בית פורומים שידוכי חרדים

סיפור שקבלתי בוואטסאפ

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-3/6/2019 20:00 לינק ישיר 

אתה רואה אותי היום ככה, עם זקן ופאות, עם כובע וחליפה, עומד ומתפלל בכוונה. בטח נראה לך שתמיד הייתי ככה. אז זהו שממש לא. בכלל לא תמיד הייתי ככה.
אני רוצה לספר לך על התקופה הפחות-טובה בחיים שלי. 
באותה תקופה בקושי הייתי דתי. היו אלו שנתיים שלא פתחתי ספר. וזה כולל סידור. לא התפללתי, לא למדתי. שום דבר.
לא תפילין, לא ברכת המזון. שום דבר שקשור לרוחניות לא דיבר אליי בכלל. הייתי ישן אז ימים שלמים. לא היה לי שום סדר יום. לפעמים נשאר ער עד מאוחר בלילה. לפעמים ישן רוב הבוקר.
שלא לדבר על חגים; ליל שבועות, אנשים הולכים לבית כנסת, לומדים, מתעלים. אני - כלום. שוכב במיטה וישן, קם בקושי לסעודה.
אפילו ימים נוראים לא הזיזו לי שום דבר בלב. לא שמעתי תקיעת שופר, לא הלכתי אפילו לכל נדרי או לנעילה.
אם היית רואה אותי אז, בכלל לא היית מזהה שאני בן למשפחה חרדית מכובדת. הייתי הולך עם מכנסי ג'ינס וקוקו, בלי כיפה. התעסקתי כל היום בשטויות והבלים. הסתובבתי עם כל מיני חברים שנראו בדיוק כמוני.
ולא שיתפתי אף אחד. עם אבא שלי בקושי דיברתי. אמא שלי הייתה מנסה לדובב אותי. מרעיפה עלי אהבה. אבל גם איתה לא הייתי מדבר יותר מדי.
נו, ומה קרה בסוף? אתה בטח שואל.
גדלתי. הייתי אז בן שנתיים. 

:)


נשלח מהאנדרואיד שלי

תוקן על ידי רציף ב- 03/06/2019 18:01:30




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-9/6/2019 22:38 לינק ישיר 

*הקוגל היה טעים*..

ערב שבת קודש והרשל'ה רעב.. הוא מריח ריח טוב מהמטבח של הרבנית ומבלי לחשוב פעמיים נכנס פנימה..

המטבח היה ריק ומגש של קוגל ריחני עמד על השולחן..

הרשל'ה מברך ואוכל את הקוגל בשמחה.

לא עוברות כמה דקות והרבנית נכנסת למטבח.
היא נדהמת לגלות שהקוגל חוסל, מרימה קול זעקה ודורשת מהרשל'ה לבוא איתה לרב לדין תורה..

הרב מקבל את השנים ומתחיל בדין תורה. הוא פונה לרבנית ושואל אותה:

'מה הטענות שלך'?

הרבנית: 'הכנתי קוגל לכבוד שבת קודש והרשל'ה הגרגרן אכל את הכל בלי רשות ולא השאיר כלום לאחרים'.

הרב: 'הבנתי את הטענות שלך. ומה הטענות שלך הרשל'ה?'

- 'לי ברוך השם אין שום טענות.. הקוגל היה טעים מאוד'... :) :) :)




נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/6/2019 17:43 לינק ישיר 
לולי,

ראשי » מאמרי התחזקות » סיפור חזק על הרב קרליבך- סיפור אישי שלא נכתב בשום ספר עדיין...


לוּלִי תורתך
סיפור אישי אמיתי, חזק ביותר !!!!

קצת ארוך אבל אסור לוותר !!

נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה – לוּלִי.

 

נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות, למשפחה חרדית. אבא שלי הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם.  מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה.

הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.



כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. השאלה החשובה באמת היתה: מה תהיה דרשת בר המצווה. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: שאדבר על הסוגיה המסובכת שאבא למד בזמן הלידה. שכן היא מסרה את הנפש ללכת לחדר לידה לבד, כדי לא לבטל אותו מתורה בליל חג השבועות.

אבא לא התלהב: ''זו סוגית 'בר פדא'. זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה''.

 

אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. ''אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש''.

 

התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד – והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.

כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה''.

המסלול שלי היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.

בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.



הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש''צריך להוריד לו את האף''.

לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה.

ברוך ה', הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב''ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים.

מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.

 

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.

זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה.

כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה.

למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. ''אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?'' הוא שאל בעוקצנות.

ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.

''ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?''

אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: ''הרב צודק'', אמרתי לו. ''חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו''.

הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: ''אתה עוד תשמע ממני, חצוף''.

אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה.

יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון.

אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.



נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.

התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע תהיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדעו שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא.

בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות.

בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: ''בשעה 16:00, מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר''.

במצב הנוכחי, איש לא יכל להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים.

 

את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי.

''רבותי'', הוא אמר. ''אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.

''אני אתן דוגמא. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז''ל דורשים – אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא – מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זה קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש''…

 

את המשך השיחה כבר לא שמעתי.

ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.

השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול.

מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.

''לולי'', צעקה לי אמא. ''לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?'' אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.

 

אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.

אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.

אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: ''הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'''.

אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.

 

''מאיר'', שמעתי את אמא אומרת, ''תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה''.

 

אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.

''רוצח! רוצח!'' הוא סינן בזעם עצור. ''גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!''

אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.

איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי.

התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.

 

ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו.

גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד.

לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר.

כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.

 

התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.

נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.

הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים… לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור – עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו.. לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.

 

יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.

לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.

רק אמא הייתה מדברת אתי. ''לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך''… אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: ''לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!''

''תודה אמא'', הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.

כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.

באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.

הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.

הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח.

אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.

ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים – כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה.

''הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?'' הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות. ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.

ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה.

ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. ''אתה רוצה אולי ציור?''

''אפשר, אולי אני אקח ציור'', הוא אמר. ''אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור''.

הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: ''הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?''

''כן, למה לא'', עניתי מיד. ''השם שלי לולי''. אבל מיד הוספתי: ''למעשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך''. הוספתי.

הוא לחץ את ידי בחמימות. ''לי קוראים שלמה קרליבך'', הוא אמר, והוסיף: ''אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך… אם לא איכפת לך''…


היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. ''אני צייר רחוב'', אמרתי לו. ''קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר''.

אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. ''ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי''. בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין.

מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.

כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: ''אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב''ה.

 

''אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר.

''היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם – אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה – התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.

''קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.

''אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים – והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם'', הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.

''אתה יודע, לולי'', הוא אמר ברגש עז, ''לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר… הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות…

''אתה מבין לולי מה קורה כאן?'' הוא שאל רטורית והמשיך. ''יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.

''זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה.

''אבל אתה יודע מה?'' הוא אמר לי. ''אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב''ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה… הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי''.

לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: ''לולי תורתך, שעשועי…'' את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. ''תן לי לשיר את השיר הזה מחדש''. ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה…

זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, עם שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.

 

היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

''תסלח לי לולי'', הוא אמר לי בחום. ''הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו''ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום''.

נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.

כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן – חג השבועות. חיסלתי את כל ''עסקיי'', נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים.

בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.

הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. ''לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך''.

''טוב אמא'', אמרתי ביובש. ''אני אבוא''.

''אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה''.

''אמא'', אמרתי לה. ''זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי''.

''אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?''

''בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה''.

אמא לא ידעה את נפשה. ''אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים''.

עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. ''אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך ה'. נו, מה מחדשים?''

 

אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: ''אני מגיע בעזרת ה'. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית''…

אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות…

גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.

שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי – 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.

הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.

 

בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.

ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך…

 

זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. ''כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין – – – עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך''… עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים ''שלי'', והמשכתי לקרוא כרגיל.

אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון…

 

סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם. בכל פעם שיעלה לך ח''ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.

אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. לא היתה לי את הסגולה הנדירה שהיתה לר' שלמה קרליבך. יהודי של מגילת רות..


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/6/2019 15:32 לינק ישיר 

*סיפור על עולם מקסים*

כמה רציתי לעשות אותו מאושר! כמה רציתי להביא לו – רק פעם אחת – איזה "כמעט טוב" אחד במקום כל ה"המספיקים בקושי", אבל לא יכולתי.

ביום שבת אחד, כשרק אני ואבא שלי היינו בבית – הייתי אז אולי בכיתה ה' או ו' – החלטתי לדבר איתו על זה. להגיד לו שאני נורא מצטער שאני לא מביא לו אושר כמו שאחותי מביאה לו.

הוא שמע את מה שאמרתי, הסתכל עלי במבט האוהב שלו ובניגוד לאופי שלו – שהוא אופי של בנאדם שבקושי מוציא מילה מהפה שלו – הוא נתן לי את ההרצאה הכי יפה ששמעתי בחיים שלי.

"גדי", הוא אומר לי: "אבא לא אוהב את הילדים שלו בגלל שהם מביאים הביתה ציונים טובים. אבא אוהב את הילדים שלו בגלל שאי אפשר אחרת. הם בדם שלו. הם הנשמה שלו. הוא מוכרח לאהוב אותם. אפילו אם הם עושים דברים רעים, בכל זאת הוא אוהב אותם. אבל אתה, גדי – אתה אף פעם לא עשית דבר רע."

אני מתחיל להגיד לו "אבל, אבא…" הוא מפסיק אותי ואומר: "ששש…, גדי, תקשיב!"

וכך אמר לי אבא:

"כשאלוקים ברא את העולם הזה, הוא החליט לברוא עולם מעניין, הוא השאיר מקום לבני האדם להשלים את עצמם בתוכו.

בגלל זה הוא ברא אנשים עם כל מיני צורות, כל מיני צבעים וכל מיני כישרונות. ולכל אחד הוא נתן כלים אחרים: לזאת הוא נתן יופי, ולהוא הוא נתן ידיים טובות, לזה הוא נתן כישרון במוזיקה, ולהיא הוא נתן כשרון במתמטיקה.

אנחנו לא יודעים למה אלוקים עושה מה שהוא עושה. אנחנו לא יכולים להאשים מישהו בגלל שאלוקים לא נתן לו את הכלים האלה או האלה.

אנחנו יכולים להאשים רק אנשים שלא מנצלים את הכלים שאלוקים כן נתן להם.

בגלל זה, גדי, אני אומר לך דבר אחד ומסביר לך דבר שני. הדבר שאני אומר לך זה אל תתלונן על הכלים שאלוקים נתן לך. והדבר השני שאני מסביר לך זה שלפעמים לוקח לנו קצת זמן בשביל לגלות את הכלים שהוא נתן לנו, בגלל שאותם כלים שהוא נתן הם ככה מתחבאים.

אז תהיה סבלן, גדי. תהיה סבלן כמו אבא. יום אחד גם אתה תגלה שיש לך כלים טובים."

איך אהבתי אותו, את האבא שלי, באותו יום שבת! רציתי לחבק, או אפילו לנשק אותו, אבל התביישתי.

ואל תשכח שאת ההרצאה הזאת האבא שלי – האיש הפשוט והטוב והחכם הזה – נתן לי אולי לפני 30 שנה, לפני שבמדינה הזאת ידעו הרבה על דברים כמו דיסלקציה, או קשיי למידה, או כל מיני מגבלות אחרות.

שנה או שנתיים אחרי השיחה הזאת מצאתי את הכלים שאלוקים נתן לי. ישבתי בשיעור, אני-לא-זוכר-איזה. המורה שלנו היה חולה, אז הייתה לנו מורה – מחליפה.

היא מדברת על מה שהיא מדברת, ואני בעולם אחר. פתאום אני רואה את המורה – המחליפה עומדת על – ידי. לפני שאני מספיק להגיד מילה, היא סוחבת לי את הנייר שאני מקשקש עליו.

היא מסתכלת על הנייר ואומרת לי: "מה אתה עושה?" אני אומר לה, "סתם מקשקש". היא אומרת "מה ציירת פה?" אני אומר לה, "סתם".

היא אומרת לי "סתם מה?" אני אומר לה "סתם ציירתי אותך עומדת על – יד הלוח".

היא לקחה את הציור והכניסה אותו לתיק שלה.

אחר – כך התברר שהאבא של המורה – המחליפה הזאת הוא צייר בעל שם עולמי, והיא לקחה את הציור והראתה לו.

תוך כמה ימים (הצייר) בא לבית שלנו, הסתכל על עוד ציורים שלי ומיד המליץ שההורים שלי יעשו הכל בשביל לטפח את הכישרון שלי בציור.

מה אני אגיד לך? מאותו יום האבא שלי הוציא את המיץ שלו בשביל שאני אוכל ללמוד עם הציירים הכי גדולים שיש – גם פה בארץ וגם בחוץ – לארץ.

היום אני בן 42, ובחודש שעבר פתחתי את התערוכה ה-28 שלי, והפעם – בניו-יורק במוזיאון לאמנות מודרנית.

ואבא שלי (שעכשיו הוא כבר בפנסיה) – מה הוא אומר על כל ההצלחה שלי? – הוא אומר: "מה אתם עושים רעש? הילד מצא את הכלים, והילד משתמש בכלים."

תרימו את הילדים שלכם
הביטו בהם בעיניים היפות שלהם.
תנו להם חיבוק אוהב
ותאמרו להם בפה מלא ;
אנחנו אוהבים אתכם אוהבים ללא תנאי כפי שאתם וכמו אתם.

יום נפלא ומעורר השראה.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/6/2019 18:29 לינק ישיר 


איש עסקים עולה על טיסה ומופתע לראות לידו ילדה בת שמונה ללא מלווה.
הוא התפעל מההתנהגות הבוגרת והרגועה שלה לאורך השעות הארוכות של הטיסה. בשלב מסוים, היא שלפה מהתיק חוברת ציור וצבעים וציירה להנאתה. כך נמשכה הדרך. בשלב מסוים, פתאום היו "כיסי אוויר" והקברניט הודיע שחייבים לשבת ולהדק חגורות בטיחות. במשך יותר מחצי שעה נמשכו מערבולות האוויר, המטוס "נופל" ומיטלטל, אנשים צעקו ובכו, חלקם התפללו ואפילו איש העסקים ישב רועד מפחד, החזיק בידיות המושב והתפלל שהסיוט ייגמר. פתאום הוא שם לב שהילדה הקטנה – עדיין יושבת בשקט במקומה. את חוברת הצביעה הניחה בכיס המושב, היא ישבה נינוחה ולא נראתה מודאגת. כשהכל נרגע, הוא לא יכל שלא להחמיא לשכנתו הצעירה: "את גיבורה! איך יכולת לשמור על קור רוח ורוגע? בפרט שאת כאן לבד!" הילדה חייכה בביישנות וענתה:
"הטייס הוא אבא שלי, הוא הטייס הטוב ביותר בעולם והוא לוקח אותי הביתה".
כשילד קטן יודע שהוא בידיים של אבא, הוא מרגיש בטוח ... כשיהודי זוכר מי נושא אותו על כפיו, האם יש עדיין מקום לדאגה?

תישען אחורה, ותן לאבא'לה להטיס את המטוס שלוקח אותך למסע חייך... ביחד איתו...


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/6/2019 11:30 לינק ישיר 

מספר הרב *יוסף יצחק ג'ייקבסון*:
ר' שמואל מסרנט אחד מראשוני בעלי המוסר סיפר:

"כשהייתי בן 20 חשבתי שאני יהפוך את העולם
עברו עשר שנים והעולם לא הקשיב לי אז חשבתי נו אם לא העולם אז לפחות אני יהפוך את המדינה שבה אני גר, כעבור עשר שנים והמדינה לא הקשיבה לי אז חשבתי להפוך את העיר" וכך הוא הולך ומונה.. "עד שהגעתי למסקנה שלפחות אני יהפוך את עצמי" ,
וסיים את דבריו: אבל אם היתי מגיע למסקנה שהגעתי היום - בגיל 20.. אז היום הייתי הופך את העולם..


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/6/2019 18:26 לינק ישיר 

*היום לפני 22 שנה ,נרקומן תל-אביבי מציל את חייהם של עשרות תלמידי תיכון בחוף ירושלים*

מוטי אשכנזי היה נרקומן מוכר למשטרה בשנות ה-90. על מנת לממן את הסמים, היה נוהג לגנוב תיקים של מתרחצים מחופי הים בתל-אביב.

חלקם, מבלי לדעת כלל מי האיש, היו אפילו מבקשים ממנו לשמור להם על החפצים בזמן שנכנסו למים - רק כדי לגלות מאוחר יותר שהשומר והחפצים נעלמו.

ב-20 ביוני 1997, מיהרו אלפי תלמידי תיכון לחוף הים כדי לחגוג את סיום שנת הלימודים.

חוף ירושלים בתל-אביב היה עמוס במיוחד, ואשכנזי - בעוד יום עבודה - החל להסתובב בין המבלים ולבחון את התיקים הרבים שמילאו את החוף.

תיק אחד משך את תשומת ליבו.

הוא המתין לשעת כושר מתאימה, חטף את התיק וברח איתו למבנה נטוש ברחוב גאולה הסמוך. שם, רגע לפני שפתח, שם לב לחוט מוזר שבצבץ מהתיק והבין שמשהו לא בסדר.

הוא התקשר למשטרת ישראל, אולם השוטרים - שהכירו אותו - סירבו בהתחלה להאמין לסיפור. הוא המשיך להתקשר, עד שהתרצו ושלחו למקום ניידת והתברר גודל הנס: מחבל ערבי הניח בחוף ירושלים תיק עם מטען חבלה גדול, שאם היה מתפוצץ בחוף, היה יכול להסתיים במותם של עשרות צעירים.

"באותו יום היו על החוף מאות ואולי אלפי תיקים", סיפר מאוחר יותר. "אבל איכשהוא מתוך כולם בחרתי דווקא את זה שהיה בו מטען חבלה".

המשטרה גמלה למוטי אשכנזי על המעשה. היא סגרה את התיקים שהיו תלויים נגדו, ושלחה אותו לגמילה.

מוטי נגמל, התחתן, נולד לו ילד, אולם הוא התקשה להשתקם כלכלית.

בשנת 2002, הוא נושע מהמקום הכי לא צפוי: אגף החופים בעיריית תל אביב הציע לו לעבוד כפקח ולשמור על המתרחצים ועל רכושם מפני חבריו לשעבר, הגנבים.

"לא יהיה להם קל איתי", אמר אז בראיון שהעניק ל'ידיעות אחרונות'. "יש לי ניסיון ואני מכיר את כל השיטות והקומבינות שלהם" :)


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/7/2019 14:58 לינק ישיר 

ביום שישי ב' תמוז הבעל"ט יחול הילולת הרה"ק ר"א מטריסק זי"ע
לפני כשמונה שנים בליל ב' תמוז הי' חבורה של אברכים בביתי והי' שם אברך חשוב שכבר עברו כארבע שנים מנשואיו ולא נפקד ל"ע בזש"ק, הצעתי לפניו כאשר בעל הילולא הרה"ק מטריסק כותב בהקדמה לספרו הק' מגן אברהם, בלשונות נפלאים וברכות גדולות למי שיקח את ספרו, וזל"ק: וד' ברך את אברהם בברכת והיה ברכה.ובכח זה הננו מברך את כל אשר יקח הספר הזה, כי יתמשכו עליו חסדים רבים, ואלוקי אברהם יהי' בעזרכם, למלאות כל משאלותיכם, בנים ובני בנים שתולים סביב לשלחניכם, למעלה ירים קרניכם, עכלה"ק.
אולי כדאי ליקח הספר ולזכות לברכת הצדיק הק' הלזו, ואכן ממחשבה למעשה האברך הלך למחרת וקנה הספר, וראה זה פלא לא עבר הרבה זמן ונפקדה אשתו ואחרי כמה חדשים ילדה בת, ולאחר כשנה הייתי אצלו לשלו' זכר נענה אלי אגיד לך מילתא הברית לבני יהי' ביום ב' תמוז.
לפני כמה שנים ספרתי הסיפור הזאת לאברך אחד מתלמידי הישיבה שאני שם, וגם הוא עמד כשני שנים אחר חתונתו ועדיין לא נפקד, הי' זה ביום ב' תמוז תשע''ד, הוא הלך תיכף וקנה הספר, ולתקופת השנה ביום א' תמוז תשע"ה נולד לו בן זכר, אתמול ער"ח תמוז מצאתי אותו ואמר לי תדע לך היום עשיתי תגלחת לבני בכורי שיח'.
נא לפרסם הסיפור לזכות הרבים זי"ע ועכי"א
בתודה וברכה

הכו"ח א' תמוז תשע"ח פה יצ"ו

נמחקו כאן הפרטים של מי שזכו לישועה.

תשובה מאת הרב רייזמאן


יישר כוחכם ותודה רבה על הדברים

גם אני הק' צפיתי לישועה כשלש ומחצה שנים אחרי חתונתי, ואחרי קנותי את הספר הק' מגן אברהם נושעתי תיכף ומיד בלי הזדקקות לשום השתדלות רפואית.
נרשם אצלי בתוך הספר למזכרת


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/7/2019 10:18 לינק ישיר 

*בס"ד*
*בוקר טוב... חיזוק יומי... ח' תמוז*

*תצייר לך עתיד ורוד*

אל שדה אימונים צבאי נכנס חייל. מפקד המחנה פקד על החייל לצאת משדה האימונים אך החייל נשאר בשלו ולא זז.

כשראה זאת המפקד צעק: "זהירות! מטוסים בגובה נמוך!"

כל החיילים נשכבו על האדמה, רק החייל שבשדה נשאר עומד.

שאלו המפקד: "מה אתה עושה חייל? אתה לא מפחד?"
השיבו החייל: "אני תפסתי מחסה מתחת לעץ".
שאל המפקד שנית: "איפה אתה רואה כאן עץ?"

"איפה אתה רואה כאן מטוסים..." השיב החייל...

הרבה חששות ופחדים מקיפים את חיינו, רובם ואולי אפילו כולם באים בגללנו, אנו מפחידים את עצמנו, מנבאים נבואות זעם כשהכל תקין וטוב.

רוב הפחדים של האדם מונעים ממה שיהיה, למרות שכלום בכלל לא קרה, האדם מכניס לעצמו את החששות ונכנס לפחדים ודאגות לא נצרכים, ולא קיימים.

אמר רבי נחמן: "והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל" - הרב לא כתב לא לפחד אלא לא יתפחד - אל תפחיד את עצמך, הפחדים באים ממך, ולעיתים ללא כל סיבה.

אל תצבע את העתיד שלך בשחור, תכניס בו צבעי אושר ורוגע, הכל טוב וגם יהיה, כשתצייר לך עתיד טוב הוא גם יגיע, אך אם תצייר לך עתיד שחור כנראה שהשחור ישתלט לך על החיים...

הכל מגיע מלמעלה... הכל לטובה, במקום לנבא מה יהיה מחר, תחיה את ההווה הטוב, את המחר תשאיר לבורא עולם, עם האמונה וביטחון הוא יסדר לך עתיד טוב ומאושר.

לפחד? אין כל כך ממה... רק מעצמך...
רונן קרתא

*יום טוב ובשורות טובות*
*לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!*


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/7/2019 18:36 לינק ישיר 

"היי. התחשק לי לספר איך התחתנתי לפני חודש בדיוק:

אני בן 38, בוגר לשעבר של ישיבת 'הכותל' והייתי מקפיד ללכת כל ליל חמישי לרובע היהודי לשמוע שיעורים.

מזה שנים שבפינה ליד ה'בונקרס בייגלס' - למי שמכיר, מאפייה שמוכרת לחמניות, יש קבצן שיושב שם וכל פעם מחליף למקום אחר ברובע. בכל פעם שאני הולך לכותל אני מקפיד לתת לו צדקה.

אבל מעבר לכך, לדבר איתו קצת ולהפיג את השעמום שלו. הוא אמר לי שהוא מחכה לשיחות איתי וזה מה שמחיה אותו ונותן לו חמצן, הרבה יותר משקל פה ושקל שם.

לפני חצי שנה הוא אמר לי:

"תשמע, יש כאן מישהי נחמדה בת 34 שאולי תוכל להתאים לך. גם היא כמוך עוצרת לידי ומדברת קצת איתי. אתם שניכם נראים לי נשמות טובות ואולי תתאימו".

הספקתי לספור את הבנות שיצאתי איתן ובחמש שנים האחרונות על כל הצעה שהסכמתי ללכת, דחיתי שלוש כי כבר לא היה לי כוח נפשי לכל הדייטים האלו

כשחזרתי לדירת הרווקים שלי בקריית משה וסיפרתי לשותפים שלי על ההצעה הזו, אמרתי להם שדווקא יש לי תחושה טובה לגביה והם לא הפסיקו להסתבלט עליי:

"אתה אמיתי? הפסקת לקבל הצעות משדכנים מקצועיים שמכירים אותך, אתרי היכרויות ואפילו מאיתנו, כי אתה בוחר בפינצטה את ההצעות שלך

אז עכשיו תלך על הצעה ממישהו שבכלל לא מכיר אותך, חי באיזה פנטזיה ורוצה להתאים חצאית למכנסיים?"

אבל אני לא הקשבתי להם והלכתי עם האינטואיציה שלי.

שבוע לאחר מכן ביום חמישי הגעתי אליו, נתתי לו את הנייד שלי וביקשתי ממנו שבפעם הבאה שהבחורה עוברת לידו, שיגיד לה שהיא מוזמנת להתקשר או כמובן להשאיר את הנייד שלה במידה והיא תרצה.

בגלל המתח חרגתי הפעם ממנהגי והלכתי לרובע גם ביום שישי בבוקר, מתפלל שהוא יהיה שם. הוא היה שם וגם קידם את פניי עם חיוך גדול ועיניים נוצצות:

"אל תשאל, היא השאירה את המספר שלה" אמר לי בהתלהבות

"והיא מחכה שתתקשר"

הלב דפק. הרגשתי שיש כאן משהו מוחשי יותר של השגחה עליונה. התקשרתי. קבענו. יצאנו. והיה לנו כמובן גם נושא משותף לשיחה.

אחרי שלושה חודשים החלנו לסגור ולפני חודש התחתנו.

אז אני לא אומר שמעכשיו צריך לתת צדקה ולדבר אל אנשים כי אולי הם יהיו השדכנים שלכם, אבל מבחינתנו לפחות הרגשנו שהייתה כאן איזה שהיא מידה כנגד מידה:

אנחנו רצינו לתת לקבצן הזה כמה רגעים שבהם הוא לא יהיה לבד, ומידת הצדקה והחסד דאגה שגם אנחנו לא נהיה לבד"
#הכתב_הצדיק

Avinoam Hersh


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/7/2019 12:48 לינק ישיר 

*אילו תכשיטים שווים יותר?! סיפור אמיתי עם מסר חזק ביותר!!! מצווה גדולה לשתף!*

מעשה היה באישה אחת אשר בעלה היה מעניק לה לעיתים תכופות מיני תכשיטים יפים ותמיד הייתה מתהדרת בהם לפני שכנתה, אשתו של רבנו לאפיאן זצ"ל: "תראי איזה עגילים מזהב קנה לי בעלי! תראי איזה צמיד! איזה שעון יד! איזה גורמט מוזהב! הייתי מעוניינת לראות אילו תכשיטים בעלך קונה לך?"

ענתה לה השכנה: "אני מוכנה להראות לך את התכשיטים שלי, אבל לא עכשיו, אלא רק בעוד חצי שעה!".

עברה חצי שעה והאישה הסקרנית נכנסה שוב לשכנתה ושאלה אותה: "היכן התכשיטים שדיברת עליהם?".

והנה נשמע פתאום נקישה על הדלת ו"התכשיטים" שלה חזרו מהתלמוד תורה! הצביעה עליהם האימא ואמרה מתוך חיוך של אושר: "הנה, אלו 'התכשיטים' שלי! לך יש תכשיטים שתלויים ועומדים על הגוף ולי יש תכשיטים – נשמות מהלכות!".

אשרי האימא שאכן זוכה לתכשיטים כגון אלו, היא זאת המאושרת האמיתית! והיא זאת שזוכה לרוות נחת מילדיה הן בעולם הזה והן בעולם הבא שהרי יש לה "השקעה מכניסה", שדואגת לחשבון הזכויות שלה בעוה"ב!, אך כל זאת בתנאי שדואגים לחינוך נכון כבר מהגיל הרך בעודם תינוקות.

[מתוך הספר "שבת גן עדן"]

*מצווה גדולה לשתף ולהעביר הלאה.. *

לעוד תכנים - הצטרפו לטלגרם המדהים של *"זוכה ומזכה"*, לחצו בלינק הבא http://bit.ly/ZocheVMezake ואח"כ על "הצטרף" (Join) - קל ופשוט

המשך יום נעים ומקסים
מלא באהבת חינם
ושמחת חיים


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/7/2019 00:05 לינק ישיר 

"שלום אבינועם. פותחת את היום שלי עם הפוסטים שלך ונראה לי שהמקרה שלנו יתאים לרוח הדברים שאתה אוהב כל כך לפרסם:

בעוד כמה שעות נחגוג בממילא את ה'שבע ברכות' של בן הזקונים שלנו ועדיין אני זוכרת את המפגש של בלשי המשטרה הסמויים שהגיעו אלינו לבית כאילו היה אתמול למרות שזה קרה לפני יותר מ15 שנה...

בעלי רב יישוב, איש חינוך ואני מרצה ועוסקת בעיקר בתחום הקאוצ'ינג, ישבנו בבית בערב שיגרתי כאשר הפעמון צלצל ואדם לא מוכר חיכה לנו בדלת.

בהתחלה חשבנו תרומות עד שהוא הציג את עצמו בתור בלש משטרה ואמר לנו שהילד שלנו חשוד בסחר בסמים...

בעלי סגר את הגמרא לקראת שיעור הדף יומי הקבוע שהוא מעביר בישוב ואני התחלתי להרגיש רעד בכל הגוף כאשר אמרתי לו שהוא בוודאי התבלבל כי הילד שלנו מאז שאנחנו מכירים אותו, תלמיד נהדר, מדריך נערץ בסניף ולא סתם כל הרמי"ם שלו בישיבה התיכונית רק מהללים אותו.

אבל אז הוא הראה לנו תמונה בסמרטפון ושאל אותנו אם אנחנו מזהים את הנער ואח"כ הראה לנו סרטון שצולם במצלמה נסתרת שבו רואים את הילד שלנו בערב, עם הכיפה והבגדים שהוא לובש לישיבה, ב'כיכר החתולות' בירושלים מעביר חבילה לאדם מבוגר

באותו רגע התעלפתי. לא כביטוי אלא ממש. בעלי שגם לא הבין בעצמו מה הולך, רץ להביא לי מים וביחד עם החובש הם הצליחו להעיר אותי.

אקצר ואומר שהילד שלנו שהיה אז בכיתה י, עסק כבר שנתיים בסחר בסמים לאחר שמעל שנה שהוא בעצמו צרך אותם. היינו אבודים. לא ידענו בכלל מה לעשות ומאיפה מתחילים בכלל?

אמרנו לבלש שאין לו מה לדאוג ועד הערב הילד יגיע עם בעלי לתחנת המשטרה להמשך החקירה.

כשהילד שלנו חזר בערב מהישיבה התיכונית איך שהוא ראה את העיניים האדומות שלי ואת הפנים החיוורות של בעלי הוא ישר ידע והתיישב על ידינו.

אני הייתי בלי אוויר. בעלי פתח ואמר לו:

"אבל אתה??? איך יכולת? תמיד הוצאת את הציונים הכי גבוהים, תמיד למדנו ביחד בכל שבת גמרא, מה קורה כאן?"

ואז הילד התחיל לבכות ואמר לנו שכבר מכיתה ז' הוא מתמודד מול התמכרות לאתרים מיניים ובגלל שהוא לא רצה לצער אותנו הוא הצליח למצוא שיטות לראות את כל החומרים מחוץ לבית או רק בחדר שלו כשהדלת סגורה. בגלל כל רגשות האשמה, הוא הרגיש שהוא חייב להקל על המצוקה והכאב שלו ולכן נענה לבקשת אחד מהחברים שלו והתחיל לצרוך סמים קלים שהקלו עליו.

אחרי שנה כשהגיע לכיתה ח' ולאחר שכל הכסף והחסכונות נגמרו לו (הוא קנה מחשב נייד נוסף ומכשיר סמרטפון פתוח בכספים האלו רק כדי שיוכל לגלוש באתרים הללו ללא שום בעיה ופיקוח מצידנו), החבר הזה שהילד שלנו מכיר אותו מילדות בישוב הקטן שלנו, הציע לו להרוויח הרבה כסף ולהיות בעצמו בלדר של סמים קלים...

בהתחלה הוא התנגד ואמר שזה לגמרי מנוגד לכל הערכים שלו אבל החבר הזה הסביר לילד שלנו שבדיוק בגלל החזות התמימה שלו ובגלל שהוא מגיע ממשפחה כל כך טובה, אין סיכוי שמישהו יחשוד בו...

וכך הוא נכנס לעולם המפתה הזה, מוצא את עצמו כבר בכיתה ח מרוויח אלפי שקלים בחודש, לא צריך לעשות כלום מעבר ללהיות במקום הנכון ובזמן הנכון ולדעת למסור את החבילה הנכונה לאיש הנכון. זה הכול.

בצורה הזו הוא נשאב לעולם המפתה הזה, מתמודד מול ההתמכרות שלו לאתרים המיניים הללו מצד אחד, מתחזק אותם עם הכסף של הסמים מהצעד האחר ואנחנו? שני אנשי חינוך שמחשיבים את עצמם כמודעים ונותנים בעצמם עצות להורים אחרים, לא קולטים בכלל איזה הר געש מתפרץ לו מתחת לעיניים שלנו בכל יום מחדש.

לאחר שניגב את הדמעות הוא שאל את בעלי ואותי, בכנות, בכאב:

"תגידו, מתי יצא לכם לשמוע ברצינות מה עובר עליי? מתי הייתה לי בכלל הזדמנות לספר באמת מה אני מרגיש שאבא חוזר מאוחר מהעבודה וישר שוקע בגמרא ואת עסוקה בשיעורים שלך במכללה?"

לא ידענו מה לענות. אתה מבין? חשבנו שאנחנו מכירים את הילד שלנו אבל התברר לנו שאין לנו בכלל מושג מה עובר עליו.

אחרי שעה של שיחה ודמעות בעלי לקח אותו לתחנת המשטרה, נשאר בחוץ ואחרי שלוש שעות השוטרים הסבירו לבעלי שהילד שלנו עומד בפני עונש של שלוש שנים בכלא בפועל, כמו שהחוק אומר למי שהוא קטין. במקרה של הילד שלנו בגלל שהוא גם מכר סמים מחוץ לבית הספר העונש יכול להגיע גם לחמש שנים...

הפעלנו את כל העולם ואשתו, חברים, עורכי דין, משפטנים והכול בכדי להסביר לשופט שלא ידענו בכלל מה הילד שלנו עושה ושאנחנו לוקחים את מלא האחריות רק שלא יכניסו אותו לכלא ויהרסו לו את העתיד.

אחרי הרבה השתדלויות, הצלחנו להמיר את העונש ולהסביר לבית המשפט שמדובר בנסיבות אחרות והילד נכנס בשלב הראשון לאשפוז שמטפל בהתמכרויות ובשלב השני היינו צריכים להסדיר הכול מול בית המשפט. תסבוכת משפטית רצינית שלא כאן המקום להרחיב עליה...

אחרי שהתאוששנו, התקשרנו כמובן לראש הישיבה ולמחנך שלו שנכנסו לעובי העניין ומבחינתם נדהמו בדיוק כמונו ולא הבינו איך אחד מהתלמידים המצטיינים של הישיבה הצליח לתחזק שתי זהויות בצורה כזו.

בהתחלה עוד קיבלנו שיחת טלפון ממכר ביישוב שאמר שהגיעו כל מיני שמועות לגבי בלשים וסמים והילד שלנו אבל אני ובעלי החלטנו שלא משנה מה יהיה המחיר התדמיתי שנשלם, אנחנו הולכים להעניק לילד שלנו את כל התמיכה ולא מתחילים להיכנס לסרטים ולפחדים ולכל השושו של המה יגידו השכנים ואיך המקרה שלנו ייתפס בישוב.

הלקח שלמדנו במשפחה היה מאוד פשוט וכל הילדים שלנו אימצו אותו לגבי הילדים שלהם:

אין דבר כזה להניח הנחות...ובכל שבוע, כל אחד מהילדים שלנו, משתדל לשבת לפחות פעם אחת לשיחת עומק של חצי שעה עם כל אחד מהילדים שלהם:

הם שואלים ומבררים ובודקים ומתעניינים וחוקרים, הכול רק לא לחזור על הטעות הגדולה שאנחנו עשינו:

הלכנו שולל אחרי הציונים והמראה של הילד שלנו, שבער מבפנים אבל היה קרחון מבחוץ עד שהכול התפרץ בבת אחת באמצעות הבלש של המשטרה.

אסיים רק שלאחר תקופת האשפוז שלו, הילד שלנו יצא מפוכח ונקי גם מההתמכרות שהייתה לו לאתרים הללו וגם מהצורך בסמים.

הוא חזר לישיבה לקראת הסוף של כיתה יא, השלים את כל הבגרויות והחל גם להתנדב עם נוער בסיכון בירושלים.

לאחר מכן הלך למכינה, התגייס ל101 של הצנחנים ובסוף המשיך לתואר ראשון בסוציולוגיה ב'בבר אילן' עד שמצא את בחירת ליבו.

הוא כבר כמה שנים בתוכניות מלוות, עדיין מתמודד מול כל מיני שדים בארון אבל בשורה התחתונה נמצא ברוך ה' אחרי הרבה סייעתא דשמייא ואנשים טובים ויקרים באמצע הדרך במקום אחר לגמרי...

אז רגע לפני השבע ברכות רציתי לחזק את כל ההורים שבדרך, את כל ההורים שמתמודדים מול קשיים גדולים עם הילדים המתבגרים שלהם ולהגיד להם שאנחנו עברנו גם מקרים 'מורכבים'....ובסוף אי"ה הדברים יסתדרו לטובה, צריך רק לקחת נשימה עמוקה וארוכה.

תודה על הזמן ואם תחליט לפרסם, תודה על הבמה"


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/7/2019 16:36 לינק ישיר 

המסיבה הכי טובה בעיר / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

"שלום, כאן זושא ניימרק, שליח חב"ד ב... איה נאפה. כבר שלוש שנים אני ורעייתי יעלי פה בקפריסין. רציתי לספר על 250 צעירים שישבו אצלי בסעודת השבת האחרונה. הרבי מלובביץ' לימד אותנו להדליק אור בכל מקום שבו יש חושך, ולאורך הקיץ אנחנו מקווים להדליק אור קטן בליבם של אלפים. בחדשות מדברים הרבה על 'סור מרע', על מה אסור לעשות, לאן אסור לנסוע, והדברים נכונים וחשובים, אבל לדעתי חשוב מאוד לעסוק גם ב'עשה טוב' – איך לחיות חיים מלאי משמעות ותוכן וסיפוק, כך שלדברים השליליים פשוט לא יהיה זמן ומקום. איך למלא את החיים שלנו בשליחות, בעשייה, בהתנדבות, בלימוד. לא להגיד לילד רק 'לא', אלא גם ליצור 'כן' שילהיב אותו. זוהי הדרך הכי טובה להתרחק מהרוע. דיברנו פה הרבה בשבת על הבחירה החופשית שלנו. יש לנו בחירה חופשית תמידית, בכל רגע, לבחור בטוב או ברע. גם ברגע זה ממש. ללמוד לשלוט על עצמנו, לכבד את הזולת, לשים גבולות, לאמן את עצמנו לבחור בטוב – כל זה חשוב יותר מכל דבר אחר שלומדים בבית הספר. בשבת שרנו יחד, דיברנו, רקדנו, נהנינו, וריגש אותי מאוד שבסוף הסעודה, בשעה מאוחרת, כשכולם ניגשו להודות בנימוס לאשתי ולי, אחד הבחורים אמר: הרב, תכל'ס, זו המסיבה הכי טובה בעיר" :)


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/7/2019 15:41 לינק ישיר 

"ערב טוב אבינועם. פונה אליך, ואנחנו עדיין נסערים למרות שהסיפור שלנו נגמר לא מזמן... אתמול בבוקר הילדה שלנו, כיתה ו', שיחקה במשחק מחשב תמים ברשת...באמצע המשחק קפצה לה איזה פרסומת שהיא אפילו לא ידעה מהי. היא סיפרה שהפרסומת הציעה לה לזכות במיליון שקל ולהיכנס להגרלה אם היא תלחץ עליה. היא כמובן (היא שיחקה ביחד עם החברות שלה)לחצה וחשבה שבזה העניין הסתיים.

הבוקר קיבלתי מייל שמאיים עליי שאם אני לא הולכת לשלם לשולחי המייל עשרת אלפים שקל!!! הם יפרסמו תמונות לא נעימות של הילדה שלי.

בהתחלה כמובן שהתעלמתי וחשבתי שמדובר בעוד מופרעים משועממים.

אחרי שעה הגיעה עוד מייל ואחרי ששיתפתי את בעלי, החלטנו גם במקרה זה להתעלם.

אז כעבור שעה נוספת הגיע לתדהמתי תמונה ראשונה של הילדה שלי ישנה...

כאן כבר ממש נבהלתי ואחרי שהראיתי לבעלי, הוא עזב את העבודה וטס הביתה...

מסתבר שהחבר'ה הללו פרצו למחשב של הילדה שלנו, הפעילו את המצלמה שעל המחשב הנייד שמונחת לה בדיוק מול המיטה ושלחו לנו עוד ועוד תמונות שהם צילמו אותה והדבר האחרון שנרצה זה שמישהו זר יראה את התמונות הללו

הנושא היה הבוקר בטיפול יחידה מיוחדת לסייבר לאחר שכמה אנשים המליצו לנו לפנות אליהם והבנו שככל הנראה התמונות הללו לא הולכות להתפרסם, אבל אנשי היחידה אמרו לנו שהיה לנו מזל גדול כי רק השבוע הם טיפלו במקרה של הורים ששילמו חמש עשרה אלף שקל להאקרים שפרצו בדרך זהה למחשב של הבת שלהם ולקחו משם תמונות.

מבקשת דרכך להזהיר את כל ההורים דווקא עכשיו בחופש הגדול ולהיות מודעים לעניין, לשים פלסטר או כל דבר אחר על המצלמה ולהזהיר את הילדים לא ללחוץ על אתרים שהם לא מכירים

מאחלת לכולנו המשך חופשה מהנה ובטוחה

מיכל ד"


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/8/2019 19:24 לינק ישיר 

*בס"ד*
*בוקר טוב... חיזוק יומי... ו' אב*

*אהבת ישראל*

באחד הימים התבודד ה"חוזה" מלובלין ביער ונשא תפילה חרישית אל בורא עולם.

בעת שהותו ביער ראה אדם הבונה בקתה מעצים שזה עתה חטב. ה"חוזה" שם לב שבכל חתיכת עץ הייתה בליטה, וחוטב העצים לא טרח לשייף, ליישר ולהחליק את העץ.

בעודו תמה כיצד יוכל החוטב לחבר את חתיכות העץ זו לזו עקב הבליטות, ראה את חכמתו של החוטב...

החוטב לא שייף את בליטות העץ אלא ניקב חור בחתיכת עץ אחרת, כך חיבר בין העצים, בין עץ עם בליטה לעץ שיש בו חור...

חייך ה"החוזה" ואמר: "למדתי מחוטב העצים מוסר גדול מהי 'אהבת ישראל' - לאהוב פרושו להתאים את עצמך לשני, לאהוב זה לא לקצץ את הבליטות - את החסרונות והמגרעות של האחר ולהתאים אותם אליך, אלא עליך 'לקדוח' חור אצלך כדי לקלוט ולשבץ אותם בתוכך..."

בכל אחד יש בליטות - חסרונות ומגרעות, כשם שאנו רוצים שיקבלו אותנו עם אותן בליטות, כך אנו נשתדל לקבל את האחר על כל חסרונותיו...

עם כל מה שיש באחר, על כל פגמיו, אתה לא מחבר אותו אליך, אתה בעצם מתחבר אליו, אתה יוצר בך את התנאים לקבל אותו... זו אהבה אמיתית.

בעיקר בבית, עם ההורים, עם המשפחה, עם האישה, עם הבעל, עלינו להתאים את עצמנו אליהם, "לקדוח" בנו חורים, כדי להכיל את החסרונות שלהם.

בימים אלה, בו חשובה שבעתיים אהבת הזולת והכלתו, נהיה אנשי השלום, המחברים והמקשרים בין כולם, אנו נהיה חוטבי העצים, ונבנה לנו בקתה חזקה וגדולה, מלאה בשלום ואהבה... רונן קרתא

*יום טוב ובשורות טובות*
*לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!*


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > חברה וקהילה > שידוכי חרדים > סיפור שקבלתי בוואטסאפ
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 5 לדף הבא סך הכל 5 דפים.