בית פורומים שידוכי חרדים

סיפור שקבלתי בוואטסאפ

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-17/2/2021 16:33 לינק ישיר 

מסכת חיסונין. א. כיצד מתחסנין? יורד אדם אצל קופת החולים או המרכז המסחרי או אולם הספורט, וחושף את זרוע קדשו ומקבל זריקה. ובידו השנייה מצלם סלפי ומעלה לאינסטגרם, ואם אין לו אינסטגרם מעלה לפייסבוק, ואם אין לו פייסבוק שולח בווטסאפ. רבי מאיר אומר: אף אם לא צילם סלפי יצא ידי חובתו. ב. ואחר שלושה שבועות נכנס למקום שנכנס, ועומד במקום שעמד ומפשיל השרוול שהפשיל. ומנהל מעקב אחרי תופעות הלוואי, ואם נחלש הולך לנוח במיטתו. ואם הוא גבר, אינו מודה בקיומן של תופעות לוואי גם אם הן קיימות. ואם אשתו מבקשת ממנו להדיח את הכלים, הוא נזכר שבעצם נורא כואבת לו היד והוא לא יכול. ג. אין המחוסן נפטר ממסכה ולא משמירת מרחק ולא מאלכוג'ל. אבל נפטר הוא מבידוד. רבי יהושע אומר: אין משגיחין באלכוג'ל אחרי גל ראשון. רבי בנימין אומר: המתחסנים יכולים להיכנס לקניונים ולחדרי כושר. רבי בנימין החליפי אומר: אינם יכולים. אמר רבי בנימין החליפי: אם אומר אתה יכולים – נמצאת חוטא בכלכלת בחירות ובאפליה פסולה. אמר לו רבי בנימין: לא, אתה. ד. אלו מתחסנין ואלו שאינם מתחסנים? בתחילה היו אומרים: אין מחסנין אלא אנשים מגיל שבעים ומעלה ובקבוצת סיכון. חזרו לומר: אף בני חמישים וחמש ומעלה, ובעלי מרפקים ובעלי קומבינות ובעלי סבלנות לבוא בסוף היום ולחכות בתור למקרה שנשאר. חזרו לומר: אף בני ארבעים ומעלה. חזרו לומר: כל האדם מגיל שש עשרה ומעלה, פרט למעוברות. חזרו לומר: אף מעוברות. בין כך ובין כך אין מחסנים את המחלימים מקורונה ולא את מדוכאי חיסון. ה. שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך פייסבוקו אחרי החיסון: קליטה, זנב וצ'יפ של G5. ו. רבי יובל הכהן אומר: אין מתחסנים מפני הקורונה, אלא אוכלים פירות ושותים מים. רבי אמנון אומר: אין מתחסנים מפני הקורונה, כי היא מזימה של ביל גייטס. ולא הודו להם חכמים. אבל שאינם חכמים דווקא כן..



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/3/2021 19:21 לינק ישיר 

*להתחסן זה כמו להתחתן - נתן מלצקי.*

להתחסן זה כמו להתחתן -
בפעם הראשונה זה מרגש, בפעם השנייה כבר פחות.

להתחסן זה כמו להתחתן -
מי שמאמין לשמועות, עלול לחשוב שזה גורם לדברים נוראיים.

להתחסן זה כמו להתחתן -
אתה עושה את זה כי אתה מאמין שזה מה שטוב, אבל ברגעים שלפני - זה די מלחיץ.

להתחסן זה כמו להתחתן -
מי שכבר עשה את זה, מנסה לשכנע את כולם להצטרף.

להתחסן זה כמו להתחתן -
יש אחוזי הצלחה גבוהים, אבל לא מאה אחוז.

להתחסן זה כמו להתחתן -
המקרים שמסתבכים הם הכי מדוברים.

להתחסן זה כמו להתחתן -
רק אחרי כמה שבועות קולטים את התוצאות.

להתחסן זה כמו להתחתן -
לפעמים עושים את זה רק בשביל סבתא.

להתחסן זה כמו להתחתן -
עלול לגרום לעייפות.

להתחסן זה כמו להתחתן -
מותר רק מגיל 18 ומעלה.

להתחסן זה כמו להתחתן. עשיתי את שניהם. מקווה לטוב.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/3/2021 22:14 לינק ישיר 

סיפור שכמעט היה באמת:
(ישן, אבל תמיד מצחיק אותי מחדש)

*אשה אחת מתקשרת לרב ב22 בלילה.*
*אשה:* "כבוד הרב, פיזרנו 10 פתיתים ברחבי הבית, ובעלי מצא רק 9. מה לעשות ?"
*הרב:* יש כזית בכל פתית ?
*אשה:* כן
*הרב:* אז הוא חייב למצוא אותו.
*ב12 בלילה היא שוב מתקשרת.*
*אשה:* כבוד הרב, בעלי כבר פירק את כל הארונות, הוציא את השטיחים, הפך את השלחנות, וכלום. לא מוצא.
*הרב:* אין מה לעשות. הוא חייב לחפש עד שימצא.
*2 בלילה, היא שוב מתקשרת:*
*אשה:* כבוד הרב, כולנו עייפים, בעלי כבר חיפש 702 פעמים כמניין שבת, חיפש בניאגרה, פתח את הצנרת, הכל, ועוד לא מצא. מה אפשר לעשות ?
*הרב:* אם זה כזית, אין ברירה, הוא חייב למצוא.
*אשה:* אני יכולה לפחות לתת לו רמז ?.... :)


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/4/2021 01:05 לינק ישיר 

שמעתי מהרה"ח ר' יעקב רייניץ משיכון חב"ד בלוד, אתמול בלימוד אחת השיחות של הרבי,

*שמזמן התחלת הנשיאות בשנת תש"י (1950) הרבי היה חוזר על זה שוב ושוב ש-'אנו דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה'.*

*ועד שנת תשמ"ח (1988) הרבי היה מתבטא על הגעתו של 'מלך המשיח' בלשון 'במהרה בימינו'*

*ומשנת תשמ"ח (1988) ועד תש"נ (1990) הרבי היה משתמש בלשון 'בקרוב ממש'*

*ומשנת תש"נ (1990) ועד תשנ"ד (1994) הרבי היה משתמש בלשון 'הנה הנה זה משיח בא' ו- 'עמדו הכן כולכם'*

ולהעיר ולהזכיר על ענין מלחמת ההתשה (תשכ"ז) שבה נפלו הרבה בחורים 'רחמנא ליצלן' בזמן המלחמה והרבי אמר שזה בגלל חוק 'מיהו יהודי'. וקם אחד מהמפלגות (שהיה חובש כיפה והיום חילוני מתפקר גמור) ועמד על בימת הכנסת ואמר 'מי הוא שיגיד לנו איך לנהל את עניני המדינה, ומהי הסיבה שבגינה מתים חיילי צה"ל, הרי זה מלחמה'.

*ובמענה על כך, אמר הרבי באחת ההתוועדויות ב-תשל"ח (1978) ש-"יש 'מאן דהו' בכנסת שחושב שענין המלחמה מפיל את בחורי ישראל, ה' ישמור, ואני אומר שבגלל חוק 'מיהו יהודי' נופלים בחורים ומה לעשות שכך אני רואה" - - - -

*צא ולמד שמה שרואים הצדיקים מסוף העולם ועד סופו, אמר הבעלש"ט הקדוש, זהו באור הגנוז לצדיקים שגנז הקב"ה כבר מששת ימי בראשית*.

ומה לנו חלילה וחס להרהר אחר דבריהם ולפקפק בזה אלא על ידי אמונת חכמים וצדיקים להתקשר בקשר אמיץ וחזק בכל דברי ה' על ידי עבדיו הנביאים ולא להרפות לרגע בענין הציפיה לגאולה בכל רגע ממש

*לרפואת דבורה בת תמרה*


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/4/2021 01:15 לינק ישיר 

*דין וחשבון על מצב הגאולה*
דברים לסעודת משיח

לא קל להתיישב לסעודת משיח. אחרי השנים החולפות והתקוות שמתנפצות, לא פשוט לגייס את הכוחות שוב ולהתעצם באמונה שהחיים עומדים להתהפך והנה הנה משיח בא.
הציפייה לגאולה הופכת להיות מאתגרת פי כמה כשמתרגמים את התקווה למציאות וחושבים על העומד לקרות: יקום אדם ויזיז מיליארד מוסלמים מהר הבית, במרומי ההר יבנה את בית המקדש וישיב את עבודת הבית למקומה. הוא יקבץ את בני עמנו מכל חמש היבשות ויפיץ רוח טהרה בעולם כולו, עד שכל גויי הארץ – מקליפורניה עד ניו זילנד, מהונג קונג עד אלסקה – יבקשו לזנוח את אמונתם ולהתקבץ לירושלים.
והלב מתקשה להאמין: זה אפשרי?! האם ירושלים תהפוך מאחד ממוקדי הסכסוך היצריים בעולם לעיר של אחדות ואהבה?! האם מיליארדי אנשים יפסיקו להתקבץ סביב מגרשי הכדורגל ותמורתם יתעניינו בתורה חדשה מפי משיח צדקנו?!
ובכן, חברים, השנה קרו אירועים מפתיעים באופן דרמטי שמעצימים את התחושה שזה אפשרי, הכל אפשרי. עם כל הטירוף שהתחולל בשנה האחרונה, קרו גם ניסים מעוררי תדהמה שמוכיחים: הקב"ה יכול לשנות את העולם ברגע, וזה אפילו לא יהיה פלא. הוא יכול להעצים את מעמד ישראל בעמים לרמות שאיש לא היה מעלה בדעתו – וזה קורה אפילו בלי שנרגיש.
ראשית, ההתפרקות של העולם כולו מהקורונה. איש לא העלה בדעתו כמה קל לשבש לחלוטין את הסדר העולמי ולגרום למיליארדי אנשים בחמש יבשות לא לצאת מהבית.
אבל זה קרה גם בחלק הטוב. בכל אתרי החדשות בישראל התפרסמה בשבוע שעבר הכותרת: "שיפור משמעותי במעמדה של ישראל בקרב עמי אירופה בשנה האחרונה". וזאת בשל שני אירועים דרמטיים: הסכמי השלום עם מדינות המפרץ הפרסי, והיציאה המדהימה של ישראל ממשבר הקורונה.
בערב הבחירות נודע כי ישראל בדרך להסכמי שלום עם כמה מהמדינות הערביות החשובות בעולם כמו סעודיה וקטאר, ובכך *עומדת לסיים את הסכסוך הישראלי-ערבי במובנו הרחב* (למעט איראן וגרורותיה). אילו היו מתארים לאבותינו את מעמד הדלקת נרות חנוכה שהתקיים השנה למרגלות המגדל הגבוה בעולם, בורג' חליפה בדובאי, כיפות וכאפיות ישבו זה לצד זה ושליח הרבי מנהל את החגיגה – האם לא היו רואים בכך התגשמות הבטחה "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" שלדעת הרמב"ם הכוונה היא *לרשעי אומות העולם שיחיו בשלווה עם ישראל?!*
ומי מדבר על היציאה הפלאית מהקורונה, הראשונים בעולם, שאפשרה לבני ארץ ישראל לקיים סדר פסח כהלכתו, סבים ונכדים בצוותא למצוות "והגדת לבנך?".
הנה סיפור מדהים: בשבוע שעבר התפרסם באתרי החדשות מבזק קצר: "ניצולת מטוס סבנה לראש הממשלה: תן לי להתחסן בארץ".
פטריסה שטרן, יהודייה תושבת בלגיה, הייתה בת 6 כשעלתה בשמיני במאי 1972 על טיסת חברת "סבנה" מבריסל לתל אביב. באמצע הטיסה זינקו ארבעה מחבלים לתא הטייס והכריזו על חטיפת המטוס. הם השגיחו בקפדנות על הקברניט כשהנחית את המטוס בתל אביב ודרשו שחרור 315 מחבלים מאש"ף או שיפוצצו את המטוס על הקרקע ברימונים ומטעני נפץ.
בעיצומו של משא ומתן ארוך שניהלה הממשלה עם המחבלים, פרץ צוות סיירת מטכ"ל בראשות אהוד ברק לתוך המטוס וחיסל את המחבלים. בין הבחורים שפרצו פנימה היה מפקד צוות בסיירת מטכ"ל בשם בנימין נתניהו, שנפצע קל בזרועו.
השבוע נפגשו שוב דרכיהם. כיום היא אישה בת 55 שלא מצליחה לחזור לחייה השגרתיים בבלגיה בגלל הקורונה שמכה ביבשת האירופית והיא מבקשת מנתניהו להציל אותה שוב: לאפשר לה לעלות ארצה ולקבל בהקדם את החיסון.
כמובן, קטני האמונה שפוחדים לחשוב שמשהו גדול עומד לקרות, מעדיפים לטשטש את הארת הפנים האלוקית ולומר: "אה, זה החיסונים, אה, זאת האובססיה של ראש הממשלה וכו'". אבל בואו נחשוב רגע כמה חיבורים היה צריך הקב"ה לחולל כדי שנהיה הראשונים לצאת מהקורונה.
ראשית, העובדה שממשלת ישראל חתמה הסכם עם פייזר ולא כמו מדינות אירופה שחתמו עם אסטרהזניקה ונאלצו לעצור את מסע החיסונים בגלל חששות מהותיים ממנו.
שנית, העובדה שמנכ"ל פייזר, אלברט בורלא, הוא יהודי חם, בן להורים ניצולי שואה מקהילת סלוניקי המפוארת שאבדה כולה במלחמה ואביו היה מהיחידים שנותרו. הלב היהודי גרם לו להקדים מדינה קטנה למדינות אדירות וחשובות ממנה. להשביע את האוזן: החיסון של פייזר מיוצר במפעלים בגרמניה ובלגיה, אבל מוטס ישירות לישראל, לפני שקיבלו השכנים הגרמנים והבלגים...
השנה ראינו בעינינו: הקב"ה יכול ברגע אחד לשנות את המציאות ולהעלות את קרן ישראל בעמים ולגרום לעולם כולו להביט על היהודים בקנאה. הפלאים הללו הם המבוא שמקדים הקב"ה לנס הגאולה כדי לומר: זה אפשרי. לגמרי אפשרי. אדם אחד החריב את העולם מהקורונה, ואדם אחד (להבדיל) יבנה את העולם וישיב מלכות ה' למקומה. האדם הזה יהיה 'ממציא-על' שיעניק לעולם טוב וחום כזה שיגרום לאנושות כולה לדבוק בו ולהביט על ירושלים בהערצה. אמן כן יהי רצון.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/4/2021 22:10 לינק ישיר 

עמדתי מול כיתה ו' ושאלתי אותם:

"עם יד על הלב ותרגישו לגמרי בנוח. כמה יום השואה באמת מעניין אתכם?".

בהתחלה כמה ידיים מנומסות הונפו לאוויר. לאחר מכן שאלתי שוב:
"אל תעשו לי טובה כי לא נעים לכם. אני רוצה כנות. באמת. כמה זה בכלל מעסיק אתכם? האם יצא לך לחשוב במשך השנה על השואה? על ההשלכות שלה? על התוצאות? על מה היה קורה אילו אתם הייתם שם?".
שתיקה מביכה בכיתה. אחד מסתכל על השני. ואז תלמיד אחד הצביע ואמר לי:
"וואלה המחנך, בשיא הכנות, לא מדבר אליי בכלל. לא מעניין אותי. אני יודע שזה קיים אבל מה לי וליום הקדיש הכללי? נולדתי במדינה הזו וכל המציאות הזו מרגישה לי כמו איזה פרק מ'הארי פוטר'".

"אוקי, תודה. מי עוד מרגיש ככה?".

יער של ידיים הונפו לאוויר. הנה אני מחנך בישראל עומד מול תלמידי כיתה ו' שמצד האמת מתוודים ואומרים לי בכנות שהיום הזה פשוט לא מעניין אותם.

ואז הגיעה הפסקת אוכל והזמנתי את סבא של אחד מהתלמידים שלי ששרד את הגיהינום של אושוויץ להיכנס ולדבר עם הכיתה אחרי שכבר תאמנו לפני שבוע את הביקור שלו.

והם מסתכלים ורואים לפניהם אדם מבוגר וחביב שרק התיישב לידי בזמן שהם התחילו לאכול

ופתאום באמצע השיחה איתו קפץ הזקן החביב כנשוך נחש ממקומו והחל לפסוע לאט ובנחישות לסוף הכיתה וכל הכיתה ואני עוצרים ומסתכלים עליו ולא מבינים מה הוא רוצה ומה נסגר

והוא מתחיל להתכופף לאט לאט ופולט אנחה ותוך כמה שניות הבנתי את הסיטואציה ואני מזנק מהכיסא שלי לעברו ומנסה לעזור לו אבל הוא כבר הושיט את היד הרועדת שלו לרצפה ואסף משם חתיכת לחם פרוס עם שוקולד שזרק אחד מהתלמידים, הרים את הלחם כמו שמרימים אוצר, נישק אותו ואמר לתלמידים:

"יינגלה, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים. אתם יודעים שראיתי איך שאמא שלי מתה לי בידיים בגלל רעב ואני אומר שכל מה שרציתי באותה תקופה במחנה הייתה להשיג רק לחם. לחם זה קודש!".

ועזרתי לו לקום וכולו רעד ואני עם דמעות בעיניים לא מסוגל להוציא הגה מהפה בגלל שנזכרתי בסבתא שלי עליה השלום איך שהקפידה תמיד לאסוף את הלחם מהשולחן ונזכרתי בסבתא נחמה שתחי', שאוספת תמיד את שאריות הלחם ומקפידה שכל העצמות יילכו לחתולים וחלילה לא לפח כי גם עצמות זה אוכל וראיתי איך שהתלמידים היו בהלם כי הנה יצא להם לחזות מכלי ראשון באוד מוצל מאש

וחשבתי מה יקרה בעוד עשר שנים מעכשיו, כשכבר לא יהיו לנו כמעט ניצולים ומחנך ישאל את הכיתה שלו:

"עם יד על הלב ותרגישו לגמרי בנוח. כמה יום הקדיש הכללי באמת מעניין אתכם אם בכלל?".

ולא יהיה לו זקן חביב ניצול שואה שייכנס ויזדעזע למראה חתיכת פרוסה של לחם על הרצפה וירים אותה ביד רועדת ויבקש מהם בעיניים דומעות:

"יינגלה, לא זורקים לחם בשום אופן! אנחנו, צריף שלם היינו יכולים לחיות יומיים מפרוסה כזו. אסור לזרוק לחם. לחם זה חיים"


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/4/2021 00:41 לינק ישיר 

*בס"ד* *בוקר טוב... חיזוק יומי... י' אייר* *פלאי העולם שיש בך* *לרפואת אושרית בת שושנה* קבוצת תלמידים התבקשה לכתוב רשימה של מה שנחשב בעיניהם כ"שבעת פלאי עולם". לאחר ויכוחים בין התלמידים, התקבלו התוצאות עם מירב הקולות כדלהלן: הפירמידות טאג´ מאהאל גראנג קניון תעלת פנמה בניין האמפייר סטייט  קתדרלת פיטר הקדוש חומה הסינית  בעוד המורה אוספת את התוצאות היא שמה לב כי תלמידה אחת עדיין לא סיימה לכתוב. היא ניגשה אליה ושאלה אם היא נתקלה בבעיה כלשהי, "כן המורה, קשה לי להחליט מפני שיש כל כך הרבה פלאי עולם..." השיבה התלמידה. "אם כך, הקריאי לנו את רשימתך וייתכן ונוכל לעזור לך" הציעה המורה. נענתה התלמידה והחלה לקרוא את הרשימה שלה: "לדעתי שבעת פלאי עולם הם: לראות לשמוע להריח לטעום להרגיש לצחוק לאהוב..." ויכוחים רבים היו בעבר בין חכמי ישראל לחכמי אומות העולם בנושא - "מעשיו של מי גדולים יותר - של בורא עולם או של האדם?" בכולם הוכיחו חז"ל שמעשי האדם גדולים יותר, שהרי קיבל האדם חומר גלם ועשה ממנו דברים רבים וטובים יותר. בהחלט יש להתפאר ולהתפעל מחכמת האדם, מיצירותיו, והמצאותיו, אולם בתוך כך יצירותיו של בורא עולם לעיתים נראות בעינינו כמובנות מאליהן. אם נשכיל להבין שכל היצירות הללו הן בגדר נס, דבר שבלעדיו חיינו יראו אחרת לגמרי, נוכל להעריך אותן יותר ולתת הודיה על פלאי עולם קטנים שיש בכל אחד מאיתנו. כשאדם מעריך את הדברים הקטנים, הוא זוכה שיעריכו אותו גם בדברים הקטנים שהוא עושה, במצוות הקלות שהוא מקיים ובמילים הבודדות שהוא מוציא מפיו. בתוך גופך יש עולם של ניסים, תעריך כל נס קטן, ותתן על כך שבח והודיה למי שברא אותך כך, ולא אחרת... (רונן קרתא) *יום טוב ובשורות טובות* *לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים. אמן!*



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/4/2021 17:15 לינק ישיר 
סיפור מהחיים

*זה אחד הפוסטים החשובים ביותר שתקראו שתבינו שהבג"ץ, זה דיקטטורה במסווה*

דברתי עכשיו עם אישה כבת 35 ששאלה אותי מה זה כל העניין הזה סביב מינוי שר המשפטים. הסברתי לה ברבע שעה את כל ההיסטוריה והיא הייתה בשוק.

אנחנו בימין ברשתות יודעים טוב את כל ההיסטוריה סביב הנושא, אבל צריך לזכור שרוב מוחלט של הציבור (לדעתי משהו כמו 80%) לא מכיר אחוז אחד מכל הסיפור, ולכן חשוב לחזור עליו פעם אחר פעם ולשתף כמה שיותר.

בשנים האחרונות משרד המשפטים הפך להיות למשרד החשוב ביותר עבור הימין, ובעקבות כך גם עבור השמאל. ישנו תהליך שהחל באמצע שנות ה-90 ומאז הוא הולך ומתגבר בכל שנה, להפוך את ישראל למדינה לא דמוקרטית.

במדינה דמוקרטית - הציבור קובע, הציבור שולט.

ב-1992, בזמן ממשלת מעבר, הוגשה הצעת חוק בשם "חוק יסוד - כבוד האדם וחירותו", שאומרת שהרשויות לא יפגעו בזכויות אדם, ובין היתר היה סעיף שאמר שתהיה ביקורת שיפוטית לגבי פגיעה בזכויות אדם.

גדול המתנגדים לחוק היה ח"כ מיקי איתן מהליכוד שטען שזה יתן כוח לבג"ץ לבטל חוקים, אך טענותיו נסתרו והסבירו לו שביקורת שיפוטית היא בסך הכל ביקורת, כמו שיש את מבקר המדינה, ולא ייתן שום סמכות יתר לבג"ץ.

( להצטרפות למאמרים, כתבו 1 לקישור: http://wa.me/972543157845 )

הצעת החוק עברה ברוב של 32 תומכים בלבד מול 21 מתנגדים בלבד. 67 ח"כים - רוב עצום, כלל לא נכח בהצבעה שנראתה כלא חשובה, כולל ראש הממשלה יצחק שמיר ומנהיג מפלגת העבודה יצחק רבין. החוק לא פתח מהדורות חדשות. לא היה שם שום ביג דיל.

שלוש שנים מאוחר יותר - ב1995, ויומיים לאחר רצח רבין, בתזמון מושלם, בג"ץ פסל בפעם הראשונה חוק של הכנסת. אבל יומיים אחרי רצח של ראש ממשלה, באופן מובן מאליו אף אחד לא שמע על זה בכלל.

מאז בג"ץ המשיך לפסול חוקים של הכנסת ולהתערב בעבודת הממשלה, באופן הולך וגובר עד שכיום אין שום חוק של הכנסת או החלטת ממשלה שלא עוברת דרך אישור בג"ץ, ובג"ץ הפך לריבון דה פקטו של מדינת ישראל.

מאחר שכל חוק שמחוקק פוגע במידה מסוימת בזכויות אדם (כי זו בדיוק המשמעות של חוק. חוק זה דבר שמגביל את חופש הפעולה, והגבלת חופש הפעולה היא פגיעה בזכויות אדם), מכאן לששופטי בג"ץ נותר רק לפסוק בכל נושא האם הפגיעה בזכויות אדם היא סבירה או לא סבירה, ואת זה הם עושים לפי הדעות הסובייקטיביות שלהם.

עכשיו - יש עוד מדינות בעולם שבהן לבית המשפט העליון יש סמכות לפסול חוקים. אך בכל המדינות האלו, השופטים נבחרים ע"י הנשיא (כגון בארה"ב) או ע"י הפרלמנט.

בישראל השופטים נבחרים ע"י וועדה שכוללת את השופטים עצמם ובה יש להם זכות וטו - כלומר לא ניתן למנות שום שופט מבלי הסכמה של שופטי בג"ץ המכהנים. כך נוצר מצב שבג"ץ הוא גם הסמכות העליונה במדינה, וגם שופטיו לא נבחרים באופן דמוקרטי אלא הם ממנים אחד את השני.

זה לא מותיר ספק - ישראל היום אינה דמוקרטיה.

ישנן עוד מדינות בעולם שבהן השופטים ממנים את יורשיהם, אבל בכל המדינות הללו לבית המשפט אין סמכות לפסול חוקים.

יש רק שתי מדינות בעולם שבהן השופטים ממנים את יורשיהם, וגם יש להם את המילה האחרונה בכל נושא: ישראל והודו, כאשר בהודו הסמכות הזאת ניתנה לבית המשפט בהסכמה, בעוד שבישראל זה נחטף בכוח.

שלא יהיה ספק - המחוקקים שחוקקו את חוק כבוד האדם וחירותו, כגון חיים רמון ואריה דרעי אומרים במפורש כי לא הייתה בכוונתם שום רצון לתת לבג"ץ סמכויות מיוחדות. חיים רמון שהיה עסוק בלגייס רוב עבור החוק אומר שבדיעבד מסתבר שהוא הוליך שולל אנשים.

מה שהופך את העניין לעוד יותר חמור, הוא שבג"ץ הוא חד גווני ודעות השופטים נעות בין תמר זנדברג לניצן הורוביץ. בג"ץ מעולם לא התערב לטובת מיעוטים בישראל, אלא רק לטובת מחבלים פלסטינים, מסתננים מאפריקה, ולטובת זכויותיהם של לא-יהודים שאינם אזרחי ישראל - לקבל אזרחות ישראלית.

מאז תחילת שנות ה-2000 היו נסיונות להחזיר את ישראל להיות מדינה דמוקרטית, מדינה שבה נבחרי הציבור קובעים, ולא גורמים לא נבחרים. כל הנסיונות האלה נגמרו בחקירות משטרה ומשפטים לאנשים שיזמו אותן: יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שר המשפטים חיים רמון, שר המשפטים דניאל פרידמן, ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר המשפטים יעקב נאמן ועוד.

מכאן ברור שלא ניתן לשנות את בג"ץ מבלי לשנות קודם את הפרקליטות.

הפרקליטות היא גוף מצחין משחיתות, שראשיו דואגים לשמור על הכוח המשולש של הפרקליטות, בג"ץ והיועמ"ש לשלוט במדינה ולהכתיב מלמעלה הוראות לממשלה ולצפצף על חוקי הכנסת.

( כאן צונזר הרבה תוכן אישי רכילות על שחיתות מטורפת בפרקליטות. להצטרפות לעדכונים, כתבו 1 לקישור: http://wa.me/972543157845 )

בג"ץ מבין שאותם מושחתים בפרקליטות הם אלה ששומרים על כוחו העצום והלא דמוקרטי, והוא פסק לאחרונה שכל החלטה של היועמ"ש מחייבת את הממשלה. מכאן שהיועץ אינו יועץ יותר אלא ראש הממשלה של מדינת ישראל בפועל, וכפוף רק לבג"ץ.

אגב שכפי שחשף העיתונאי קלמן ליבסקינד, נשיאת העליון מעורבת גם כן בפרשיות שחיתות, מה שרק מגדיל את האינטרס שלה לשמור על המושחתים.

כפי שנחשף מאוחר יותר, את המידע בדבר אותן שחיתויות של נשיאת העליון, הדליף לקלמן לא אחר מאשר מישהו שקשור אליה, כנראה בניסיון לסחוט אותה שתשמור עליו.

מדובר בחונטה מושחתת שגנבה את הדמוקרטיה, מול ציבור מהונדס תודעה שהתקשורת לא חושפת אותו לאמת.

זה ממש קריטי שכל מי שקרא את המאמר ישתף אותו ללפחות שני אנשים.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/4/2021 02:19 לינק ישיר 

אנשים מספרים על עצמם: יהודייה במיצר

חיים ולדר | י"ח שבט התשפ"א

סיפור חיי שובר מיתוסים רבים. לא נולדתי למשפחה קשת יום או מפורקת, ולא גדלתי בעיירת פיתוח. נולדתי למשפחה חמה וטובה, וגדלתי בירושלים.

עד התיכון הייתי ''ילדה טובה ירושלים''. לא תמימה, אבל בהחלט הולכת בתלם ועונה על הציפיות.

בתחילת שנת הלימודים בתיכון הייתי מרותקת למיטה במשך תקופה ארוכה, בגלל חיידק שתקף אותי, והיה צורך למצוא לי תעסוקה לשבועות ארוכים של ריקנות. כך קיבלתי מאחת השכנות טאבלט, והתחלתי לחפש תעסוקה ברשת המקוונת.

אדלג על מספר חודשים ואספר רק, שלאחר שהחלמתי, הודיעו לי כי אינני מתאימה עוד לשורותיו של בית הספר בו למדתי.

בתקופה זו הייתי ערה בלילות, עושה ברשת מה שעושה, וישנה בימים.

באחד הימים קיבלתי לתיבה האישית באחד האתרים שהייתי חברה בהם, הודעה מאישה שמזמינה אותי לחוויה שלא אשכח בחיים - לראות את הווי החיים במשפחה ערבית, בכפר ישראלי.

לא עלה על דעתי לקבל את ההצעה. להיכנס לכפר ערבי לבד? להכניס את עצמי לגוב האריות – לבית ערבי?

אבל אחרי הרבה הסברים - שאני חיה בסטיגמות על הכפרים הערביים, ויש כפרים, כמו למשל הכפר שאליו הוזמנתי, שהם בטוחים לחלוטין, ואני יכולה אפילו לבדוק, זה כפר שאוהד את ישראל, ומעולם לא יצאו ממנו מקרי טרור. ובכלל, היא מארגנת מפגש עם עוד שלוש בנות דתיות שהצטרפו, אני ממש לא לבד שם. היא שלחה לי את שמותיהן ואת מספרי הטלפון שלהן, והציעה לי לדבר איתן. כמה דקות נסיעה, ונמצאים בסוג חיים הרחוק מרחק שנות אור מהחיים שאנו מכירים.

הסכמתי.

* * *

עשרה חודשים אחרי.

ההורים שלי מזמן לא מרשים לי להיכנס הביתה. יש לי חברות טובות בכפר, ולילות רבים אני מעבירה שם.

אחרי ארבעה חודשים אחת החברות הכירה לי את אח שלה – סלים. בחור צעיר ונחמד, שעובד לא רחוק מהבית שלי ברמת שלמה (או יותר מדויק, הבית שלי לשעבר). יהיה מעניין לשמוע ממנו את נקודת המבט שלו על היהודים כצופה מן הצד.

* * *

חמישה חודשים אחרי.

הידיעה שנישאתי לערבי הגיעה להורי, והם הודיעו לי דרך גורם שהיה איתי עדיין בקשר, שמבחינתם אני לא קיימת. כאילו מעולם לא נולדה להם בת בשם איילי.

* * *

שלוש שנים לאחר מכן.

הבית שלנו קטן מדי למשפחה עם שש נפשות. שני ילדים שלי, ועוד ערבייה עם ילד אחד. סלים והוריו החליטו לרכוש יחד וילה גדולה בכפר ערבי בצפון. וילה עם שלוש קומות. הקומה התחתונה תהיה להורים של סלים, ושתי הקומות העליונות יהיו לנו ולמשפחתו של איסמעיל, אחיו של סלים.

וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלי:

עברנו לגור בקומה העליונה, ומתחתנו איסמעיל ושלוש נשותיו. כבר ביום הראשון שמעתי צרחות מסוג מסוים. אני, עם הניסיון המר שלי, הבנתי מיד. אחת מהן יהודייה.

בימים הבאים הכרתי את שיר ואת חמשת ילדיה. ראיתי את השנאה הנוראה של שאר הנשים של איסמעיל לשיר, ואת ההשפלות וההצקות שהיא עוברת מדי יום, מדי שעה, בכל דקה.

* * *

שיר הייתה במצב נפשי קשה. מעולם לא ראיתי חיוך על פניה, למעט בזמן אחד. בכל תחילת חודש הייתה מגיעה הביתה חבילה ענקית מהסבתא של סלים ואיסמעיל. החבילה הייתה נשלחת מכתובת בירדן, והכילה קופסא לכל אחת מהנשים עם בגדים לתינוקות, משחקים לילדים ומתנות לנו, הנשים. כל בגד חדש ששיר קיבלה בשביל אחד הבנים שלה, כל ממתק או משחק שתוכל לתת להם, מילא אותה באושר.

התקרבנו זו לזו, והיינו מעודדות אחת את השנייה, תומכות ונותנות תקווה. שיר כל הזמן אמרה שהיא רוצה לברוח, אבל היא מפחדת על הילדים. אני לעומתה, אף שלא תצליחו להבין, לא רציתי לברוח, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי לאן.

לא היה לי לאן לחזור - לא משפחה, לא חברות, ולא שום מכר בעולם שיסכים לעזור. הרי המשפחה כבר הודיעה לי שמבחינתם בכלל לא נולדתי.

אחרי יותר משנה הגיעה שיר והודיעה לי בעיניים בורקות שהיא בורחת עם כל הילדים. ארגון מסוים מסכים לחלץ אותה יחד עם כל חמשת הילדים. היא אמרה שאני חייבת להצטרף. שמחתי בשבילה ובכיתי על עצמי, שאשאר מהיום לגמרי לבד, אבל סירבתי להצטרף.

שש בבוקר. איסמעיל וסלים מעירים אותי בפראות.

"איפה הם?", הם צרחו, "חבל עליך, תגידי מיד לאן היא ברחה".

הבנתי שהיא הצליחה להימלט, ומאותו רגע חיי הפכו לגיהנום.

המשפחה כולה האשימה אותי. לא היה אחד בכפר שהאמין שהיהודייה שגנבה את הילדים לא סיפרה ליהודייה השנייה.

החל מאותו בוקר, סלים החליט שהוא לא ייקח סיכונים. מהיום אסור לי לצאת לבד מהבית. לפני שאני יוצאת, אני צריכה לקבל ממנו אישור ואני יכולה לצאת רק בליווי של אחת מנשות המשפחה. נאסר עלי להחזיק טלפון או ליצור קשר עם מישהו מחוץ למשפחה.

חייתי בכלא בקומה שלנו. גם בשעות שסלים היה בעבודה, הוריו היו בבית, ולא הייתה שום אפשרות לרדת לקומת הכניסה ולצאת בלי להיתפס.

עכשיו זה כבר היה בלתי נסבל. רציתי לברוח, רציתי כל־כך, אבל הפסדתי את הרכבת.

באותם ימים, מתוך הקושי הנורא, התחלתי להתפלל. בכל רגע פנוי, וב"כלא" יש שעות ארוכות כאלה, הייתי בוכה לקב"ה ומתחננת שאצא מכאן, שאצליח להוציא את הילדים, וגם שיהיה לי לאן, שיהיה מי שיסכים לקבל אותי.

* * *

שבועות אחדים לאחר ששיר ברחה, נראה היה שאיסמעיל מתחיל להירגע ושהחיים חוזרים למסלולם. ערב אחד אני רואה את כל הגברים במשפחה יושבים עם אורח זר, עורך דין ערבי ישראלי, כפי שנודע לי אחר כך, וכל פעם שהתקרבתי הם התלחששו בחשדנות.

בתום הישיבה שלהם נקראתי לחדר על ידי סלים ואיסמעיל, וכך שמעתי לראשונה על התכנית שהם עובדים עליה כבר שלושה שבועות, ועל החלק הנוראי שאני אמורה ליטול בה.

איסמעיל לא היה מסוגל לסלוח על ה''חטיפה'', והוא הגה תכנית לנקום באנשים שסייעו לה להימלט.

בשלב ראשון אולצתי להתקשר להורים של שיר, שימסרו לה הודעה שאיילי חיפשה אותה, ושתתקשר באחת בלילה, אז נוכל לדבר.

* * *

באחת בדיוק צלצל הטלפון. "איילי?", בקע קול חושש מהאפרכסת. אני מחזיקה את השפופרת, ובטלפון השני עומדים איסמעיל וסלים, מקשיבים לכל מילה.

"כן, זו אני, מה שלומך, שיר?". שיר פרצה בבכי. אולי מהתרגשות, אולי מפחד, ואולי הזיכרונות שהציפו אותה גרמו לפרץ הבכי. כך או כך, לאיסמעיל לא הייתה סבלנות.

"תגידי שגם את רוצה לברוח" - נכתב לי על פתק.

אמרתי. וכי הייתה לי ברירה?

ושיר עונה בדמעות ובשמחה יחד: "כל יום אני מחכה לשמוע את זה".

"תשאלי איך מגיעים לאנשים שחילצו אותה" - כתב לי איסמעיל.

"ותגידי לה שתספר להם שהיא מכירה אותך ושצריך להציל אותך" – הוסיף סלים.

ושיר נתנה לי מספרים ושמות.

כבר למחרת בבוקר התייצבו בחדרי איסמעיל וסלים יחד עם שלושה גברים נוספים, להוטים להתחיל בביצוע התכנית.

איסמעיל התקרב אלי באיום וסינן: "רק שיהיה ברור, מילה אחת לא במקום שאת אומרת, ולא רק את תישארי כאן לעולם, אלא גם שני היהודונים הקטנים שלך". וסלים? סלים הנהן לאישור. הוא מוכן להקריב את בניו שלו, להרוג את ילדיו בשביל נקמה!

לא הייתי מסוגלת לחייג, והם חייגו בשבילי, מאזינים לכל הברה שיוצאת מפי.

ענתה לי מוקדנית, שמיד כששמעה במה המדובר ביקשה רשות להקליט, כדי שצוות החילוץ יוכל לדעת כל פרט עליי, על בעלי, על הכפר ועל דירת המגורים.

סיפרתי לה כמה רע לי, כמה אני רוצה לברוח, כמה הילדים שלי סובלים, וסיימתי בתחינה שאני צריכה שיחלצו אותי מפה. הזדהיתי עם כל מילה שאמרתי בהצגה הזאת.

"וכמה שיותר מהר, כל יום שעובר מסוכן לי פה" – כתב לי אחד מהגברים.

סיכמנו שלמחרת אני אתקשר שוב באותה שעה. המוקדנית סיימה את השיחה במילות חיזוק, שעוד מעט הסיוט הזה ייגמר, היא הבטיחה שהבקשה תעבור לטיפול במחלקה שאחראית על תחום החילוץ, והמקרה שלי יהיה בעדיפות עליונה.

חמשת הגברים עזבו את החדר והשאירו אותי לבד. הבנתי מה אני הולכת לגרום.

* * *

מה עלי לעשות? האם אני צריכה לוותר על חיי ועל חיי שני ילדי, ולא לשתף פעולה?

כל אותו יום לא יצאתי מהמיטה ולא אכלתי כלום. רק התפללתי לבורא עולם שייתן לי עצה מה לעשות. אני כבר לא מבקשת לצאת מפה, לא אכפת לי להישאר לסבול כאן כל החיים, אני רק לא רוצה להכניס את האנשים הטובים הללו למלכודת.

לקראת הערב שוב התאספו עשרה גברים ממשפחת בעלי לפגישה עם עורך הדין, ואת החלקים ששמעתי לעולם לא אשכח.

ראשית, הבנתי שזה לא רק איסמעיל שמחפש נקמה, אלא יש עוד ארבע משפחות מהכפרים שבאזור שלנו, שיהודייה שהייתה נשואה לאחד מבניהם ''נחטפה'' יחד עם ילדיה. כבר זמן רב שיש זעם גדול על מחלצים אלו, וכולם מחכים לשעת נקמה.

המשטרה הישראלית פעילה בכפרים שלנו, ואף שלרוב אינה מתערבת בסכסוכים מקומיים, המשפחות הבינו היטב שבמקרה של חטיפה או רצח של יהודים, המשטרה והצבא ייכנסו בכל הכוח, ולכן הם חיפשו דרך פעולה שתקל עליהם אחרי שייתפסו.

וכאן ציטט להם עורך הדין הערבי את לשון החוק הישראלי, הידוע בשם ''חוק דרומי'', כשהמילים שלו נחרטות בלבי לעולם: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים שלו או של זולתו בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס".

על פי זאת יעץ להם עורך הדין, שעליהם לגרום למחלצים להיכנס לתוך ביתם ולקחת את הילדים, וכך מבחינת החוק הישראלי יהיה קשה מאוד להרשיע אותם. עורך הדין המשיך להסביר, שיש סעיף בחוק האומר, שאם האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות, הוא אינו פטור, אבל כאן... את ההמשך לא יכולתי לשמוע.

הם עוד הולכים לסדר שהכול יהיה חוקי.

נקרעתי לחתיכות.

* * *

למחרת שוב התייצבו סלים ואיסמעיל עם גברים נוספים שלא הכרתי, וקיבלתי דף עם הוראות ברורות מה עלי להגיד.

ניכר היה מעבר לקו שהם כבר חיכו לשיחה ממני. הם היו מוכנים עם מידע על הכפר, וביקשו לשמוע על שעות העבודה של בעלי, ומידע נוסף על כבישי הכפר שלא הצליחו לברר בעצמם. דיברנו עוד מספר דקות על עניינים שונים שנוגעים אלי, לגילאי הילדים ולמצבם.

"תגידי שאת לא יכולה לסחוב שני ילדים בעצמך, את צריכה שיעזרו לך להוציא אותם מהבית" – כתבו לי בפתק.

"זה בסדר, נמצא זמן שהבית ריק לחלוטין וניכנס בעצמנו, זו לא תהיה בעיה", ענו לי.

"תתקשרי שוב עוד חמישה ימים", סיכמו את השיחה.

אחרי חמישה ימים הודרכתי להגיד שביום שני הקרוב יש חגיגה בכפר הסמוך, לרגל תחילת חודש ''האביב הראשון'' – ''רביע אלאול'' (הוא נקרא הראשון, להבדיל מחודש רביע אלאח'ר – האביב השני). כל המשפחה יוצאת לשם, והבית יהיה ריק. אני אגיד שאני לא מרגישה טוב ואשאר עם שני ילדי בבית. אסור לנו להחמיץ הזדמנות שכזו. כך הודרכתי לומר.

* * *

ביום שישי בבוקר שוב התקשרתי לשמוע מה התכניות. בארגון החילוץ ביקשו עוד פרטים על מבנה הבית, ואני החלטתי שזה הרגע האחרון לנסות להציל אותם.

"צד הכניסה לבית שלנו הוא הפוך ממזרח", אמרתי, כשכוונתי היא שהכניסה לבית שלנו היא מערב, כלומר מחכה לכם פה מארב.

הם לא הבינו. ניסיתי שוב ושוב להכניס את המילים "הפוך מצד מזרח", והם לא הבינו. רק סלים היה קצר רוח וסימן לא לחזור יותר על המילים הללו, אולי הוא הרגיש שאני מנסה לדחוף אותן יותר מדי וחשש שיש בהן איזה שהוא קוד.

עם שיר לא דיברתי עוד שיחה נוספת. לאיסמעיל לא היה עניין שאתקשר אליה, והיא בעצמה כמובן לא תתקשר לטלפון של הבית שברחה ממנו. גם בארגון החילוץ אמרו שהם לא מספרים לה, כי מיידעים רק את מי שמוכרח לדעת. המבצע מוכרח להישאר בסוד.

* * *

יום שני בבוקר. הבית מתמלא בגברים רבים. את חלקם אני מכירה מאירועים משפחתיים, וחלקם זרים לי לגמרי. כלי נשק שונים ומשונים הוכנסו, מוטות ברזל, וכל חפץ שעלה בדעתם שאפשר להכות איתו.

הם סיכמו שחלק מהגברים יחכו בתוך הבית בחדר הפנימי, חלק יתחבאו במחסן ויחכו לרגע שהכוח המחלץ יהיה בתוך הבית כדי לסגור עליו. בנוסף לכך, כוח נוסף יחכה בפתח הכפר כדי לחסום את היציאה לאלו שבוודאי יישארו ברכבים וינסו להימלט, כשיבינו שמשהו אינו כשורה.

ואני שוכבת במיטה, איני מסוגלת להזיז אצבע. לא יודעת אם אני חיה או מתה. כל רגע הוא מעבר בשבעה מדורי גיהנום. הם רואים שאני חיוורת ורועדת, וזה רק מגביר את שמחתם. "היום בלילה תראי מה העונש ליהודים בוגדים".

* * *

יום שני בצהרים. סלים, איסמעיל ושאר בני הבית מתכוננים ליציאה לכפר הסמוך. הם חוששים שהמחלצים עוקבים אחריהם לראות שהבית מתרוקן, ושבני המשפחה אכן במרחק בטוח.

דפיקות בדלת. מי יכול לדפוק? כולם פה נכנסים בלי לבקש רשות. בפתח אמא של סלים, בידה קופסא גדולה, המתנות מאמהּ שבירדן. תמיד זה מגיע ביום הראשון של החודש. היום המתנות הקדימו קצת והגיעו שעות אחדות לפני תחילתו. אולי הסבתא גם יודעת על התכניות והקדימה לכבוד המאורע?

"לך היא שלחה הפעם קופסא גדולה יותר מכולם", אומרת אמם, כאילו אני בכלל מצליחה להקשיב למילה אחת שלה.

"נו, תפתחי, תראי מה קיבלת. זה ינחם אותך". אבל אני לא מסוגלת להזיז אצבע.

היא פותחת בשבילי, משאירה את הקופסא פתוחה על המיטה והולכת.

אני שומעת את ההכנות האחרונות לאירועי הערב, וכמעט מאבדת את שפיות דעתי.

האם זה מה שמגיע לאנשים האלה שמסכנים עצמם בשביל להציל יהודיות שסובלות? זהו? אין להם סיכוי? אין דרך הצלה?

שנים בודדות בלבד עברו מאז ששמעתי, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל ימנע עצמו מן הרחמים. נדמה לי שמאות שנים עברו מאז, אבל זה מצליח להפיח בי תקווה, עדיין אפשר להתפלל.

ואני מתפללת.

מבעד לדמעות אני רואה שבקופסא מהסבתא ישנו פתק. בתחילה זה בכלל לא נקלט לי. לא שמתי לב מה אני רואה. אבל אחרי מספר דקות העיניים שידרו למוח. משהו משונה. היא מעולם לא שלחה מכתבים.

הצצתי בפתק, ואני רואה שהוא כתוב בעברית: "איילי, אני לא יודעת אם התכוונת לרמוז על מארב או שלא. בכל מקרה, אני מכירה היטב את איסמעיל, ומלכתחילה חששתי שהוא יזם את כל השיחה ושאין לך דרך להודיע לי, כי חסמו לך כל דרך לתקשר עם אנשים מחוץ למשפחה. לכן ארזתי מתנות כמו שהסבתא מירדן שולחת, כתבתי בכתובת השולח את כתובתה, ושלחתי לבית שלכם. הקדמתי את החבילה שלי לחבילה שלה במספר שעות.

"ייתכן שאני סתם חששנית בגלל כל מה שעברתי, אבל אני לא לוקחת סיכון. תפתחי את מכנסי התינוק שיש באריזה, מוחבא בתוכם פלאפון עם סים. יש בתוך אנשי הקשר את המספר שלי, וגם של הארגון שחילצו אותי.

"אם אכן כך, פשוט תזהירי את האנשים הצדיקים האלה.

"מקווה שהכול דמיונות וחששות שווא. שיר".

התקשרתי מידית למספר והודעתי בלחש: "תגידי להם שלא יגיעו. צדקת, הכול מלכודת".

ובדיוק אז הדלת נפתחה, ואני החלקתי את המכשיר אל מאחורי המיטה. זה היה עניין של שבריר שנייה שאיסמעיל יבחין בפלאפון, אך בחסדי שמיים הוא לא הבחין בו. רק הביט בחשדנות ואמר בערבית: "היום נגמור את החשבון".

וטרק את הדלת.

ישבתי מאובנת. אפילו לא העזתי לחפש את הפלאפון. פחדתי שישמעו את רעש תזוזת המיטה הכבדה. פשוט קיוויתי שבאמת מישהו ענה לי ושלא הגעתי לתא קולי. קשה לי לתאר אלו מחשבות התרוצצו בראשי.

נותרו לי שעתיים להמתין ולדעת. היו אלה השעתיים המתוחות ביותר שחוויתי בחיי. ידעתי שאם הם יגיעו וייפגעו או ייהרגו, כולם יאשימו אותי שטמנתי להם מלכודת, מה שהיה נכון לפחות באופן חלקי. איש לא יאמין לי שאולצתי לעשות זאת. ידעתי שנקמת כוחות הביטחון תהיה איומה, אבל זה פחות עניין אותי. מה שכאב לי הוא, שאכנס לדיראון עולם בתולדות עם ישראל, כיהודייה הראשונה שגרמה למוות של יהודים, ועד סוף כל הדורות זה מה שיידעו עלי, ואולי אפילו ילמדו עלי בספרי ההיסטוריה.

המחשבות הללו קרעו את נפשי. מצאתי את עצמי מתפללת לריבונו של עולם, זה שלאורו גדלתי וחונכתי: "ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני".

ואז הגעתי לפסוק "אם עוונות תשמור י-ה, ה' מי יעמוד".

נקרעתי מבכי. איזו טיפשה הייתי. מה עוללתי לעצמי.

ואז הגיעה השעה המיועדת.

ואיש לא הגיע.

* * *

המתח בבית עלה לשיא. כל הגברים החמושים, הצמאים לדם, קיוו שמדובר באיחור בלבד.

בשלב מסוים הם הורו לי להתקשר למחלצים ולשאול מה קורה. התשובה הייתה, שלארגון לא היה מספיק כסף בשביל מבצע החילוץ, לכן הוא בוטל.

מעולם לא נשמתי לרווחה כמו בשעה הזו, ששמעתי את המילים הללו.

איסמעיל, סלים ושאר הגברים התפוצצו מכעס, הם האשימו אותי שהזהרתי את המחלצים ופרקו את הזעם על כל מה שעמד בדרכם.

אבל בתוכי הייתי שמחה וזוהרת. להיסטוריה אני לא אכנס כיהודייה שבגדה בעמה, אלא כיהודייה ששבה אל כור מחצבתה.

לבסוף הם עזבו אותי. הם דיברו בינם לבין עצמם, שלא הייתה לי דרך להזהיר אותם. כנראה ארגון החילוץ חזר בו בסוף.

וכי יש להם דרך לדעת את דרכי ההשגחה?

* * *

אחסוך מהקוראים את החילוץ האמיתי, שבוצע שישה שבועות לאחר מכן. תיאמתי אותו בפלאפון שקיבלתי משיר, בלי אוזניים נוספות. באותו יום כל המשפחה נסעה לחתונה של בן דוד, ואני נשארתי נעולה בחדר. המחלצים אכן נאלצו להיכנס פנימה לתוך הבית, כשאיתם מכשירי פריצה, וחילצו אותי.

* * *

למה החלטתי לפרסם את הסיפור עכשיו?

להזהיר מהאינטרנט? לא נראה לי שיש צורך. מי שאינו עוצם עיניים בכל הכוח מבין עד כמה הוא הרסני. ואלו שאינם רוצים להקשיב, שוב דבר כבר לא יוכל לעזור להם.

האם פרסמתי אותו כדי לספר על כוחה של תפילה גם כשכלי נשק מונחים על הצוואר? יש מספיק סיפורים כאלו.

שתי סיבות יש, שבגללן החלטתי לספר.

הסיבה הראשונה היא בגלל סופו של הסיפור, שמבחינתי הוא עיקר הסיפור.

בגלל המשפחה שלי. האמיתית. אבא ואמא, האחיות והאחים, סבא וסבתא, וכל שאר בני המשפחה.

ביום שבו חזרתי הביתה ליישוב ישראלי, הגעתי לדירה שהוכנה בעבורי. קרסנו שלושתנו למיטות והתעוררנו לפנות בוקר. בסלון חיכו כל בני המשפחה שלי. הם קיבלו אותנו באהבה עצומה, למרות כל מה שגרמתי להם. אני בטוחה שחוץ מהצער הגדול להורים שמאבדים כך את בתם, הצעד שעשיתי השפיע על משפחתי באין ספור דרכים. למרות הכול, הם סלחו וקיבלו אותנו בהתרגשות ובבכיות של אושר. אמא שלי הייתה על סף עילפון מההתרגשות שאיילי שלה חזרה.

לו רק ידעתי כל השנים הנוראות הללו שכך יקבלו את פני, חיי היו נראים אחרת לגמרי. הייתי יודעת שיש לי לאן לחזור, שלמרות הכול יש לי משפחה, ויש לי אבא ואמא שתמיד מחכים לי.

* * *

לכן אני רוצה לבקש מכל ההורים, וגם מכל בן משפחה אחר: יש לכם בן או אח שנטש את הדרך? נאלצתם לנתק איתו את הקשר? אולי אפילו ישבתם עליו ''שבעה''? בבקשה, רק תדאגו שדבר אחד הוא יֵדע: שאם הוא ירצה לחזור - יש לו לאן לחזור, שיבין כי בכל רגע ורגע מחכים לו בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה שישוב, ומתפללים ומקווים שישובו הבנים לגבולם.

וכאן מגיעה הסיבה השנייה לכך שפרסמתי את סיפורי.

אני רוצה שכל אחד ואחד מאיתנו, גם מי שקצת התרחק או סטה מהדרך הישרה, יזכור תמיד: ''כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו", גם אם הלכנו רחוק ואיבדנו לכאורה כל קשר לאבינו שבשמיים, עדיין, ברגע שנחזור הוא מחכה לנו ומקבל אותנו בזרועות פתוחות. "שובו אלי ואשובה אליכם".

מופיע באתר הידברות


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/5/2021 12:51 לינק ישיר 

*כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה*

האש שירדה מן השמיים ושרפה בצדיקי מירון הייתה אש שהזכירה לי את אש המחלוקת שבוערת בנו כבר כשלוש שנים. אך בבוקר יום שישי ה' זיכה אותי וראיתי אש אחרת. אש של אהבה ואחווה שניצתה בקרב כל העם. עמדתי בתור לתרום דם, תור של אנשים שעצרו את חייהם כי שמעו שאחים שלהם בצרה. אף לא אחד מהם היה נראה חסיד תולדות אהרון או אדם אחר שפוקד את ההר מעת לעת. חנוך המבוגר החביב, יורם שהציע הצעות ייעול (שבאמת עבדו), יבגני שעלה לא מזמן מרוסיה, אב תל אביבי שלא יכל לתרום בעצמו בא ללוות את בתו הצעירה, בני זוג שהיו בדרך לסופר אך עצרו לשעתיים המתנה, כולם עמדו בשקט ובסבלנות בשמש קופחת כדי שיזכו לתת מחלבם ודמם למישהו אחר. כשאמרו לחנוך שעבר בדיוק את הגיל, דמעות עמדו בעיניו. לא עמדתי בזה עוד, קמתי לחצתי את ידו, ואמרתי בקול רם: 'כמה העם הזה קדוש'. כולם הרימו את העיניים מהמסך ורק הבחור התל אביבי חייך ואמר: 'אשר בחר בנו אומרים לא? עשה בחירה טובה סה"כ...'
הפעם דמעות עמדו בעיניי.
שתהיה לכולנו שבת של שלום, אחדות ואהבה.

*שתהיה לכולנו שבת של שלום, אחדות ואהבה.*

*נתנאל טל שאוליאן*
*רב קהילת מחזיקי תורה בת ים*


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > חברה וקהילה > שידוכי חרדים > סיפור שקבלתי בוואטסאפ
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 ... 9 10 11 סך הכל 11 דפים.