, לברך ולהתפלל אך לא להיכנס ללחץ אם הוא אינו עושה כן. כהורים עלינו לפעול בשני כיוונים: מצד אחד, עלינו להיות משוחררים מכל לחץ בנוגע לעבודת ה' של ילדינו. מצד שני, עלינו ללמד את עצמנו לבנות בתוכנו פנימה ולהקרין לילדינו עולם מלא להט ומסירות לעבודת ה'.

 

מנִיעַ פְּנִימִי

ראשיתו של כל חינוך הוא עצמי. החינוך הגדול ביותר אותו מקבלים ילדינו מתרחש מתוך שהם מתבוננים בהוריהם ובמעשיהם, הרבה מעבר למילים. אם הורים מברכים ברכת המזון כדי לצאת ידי חובה, אין הם צריכים לצפות שאצל ילדיהם הברכה תראה אחרת, אם בכלל. גם הורים המכריחים את בנם לברך כדי לצאת ידי חובה בחינוכם, אין סיבה שבנם ימשיך לשמור על כך כשיגדל. הורה שמברך כדי לצאת ידי חובה, וגורם לילד שלו לברך כדי לצאת ידי חובתו, עלול להיות רעל חינוכי.

עיקר החינוך הוא בהקניית הסיבות והמניעים למעשים, והוא שמביא באופן טבעי לתוצאות מצד הילד, הן בתחום החולין והן בענייני קדושה, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. הקניית המניע הפנימי נעשית בהבחנה הפנימית שאנו עושים בין המניע לתוצאה, ובין הלהט הפנימי לעשייה החיצונית. עיקר החינוך תלוי במניע הפנימי לקיום המצוות, אשר קיים ועומד וסופו שיתבטא ב"מבחן התוצאה", אך אין התוצאה צריכה להיות חלק מרכזי מדי בשיקולי החינוך. לכן, עלינו כהורים לשים לב היכן אנו שמים את הפוקוס בחינוך ילדינו. אם ההורים משדרים לחץ ועומס ביחס לתוצאה ולעשייה בפועל, ומעבירים את המסר כי הם מעוניינים בתוצאה בלבד, יש בכך נזק גדול. למשל, אם כל מה שמעניין את ההורה האם בנו ברך ברכת המזון או לא, בעצם הוא אומר כי אין הוא מעוניין אלא בתוצאה הסופית, ובכך שם את הפוקוס במקום הלא נכון. השדר הפנימי שהוא משדר הוא שההלכה היא מעמסה, ואין כל משמעות לחיות הפנימית של המצווה. כאשר הילד אינו מברך, האב אינו צריך לשאול את עצמו באיזה דרך הוא יגיע לתוצאה המבוקשת, אלא לשאול את עצמו מהם הסיבות שבנו אינו רוצה לברך ברכת המזון. כאשר הילד אינו רוצה לברך ברכת המזון יש בכך מסירת מידע להוריו, כי אין הם מקרינים לו את החיות הפנימית הקיימת בברכת המזון שתהווה בשבילו סיבה ומניע לברך.

כך גם בנוגע לענייני צניעות. כפי שברור לכל הילדים שמגיל מסוים הם לובשים מכנסיים, או מגיל מסוים הם לובשים כיפה, כך ברור שעד גיל מסוים לגיטימי לעיתים להסתובב בבית בבגדים מינימליים, ובגיל צעיר יותר אף ללא בגדים. תגובה של לחץ בעניין הזה משדרת לילד מסרים הרסניים ביחס לגופו וביחס לתחושות הצניעות הטבעיות שלו. מותר לילד להסתובב בבית בדרך אחרת מן המבוגר, כי הוא ילד. כאשר יגדל, באופן טבעי ידע כי אין זה מתאים לו. כאשר הילד לא רואה לנכון לשמור על הצניעות שלו, יש בכך סימן לכך שחסר לו הסבר פנימי שיגרום לו לרצות לשמור על צניעותו. אם הילד ישמור על הצניעות שלו בלי הרצון וההסבר הפנימי, מתוך לחץ, יש בכך כשלון, ואף אולי זריעה סמויה של מרד שיבוא חלילה אחר כך.

כאשר ילד אינו רוצה לקיים אחת מן המצוות כגון ברכות, ציצית או צניעות, התגובה העיקרית שהוריו מחויבים לה היא לרשום לעצמם את העובדה כי בנם לא קיבל חינוך שייתן לו סיבה לרצות לקיימן. זהו שורש הדברים. מלבד זאת, לא נכון להתייחס לכך כבעיה חמורה או כעניין רציני לענות בו. כל תגובה ובעיקר לחץ, עלולה להזיק יותר מאשר להועיל, הן לטווח הארוך והן לטווח הקצר. יש להגביל את הנטייה להתערב בענייני שמירת המצוות בבית ולכוון את עצמינו לחיות הפנימית שבהן. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי הנחלת החיות הפנימית אינה סותרת כלל התנהלות מסודרת של קיום מצוות כחלק מכללי הבית.

 

לַהַט לִקְדֻּשָּה

עיקר המשברים בדורנו בתחום החינוך נובעים מחוסר להט בענייני קדושה ותורה. ישנם ילדים שגדלו בבית דתי פשוט, עם סדר ומשמעת, וברור להם כי קיום מצוות הוא חובתם, ללא שאלות או התלבטויות. ילדים אלה אין בהם כדי להעיד על כלל הדור, הזקוק למשמעות ולתוכן פנימי בקיום המצוות. דורנו, שרבים בו מאובחנים כבעלי הפרעות קשב וריכוז ולקויות למידה, אינו מתאים בטבעו לבנות את עולמו על הרגלי למידה בלבד. דור זה זקוק לנשמה שתפיח בו חיים. שמירה על רוטינה ו"הרגלי למידה" בענייני קדושה עוזרים להרבה אנשים ללכת בתלם, אך רק בבחינת "מצוות אנשים מלומדה". אמנם יש להתנהלות כזו חשיבות, אך היא חסרה מאוד ללא הנשמה והחיות הפנימית.

מהו להט לקדושה? אבא ראוי לשמו הוא אבא אשר בכל פעם כאשר הוא מברך ברכת המזון הוא מקרין עונג, דבקות ורטט. חינוך טוב לא צריך מעבר לכך שום דבר. לצערנו, אין מדרגתנו הרוחנית מגיעה לכזו רמה, ולא תמיד אנו מברכים כך ברכת המזון. אכן, לא צריך לצפות כי בכל פעם תהיה בבית ברכת המזון בלהט ובדבקות. לא כל מי שאין לו להט בכל ברכה, הוא בבעיה חינוכית. הלהט צריך להיות להט פנימי, כך שברכת המזון תהיה עניין יקר ללב, הנוגע עד עומק הנשמה. לא כמילוי חובה חיצונית וכמצוות אנשים מלומדה, אלא מתוך הבנת משמעותה הפנימית העמוקה. כלפי חוץ יקרות זו יכולה להתבטא בחום או בעדינות, לפי המזג האישי של כל אחד ואחד, אך תמיד היא צריכה להיעשות מתוך להט פנימי.

אם ברצוננו להתחזק ולהשקיע בחיזוק ברכת המזון בבית, עלינו ליזום לימוד והעמקה משותפת במשמעותה של ברכת המזון, בהתאם לגיל הילדים[א]. בנוסף, מדי פעם ניתן להנהיג לברך יחד עם הילדים ברכת המזון כמו שברכת המזון צריכה להיות, מכל הלב: "עכשיו מברכים ברכת המזון עם כל האש והלהט, כמו בקרלין! מי שלא רוצה - לא חייב!". ילדים שלא לוחצים עליהם מדי לברך ברכת המזון, כאשר מציעים להם לברך פעם אחת בלהט, הם נדבקים בלהט הזה ולא רוצים להפסיק. הנהגה מעין זו היא יקרה ובעלת משמעות בבניית יסודות איתנים בילדינו. היא שבונה בתוכם סיבה אמיתית לברכת המזון אשר תוצאותיה מי ישורנה. לעומת זאת, החיוב לברך ברכת המזון ללא סיבה פנימית עלול לעיתים לגרום ליותר נזק מתועלת. זוהי אכן דרך נכונה לברך עם הילדים ברכת המזון באופן מסודר אך יחד עם זאת תמיד יש לזכור כי העיקר טמון בפנימיות הלב[ב].

לילדינו ישנם חושים פנימיים המסוגלים לקלוט את הדברים האמיתיים ולהבחין בין אמת לזיוף. הילדים רואים היטב מתי הוריהם פועלים עם עיניים נוצצות- כאשר הם לומדים תורה ועוסקים במצוות, או כאשר הם עסוקים בענייני חולין. פעמים רבות ילדינו מסוגלים לקלוט ולהבחין בין העיקר לטפל על אף שהדברים נמצאים מתחת לפני השטח. הרגעים בהם מתפרץ הלהט הפנימי לקדושה אצל ההורים אינם רבים, אך אלו רגעים יקרים ונפלאים שדי בהם להשאיר חותמם העמוק על הילד בבחינת מעט המחזיק את המרובה. ילד הרואה את אביו לומד בדבקות, רוקד בשמחת תורה בהתלהבות, בוכה בוידוי של יום כיפור או מתפלל עם כל הנשמה, קרוב לודאי שזהו החינוך הכי חשוב שהוא מקבל בימי חייו. ברגעים כאלו נחשף הילד לסיבות ולמניעים העמוקים ביותר לכל שמירת המצוות, המהווה רק תוצאה שלהם.

כהורים, לפעמים אנו עוצרים ומונעים את עצמינו מלהביע את רגשותינו הפנימיים כי איננו מרגישים בנוח עם הילדים. למשל, אנו מתביישים להגיד זמירות שבת בדבקות, ללמוד תורה מתוך תענוג גלוי, להתפלל בכוונה גדולה או לבכות בוידוי של יום כיפור בנוכחותם של ילדינו. אך בעצם יש בכך טעות חמורה ועל ההורים להבין ולהפנים בדיוק להפך: אין דבר יותר חשוב בעולם שהם יכולים להעניק לילדיהם מאשר לתת דרור לרגשותיהם הפנימיים לפרוץ כלפי חוץ, ודווקא לעיניהם. אין אנו צריכים לצאת מעבר לעצמינו ולהיות צדיקים עליונים, אלא ללמוד להיות קשובים למקומות הפנימיים הקיימים בנו, אשר אנו נוטים להדחיק, ולאפשר לעצמנו לבטא את פנימיותנו. כל החינוך של ילדינו תלוי בכך.

 

בֵּין עיקר לְטָפֵל

הגמרא אומרת "בעוון נדרים בנים מתים", כלומר - בגלל שאדם נודר אך עובר על הנדר שלו, ילדיו מתים. מסביר מרן הרב קוק זצ"ל ב'עין אי"ה'[ג] כי נדר מבטא התנוצצות עליונה של שעה נפלאה ומרוממת שאדם חווה ורוצה להישאר דבוק בה, ועל כן הוא נודר נדר. לאחר רגע עליון זה של הנדר, הרוממות נעלמת ומתפוגגת והנדר נשכח ומופר. מדוע? מפני שהאדם מתייחס אל אותן שעות רוממות כאל אפיזודה חולפת שאינה מייצגת את המציאות האמיתית. מלמדנו הרב כי  התייחסות כזו כלל אינה נכונה. על אף שהרגעים המרוממים והעליונים הם זמניים, דווקא בהם טמונה נקודת האמת של החיים, והם שמעידים על הכלל, לא להפך. אדם שאינו מודע לכך כי השעות המרוממות והנשגבות שבחייו, על אף שהן זמניות וחולפות, הן הן האמת של חייו, לא הבחין נכון בהבדל שבין העיקר לטפל בחייו. אדם כזה אינו מעביר אף לילדיו את הנקודה הפנימית של חייו ואינו מנחיל לילדיו את הנקודה העיקרית עליה מושתת החינוך כולו, לכן בניו מתים. אין הכוונה למות הגוף אלא להתפוררות החינוך ומות הרוח. זהו העומק המתגלה במשפט "בעוון נדרים בנים מתים".

עלינו לייקר ולהעצים בחיינו את השעות שאמנם מעטות הן, אך אמיתיות, כי בהן מתגלה האמת הפנימית של קיומנו. רגעים מעטים אלו בהם מתגלה פנימיותנו והלהט לקדושה הקיים בנו הם השעות היקרות ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו. מי שלא יודע לומר לעצמו ואחר כך בפני המחונכים שלו "זאת האמת, השאר זה זיוף", אינו יכול לחנך כראוי.

ניתן לחנך את ילדינו לעבודת ה' גם כשאנחנו בעצמינו אינם מושלמים, אך עלינו להעביר את המסר כי יש עיקר וטפל בחיינו. היחס הפנימי לאמירת ברכת המזון בחטף צריך להיות יחס של בדיעבד שנעשה מתוך חולשה, ואין בה ביטוי אמיתי לפנימיות אלא רק שקר וזיוף. אנחנו אמנם מברכים ברכת המזון גם כשאין לנו חשק או מתוך פיזור וחוסר כוונה, וילדינו רואים זאת, לצערנו, אך יחד עם זאת עלינו להעביר את המסר כי יש עיקר וטפל, ואין התנהלות כזו מייצגת ולו מעט מהרצון הפנימי שלנו ומהתקשרות פנימית ואמיתית לעבודת ה'. ברכה בלי חשק הנעשית כמצוות אנשים מלומדה היא טפלה לעומת הנשמה הפנימית, החיות והכוונה. הן העיקר והסיבה הפנימית שעלינו להעביר לילדינו. אכן, על מנת שילד יגדל בצורה בריאה ובונה, הוא זקוק להצבת גבולות וקווים ברורים, אך הם צריכים להישמר באופן טבעי ולא מלחיץ, כאשר העיקר טמון בלהט הפנימי והאכפתיות.

אבי מורי אמר לי פעם לגבי יהודי מסוים: "אני לא מספיק מוכשר כמוהו להקדיש את זמני גם לעיקר גם לטפל, לכן אני חייב להקדיש את זמני להבחין בין עיקר לטפל ולעשות רק את העיקר". מי שלא מבחין בין עיקר לטפל, העיקר שלו גם טפל, כי כיון שהוא לא הבחין, העיקר איבד את ערכו. מכיוון שאין לנו מספיק כוחות לחנך את ילדינו גם על העיקר וגם על הטפל, עלינו להקדיש את רוב מרצנו על מנת לחנך אותם לעיקר. העיקר היא הלבה הפנימית של הקדושה והאכפתיות העמוקה מהקב"ה, מהתורה, מברכת המזון ומבית המקדש. זה העיקר. העיקר עבור הילד היא הסיבה הפנימית למעשה ולא קיומו בפועל. הסיבה הפנימית היא הבסיס האיתן שילווה את הילד  גם בבגרותו, גם כשלפעמים החשק מתרופף, או ישנה שחיקה במציאות החיצונית.

אמנם, יחד עם האמור לעיל, אנו זקוקים לזהירות מרובה. עלינו לשים לב כי פעמים רבות הורים משדרים לילדם מסר כפול. מצד אחד הם אכן משדרים לילד נחת וחוסר לחץ ביחס לקיום המצוות, אך מצד שני הם משדרים לחץ וחוסר פשרה בעניינים אחרים, למשל באיזה שעה בדיוק הילד צריך ללכת לישון. המסר הכפול הזה מבהיר לילד היטב כי ההורים לחוצים רק בדברים מסוימים, וישנם דברים החשובים בעיניהם יותר וכאלה החשובים בעיניהם פחות. מתוך המסר הכפול הזה מבין הילד כי ברכת המזון או כל מצווה אחרת אינה חשובה באותה מידה כמו שמירה על כללים אחרים הנהוגים בבית. על כן, עלינו לשים לב למסר האמיתי אותו אנו משדרים. מסר אמיתי וכנה יכול לנבוע רק מתוך לב טהור מלא להט אמיתי, נקי מכל בלבול מן החוץ, אפילו אם מתוך חולשה במקרים רבים הוא אינו יוצא אל הפועל.

 

וְשַמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם

לעיתים ישנה בעיה חינוכית הנובעת מבלבול וחוסר הבחנה בין עיקר לטפל. פעמים אנשי חינוך חוששים שמא הילד יפתח תלות בלהט ובחוויה: אם ירגיש את הלהט, יקיים ואם לא ירגיש את הלהט, לא יקיים. כל הבעייתיות שבעניין נובעת מלהט שאינו מכוון מספיק פנימה לעבודת ה'. החינוך צריך שייבנה בעיקר על יסודות של להט ל"נעשה", לדבר ה' כפי שהוא, ולא רק לדבר ה' כפי שאני מתחבר אליו. צריך לומר בלהט רב ש'נעשה' גדול מ'נשמע' והוא יקר לאין ערוך מ'נשמע'. עלינו לעבוד את ה' בלהט ובניגונים לא מפני שזוהי אופנה של היום, אלא מפני שזה המשך של רבותינו ושל מעמד הר סיני בעצמו, וזאת עלינו להנחיל לבנינו.

אחד המלמדים היקרים והמוכשרים בבית הספר של ילדינו שלח פתק להורים ובו נאמר: "לאחר שהיינו עבדים במצרים ולאחר שהכה הקב"ה במעבידינו, יצאנו ממצרים ועברנו את הים. כעת, הגענו לפני הר סיני, ואנו עומדים לקבל תורה. כל הילדים מוזמנים לבוא בבגדי שבת, ביראה, ברתת ובזיע. המהדרים ילכו לטבול במקווה באותו בוקר". ילד בכיתה ב' אשר טובל במקווה, לובש בגדי שבת ומגיע לבית הספר לקבל תורה וללמוד את עשרת הדברות באופן כזה, נחקק על ליבו רושם פנימי בל ימחה. רושם זה נרשם כאשר הוא מגיע מלב המלא להט פנימי. אין הוא יכול להיחקק בלחץ או מן השפה אל החוץ. באופן אמיתי ופנימי כזה, עלינו ללמוד להעביר לילדינו את המסר של האכפתיות והלהט לדבר ה' שבליבנו.

יהי רצון שנזכה, שמתוך שנשים את הדברים על ליבנו, יזכו אף ילדינו "לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ...  לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ"[ד].

 



[א] כנ"ל לגבי ברכת "על המחיה". אדם המברך ואינו יכול להסביר לעצמו כיצד ממיני המאפה שאכל הוא מגיע לדבר על ירושלים, מקדש, מכונך והיכלך, הפסיד את עיקר המשמעות של הברכה. יש להסביר לעצמינו ולילדים כיצד מגיעים מ'רוגלך' ל'היכלך'. הרוגלך הוא רק התירוץ אך באמת היהודי נמצא בליבו תמיד ב'היכלך'. כאשר אדם בוער בתשוקתו וכיסופיו למקדש ולהיכל ה' גם רוגלך הם סיבה מצוינת לדבר על כך. עלינו ללמוד להיות מכוונים לכך בליבנו ולעשות עבודה פנימית על מנת לחוש זאת. זהו עיקרו של המעשה החינוכי.

[ב] דוגמא נוספת בעניין ברכת הבנים בערב שבת. לעיתים קורה שילד אינו רוצה לקבל ברכה מאביו אך לחץ בעניין הזה שהילד חייב לקבל את הברכה ויהי מה הוא מיותר ולא נכון. אין זו מצווה מדאורייתא, ואין עבירה בכך שהילד אינו רוצה ברכה. כאשר ההורים יבינו את גודל הזכות ביכולתם לברך את בניהם הם לא ישדרו לחץ בעניין, קרוב לודאי שהילדים יחושו בכך וירוצו בשמחה להזדכות בברכה.

[ג] עין אי"ה, שבת א, פרק ב, רט"ו.

[ד] דברים יא, יט-כא.



גרסת הדפסה *-- שלח לחבר *

http://www.yrg.org.il/show.asp?id=34034


עוד על חינוך

ד ף   ש ב ו ע י
מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות
ע"ש הלנה ופאול שולמן
מספר 249
פרשת עקב, תשנ"ח
 בית תלמוד תורה ביישוב הישן האשכנזי בירושלים
 ד"ר מרגלית שילה
המחלקה ללימודי ארץ ישראל
ע"ש מרטין זוס

 


"בית חרושת מעשה הרוחני"]1[ כך כינו פרנסי תלמוד תורה 'עץ חיים'
את הרשת החינוכית שייסדו]2[ באמצע המאה הי"ט בירושלים. באורח
פרדוקסאלי הקהילה היהודית הראשונה בעולם - אשר כיוונה את רוב
הגברים שחיו בקרבה להקדיש את כל מעייניהם לתורה ולראות בה את
אומנותם - כינתה את המוסד התורני החינוכי הבסיסי שלה, "בית חרושת"
לרוחניות.

 הקהילה האשכנזית בירושלים אשר צמחה במהירות החל משנות העשרים
של המאה הקודמת, הפכה תוך עשורים אחדים לקהילה הגדולה בארץ. בין
מוסדותיה המפוארים ביותר היה תלמוד תורה 'עץ חיים'. הייתה זו
רשת החינוך הציבורית הראשונה בארץ. בשנת 1841 עם עלייתו של רבי
שמואל סלנט לירושלים, לקחה על עצמה הנהגת הקהילה האשכנזית את
הדאגה לצורכי החינוך של ילדיה וייסדה את החדרים הראשונים של הרשת.
המוסד היה בעל מאפיינים חדשניים וייחודיים. יוסף שלמון מעריך,
ש"ספק אם נמצאה חברה יהודית בעולם היהודי שהדגישה כל כך את נושא
החינוך של יוצאי חלציה כחברה האשכנזית בארץ בתקופה הנדונה".]3[

 בשנות הייסוד ביקשו הגבאים, שכל חברי הקהילה, ולא רק הורים
לילדים, יממנו את הת"ת בעצמם. בתקנות התלמוד תורה נקבע, כי "לבד
הכנסות החברים הקבועות, יוגבה מכל חתונה מצד החתן והכלה, מברית
מילה מצד אבי הבן ומברכות מי שברך ומקערות בעת שמחה של מצווה".]4[
עם צמיחת הקהילה לא היה בסידור זה משום מענה לצרכים הכספיים
הגדלים של התלמוד תורה, וגבאים מיוחדים יצאו לרחבי הגולה כדי
לאסוף כספים למימון המוסד. גידול הקהילה גרר בעקבותיו את התפתחות
החדרים לרשת חינוכית ראשונה במינה שהקיפה את החינוך התורני על
כל דרגותיו, החל בחדר ערבוביה וכלה בכולל לאברכים. הרשת מנתה
מאות תלמידים. ואולם, לא כל ילדי האשכנזים למדו ב'עץ חיים'. כשליש
מבין הבנים למדו בחדרים פרטיים, ואילו הבנות הודרו כליל מהלימודים
בתלמוד תורה 'עץ חיים', אך מיעוטן למד בחדרים פרטיים.

 מערכת החינוך שעוצבה בירושלים הייתה ציבורית שוויונית וכוונה
לעשירים ולעניים כאחד. העניים קיבלו סיוע אף במזון ובביגוד. הדאגה
לצורכי הגוף נבעה לא רק בשל מצוקתם הקשה של רבים מיהודי העיר,
אלא אף כמענה למוסדות המיסיון אשר ביקשו לצוד את דלי העיר לתוך
שורותיהם. הגבאים דאגו לא רק למימון אלא גם לרמת הלימודים. מדי
שבוע הם ביקרו בתלמודי התורה ובחנו את הילדים. תכנית הלימודים
הייתה שמרנית ונוסף ללימודי קודש לימדו רק מעט כתיבה וחשבון.
בהגיע הנערים לגיל בר מצווה הם נבחנו כדי לקבוע מי ימשיך בישיבה
גבוהה, ומי יפנה למלאכה. הנחשלים אשר לא ראו סימן ברכה בלימודם,
כוונו לבעלי מלאכה שונים, אשר הדריכום ברכישת מקצוע. עם זאת,
הגבאים המשיכו לדאוג לחינוכם ולממן עבורם מורה אשר ילמדם תנ"ך,
חיי אדם וספרי מוסר.]5[

עיון בספרי תקנות ובפמפלטים שהוציאו גבאי התלמוד תורה מעלה, עד
כמה הרבו פרנסי היישוב להתעמק במוסדות החינוכיים שעיצבו. המטרה
הראשית הייתה לדרבן את הילדים ללמוד. כפי שהיה מקובל בחדר במזרח
אירופה, כל ילד התקדם בהתאם לכשרונותיו. למען הגדיל את יוקרת
המצטיינים נערכה מדי חנוכה סעודת מצווה בנוכחות נכבדי הקהילה,
"והנער אשר יצטיין בלמודו יקבל מקופת החברה מתנה לבגד חדש, למען
תגדל קנאת החברים המקשיבים".]6[ אליבא דפרנסי הת"ת, לא רק קנאת
סופרים תרבה חכמה, אלא גם קנאת תלמידים. הלימוד היה מטרת העל
של חברת היישוב הישן, וכל אמצעי המיועד להגבירה, נחשב מבורך.
כבוד המורים היה טפל לעומת הצטיינות התלמידים, שהייתה העיקר.
 מורה שלא הצליח במלאכתו, היתרו בו שלוש פעמים, ואם לא שינה דרכיו,
"יוסר המלמד מעבודתו אפילו באמצע הזמן בלי שום טו"מ ]טענות ומענות[
ודו"ד" ]ודין ודברים[.]7[ היה מעקב צמוד אחר המורים: "המלמדים
מחוייבים להמצא בבית הספר בזמנים הנזכרים בלי אחור כלל ואין רשות
להמלמד לעזוב את מקומו גם לענין הנחוץ בלי ידיעת המשגיח ורשותו".]8[

הקדשת 'זמן מלא למוסד' נדרשה מהתלמידים ומהמורים כאחד. שעות הלימודים
נקבעו בקפידה. בקיץ החלו השיעורים בשעה שמונה )שעה א(, ונמשכו
עד לשעה אחת וחצי )שעה וחצי(. לתלמידים ניתנה הפסקה של שעה על
מנת שיוכלו ללכת לבתיהם לאכול, ומשעה שתיים ומחצה היה עליהם להיות
בבית תלמודם וללמוד שלוש וחצי שעות נוספות. בחורף משך יום הלימודים
קוצר בשעה. שבוע הלימודים היה בן שבעה ימים. בימי שישי למדו עד
אחר הצהרים, ובשבתות למדו בשעות אחר הצהרים. שבוע מלא זה היה,
כמובן, גם שבוע עבודתם של המלמדים. רק ארבע פעמים בשנה, בערבי
ראש חודש )ניסן, סיון, אלול וכסליו(, בוטל סדר הלימוד, והילדים
בליווי מוריהם פנו לעבר הכותל המערבי ולעבר קבר רחל לתפילה למען
שלום התורמים למוסדם.

משטר לימודים זה לא עלה בקנה אחד עם יכולתם הנפשית והאינטלקטואלית
של כל הצעירים. נראה שהרעיון של 'כיתה טיפולית' היה קיים גם בקרב
החברה השמרנית של ירושלים. "ומלמד אחד ילמד את הילדים אשר יתנכרו
במעלליהם כי לא יצלחו ללימוד התורה".]9[ ואולם, כיתה זו כמעט
לא זכתה לאיזכור. גאוותם של הפרנסים הייתה על דרבון המצטיינים,
ולא בהבנה שהראו כלפי אלה שמצוות הלימוד והשינון הייתה מעבר
לכוחותיהם.

בחוברת פרסומת עבור הת"ת]10[ הושוותה מעלת תלמוד תורה להקרבת
קרבנות והוערכה כגבוהה הימנה, תוך הסתמכות על הגמרא בעירובין
)סג ע"ב(: "גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין". בקהילה שחבריה
תפסו עצמם כ'שומרי החומות' ו'מקדמי הגאולה' הייתה לכך משמעות
מיוחדת. הרשת החינוכית שעוצבה על ידי הקהילה האשכנזית בירושלים
הביאה לידי ביטוי את מטרותיה הנעלות היותר.

הערות:
1. זה הספר אשר לבית תלמוד תורה דתשב"ר הכללי וישיבת
עץ חיים הגדולה, ירושלים תרס"ב.
2. יוסף שלמון, החינוך האשכנזי בארץ ישראל בין "ישן" ל"חדש"
)1906-1840(, בתוך: י' שלם, ירושלים התשנ"ב, עמ' 301-281.
3. שלמון, לעיל, עמ' 287.
4. י' מ' טוקאצינסקי, בתי החסד בירושלים, בתוך: לוח ארץ
ישראל לשנת התרס"ד, ירושלים תרס"ג, עמ' 131.
5. תקנות וסדר הנהגות התלמוד תורה וישיבת עץ חיים ]אין
תאריך[.
6. טוקאצינסקי, שם עמ' 132-131.
7. ספר התקנות לחברת תלמוד תורה וישיבת חיי עולם , ירושלים
תרס"ב, עמ' 29.
8. לעיל, עמ' 30.
9. יעקב גולדמן, השקפה כללית, הת"ת לעדת האשכנזים בירושלים,
בתוך: האסיף, שנה ד', ורשה תרמ"ז, עמ' 86.
10. לעיל, הערה 1 עמ' 6.
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/ekev/shi.html


מוזיקה מהאתר לשבוע זה



ירננו לקל חי • שעה של מוסיקה שבתית

ישראל חבר, עורך מדור המוזיקה מגיש: שעה של מוסיקה שבתית מרגשת ומלהיבה • יחד עם ההכנות לשבת, האזינו לשירים שבתיים, מהארכיון היהודי המשובח - ותחי נפשכם • גם להורדה


ישראל חבר, בחדרי חרדים
תאריך: 30/07/2010 09:15:00

:קישורים
להורדה: קליק ימני ו'שמירה בשם'

http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=18700&cat_id=25

עקב ב"מורשת"
http://www.iba.org.il/moreshet/?entity=663433&type=1&topic=168



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > חברה וקהילה > חינוך בגיל הרך > פרשת עקב, מאמרים, שירים ועוד
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר