בית פורומים שות חרדי

שו"ת השו"תים

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-25/1/2012 15:27 לינק ישיר 
שו"ת השו"תים

.



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/12/2019 17:57 לינק ישיר 



שיטת העיון 'הספרדית' כמכשיר לאהבת התורה

גבריאל יצחק רוונה

שנה בשנה, תשס"ג

תוכן:
פתיחה
שיטת הלימוד 'הספרדית' מול זו 'הליטאית'
מעקרונות השיטה הספרדית
ספרות הכללים

מילות מפתח: לימוד תורה, לימוד תלמוד, ישיבות


פתיחה
חוסר העניין, בלשון המעטה, אותו מגלים כיום רבים מהתלמידים בלימוד התלמוד, הוא בעיה שדשו בה רבים. הדעת נוטה, כי הבעיה בעיקרה אינה מתודית-פדגוגית, אלא תרבותית-חברתית. כלומר, האקלים התרבותי בו חי הנוער ספוג בהשפעה תרבותית מערבית ופסבדו מערבית, מודרנית ופוסט מודרנית, המנוגדת, במידה מרובה, הן בתכניה והן בצורת החשיבה שלה, לתכנים ולהלכי החשיבה התלמודיים. לאור זאת, נראה כי גם את הפתרון יש לחפש ולמצוא, בראש ובראשונה, בהקשרים תרבותיים וחברתיים כוללים ועמוקים ובפעילות חינוכית והסברתית. אף על פי כן, נראה כי שימוש באמצעי מתודי כצורת לימוד מסורתית המשתלבת באורח חשיבתם של התלמידים, יסייע, במידה זו או אחרת, לשינוי יחסם למקצוע זה.

ברצוננו להציג שיטת לימוד שכזו, השיטה 'הספרדית', העשויה, לתרום לגישה אוהדת יותר לתלמוד וללימודו.

בראש דברינו העמדנו את שיטת הלימוד 'הספרדית', מול זו 'הליטאית', תוך הצבעה על התאמתה לצעירי דורנו, העושים את צעדיהם הראשונים בים התלמוד. לאחר מכן בא תיאור מפורט מעט יותר של דרך הלימוד הספרדית, בתוספת סקירה קצרה על 'ספרות הכללים'. ולבסוף - שתי דוגמאות ללימוד סוגיות תלמודיות בדרך זו.

שיטת הלימוד 'הספרדית' מול זו 'הליטאית'
דרך הלימוד 'הליטאית', הקרויה על שמו של רבי חיים סולובצי'ק מבריסק, עליה אמון חלק ניכר מהמורים ומהרמי"ם, שואפת לעמוד על הלך החשיבה האימננטי של ההלכה. בצווי ההלכה היא רואה התגלמויות של אידאות משפטיות ['דינים'], אותן יש לחשוף. נושאה העיקרי הוא אפוא לא פשט הסוגיה כשהיא לעצמה, אלא בירור מהותם של מושגים הלכתיים ויחסם זה לזה. צורת עיון זו דורשת חשיבה מופשטת, הרחוקה מלבם של תלמידים, החיים באווירה המבליטה את המוחש ואת הממשי.

שיטה, המתמקדת בעיקר בהבנתו הבהירה של הפשט, עשויה להקלט היטב גם באווירה כעין זו. בשיטה הספרדית, האחוזה בטקסט, חש התלמיד היטב את הקשר בין המילים לבין פירושן ומפנים את האפיסטמולוגיה התלמודית.

יתרון נוסף אותו מספקת שיטת הלימוד האמורה הוא הבהרת פשט הסוגיה. בעיני לא מעט תלמידים נראה דף הגמרא כאוסף של מילים חסרות קשר פנימי ולפעמים אף נטולות פשר. פעמים הרבה נדרש התלמיד לעסוק בחידושי ראשונים ואחרונים בשעה שפשט הסוגיה אינו מובן לו או, לכל היותר, נתפס אצלו בצורה עמומה למדי. הדבר משאיר טעם מר בפה ומאיץ את תהליך הפיכת הניכור כלפי התלמוד, הקיים בלאו הכי, לעוינות של ממש. טיפוח הבנה ברורה בפשט הסוגיה והכרת תפקידם של המילים והביטויים השונים שבה, יעודדו את התלמיד וישנו לטובה את תדמיתה של הגמרא.

זאת ועוד אחרת - התלמיד החי בסביבה שאינה רואה את התובנה התלמודית כאפריורית וכמובנת מאליה, ימצא עניין בשיטת לימוד הנותנת את דעתה להסברת הלך החשיבה התלמודי, המרבה לדון באימותם ובהסברתם של כללים והנחות יסוד והמקדישה תשומת לב לתולדותיה ולדרך התהוותה של היצירה התלמודית.1

בשיטה המוצעת נהוג בירור הנוסח המדויק של המקורות השונים וגילוי חילופי גירסאות המשפיעים על דעות המפרשים והפוסקים. עיסוק 'בלשי' שכזה הוא מאתגר, מושך ויצירתי.

ואחרון אחרון חביב - זיקתה המודגשת של השיטה ל'הלכה למעשה', הכוללת מעבר רצוף מהגמרא ומפרשיה לפוסקים, ביחוד לבית יוסף ולשולחן ערוך, קושרת אותה לעולמו הריאלי של הנער ומקרבת את הלימוד לחיי היום יום שלו.2

בידינו אפוא שיטת לימוד, המקיימת את הדרישות אותן הצבנו. מחד גיסא, זוהי דרך לימוד מסורתית, האמונה על קדושת דברי חז"ל,3 ובתור שכזאת - חיונית ורעננה, מאידך גיסא, היא מתאימה גם לניצב בעמדת מתבונן מבחוץ, מצב בו מצוי חלק ניכר, אם לא רוב מכריע, של התלמידים.

יפה סיכם את השיטה ואת יתרונותיה אחד מנציגיה בימינו, הרב גדעון עטיה:
"ידוע שלימוד הפשט בעיון הוא הלימוד הקשה ביותר, להבין בדיוק מה משמעות כל קושיה ותירוץ ואיך לפי התירוץ יתבאר מהלך הגמרא, וכן להבין במקומות שהתוספות מקדימים איזו הקדמה לפני קושייתם דמה באו לשלול, ואיך יתיישב מהלך כל סוגיה לפי התוספות, וכן לבאר מחלוקת רש"י ותוספות, ועל פי זה מתיישבות כל קושיות התוספות מעל רש"י. וכן בדרך זה ליישב כל קושיות גדולי האחרונים מעל הראשונים. ובוודאי הלומד בדרך זו תהיה לו נחת רוח מזה וישמח בלימודו ויראה ברכה בעמלו ויזכה על ידי כך להשיג מעלת מתיקות התורה".4
קנין דרך הלימוד בה אנו עוסקים אינו מן הדברים הקשים, והוא נעשה בלימוד ספרי 'כללים', ביחוד 'דרכי הגמרא' לרבי יצחק קנפנטון ובעיסוק ביצירות פרשניות מתאימות, דוגמת חיבוריהם הקלאסיים של המהרש"א המהר"ם והרש"ש, "שבת של מי",5 על מסכת שבת לרבי יעקב שמשון שבתי סינגליה6, "מאור ישראל"7 לרב עובדיה יוסף או "גביע הכסף" לרבי גדעון עטיה.

תוכנית לימודים הנסמכת על השיטה הספרדית המסורתית היא התוכנית השיטתית וההדרגתית אותה מציע הרב כלפון משה הכהן8, בן האי ג'רבה במאמרו "עץ חיים"9. גם אם אין מאמצים את המלצותיו במלואן, ראויות הן, בלא ספק, לשמש כמקור השראה. המאמר נכתב כתשובה ל'מרביץ תורה בישראל ירא וחרד', המבקש למצא דרך להכשיר רבנים פוסקי הלכה 'באופן מספיק ובבלתי אריכות זמן ימים ושנים'. רבי משה כלפון משה מטעים, כי אין הוא רואה את עצמו כבר סמכא בתחום זה משום חכמתו היתירה, אלא משום הניסיון הרב שצבר - 'אינני מגיד בזה דבר של נסיון ובינה, רק דבר של נסיון ובחינה'. לדעתו, רצוי לנקוט בדרך לימודית פעילה, בה מנסה התלמיד את כוחו ביצירה, ולא בדרך סבילה, בה אין התלמיד אלא מתבונן ומקשיב לדברי רבו. הלימוד מתחלק למספר שלבים:
שלב ראשון -קניית דרך ה'עיון' והבנת הסוגיה על בוריה.
שלב שני -עיון בטור, בבית יוסף ובשולחן ערוך, לפעמים בצירוף המקור התלמודי, תוך מתן העדפה לדינים שכיחים מ'אורח חיים' ומ'יורה דעה'.
שלב שלישי -הצגת שאלה הלכתית, הלקוחה מספרי השו"ת, בצירוף מראי מקומות, על התלמידים לעיין במראי המקומות לנסח פסק הלכה.
שלב רביעי -הצגת שאלה הלכתית ללא מתן מראי מקומות. בשלב זה על התלמידים לא רק לנסח את פסק ההלכה, אלא גם לאתר מקורות.

לדעתו, יש לעודד את התלמידים לציין לעצמם מראי מקומות לספרי פרשנות, פסק ודרוש, בפנקס אלפביתי, ולהתכתב עם חבריהם ועם חכמים שונים בנושאים תורניים. נוסף להכשרה ההלכתית האמורה, ממליץ רבי כלפון משה על לימוד מסכת אבות ועל פיתוח כושר הדרשנות. אם כי, כאמור, נועדה תוכנית זו לטיפוח פוסקי הלכה, שחסרונם ניכר בתקופה ההיא בתוניסיה, נראה כי בהיותה מקנה את יכולת הבנת התלמוד בדרך המסורתית ומדגישה את זיקתו לעיסוק בהלכה למעשה, יש לה מקום גם במסגרות חינוכיות שאינן מכוונות למטרה זו דווקא. גם הטעמת הצורך והשימוש ביצירתיות עושה אותה למתאימה לתלמיד בן ימינו.

יש להזכיר שדרך העיון בה אנו עוסקים אינה יחודית לקהילות הספרדים דווקא ואין לראות בה עניין 'עדתי'. היא היתה מקובלת בין חכמי אטליה, אף אלה מהם שהשתייכו לקהילות האשכנזיות ולזו של 'בני רומי'. בדרך לימוד דומה מאד, אם כי לא זהה לחלוטין, השתמשו ויצרו גם חכמי פולין, דוגמת המהרש"א. בתקופה מאוחרת יותר קרוב אליה מאד הנצי"ב מולוזי'ן. היא אף מתאימה במידה רבה לדרך לימודו של ה'חזון איש'. על הערכתו של ה"חזון איש" לעיון הספרדי יש ללמוד מן המסופר בביוגרפיה שלו10 על ביטויי הערכה נדירים אותם השמיע לאחר פגישתו עם ראש ישיבת פורת יוסף אז, הרב עזרא עטיה זצ"ל. גם אם הדברים האמורים שם לא נמסרו בצורה מדויקת אלא 'נופחו' בידי כותבי תולדותיו, מסתבר כי יש בהם גרעין של אמת וכי ה"חזון איש" התיחס בחיוב לשיטת העיון הספרדית, הדומה לשיטתו שלו. על כך מלמדת גם הערכתו של ה"חזון איש" ללימוד המהרש"א. 11

עם כל התועלת אותה ניתן להפיק משיטת הלימוד הספרדית, אין להכחיש כי היא כמעט אינה עוסקת בבסיס הרעיוני - הגותי של ההלכה, את החסר בתחום זה יש להשלים באמצעים אחרים, כשימוש במתודות המתייחסות גם לעניינים אלה או במסגרת שיחות ושיעורים באמונה ובמחשבת ישראל.

עלינו להדגיש חזור והדגש כי אין כוונתנו להמליץ על זניחת דרך הלימוד 'הליטאית' המקובלת, רחמנא נצלן מהאי דעתא דמשבשתא היא, ישתקע הדבר ולא יאמר. הדרך הישיבתית היא מנכסי צאן ברזל שלנו ואין רצוי כלל לוותר על המפגש עמה, אולם נראה כי הזמן המתאים למפגש זה הוא לאחר הפגת תחושת הזרות כלפי התלמוד ולא קודם לכן. ואדרבא - דרך הדרגתית, הפותחת בהכרות יסודית ובסיסית עם ה'צורתא דשמעתתא' היא היא שתביא, בסופו של דבר, גם להפנמת הלימוד 'הישיבתי'. יש לזכור, כי גם על גדולי הלמדנים 'הליטאיים' מקובל כי בראש ובראשונה, נחוצה הבנה ברורה של הפשט, כך למשל מספר רבי ישראל גוסטמן על רבו, רבי שמעון שקאפ:
"הייתי קטן קומה, והתחבאתי תחת השולחן הגדול לשמוע איך סדר לימודם [של רבי שמעון שקאפ וחתנו- רבי שרגא פייבל הינדס- גי"ר], ופתח רבי שמעון וקרא אשטיקל [-קטע] גמ' ואמר טייש [-ביאור הפשט] באידיש וכן רבי פייבל קרא ופירש הטייש בפשוטו, והתפלאתי, הייתי בטוח שאשמע זיקוקין די נור. נוכחתי לדעת שגם גדולי עולם כשלומדים, לומדים קודם את הסוגיא פשט בהיר בפשטות וביסודיות. אחרי הרבה שנים, כשסיפרתי על כך להגאון רבי חיים עוזר, אמר: כולנו הרי יודעים שהם גדולים".12
דברים דומים שמעתי גם על הנהגתו של הרב שלום יוסף אלישיב,13 מחשובי הפוסקים בדורנו, החי ופועל בירושלים, ועל גדולי תורה אחרים.

מעקרונות השיטה הספרדית
מגמתה העיקרית של השיטה 'הספרדית' היא, כאמור, להגיע להבנה ברורה, בהירה ומעמיקה בפשט הסוגיה.

למרות שהתלמוד מכיל רבדים מתקופות שונות, אין לראות בסוגיה אוסף הבנוי טלאי על גבי טלאי, אלא מבנה בנוי ומשוכלל הכולל בתוכו מהלך מחושב לכל פרטיו. עורכי התלמוד הקפידו על צורתה של הסוגיה וניסחו אותה בצורה מדויקת ומלאת משמעות. מתוך כך, יש להתייחס בדקדקנות מרובה לשאלות מבנה, ביטוי ונוסח.

מייד עם קריאת המשפט, עלינו לדעת אם אנו עוסקים בדברי תנא או אמורא. השלב הבא הוא סיווג המשפט שלפנינו, כמימרא, כקושיא, כתירוץ, כסתמא וכו'. אם מדובר במשפט המתייחס לקטע קודם, עלינו לזהות את הקטע אליו הוא מתייחס. אחר כך, יש להבין כיצד ממלא המשפט את יעודו. לדוגמא - אם לפנינו תירוץ יש להבין כיצד הוא מתרץ. במילים אחרות - עלינו להבין מהו הדבר שנעלם מן המקשן ונודע לתרצן. יש להבין מה הניע את המקשן התלמודי, מהי הסברא אותה מחדש התרצן ומפני מה נמנע חכם אחד מלהסכים לדברי חברו.

עלינו לזכור, כי כדי להקל על זכירת הדברים בעל פה, נוסחו הדברים בקיצור מרבי, התירוץ, הקושיה, הראיה וכו' אמנם נאמרו, אך לא הוסבר במפורש כיצד הם מקיימים את תפקידם. הסבר זה מוטל על הלומד או על המלמד. כאשר נראה כי לכאורה ניתן היה להקשות או לתרץ בצורה שונה מזו שבסוגיה, יש להבין מפני מה בכל זאת בחרה הגמרא בקושיא או בתירוץ שבחרה.

אין לשכוח כי לפנינו פרוטוקול של ויכוח בין חכמים, מטבע הדברים רצוף הויכוח במעברים מנושא לנושא ובהערות צדדיות, יש לשים לב לכך ולהבחין בין עיקר הסוגיה לבין הערות צדדיות שבה, יש גם לשים לב לשלב בו חוזר הדיון לנושא העיקרי.

יש לשים לב לביטויים הקבועים אותם נוקט התלמוד [מכדי, ורמינהו, בשלמא, קשיא, תיובתא, אי בעית אימא, וכו'] ולמשמעות העומדת מאחוריהם14. בדרך כלל, מורים ביטויים אלה על קושיה או על הערה סמויה. כאשר מופיע ביטוי שכזה, יש למצוא את הדרך בה משתלבת משמעותו בטקסט, לפרש אותו ולהסביר מפני מה השתמשו בביטוי זה דווקא ולא באחר.

הנחה בסיסית היא כי אין בדברי חז"ל מילה מיותרת, כאשר נראה לגמרא כי התנאים או האמוראים אומרים דבר המובן מאליו, מיד היא מקשה 'פשיטא', דהיינו - לכאורה הדבר פשוט ומה ראה החכם לאומרו. באותה צורה מוטל על הלומד להתייחס לדברי הגמרא עצמה ולדברי המפרשים.

יש הממליצים על מתן פרשנות עצמית לסוגיה עובר לקריאת פירוש רש"י, ועל השוואת הפירוש העצמי לפירוש רש"י אחר העיון בו. כאשר רש"י מסביר הסבר השונה מההסבר אליו הגיע הלומד בעצמו, מוטל על הלומד למצוא את הסיבה לכך.

מקובלת גישה אותה ניתן לכנות 'ביקורתית' - בחינת הסוגיה לאור ההגיון ['סברא'] ולאור השוואתה למקורות אחרים, מקבילים או העוסקים בנושא זהה. יש והלומד מחייץ את הסוגיה ובוחן את המסקנות, אותן הסיק בעקבות החיוץ, בכור הסברא וההשוואה. אמנם, יש הנמנעים מהשוואות שכאלה ומעדיפים להתרכז בסוגיה המקומית.

את מפרשי התלמוד יש להסביר בצורה דומה לזו בה מוסבר התלמוד עצמו. לאחר לימוד הדעות השונות שבפירוש הסוגיה כל אחת לעצמה יש להשוות ביניהן ולנסות ולהבין מה הניע פרשן אחד לפרש בצורה שונה מפרשן אחר.

מקום חשוב נתבצר גם לבירורי גרסאות. כדי להבין את הגמרא על בוריה עלינו לחשוף, בראש ובראשונה, את נוסחתה המקורית. גם את הפרשנים והפוסקים לא ניתן להבין בלא לדעת מה היה הנוסח התלמודי שעמד מול עיניהם. ניתן לעשות זאת מתוך דברי המפרשים והפוסקים עצמם או מתוך בדיקת השוואתית של כתבי יד.

אחרי הבנת ה'צורתא דשמעתתא' ו'העיון' במפרשים בא תורו של השלב המתקדם יותר - 'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא' - תרגום הסוגיה ופרשנותה להכרעות הלכתיות. הכרעת ההלכה תלויה בדרך בה הובנה הסוגיה, מחלוקות בין פוסקים הן, ביסודו של דבר, מחלוקות בהבנת התלמוד. גם תשובות לשאלות חדשות המתעוררות מדי פעם בפעם, ניתנות בהתאם להבנת הגמרא.

צורה יחודית של העיון הספרדי הוא העיון הטוניסאי, המוגדר בידי 'נושא הדגל' שלו בזמננו, הרב מאיר מזוז,15 ראש ישיבת כסא רחמים שבבני ברק, כ"שאיפה להבנה עצמית ומדויקת בגמרא, ברש"י, בתוספות ובמפרשיהם, חתירה וחדירה לכוונה המקורית של הדברים ולתפיסתם הנכונה ביסודיות, בבהירות ובוודאות מושלמת". הפרשן המרכזי הוא רש"י, רש"י אינו מגיש את הסוגיה התלמודית על מגש של כסף, אלא מדריך את הלומד להבנה עצמית של הפשט ומפנה את תשומת לבו לכל סטיה לשונית או עניינית. כמופת לעיון ולסברא ישרה מוצגות הערותיהם הנקודתיות של המהרש"א והרש"ש.

אין לעסוק בעיון כלאחר יד, אלא יש להשקיע בו זמן ומאמץ, על סמך הבנת הפשט בעיון ובסברא ישרה ניתן להגיע גם למסקנות הלכתיות.

הרב מאיר מזוז אף מונה חמישה יסודות עליהם העיון בנוי:
היסוד הראשון -לשון הגמרא והראשונים היא מדויקת, ללא חסר ויתר. לפיכך, אין להעמיס עליהם ביאורים שאינם נובעים בהכרח מלשונם ומסגנונם או מכח סתירה כל שהיא. יש להעניק משמעות לא רק למילים בהן הדברים מובעים אלא גם לצורה בה מסודרים הדברים. יש להעדיף את הבנת הפשט המקומי, המשתמע מתוך הטקסט הנתון, גם אם הוא סותר לנאמר במקומות אחרים בתלמוד. התלמוד אינו יצירה של אדם אחד וטבעי שישנן סתירות בין סוגיות שונות.
היסוד השני -המאמרים מורכבים ממילים והמילים מאותיות, יש לעמוד על משמעותן המדויקת של המילים המרכיבות את הטקסט, יש ליתן את הדעת לכך שלפעמים משמעותו של ביטוי זהה משתנה אפילו באותו משפט. חשוב להעניק תשומת לב לשאלת הפיסוק הנכון. דרכו של רש"י לשלב בדבריו קטעים מדברי התלמוד, לפעמים טעו המדפיסים והציגו אותם כדברי רש"י עצמו, דבר הגורם לקושי בהבנה.
היסוד השלישי -כאשר עוסקים בדברי פרשן כלשהו, ביחוד בדברי רש"י, יש לחפש מהו הקושי אותו בא ליישב, מהו הפירוש האפשרי אותו הוא שולל ומפני מה שלל אותו.
היסוד הרביעי -כאשר עוסקים בדברי התוספות יש לעמוד על הנקודה המרכזית בתירוץ ולהבין היאך הוא מיישב את הקושיה או הקושיות בהן פתחו התוספות את דבריהם.
היסוד החמישי -על המעיין להעלות את מסקנותיו על הכתב, לקרא אותן ולבחון את התאמתן לטקסט. הכתיבה מרגילה גם להרצאת הדברים בצורה ברורה ובהירה.

לאחר לימוד הסוגיה והבנתה, מן הראוי לעיין בראשונים עד לטור, לבית יוסף, לשולחן ערוך ולנושאי כליו. כדאי גם לעיין ב'תשובות' בנות זמננו ולהתבונן בדרך בה מכריעים הפוסקים בשאלות אקטואליות על סמך מקורות עתיקים.
בצורה שונה במקצת מציג את הדברים רבה של נתיבות, גם הוא מיוצאי ג'רבה, הרב רפאל כדיר צבאן16 במאמרו 'שבח התורה ודרך הלימוד'.17
היסוד הראשון -הדיוק, מתן תשומת לב לכל מילה בלשון חז"ל ובלשון המפרשים, ביחוד יש לדייק בלשונו של רש"י. לימוד פשטני ומדויק קודם לכל חדודי פלפול וחריפות.
היסוד השני -הקיצור, אמירת הדברים בצורה ברורה וקצרה והעדפת מפרשים הכותבים בצורה זו. יש להניח כי הכשרתו של תלמיד להתמודדות עם דברים המנוסחים בקצרה, תעניק לו את היכולת להבין דברים הכתובים בפירוט ובאריכות, ו'בכלל מאתיים מנה'
היסוד השלישי -הכתיבה, יש להרגיל את התלמידים לכתוב כבר מגיל צעיר ביותר. אף את אלה שעדין אינם לומדים גמרא יש לעודד לרשום חידושים על החומש. בכלל לימוד הכתיבה - לימוד כללי הכתיבה הלשון, יחס מכובד כלפי החכמים אותם מצטטים ושעל דבריהם חולקים ומינוח נכון - כך למשל, אין להגדיר הערה צדדית כ'קושיה עצומה' וכדו'.
הכלל הרביעי -ההתכתבות, יש לפתח התכתבות הלכתית בין התלמידים לבין עצמם ובינם לבין רבנים ותלמידי חכמים. ההתכתבות מפרה את החשיבה בבחינת 'קנאת סופרים'.
הכלל החמישי -לימוד הוראה, הכוונת הלימוד ופיתוחו ליכולת פסיקה.
הכלל השישי -אחריות, יש להיות מ'יראי הוראה'. לא כל למדן מוכשר לפסוק הלכה. על הצעירים, העורכים את דבריהם בצורת שו"ת, לרשום בשולי דבריהם כי אין הם לא להלכה ולא למעשה אלא ללימוד בעלמא.

הרב רפאל כדיר צבאן מתייחס גם לתוכנית הלימודים של רבי כלפון משה הכהן וכותב עליו כי 'המציא שיטה חסכונית בזמן איך ללמוד כללי ההוראה והפסק תוך שנים מספר בימי בחרות'.18

ספרות הכללים
העיסוק הרב בטרמינולוגיה התלמודית והפרשנית, במתודיקה של התלמוד ובמבנה הסוגיה הניב סוגה ספרותית, עליה כבר רמזנו לעיל, זו של 'כללי הש"ס'. על המחברים שיצרו בתחום זה נמנים הן 'ראשונים' והן 'אחרונים', וכבר תאר זאת החיד"א - "ראשונים ואחרונים עשו כמה ספרים להורות לתלמידים דרכי התלמוד מלבד כמה מחברים אשר בתוך חבוריהם דברו בכללים".19 בין אותם מחברים נמנה אף מרן רבי יוסף קארו, 'המחבר', שכתב גם את 'כללי הגמרא'.20 בין ספרים אלה יש להבחין בין הבנויים כמדריכים ללומד, הערוכים בדרך כלל בסדר ענייני, לבין אנציקלופדיות זוטא, המפרטות כללים שונים, מציינות את מקורותיהם ודנות בהן, הערוכות בדרך כלל בסדר אלפבתי. רשימות ספרים המשתייכים לסוגה ספרותית זו ישנן בחתימת ספר הכללים של רבי חיים פלאג'י "כל החיים"21 בספרו של החיד"א "שם הגדולים",22 רשימה מאוחרת יותר היא זו של אהרן ילניק, בספרו 'מפתחות לספרות ישראל'23. נוסף לספרים הנזכרים ברשימות אלה נציין גם את "מבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני",24 את "דרך תבונות" לרבי משה חיים לוצטו, הרמח"ל,25 המגדיר מונחים ומדריך שיטתי ללימוד התלמוד. ספרים נוספים, מפרי עטם של חכמי איטליה מסוף המאה הי"ח ותחילת המאה הי"ט צוינו במאמרו של דוד מלכיאל, 'ספרות ההלכה באיטליה'.26 עוד נזכיר את הספר "יחי ראובן"27 לרבי ראובן נאווי.28 ספר כללים חדש יחסית הוא ספרו של משה חורב "שלושה גביעים", בני ברק ה'תשנ"ד, ספר זה מכיל בתוכו כללים המלוקטים מכתביהם של שלושה חכמים אשכנזים דווקא, הנחשבים, אמנם, מבחינות מסוימות, ליוצאי דופן מבחינת גישתם הלמדנית - רבי יום טוב הלר, בעל תוספות יום טוב, רבי צבי הירש חיות ורבי שמואל שטראשון. חיבור 'חדש מלא ישן' הוא ספרו של שרגא אברמסון "כללי התלמוד בדברי הרמב"ן".29 אם כי כמקצוע תורני מרכזי פרח העיסוק בכללים בעיקר בקהילות הספרדים והמזרח, ניתן להצביע גם על גדולי היהדות האשכנזית שעסקו בכללים, כך למשל מצויים בידינו הספר "מר קשישא" מאת בעל חוות יאיר, רבי יאיר בכרך. וספרו של ה'חתם סופר' "חתם סופר- כללים".

חכמי הספרדים שבכל הדורות הדגישו את חשיבותו של לימוד הכללים וראו בו צורך חיוני, כדוגמא לכך נביא את דבריו של רבי שלמה אלגזי בפתיחתו לספר הכללים שלו "הליכות אלי": "ודע כי זה הספר מחויב כל מלמד ליקח להדריך התלמידים בכללי התלמוד, וכן כל אדם מחויב ליקח לבנו כדי שילמוד".30 גם חכמים בני זמננו מטעימים את חשיבות העיסוק בכללים, כך למשל כותב רבי משה חורב בהקדמתו לספר הכללים שלו "שלושה גביעים" - "ובפרט באסיפת כללים על הש"ס ועל התלמוד אשר תועלתם לא תמוט שהם משמשים כיסוד מוצק וכאבן בוחן למגדל עופל להעפיל ולעלות על ההר הטוב זו תורה ולהכנס בשערי חכמתה בנתיבי היושר והעיון הזך ולסקל ולהשקיט קושיות וסתירות במשנה ובתלמוד על ידי כללים מסודרים, כלל גדול שנו כאן ובידיעת כלל מסוים נחה שקטה כל הארץ והיתה לבהר, ותשקוט הארץ". גם הרבנים המסכימים לספר זה עומדים על חשיבות העיסוק בכללים, כך, למשל כותב רבי מאיר מזוז בהסכמתו:
"וכמה פעמים מתלבטים ומתחבטים אברכי חמד, אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, לא ראו אור כעוללים, ובידיעת כלל מסוים מספר יד מלאכי ועין זוכר וכיוצא בזה נחה שקטה כל הארץ והדריך בנעלים".
בעקבותיו הולך גם רב אחר מבני העדה הטונסיאית, הרב נסים כהן- "הניסיון הראה לנו שכמה פעמים מתחבטים תלמידים וגם חכמים באיזה קושיה הן בתלמוד והן בפוסקים ועל ידי איזה כלל בש"ס או בפוסקים שנודע להם והיה העקוב למישור והקושיה היתה לאין". בסגנון דומה מתבטא גם רבי יעקב חיים סופר, נכדו של בעל 'כף החיים', בהקדמתו ל"יחי ראובן" - "עצם ספר על כללי התלמוד והפוסקים הוא דבר חשוב מאד ונצרך ביותר, שהרי הלימוד והעיון במקצוע זה של תורתנו הקדושה תורם הרבה ומוסיף במאד מאד להבנת דברי רבותנו ז"ל לאמיתותם, ועדות נאמנה לכך שהרי כל רבותינו מדור חתימת התלמוד עסקו ועמלו, יגעו וטרחו בבירור כללי התלמוד [שם עמ' יד]. בהמשך דבריו סוקר רי"ח סופר את תולדות ספרות הכללים ומסביר את חשיבות השימוש בהם. לא רק ספרדים - גם מדפיסי ש"ס וילנה מנמקים את הכללת "מבוא התלמוד" במהדורת הש"ס שלהם במילים:
"בהיות ששלמות הפעולה תלויה בהקדמת ידיעות אופני הפעולה ככל הצורך ועל ידי כך יעשה הפועל פעולתו בלי חיסרון וכשלון, ובהעדר זה יעדר כישרון המעשה ההוא, הנה כי כן יארע לתלמידים אשר לא ידעו דרך הקודש מכללי התלמוד למצוא דרך הנכון ולבא עד תכליתו... על כן אמרנו כי טוב להציג בפתח הש"ס כללי התלמוד בקיצור נמרץ לזכות הרבים".31
מעוררי עניין הם דבריו של הראי"ה קוק במכתב לבנו:
"ידעת תשוקתי להיות רגיל בספרי הכללים, כהכריתות, גופי הלכות, והאחרונים, שב שמעתתא, ארעא דרבנן, יד מלאכי, וכיוצא באלה. הם אינם קשים לקנין ומועילים בהכללתם, וכבר העיר על זה בשל"ה בחלק תורה שבעל פה".32
יש לשים לב לכך כי מכלל הן אתה שומע לאו- הראי"ה רואה את העיסוק בספרי הכללים כדבר שאינו רווח במעגלים הרחבים של לומדי התורה אותם הכיר, אלא כ'תשוקה' פרטית שלו, עם זאת הוא ממליץ לבנו, ומן הסתם היה ממליץ כך לכל לומד, לעסוק בהם. הראי"ה מטעים את התועלת אותה מביאים ספרים אלה ואת הקלות היחסית שברכישת ידיעתם. בניגוד לרבים מעמיתיו בישיבת ולוז'ין לא קיבל הראי"ה את דרך לימודו של רבי חיים מבריסק ודבק בדרכו של הנצי"ב, יש מקום לסברה לפיה כרוך יחסו לספרות הכללים בעמדתו זו.

ספרות הכללים, תולדותיה ותולדות מחבריה, השימוש בה והיחס אליה, דורשים, ללא ספק, דיון ארוך ונפרד. 33


הערות:




1. כדמות ראיה לדבר יש להביא מן הצד ההפוך - החברה הישיבתית, החיה ונושמת את התלמוד והלך החשיבה שלו, נרתעת במידה מסוימת מעיסוק בענייני מבנה הסוגיה וכללים [על רתיעה זו ראה בפתח דבר של משה רחלזון להליכות עולם, הוצאת שער משפט, ירושלים, ה'תש"ס, עמ' 5] הסתייגות כזו היתה קיימת גם בתקופות קודמות, כך, למשל, כותב רבי מלאכי הכהן, מחכמי ליורנו במחצית השניה של המאה הי"ח: "האם להוציא את הזמן בכללי התלמוד דבר קטון הוא? והלא מצינו לגאוני עולם הלה הם הרמב"ם ורבינו ברוך ורבנו בצלאל ורבנו שמשון וכמה רבנים אחרים שהוציאו זמנם בחבורי הכללים, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהם" [יד מלאכי, חלק ב סימן מב];יש להעיר כי כבר הראי"ה קוק עמד על כך שהעיסוק בשאלות יסוד הסטוריות ומבניות הוא "מצורכי הדור הרוחניים" ואף התווה קווים לתוכנית מתאימה [ראה: אגרות הראי"ה, ירושלים ה'תשכ"ב, ח"ב, איגרת תקנב עמ' קפ- קפב].
2. על זיקה זו ראה: הרב עובדיה יוסף, יביע אומר, כרך א ירושלים ה'תשמ"ו, דברי פתיחה עמ' 17- 23 , וראה ביחוד שם אות ב; הרב רחמים חוויתה הכהן, דמות כסא, בני ברק ה'תשנ"ז, ח"ב עמ' שיז.
3. מן הראוי להזכיר בהקשר זה את דברי רבי יצחק קנפנטון, הנחשב לאבי אסכולת העיון הספרדית - "בתחילת עיונך תשים במחשבתך כי כל אחד מהמדברים, אחד השואל ואחד המשיב, שהם בעלי שכל ושכל דבריהם בחכמה ובתבונה אין בהם נפתל ועיקש, אטו בשופטני עסקינן. ולכן יש לך לעיין בכל הדברים, ולראות אם הם דברים מתקרבים אל השכל או מתרחקים. ויש לך לתקנם בענין שיהיו נאותים ומתקבלים ומתקרבים אצל השכל ושלא לשאת עליהם עוון אשמה של סברא רעועה או חלושה, כי כולם דברי אלוקים חיים, ואם ריק הוא - מכם. וזהו שאמרו מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר" [דרכי הגמרא, הקדמה, ב]. נראה כי טיפוח יחס הקדושה והכבוד כלפי דברי חכמים הוא בין המשימות הדחופות והנחוצות ביותר בימינו.
4. הרב גדעון עטייה, 'גביע הכסף' חידושים למסכתות ברכות ופסחים, ירושלים ה'תש"ס, הקדמה עמ' א.
5. נדפס לראשונה בליוורנו בשנת ה'תקס"ז, הדפסה חדשה, ירושלים ה'תשל"ח.
6. מחכמי אנקונה שבאיטליה, ממקורביו של החיד"א, סוחר מלומד ועסקן ציבורי. נפטר באנקונה בשנת ה'ת"ר/ 1840. ע"ע: בצלאל רות, רבני אנקונה, סיני, כרך כא [ה'תש"ז] עמ' שכו.
7. ירושלים ה'תשנ"ו.
8. ג'רבה, התרל"ד/ 1874 - ה'תש"י/ 1949. ע"ע: בנימין רפאל הכהן, מלכי תרשיש, נתיבות ה'תשמ"ו, עמ' שז- שי.
9. נדפס לראשונה בתחילת ספר "ישיב משה" לרבי משה שתרוג, ח"א ג'רבא ה'תרפ"ד. חזר ונדפס בתוך "דמות הכסא", בני ברק ה'תשנ"ז, חלק א עמ' עד- עז.
10. פאר הדור חלק חמישי, תל אביב ה'תשל"ג, עמ' קנה.
11. ראה: קובץ אגרות חזון איש, בני ברק, ללא ציון שנת הדפסה, חלק א איגרת א עמ' כה.
12. חיים רוזנטל, תורה יבקשו מפיהו, ירושלים ה'תש"ס, עמ' 135. אם כי יש לפקפק הרבה באמינותה של ספרות ההגיורפיה בכלל, נראה לקבל סיפור זה כנכון, ביחוד כשהדברים מובאים בשם אומרם.
13. מפי האברך ר' אריה פרייזלר מירושלים.
14. כך, למשל, מבוססים שני 'מאמרים' מתוך ספרו של פרשן התוספתא הנודע, רבי דוד פרדו [ונציה ה'תע"ח/ 1718 - ירושלים, ה'תקנ"ב/ 1792], "למנצח לדוד" [שאלוניקי, ה'תקכ"ה], 'שניות לאריות' ו'עיסה קושית' על פרשנויות מקובלות למושגים תלמודיים. 'שניות לאריות' מבוסס על ההנחה לפיה הביטוי 'אי בעית אימא', המופיע כאשר הגמרא מביאה שני תירוצים שונים או יותר לקושיה אחת, מרמז על כך שבכל אחד מהתירוצים קיים קושי שאינו קיים בתירוץ השני. רד"ף סוקר את כל המקומות בהם נזכר המונח בתלמוד ומסביר את הקשיים שבכל אחד מהתירוצים. 'עיסה קושית' מבוסס על ההנחה לפיה מובנו של המונח 'קשיא' אינו דחייה מוחלטת, אלא הצבעה על אפשרות לתירץ דחוק [יש להעיר כי הנחה זו שנויה במחלוקת- ראה: הליכות עולם שער שני, א , א, וביבין שמועה שם]. כאן סוקר רד"ף את כל הקושיות אותן מניח התלמוד בקשיא ומיישב אותן. [המאמר השלישי בספר- 'סימנין דרבנן' העוסק ב'סימנים' המופיעים במקומות שונים בש"ס ומסביר את משמעותם תוך כדי הוספת נופך קבלי נרחב, אינו מענייננו כעת].
15. הרב מאיר מזוז, המכונה 'נאמ"ן ס"ט' הוא בנו של הרב מצליח מזוז [תוניסיה, ה'תרע"ב/ 1912 - ה'תשל"א/ 1971, ע"ע: בנימין רפאל הכהן, מלכי תרשיש, נתיבות ה'תשנ"ה, עמ' שלח - שלט], מיסד וראש ישיבת 'כסא רחמים' בתוניס. הדברים דלהלן לקוחים מרשימתו "מאמר בדרכי העיון", בתוך ספרו של רבי ישראל כהן "ויברך ישראל", אשקלון ה'תשל"ט, עמ' 5-22.
16. ג'רבה, ה'תר"ע / 1910 - נתיבות, ה'תשנ"ה/ 1994. ע"ע: הרב שושן חורי, המלאך רפאל, בני ברק ה'תשנ"ז.
17. נדפס לאחרונה בתוך "דמות הכסא" חלק א עמ' שמג - שנב, וראה שם בעיקר מעמוד שמו ואילך.
18. שם עמ' שמח.
19. שם הגדולים, מערכת ספרים, אות כ, ערך לב- 'כללי הש"ס'.
20. עיין שם הגדולים להחיד"א מערכת ספרים אות לד, שם מסביר החיד"א את הקשיים בדברי מרן רבי יוסף קארו בספרו 'כללי הגמרא', עליהם הצביע רבי מלאכי הכהן ב'יד מלאכי', בכך שמרן לא כתב את ספרו בצורה מסודרת, אלא ליקט כללים אותם רשם בדרך לימודו, על דברים אלה יש להעיר, אחר נשיקת עפר כפות רגלי הרב החיד"א, כי מהקדמת מרן ל'כללי הגמרא' שלו, בה הוא כותב "ראיתי לכתוב כללי הגמרא להועיל למעיינים, ובהיות כי קדמני בעל הליכות עולם, זכרונו לברכה [בשנת רכ"ז], ומה בצע לכתוב דברים שכבר נכתבו, לכן הסכמתי לכתוב חיבורי זה עליו ולהוסיף מה שהשמיט הוא, ועל מה שכתב אדקדק בו מה שנראה לי, ומה' יתברך אשאל עזר וסיוע, יעזרני על דבר כבוד שמו ויחנני וירחמני, כי חנוניו הם חנונים ומרוחמיו הם מרוחמים", משתמע לכאורה כי נכתבו בכוונה תחילה ומתוך תוכנית מסודרת. וכבר העיר הרב ישעיהו פורטנוי בהקדמתו לכללי הגמרא, בתוך הליכות עולם הוצאת 'שער המשפט' ירושלים תש"ס עמ' 12, כי לשונו של מרן בהקדמה זו מזכירה את לשונו בהקדמתו לספרו הגדול בית יוסף, דבר המחזק את דעתנו. וראה גם ביד מלאכי ח"ב סימן מב, בו מוכיח המחבר את חשיבות העיסוק בכללים מכך שמרן טרח לכתוב ספר בנושא.
21. הדפסה חדשה, ירושלים ה'תשנ"ה
22. 'מערכת ספרים' אות כ, ערך לב, 'כללי הש"ס', רשימה זו כוללת, לפי עדותו של עורכה, את רוב הספרים במקצוע זה.
23. וינה ה'תרל"ז, עמ' 209-243 ובהשלמות שם עמ' 294-296.
24. ע"ע: ספר הזיכרון לאברהם בן שושן, ירושלים ה'תשמ"ה, עמ' 13-65; שרגא אברמסון, "שלושה פרקים מן ספר מבוא התלמוד לרב שמואל בן חפני", ספר זיכרון לשאול ליברמן, ירושלים ה'תשנ"ג, עמ' 233-262
25. יצא לאור במהדורה מנוקדת בתוספת טבלאות, הוצאת 'אשכול', ירושלים ה'תשל"ו
26. בקטע הנושא את הכותרת 'חינוך הנערים', 'פעמים' גליון 86-87, הוצאת מכון בן צבי ירושלים ה'תשס"א, עמ' 265-269.
27. הוצאה חדשה, ירושלים ה'תשמ"ג
28. נפטר בבגדד בשנת ה'תקפ"א/ 1821.
29. ירושלים ה'תשל"א.
30. הליכות אלי, הוצאת 'אהבת שלום', ירושלים ה'תשנ"ח, עמ' ז.
31. שם כרך א, מסכת ברכות, מג: ב'דפי הרא"ש'
32. אגרות ראי"ה, ח"ב עמ' רצז אגרת תרצג.
33. על שילוב ושימוש בספרות הכללים במערכת החינוך הדתי בימינו ראה: הרב שמעון לוי, "כללי הגמרא למרן רבי יוסף קארו", בתוך "שיטות ודרכים להוראת תורה שבעל פה"- מאסף מתוך 'שמעתין' בטאון המורים למקצועות הקודש, ירושלים ה'תשס"א, עמ' 152-164 הנ"ל, "חשיבותה של הטרמינולוגיה התלמודית כמכשיר ללימוד עצמי בגמרא, שם עמ' 248-264 ; ד"ר אליעזר שלוסברג "דרכי הלימוד בדרכי התלמוד לרבי יצחק קנפנטון", שם עמ' 167-177 ; עוד על העיון הספרדי, מלבד החומר הרב שבספרי הכללים, ראה: הרב בן ציון אבא שאול, אור לציון - חכמה ומוסר [זכרון הדסה], ירושלים ה'תשנ"ה, שער התורה, מאמר ז עמ' נה -סג. ; פרופ' ר' יוסף הלוי פאור ס"ט, 'הוראת התלמוד במסורת החינוכית הספרדית', בתוך שבילי החינוך, חוברת שלישית ורביעית, ניו יורק ה'תשל"ה, עמ' 177-187 [שם עמ' 181, מסיק המחבר מדברי הר"י מיגש בתשובותיו סימן צב יש להסיק כי "ראוי לציין כי אף אלה שציפו להכנס לתוך תוכה של הספרות התלמודית בספרד ראו את המקרא עיקר", אמנם, במחילת כבוד תורתו נראה שבין אם נקבל מסקנה זו בין אם לא נקבל אותה, אין עניינה לתשובה זו, הבאה לענות על השאלה: "וששאלת על אמרם מניחין תורה על גבי נביאים אם דין ספרי התלמוד בזה כדין התורה אם לאו?, על כך עונה הר"י מיגש: "אין כוונתם באמרים אין מניחין תורה על גבי נביאים אלא על התורה עצמה, אבל התלמוד הוא ביאור התורה ופירושה, לא אמתה של תורה, הלא תראה שאינו צריך שרטוט כאמתה של תורה, ומזה תדע שאין קדושתו מגעת לקדושת התורה עצמה, ולא עוד אלא אפילו לקדושת שאר כתבי הקודש אינו מגיע, והואיל ואנחנו רואים שאינו מטמא את הידיים מצורף אם היותו בלתי צריך שרטוט, אם כן אפילו על גבי כתובים אין מניחים אותו וכל שכן על גבי נביאים וכל שכן על גבי תורה". הדברים לכאורה ברורים- מטבע הדברים בתורה שבכתב ישנה קדושה בעצם הכתיבה, מה שאין כן בתורה שבעל פה, בה לא נועד הספר אלא לשמר את המסורת שבעל פה. את החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה מוכיח ר"י מיגש מדין שרטוט שנאמר בתורה שבכתב ולא בתלמוד, מכל מקום, אין להוכיח מכאן ולא כלום לגבי סדרי עדיפויות בלימוד]; פרופ' דניאל בוארין, 'דרכם בקודש - על שיטת לימוד התלמוד בקרב מגורשי ספרד' בתוך 'פעמים' גליון מספר 3 סתיו תש"ם, עמ' 73 - 82. יש להעיר כי הכותב זיהה 'עיון' עם 'פלפול', ולא היא, בעוד הפלפול מוגדר כחריפות וכמציאת חילוקים דקים, מוגדר העיון כשאיפה להבנה עצמית ומדויקת בגמרא, ברש"י, בתוספות ובמפרשיהם, חתירה וחדירה לכוונה המקורית של הדברים ולתפיסתם הנכונה ביסודיות, בבהירות ובוודאות מושלמת [ראה על כך בדבריו של הרב מאיר מזוז ב"מאמר בדרכי העיון" עמ' 6]. על דיונו של פרופ' בוארין במושג 'הכרח', בו הוא מעלה את הטענה לפיה אם פירוש מסוים הוא 'מוכרח' לא ניתן לכאורה, לקבל פירוש אחר, ואם כן כיצד ניתן לומר כי שני פירושים שונים הנם 'מוכרחים' [ראה שם עמ' 80 ובהערה 27], יש להעיר כי הדבר פשוט כביעתא בכותחא כי מדובר בהכרחיות תלויה הבנויה על הנחות מוקדמות המקובלות על המפרש הספציפי שבדבריו דנים, ולא בהכרחיות המחייבת את כלל המפרשים, וכדברי ד"ר מרדכי שטיינר בהערה הנ"ל. היטיב להגדיר זאת הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל - 'בזמן שלומד פירוש רש"י ידמה בדעתו שרק זה הפירוש האמתי ואין פירוש אחר, ויבין פירושו על בוריו, וכן כשלומד תוספות יבין את דבריהם היטב עד שיראה שפירוש תוספות הוא הנכון, ואם כן איך רש"י הסביר אחרת, אלא ודאי שיטת רש"י אחרת, ומה יענה על ראיות התוספות, ולדבריו מה ההסבר בהמשך הגמרא, אלא ודאי שיטת רש"י כך, את הגמרא יסביר כך, ואם כן אין קושיה עליו. ולעומת זאת מה יענו תוספות על ההכרחים שבגללם רש"י הסביר אחרת מהם וכיצד יסבירו את הסוגיא שלא יקשה עליהם ממקום פלוני, אלא כנראה יש לתוספות יסוד אחר וכו'. ורק בדרך זו יתקדם, אבל אם לכל פירוש ינענע בראשו, לא יתקדם לעולם. רק על ידי שמקשים ומתרצים זוכים לאמיתות התורה, ובדרך זו למדו הרבה מגדולי ישראל עד שהגיעו להבנת ולידיעת כל דבר על בוריו' [אור לציון, שם, עמ' נז]; הנ"ל, העיון הספרדי - לפרשנות התלמוד של מגורשי ספרד ירושלים ה'תשמ"ט, ספר זה כולל בתוכו גם הרחבה של המאמרים אותם הזכרנו; חיים בנטוב, הספרות הרבנית בצפון אפריקה, בקטע הנמצא תחת הכותרת 'דרך לימודם של חכמי צפון אפריקה בתלמוד ויצירתם הספרותית', פעמים, 86-87 , הוצאת מכון בן צבי, ירושלים ה'תשס"א, עמ' 225-227; הן דימיטרובסקי, הן בויארין והן בנטוב מטעימים את הקשר בין העיון הספרדי לבין הלוגיקה הכללית המקובלת, הרחיק לכת בואירין הכותב [במאמרו הנ"ל בספונות ה'תשמ"ג עמ' 173] כי רבי יצחק קנפנטון הוא שהעביר שיטה זו מהפילוסופיה לעיון התלמודי. אמנם הדעת נותנת כי רבי יצחק לא המציא שיטה חדשה, אלא גיבש דרך שבעיקרה היתה מקובלת גם קודם לכן, ונראים דברי בנטוב במאמרו הנ"ל [הערה 19] לפיהם את עיקרי השיטה ניתן למצא כבר בבעלי התוספות. עם זאת, אין להכחיש שהיו מגדולי ישראל שציינו את הזיקה בין הלוגיקה לעיון, בראשם רבי יצחק קנפנטון, בספרו "כללי הגמרא" פרק א סעיף ח. בצורה מפורטת ובהרחבה תיאר זאת רמח"ל בפתיחה לספרו דרך תבונות [לאור זאת נראה כי יש קשר בין ספרו זה של רמח"ל לספר אחר שלו- "ספר ההיגיון", ורשה ה'תרנ"ז, ואכמ"ל]. גם בחיבורו "דרך חכמה" [אמשטרדם ה'תקמ"ג] רואה רמח"ל את 'הלימוד ההגיוני' ככלי חיוני לא רק לעיסוק בתלמוד, אלא גם להבנה נכונה של 'החכמה האלוקית', קרי- הקבלה. לדעתו, ללא ידיעת הלוגיקה, דומה מצבו של הלומד למצבו של בעל מלאכה נטול כלים. לעומתם יש שהדגישו דווקא את המפריד בין ההגיון התלמודי לבין ההיגיון הקלאסי, הד לגישה זו יש למצא בדבריו של בעל 'גידולי תרומה', רבי עזריה פיג'ו, הכותב, בתוך דרשה העוסקת בהנגדת התורה לחכמות החיצוניות- 'דע כי לא כחכמות החיצוניות הצריכות זו לזו חכמת תורתנו הקדושה, כי החיצוניות לא תצדק אחת מהנה על מתכונתה אם לא בהקדמת זולתה, כי לא יוכל להיות תוכן מי שלא קדמה לו ידיעת ההנדסה והתשבורת, ולא יהיה רופא מי שלא נתעסק תחילה בפילוסופיה הטבעית, ולא ישיג שום ידיעה אם לא הורגל בהגיון וכיוצא, נמצא שהאחת היא המצדקת ומכינה את חברתה שזולתה לא היה לא מציאות. אבל תורתנו אינה צריכה לשום חכמה, שום לימוד מבחוץ, דכלא בה ומינה ובה היא מרגלת ומודיעה את עצמה בהקדמותיה התחלותיה ומושכלותיה' [רבי עזריה פיג'ו, בינה לעתים, ירושלים ה'תשמ"ט, עת דודים- דרוש שני לשבועות ח"ב עמ' פח]. הדברים משתלבים היטב בדרכו של רע"ף, המסתייגת מלימודים כלליים [ראה, למשל, בהקדמתו לספרו "גידולי תרומה", הוצאת 'מכון ירושלים' ירושלים ה'תשמ"ח עמ' 42]; על גישה זו בדורות האחרונים ראה: דניאל וייל, "הגיון ההשלמה של חז"ל וההגיון היווני" בתוך- "היגיון- מחקרים בדרכי החשיבה של חז"ל" הוצאת 'אלומה' ירושלים תשמ"ט עמ' 102-124, פרופ' דב שוורץ, "הגיון עברי יחודי על פי משנת הרב הנזיר" שם כרך ב ירושלים ה'תשנ"ג עמ 9-28.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/12/2019 18:46 לינק ישיר 

מי מתח את קו התאריך?

רונן כץ

עלון שבות - בוגרים כ"א - תשרי תשס"ו


תוכן המאמר:
מסביב לעולם בשמונים יום
מיקומו של קו התאריך
"היש בעולם התול או שגעון כזה?"
האמנם קצה העולם נמצא בסין?
תירוצו של הרב טיקוצ'ינסקי
שיטת הרב כשר - קו התאריך הדינאמי
יישוב הקושיות
ירושלים אורו של עולם
מהות המושג "מרכז"

תקציר:
 קו התאריך הוא המקום בו מתחלף התאריך כאשר עוברים אותו ממזרח למערב או ממערב למזרח. היכן קו זה? לדבר משמעות לגבי שמירת השבת בסין וביפן.

מילות מפתח:
 קצה העולם, סין,

מסביב לעולם בשמונים יום
ידוע ומוסכם שבכדי לקיים מערכת אחידה של קביעת תאריכים על פני כדור-הארץ יש צורך בקו תאריך. קו התאריך מחבר בין הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי ומפריד בין חלקו המערבי של הכדור, שבו היום מתחיל ומסתיים מאוחר, לבין חלקו המזרחי של הכדור, שבו היום מתחיל ומסתיים מוקדם. כאשר אנו עוברים את קו התאריך לכיוון מערב, אנו מדלגים על יום אחד, ועוברים בן רגע ליום המחרת. כאשר אנו עוברים את קו התאריך לכיוון מזרח, אנו מרוויחים יום אחד, וחוזרים לתאריך של יום האתמול.

כדי להמחיש את הצורך בקו תאריך, ניעזר בסיפורו המפורסם של ז'ול וורן - מסביב לעולם בשמונים יום. תחילה נזכיר בקצרה את עיקרי הסיפור. פיליאס פוג התערב עם חבריו בלונדון שהוא מסוגל להקיף את העולם בשמונים יום. הוא יוצא לדרכו, ומתחיל להקיף את העולם בכיוון מזרח. בסופו של המסע, עיכוב בלתי צפוי גורם לו לאחר במקצת והוא מגיע ללונדון רק ביום השמונים ואחד. מר פוג חוזר לביתו מאוכזב. אולם, כאשר הוא מעיין בעיתון, הוא מגלה לתדהמתו שעברו רק שמונים יום מאז צאתו למסע. הוא מספיק להגיע למקום שנקבע בדיוק בזמן ולנצח בהתערבות.

מהו הגורם לטעות בחישוביו של פיליאס פוג? מר פוג יוצא מלונדון, ומתחיל לנוע לכיוון מזרח. כאשר הוא מגיע לאזור איטליה (דהיינו לאחר שעבר 1/24 מהיקף כדור-הארץ), הוא נמצא במקום שבו השמש זורחת שעה לפני הזריחה בלונדון, ושוקעת שעה לפני השקיעה בלונדון. כאשר השמש שוקעת עליו, ונדמה לו שעבר יום נוסף - למעשה נותרה לו עדיין שעה שלמה עד שיום זה ייגמר אצל חבריו היושבים בלונדון. כאשר הוא מגיע לאזור מצרים (דהיינו לאחר 2/24 מההיקף), היום שלו נגמר שעתיים לפני היום של חבריו בלונדון. כאשר הוא מסיים את ההקפה וחוזר ללונדון, נדמה לו שעברו כבר שמונים יום; אך הימים שלו היו קצרים יותר מאשר בלונדון. השקיעה ה-80 תבוא על יושבי לונדון רק בעוד 24 שעות. כרגע עברו על תושבי לונדון 79 ימים בלבד.

קו התאריך נועד לפתור את הבעיה שבה נתקל פיליאס פוג. אנו רגילים לראות את כדור-הארץ ככדור עגול (כפי ששמו מעיד עליו, ובצדק...). אולם, קו התאריך גורם לנו להסתכל על הארץ בצורה שונה. הקו, החוצה את כדור-הארץ מצפון לדרום, מפריד בין חלקו המזרחי של העולם לבין חלקו המערבי, והופך אותו, כביכול, למישור. כאשר מר פוג מתקרב אל קו התאריך הוא נמצא, למעשה, בקצהו המזרחי של העולם, מקום שבו השמש זורחת בשעה המוקדמת ביותר. חציית קו התאריך "מקפיצה" אותו בן רגע לקצהו השני של העולם. כעת הוא עומד במערבה של הארץ, מקום שבו השמש זורחת בשעה המאוחרת ביותר. מעבר זה מחייב אותו לחזור יום אחד אחורנית ובכך להתאים את מניינו לזה של אנשי לונדון.

נתאר לעצמנו מקרה הפוך, שבו מר פוג יוצא למסעו בכיוון מערב. במקרה זה, ימיו של מר פוג ילכו ויתארכו. ככל שיתקדם לכיוון מערב - הוא יגיע למקומות שבהם השמש זורחת ושוקעת מאוחר יותר מאשר בלונדון. כאשר הוא יגיע בחזרה ללונדון לאחר 80 יום, הוא יגלה שחבריו זכו כבר לצפות ב-81 שקיעות. גם במקרה זה, קו התאריך היה פותר את הבעיה. במהלך מסעו מערבה עובר מר פוג מחלקו המערבי של כדור-הארץ אל חלקו המזרחי. כאשר הוא עובר את קו התאריך עליו לדלג יום אחד קדימה, ובכך להשוות את מניין הימים שלו לזה של חבריו אשר נשארו במקומם.

מיקומו של קו התאריך
העולם הכיר בצורך לקבוע קו תאריך. הוחלט למקם את קו התאריך באוקיינוס השקט. באופן בסיסי נבחרה גריניץ' שבלונדון כנקודה מרכזית בעולם, כאשר °180 ממערב לה נמצא חצי הכדור המערבי, ו-°180 ממזרח לה נמצא חצי הכדור המזרחי. קו התאריך מפריד, אם כן, בין שני חצאי כדור-הארץ, ונמצא 180° מגריניץ'. אולם, אילו היו מעבירים את הקו בצורה ישרה מצפון לדרום, הוא היה קוטע את יבשת אסיה באזור סיביר, ויוצר בלבול רב אצל תושבי המקום הגרים משני עברי קו התאריך. לשם כך נקבע שבאזורים הצפוניים הקו יוסט מזרחה, כך שהוא יעבור בים בלבד ולא יחתוך את היבשת בשום מקום. כמו כן הוסט הקו במקומות נוספים, לטובת יושבי האיים שבאוקיינוס השקט.

גם גדולי ישראל הכירו בהכרח שבקיומו של קו תאריך במסגרת ההלכה. לקו זה משמעויות עצומות לקביעת השבתות והמועדים ברחבי העולם. אלא שהם מיאנו להכיר בקו התאריך הבינלאומי כקו הקובע במסגרת ההלכה. התנגדות זו נבעה משני נימוקים מרכזיים. ראשית, אם אכן קיימת בהלכה נקודה מרכזית לכדור-הארץ - הרי שללא ספק היא נמצאת בירושלים, ולא בגריניץ'. שנית, אם אכן קיים קו תאריך בהלכה - הוא חייב להיות קו ישר מצפון לדרום, ללא סטיות. ההסטה השרירותית של קו התאריך לכיוון מזרח כדי לדאוג לנוחותם של אנשי היבשת, אין לה מקום בעולמה האידיאלי של ההלכה, הקבועה ועומדת מששת ימי בראשית.

המסקנה המתבקשת מנימוקים אלה היא שקו התאריך הוא קו ישר מצפון לדרום, הנמצא °180 מירושלים. לפי שיטה זו הקו עובר באוקיינוס השקט, קרוב לחופה המערבי של יבשת אמריקה. זוהי אמנם שיטתו של הרב טיקוצ'ינסקי, כפי שהוא מאריך לבאר בקונטרס "היומם על פני כדור-הארץ" (תש"ג). אולם, הוא מזכיר שם שיטות נוספות: החזון אי"ש סבר שקו התאריך נמצא °90 מזרחית לירושלים, קרוב לחופה המזרחי של סין (קונטרס י"ח השעות, מופיע בחזון אי"ש חלק או"ח); הרב גורן מיקם את קו התאריך °114 מעלות ממזרח לירושלים; ואילו לדעת הרב דוד שפירא קו התאריך נמצא °135 מזרחית לירושלים (שו"ת בני ציון סי' י"ד).

"היש בעולם התול או שגעון כזה?"
כל השיטות הללו טומנות בחובן בעייתיות מרובה. ראשית, לפי כל אחת מהשיטות, קו התאריך חוצה במקום זה או אחר את היבשת. עובדה זו גורמת למצב אבסורדי וכמעט בלתי אפשרי מבחינה הלכתית, עבור האנשים השוכנים משני עבריו של קו התאריך. היטיב לתאר זאת רבנו יצחק הישראלי, תלמיד הרא"ש, בספרו 'יסוד עולם':<* style="color: #0077ff; font-family: Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: medium; text-align: -webkit-center; background-color: #ffffff;">ועוד יש לטעון עליהם, איך יתכן שיהיה לוי השוכן בטבור הארץ עומד עתה בחצות יום שבת, ויכפור בו יהודא שכנו ויאמר 'לא כי אלא ביומם של יום אתמול אנו עומדים'; היש בעולם התול או שגעון כזה? (יסוד עולם, מאמר ב, יז)1.בעל ה'יסוד עולם' סבר שניתן לפתור את הבעיה בכך שנעביר את קו התאריך בלב האוקיינוס, במקום שאינו קרוב ליבשת כלשהי. אולם, כיום אנו מכירים טוב יותר את כדור-הארץ, ויודעים שהדבר אינו אפשרי. בשום מקום על פני כדור-הארץ, לא קיים קו ישר מצפון לדרום אשר אינו חותך את היבשת בדרכו (כפי שמעיד הרב טיקוצ'ינסקי בקונטרס הנ"ל). מלבד זאת, אפילו אם היה קיים קו כזה - עדיין לא היה בכך משום פתרון אמיתי לבעיה. בימינו, כאשר המסע דרך הים בספינות ובמטוסים הוא עניין שבשגרה, המצב האבסורדי אותו מתאר בעל ה'יסוד עולם' מתעורר כל יום מחדש, ומבליט מחדש את הבעיה ההלכתית שבהתמודדות עם מעבר קו התאריך2.

בעיה נוספת נובעת מהמציאות המתקיימת כיום בשטח. למעשה, רוב היהודים בעולם אינם מתחשבים בשיטות ההלכתיות שהזכרנו לעיל3. המנהג המקובל אצל היהודים בעולם הוא לקבוע את השבתות והמועדים לפי לוח השנה של החברה הכללית שסביבם, דהיינו בהתאם לקו התאריך הבינלאומי. לפי כל אחת מהשיטות הנ"ל, קיימים יהודים במקום זה או אחר בעולם אשר באופן קבוע מחללים את השבת, ושומרים במקומה את יום החול הסמוך לו. האמנם חפצים אנו לקבוע כי קהילות שלמות בעם ישראל אינן מקיימות את יום השבת4?

האמנם קצה העולם נמצא בסין?
כדי לנסות ולהגיע לשיטה אשר תפתור את הבעיות הנ"ל, נעיין תחילה באחד המקורות המרכזיים בסוגיית קו התאריך - ספר הכוזרי. במאמר השני עוסק רבי יהודה הלוי באופן קביעת השבת ברחבי כדור-הארץ, ומבאר בהרחבה את שיטתו בעניין זה, המבוססת על פירושו לסוגיה במסכת ראש השנה5. הוא מדגיש את הכרחיות קיומו של קו תאריך, המהווה גבול בין המזרח והמערב:<* style="color: #0077ff; font-family: Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: medium; text-align: -webkit-center; background-color: #ffffff;">אכן, מן הנמנע הוא שלא יהיה מקום משותף אשר הוא סוף מערבה של הארץ ותחילת מזרחה; כלפי ארץ ישראל מקום זה הוא ראשית הארץ הנושבת.
ודבר זה אינו בדין התורה בלבד, כי אם גם בחוק הטבע: כי לא ייתכן שיהיה כל יום מימי השבוע נקרא בו-בשם בכל חלקי הארץ הנושבת, אם לא נקבע לנו שני מקומות: אחד אשר בו מַתחלת קריאת השם, ושני בו מזרח ומערב נפגשים (הכוזרי ב, כ).ריה"ל סובר, כמובן, שהמקום המרכזי של הארץ הנושבת הוא ארץ ישראל. לפי זה מסתבר היה לקבוע את קו התאריך - גבול המערב והמזרח - °180 מארץ ישראל, במקום שאליו מגיעה השמש 12 שעות לאחר ישראל. אולם, ריה"ל מציב את קו התאריך במקום מערבי יותר, במרחק של °270 מארץ ישראל, מקום שאליו מגיעה השמש 18 שעות לאחר ישראל. מקום זה נמצא, כפי שמבאר ריה"ל, בגבול המזרחי של הארץ הנושבת, בחופה המזרחי של סין6:<* style="color: #0077ff; font-family: Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: medium; text-align: -webkit-center; background-color: #ffffff;">ולכן לא חדל שם השבת מלהיקרא בקביעות עד היום הזה, למן השעה הראשונה בה ראה אדם הראשון את השמש שוקעת לו בארץ ישראל, וקרא לשעה זו בשם 'תחילת השבת', עד שבהגיע השמש אל עומת ראשו, לסוף י"ח שעות, שהיא עת בוא הערב לבני ארץ סין - נכנסה שם תחילת השבת;

מקום זה הוא אפוא סוף הגבולות לקריאת שם השבת, כי מה שבא אחר זה כבר צוין בשם מזרח.החזון אי"ש תמך את יתדותיו בדבריו של ריה"ל, כפי שהם מתפרשים על פי פשוטם. על פי זה הוא קבע את קו התאריך °90 ממזרח לארץ ישראל, בחופה המזרחי של סין.

תירוצו של הרב טיקוצ'ינסקי
הרב טיקוצ'ינסקי לא היה מוכן לקבל שיטה זו מסברה. הוא הציע הסבר מחודש, לפיו גם ריה"ל יסכים למקם את קו התאריך °180 מירושלים. ההסבר מבוסס על תמונת העולם המשתקפת מדבריו של ריה"ל. ריה"ל סבר, שרק בחצי מכדור-הארץ קיימת יבשת מיושבת. חצי הכדור הזה מתחיל בחופה המזרחי של אסיה ומסתיים בחופה המערבי של אירופה, ובמרכזו נמצאת ארץ ישראל. חצי הכדור השני הוא כולו אוקיינוס רחב ידיים ובלתי מיושב. הרב טיקוצ'ינסקי מסביר, שלפי תמונת העולם הזו - כלל לא קיים תאריך בחצי הכדור שאינו מיושב! קביעת התאריך רלוונטית רק במקומות שבהם קיימים בני אדם, הקוראים שמות לימים. חידוש זה מבוסס על לשונו של ריה"ל עצמו, אשר ממנה נראה שקביעת הימים תלויה ביישוב הארץ על ידי בני אדם:<* style="color: #0077ff; font-family: Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: medium; text-align: -webkit-center; background-color: #ffffff;">ואדם (הראשון) הוא שהתחיל לקרוא שמות לימים. וכאשר נושבה הארץ כולה, ורבו הדורות של צאצאי אדם, שמרו כולם על מנין הימים אשר יסד האדם(שם).כל עוד סברה האנושות שרק חצי מכדור-הארץ מיושב, לא הייתה משמעות לתאריך בחצי הכדור השני, וניתן היה לקבוע באופן שרירותי שכולו מסופח לקצה המערב. קביעה שרירותית זו היא שהובילה למיקומו של קו התאריך °90 ממזרח לארץ ישראל, בגבול הארץ הנושבת. אולם, לאחר שהתגלה לנו שגם בחצי הכדור השני קיימות יבשות, שוב אי אפשר להסתמך על קביעה שרירותית זו, ויש לחזור ולאמץ את ההלכה האידיאלית מששת ימי בראשית, על פיה קו התאריך נמצא °180 מירושלים.

תירוצו של הרב טיקוצ'ינסקי קשה מסברה. אם אמנם מיקומו של קו התאריך קבוע מאז בריאת העולם, ונמצא °180 מירושלים - מדוע חלותו תלויה בכך שבני האדם יגלו את מקום היישוב הנמצא מסביב לו? לפי הרב טיקוצ'ינסקי, כבר בתקופתו של ריה"ל ניתן היה באופן תיאורטי לדעת מראש, שאם יתגלו מקומות יישוב בחצי הכדור התחתון, קו התאריך ייקבע °180 מירושלים. מה אם כן מנע מריה"ל למקם את קו התאריך באותו מקום כבר בתקופתו, אפילו אם לדעתו מקום זה הוא לב האוקיינוס?

שיטת הרב כשר - קו התאריך הדינאמי
שיטה חדשה ומקורית בעניין קו התאריך הציע הרב מנחם כשר. הוא פורס את שיטתו בהרחבה בספרו עב הכרס "קו התאריך הישראלי" (תשל"ז). הרב כשר מקבל את חידושו של הרב טיקוצ'ינסקי, לפיו בתקופתו של ריה"ל כלל לא היה תאריך בחצי הכדור הדרומי הבלתי מיושב. אולם, מציאות זו אינה נובעת רק מחוסר ידיעה על קיומן של יבשות באזורים אלה. מבחינה הלכתית, מקום שעדיין לא דרכה בו כף רגלו של אדם שומר שבת, מקום אשר מושגי השבת והשבוע עדיין לא הגיעו אליו - אין לו תאריך על פי ההלכה!

בתקופתו של ריה"ל, מושג השבת נפוץ על פני חצי כדור-הארץ, ביבשת אירופה ואסיה. בשלב זה בחייה של האנושות לא הייתה כל בעיה בקביעת התאריך, ולכולם היה ברור מאד שממזרח לירושלים הימים מתחילים מוקדם יותר, וממערב לירושלים הימים מתחילים מאוחר יותר. קו התאריך נמצא אי-שם בין קצה המזרח לקצה המערב, ללא חשיבות למיקומו המדויק.

בשנת 1492 גילה קולומבוס את יבשת אמריקה. מן הסתם, קולומבוס ואנשיו המשיכו למנות את הימים כפי שהיו רגילים למנותם ביבשת אירופה אשר ממנה יצאו. במהלך מסעם מערבה הימים היו ארוכים יותר, ובאמריקה עצמה כל יום התחיל מאוחר יותר מאשר באירופה. אך מן הסתם, אנשיו של קולומבוס אפילו לא העלו בדעתם לשנות את התאריך, ולהשוות אותו למזרח העולם. כך, באופן טבעי ובלתי מודע, הם סיפחו את יבשת אמריקה לחלקו המערבי של העולם. המתיישבים הבאים שהגיעו אל היבשת הצטרפו למנהג המקום, ובכך קבעו הלכה לדורות - קו התאריך נמצא אי שם באוקיינוס השקט, בין אמריקה לאסיה.

כאמור, התהליך ההיסטורי הזה של קביעת התאריך ביבשת החדשה התרחש מבלי שהאדם יהיה מודע אליו. הפעם הראשונה שבה התעורר צורך ממשי להתמודד עם שאלת התאריך הייתה בשעה שהאדם התחיל להקיף את כדור-הארץ7. אז נוצר לראשונה מצב שבו שני אנשים נמצאים באותו מקום, כאשר על אחד מהם עברה שקיעה אחת יותר מאשר על השני. מן הסתם גם במקרה זה הבעיה נפתרה באופן טבעי - האדם שהקיף את כדור-הארץ ויתר על המניין הפרטי שלו, והסתפח למניינם של יושבי המקום. בכך הוא הגשים למעשה את מטרתו של קו התאריך, הגורם לאדם להוסיף או להחסיר יום מלוח השנה שלו כאשר הוא מקיף את כדור-הארץ. באותו אופן, גם מתיישבים חדשים אשר הגיעו ליבשת אמריקה מיבשת אסיה, מן הסתם לא שמרו על מניינים המקורי אלא הסתפחו אל מניין אנשי המקום הוותיקים8.

נדמיין לעצמנו היסטוריה חלופית, אשר בה קולומבוס אינו יוצא במסעו ליבשת אמריקה בכיוון מערב, אלא מצדו השני של העולם, בכיוון מזרח. במהלך המסע הימים ילכו ויתקצרו, והוא יגיע למקומות חדשים שבהם היום מתחיל מוקדם יותר מאשר באירופה. כאשר יגיע ליבשת אמריקה, מן הסתם הוא ימשיך למנות את הימים מוקדם יותר מאשר בארצות המערב. אנשיו של קולומבוס והמתיישבים הבאים אחריהם היו קובעים הלכה לדורות, ומספחים את יבשת אמריקה למזרח העולם. המתיישבים הבאים, אשר יגיעו מכיוון יבשת אירופה, יוותרו על מניינם הקודם ויסתפחו אל יושבי המקום. קו התאריך, במקרה זה, היה עובר אי שם באוקיינוס האטלנטי, בין אמריקה לאירופה.

התיאור שהצגנו כאן משקף נאמנה את ההתרחשות ההיסטורית, והאופן שבו התקבע קו התאריך הבינלאומי. אולם, לדעת הרב כשר יש לכך גם גיבוי הלכתי. האדם, על פי כיוון ההתפשטות שלו על פני כדור-הארץ, הוא אשר יקבע את מועד השבתות במקומות היישוב החדשים. הסיבה לכך היא פשוטה - מועד השבת אינו מוגדר על פי המקום. שמירת השבת היא חובת גברא. האדם מצוּוה למנות שישה ימים, ולשבות ביום השביעי. מגלי היבשות כמובן כלל לא העלו בדעתם את השיקול ההלכתי, אלא באופן טבעי המשיכו למנות את הימים לפי הסדר. אך מבלי להיות מודעים לכך, הם פעלו על פי ההלכה. לוח השנה שהתהווה בחלקים השונים של העולם, המשתקף דרך קו התאריך הבינלאומי, מקבל בשיטתו של הרב כשר גיבוי הלכתי מוצק.

יישוב הקושיות
שיטת הרב כשר מיישבת את התמיהות שהעלינו לעיל. ראשית, כפי שביארנו כעת - לא קיימת קהילה יהודית בעולם אשר צריכה לשנות ממנהגה. מנהג היהודים ברחבי העולם לקבוע את השבתות והמועדים על פי קו התאריך הבינלאומי - מוצדק מבחינה הלכתית.

שנית, שיטה זו חוסכת מאיתנו את הצורך לקבוע קו תאריך מדויק. בכל מקומות היישוב של האדם נקבע התאריך על פי המתיישבים הראשונים שהביאו לאותו מקום את מושגי השבוע והשבת. ברחבי האוקיינוס, מקום שבו אין התיישבות אנושית - לא קיים תאריך קבוע עד היום! אדם היוצא למסע באוקיינוס השקט חייב להמשיך ולקבוע את השבת על פי מניינו הפרטי, ואין זה משנה מאיזה כיוון יצא. מניין הימים יהיה שונה עבור מי שיצא מכיוון אסיה ועבור מי שיצא מכיוון אמריקה. ייתכן בהחלט ששתי ספינות ייפגשו באותו מקום בלב האוקיינוס, אך נוסעי כל אחת מהספינות ישמרו את השבת ביום אחר!

ההזדמנות היחידה שבה אדם נדרש לחרוג מהמניין הפרטי שלו, היא כאשר הוא מגיע למקום יישוב שקיים בו כבר מניין אחר. נוסעי הספינה אשר יצאו מיבשת אסיה, ימשיכו במניינים כל עוד הם נמצאים בים. כאשר הם יורדים אל חופי יבשת אמריקה - עליהם להצטרף אל מנהג המקום, ולחזור יום אחד אחורה. הוא הדין לגבי היוצאים מאמריקה, שעליהם לדלג על יום אחד כאשר הם מגיעים לחופי אסיה. הרעיון של ויתור על מנהג מקורי והסתפחות למנהג המקום איננו זר בנוף ההלכתי. סוגיות רבות עוסקות בדיניו של אדם העובר ממקום למקום. הכלים ההלכתיים לקביעת ההלכה במקרים כאלה קיימים ועומדים לרשותנו, ללא צורך בחידוש הלכות שלא שׂערום אבותינו9.

ירושלים אורו של עולם
כפי שראינו, אחד העקרונות החשובים בשיטות השונות בעניין קו התאריך הוא מרכזיותה של ירושלים. שיטתו של הרב כשר מבטלת לכאורה עיקרון זה. התאריך על פני כדור-הארץ נקבע על פי מעשיו של האדם ועל פי התנהלות ההיסטוריה, והוא אינו תלוי כלל במיקומה של ארץ ישראל. בעיה זו מתחדדת במיוחד לאור מה שראינו לעיל. כפי שביארנו בהרחבה, אילו ההיסטוריה הייתה מתפתחת בכיוונים אחרים, קו התאריך הבינלאומי עשוי היה לעבור במקום שונה לחלוטין. אילו יבשת אמריקה הייתה מתגלה מכיוון יבשת אסיה, הרי שקו התאריך עד היום היה עובר באוקיינוס האטלנטי. במקרה כזה, חלק העולם שממזרח לירושלים היה גדול הרבה יותר מהחלק הנמצא ממערב לה. האמנם במסגרת שיטת הרב כשר חייבים אנו לוותר על מרכזיותה של ירושלים בקביעת התאריך ברחבי העולם?

הרב כשר מתמודד עם שאלה זו (עמ' 104-105). טענתו היא פשוטה - הקביעה שארץ ישראל היא מרכז העולם איננה קביעה גיאוגרפית, אלא קביעה רוחנית. ממנה התחילה היצירה, ומאז ועד היום היא מהווה מוקד רוחני חשוב של העולם כולו.

מהות המושג "מרכז"
יש להרחיב בביאור נקודה זו. ניתן להצביע על מרכזיותה של ירושלים גם בהקשר המצומצם שלנו, בעניין קביעת התאריך ברחבי העולם. כדי לבאר זאת, ניעזר בקטע מתוך סדרת ספרי מדע בדיוני, מפרי עטו של הסופר (היהודי) אייזיק אסימוב - "המוסד".

הספרים עוסקים באדם בשם הארי סלדון, אשר הקים שני מוסדות ברחבי הגלקסיה. מיקומו של המוסד הראשון ידוע, והוא נמצא בכוכב סְפר בשולי הגלקסיה. מיקומו של המוסד השני נותר בגדר תעלומה במשך מאות שנים10. המידע היחיד שמסר הארי סלדון לפני מותו היה ששני המוסדות נמצאים בשני הקצוות של הגלקסיה.

מבחינה גיאוגרפית, דבריו של סלדון יצרו קושי רב. כידוע, הגלקסיה שלנו היא פחות או יותר עגולה בצורתה. כיצד ייתכנו שני קצוות למעגל? במהלך הספר מנסים החוקרים למצוא פתרונות שונים, אך ללא הועיל. בסיומו של הסיפור נחשף הסוד, ואחד מהגיבורים מגלה את מיקומו של המוסד האחר, ואת ההיגיון העומד מאחורי דבריו של סלדון:<* style="color: #0077ff; font-family: Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: medium; text-align: -webkit-center; background-color: #ffffff;">אל הפתרון אפשר היה להגיע מיידית, אילו זכרו החוקרים שהארי סלדון עסק במדעי החברה, ולא במדעי הטבע, ואילו התאימו את צורת מחשבתם לעובדה זו. מה משמעותם של 'קצוות מנוגדים' לאיש מדעי החברה? קצוות מנוגדים על המפה? כמובן שלא. זוהי פרשנות מכאנית בלבד.
המוסד הראשון הוקם בשולי הגאלאקסיה, ששם היתה הקיסרות חלשה מכל והשפעתה התרבותית ניכרת פחות מכל, במקום שבו לא נתן עושרה את אותותיו. והיכן מצוי הקצה המנוגד של הגאלאקסיה מבחינה חברתית? כמובן, במקום שבו היתה הקיסרות חזקה מכל, שבו ניכרה יותר מכל השפעתה התרבותית, שבו התמקדו עושרה ועוצמתה.
כאן! במרכז! בטראנטור, בירת הקיסרות בימי סלדון11.מציאת המוסד האחר דרשה מהחוקרים לשנות את דפוסי החשיבה שלהם, ולהתאים אותם לדפוסי החשיבה של האדם שאת דבריו הם באו לפרש. נדמה כי גם בהקשר שלנו, בעניין קו התאריך, יש צורך בחשיבה שונה.

רוב השיטות בעניין קו התאריך ניסו למקום את ירושלים במרכז העולם מבחינה גיאוגרפית. אולם, ניסיון זה נתקל בשתי בעיות מרכזיות. ראשית - כיוון שכדור-הארץ הוא כדורי בצורתו, למעשה לא קיימת נקודה כלשהי על פני הכדור שניתן להגדירה כמרכז. כפי שביארנו לעיל, קביעת קו התאריך מחייבת אותנו לדמיין את הארץ כמישור, כאשר קו התאריך מפריד בין שני קצותיו. אולם, אם רצוננו להתמודד עם המציאות כמות שהיא, ניאלץ להודות שלא קיים מרכז גיאוגרפי לעולם עגול, ממש כשם שלא קיימים שני קצוות לגלקסיה עגולה12.

שנית, אפילו אם נצליח למקם את ירושלים במרכז העולם מבחינה גיאוגרפית - האמנם זוהי מרכזיותה של ירושלים בעולם? אין כל ספק, שמרכזיותה של ירושלים בעולמה של תורה באה לידי ביטוי בהקשר שונה לחלוטין: "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים"!

ירושלים מהווה מוקד רוחני, אשר ממנו התפשטה התורה על פני העולם כולו13. קביעה זו נכונה גם בעניין השבת. בשחר ההיסטוריה, מושגי השבוע והשבת היו מוכרים אך ורק בארץ ישראל. במהלך ההיסטוריה הלכה האנושות והתפשטה על פני כדור-הארץ כולו. אמנם, גם לפני שהגיע קולומבוס אל יבשת אמריקה התקיימו שם תרבויות מפותחות, אך מושג השבת לא היה קיים שם. מושג זה הגיע אל העולם מעם ישראל, אשר הוביל להפצת הרעיון של שבוע בן שבעה ימים בתרבות המערב כולה. בכל מקום חדש שאליו הגיעה תרבות המערב - הגיע יחד איתה גם יום השבת, וקול התורה היוצא מציון התחיל להישמע גם שם14.

על פי הרב כשר, אין צורך לדמיין שהעולם הוא מישורי. העולם רשאי להישאר עגול כפי שהוא, כאשר במרכזו ובליבו מפעמת ירושלים, המוקד הרוחני של התרבות האנושית. קו התאריך הבינלאומי, המשקף את מפת ההתפשטות של התרבות על פני כדור ארץ - מבטא בצורה הטובה ביותר את מרכזיותה של ירושלים, המרכז שממנו הגיעה השבת לעולם. שיטתו של הרב כשר, אם כן, איננה רק מסתברת ביותר מבחינה הלכתית, אלא אף מקדמת אותנו בהבנת התפקיד ההיסטורי המוטל עלינו, להפיץ את דבר ה' בעולם, ולהביא את העולם כולו אל חזון אחרית הימים:<* style="color: #0077ff; font-family: Arial, Helvetica, sans-serif; font-size: medium; text-align: -webkit-center; background-color: #ffffff;">והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחֲות לפני אמר ה' (ישעיהו ס"ו, כג).לסקירה על הנושא, מתוך האנציקלופדיה התלמודית - לחץ כאן

הערות:



על פי איוב לח, ה: "מי שם ממדיה כי תדע, או מי נטה עליה קו". מאמר זה התפרסם גם בדף קשר 975.
1. החזון אי"ש היה מודע לבעיה זו, והוא הציע עיקרון הלכתי חדש כדי לפתור אותה. לדעתו, קו התאריך יעבור תמיד בגבול היבשת. אם חלק מהיבשת נמצא ממערב לקו ה-°90, הרי שגם המשכה של היבשת ממזרח לקו זה מסתפח אל עיקר היבשת, וקו התאריך יעבור בגבול היבשה. לפי זה, כל יבשת אסיה ויבשת אוסטרליה שייכות למזרח העולם, ממערב לקו התאריך, והנפקא מינה לשיטתו היא רק לעניין יפן. הרב טיקוצ'ינסקי דוחה חידוש זה של החזון אי"ש, וטוען שאין לו כל מקור. אולם, בהמשך הקונטרס הוא עצמו מעלה את האפשרות לעקם את קו התאריך ממערב לאלסקה, אשר במסגרת שיטתו קו התאריך חוצה אותה.
2. די בעיון קל בתשובתו של הרב גורן (מחניים יד עמ' ט-יא), כדי להיווכח בקושי שבקביעת הלכה סבירה ומתקבלת על הדעת עבור אדם החוצה את קו התאריך לכיוון זה או אחר במהלך השבת.
3. לא במקרה הפולמוס הגדול בעניין קו התאריך התעורר בשעה שתלמידי החכמים של ישיבות מזרח אירופה ברחו ליפן בזמן השואה. יהודים פשוטים שעברו למקום זה או אחר, אשר מבחינה הלכתית נמצא בספק, כלל לא היו מודעים לבעיה, ובאופן טבעי קבעו את יום השבת לפי המניין המקובל אצל אנשי המקום.
4. עיין בתשובתו הנ"ל של הרב גורן (לעיל הערה 2) הרואה בעובדה זו גורם בעל משקל הלכתי: "לכן מבחינה מעשית באות בחשבון להלכה ולמעשה אחת משתי השיטות שהזכרתי לעיל ולא זו של החזון איש, באשר הן מעוררות פחות קשיים".
5. ראש השנה כ, ע"ב. עיין גם בעל המאור (ה בדפי הרי"ף) אשר הלך בדרכו של ריה"ל בפירוש סוגיה זו.
6. קביעה זו של ריה"ל אינה מדויקת, ולמעשה קו ה-°270 נמצא קרוב יותר לארץ ישראל, וחוצה את יבשת אסיה. עיין לעיל הערה 1 בעניין שיטת החזון אי"ש בהקשר זה.
7. הראשון שהקיף את כדור-הארץ היה חואן סבסטיאן אלקנו. אלקנו יצא מספרד בשנת 1520 יחד עם מגלאן, בחיפוש אחר המעבר הדרומי מהאוקיינוס האטלנטי אל האוקיינוס השקט. מגלאן הגיע עד לאיי הפיליפינים, שם מת בשנת 1521. אלקנו המשיך עם ספינתו, והגיע בחזרה לספרד בשנת 1522.
8. ממש כשם שפיליאס פוג לא התעקש על מניינו הפרטי, לפיו הוא איחר ביום, אלא ויתר וקיבל על עצמו את מניין אנשי המקום, על פיו הוא הגיע במועד הנקוב וניצח בהתערבות...
9. לדעת הרב כשר, באופן כללי אדם המגיע למקום חדש - מצטרף מייד למניין הימים הנהוג במקום, אלא אם כן הוא נמצא כרגע בעיצומו של יום השבת על פי חשבונו, שאז עליו להשלים את יום השבת בקדושה ורק אחר כך לשנות את מניינו.
10. תעלומה זו מלווה גם את הקורא עד לסיומה של הסדרה. מי שעדיין לא קרא את הסדרה, ומעוניין לעשות זאת בעתיד - אולי עדיף לו שלא יקרא את המשך המאמר...
11. אייזיק אסימוב, 'המוסד אחר', תרגום לעברית: עמוס גפן, עמ' 189 בהוצאת מודן.
12. תודתי נתונה לר' דוד פוקס על הערה זו.
13. כמובן, אנו נמצאים בעיצומו של תהליך זה, ועדיין מרבית העולם אינם מכירים בתורה ובנותן התורה. עיין רמב"ם הל' מלכים פי"א (במהדורות הבלתי מצונזרות), ואכמ"ל.
14. נזכיר שוב את דבריו של ריה"ל, אותם ציטטנו לעיל: "ואדם הוא שהתחיל לקרוא שמות לימים. וכאשר נושבה הארץ כולה, ורבו הדורות של צאצאי אדם, שמרו כולם על מנין הימים אשר יסד האדם".






דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > אחר > שות חרדי > שו"ת השו"תים
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר