בית פורומים עצור כאן חושבים

לדוד ה' אורי וישעי באלול - מקור המנהג

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-22/8/2004 11:00 לינק ישיר 
לדוד ה' אורי וישעי באלול - מקור המנהג

ידוע המנהג לומר בחודש אלול עד לאחר הו"ר פרק כ"ז בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי".

הראשון שמצאתי שמזכיר זאת הוא רבי אפרים זלמן מרגליות בספר "מטה אפרים".

אף המ"ב מביא את המנהג בסי' תקפ"א.

מקור המנהג אינו ברור והוא נראה מנהג די מאוחר.

י"א שהמנהג נובע מספר "חמדת הימים" שרבים מזהים את מחברו כדמות מפקופקת למדי בגלריה של אנשי הש"ץ.
(גם היעב"ץ במטפ"ס סבור כך)

ואמנם ידוע לי שאצל חסידי צאנז אין אומרים לדוד ה' באלול מטעם זה.

אבקש מהמומחים (ממדבש מסתברא ועוד) לשתף אותנו בידיעותיהם על נושא זה.

בברכת כוח"ט. בב"ר.



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2004 14:32 לינק ישיר 

עד שיגיעו המומחים, אפשר להשתמש בתקליטורים...

אני משער שהמנהג התפתח במספר שלבים. ניסיתי לתעד אותם לפי המקורות שזמינים לי בתקליטורים.
כל הציטטות ומראי המקומות והזוהר לקוחים מתוך פרוייקט השו"ת, פרט לספרי הקבלה ומטה אפרים שלקוחים מתוך DBS.

ובכן, הקישור בין המזמור לבין עשרת ימי תשובה מופיע כבר במדרש, אם כי בתור דעה נוספת ואולי לא שכיחה. ראה למשל פסיקתא רבתי מהדורת איש שלום פ"ח ד"ה ד"א אורי וישעי (מצאתי בעזרת פרוייקט השו"ת חיפוש על "אורי וישעי". כמובן, המדרש רק משייך, בלשון אחת, בין הפסוק לבין עשרת ימי תשובה, ואינו עוסק כלל באמירת המזמור.

אבל קישור אינו אמירה. ואכן, יש לנו עדות עקיפה על אי אמירת המזמור באשכנז בימי הראשונים, כיון שהמהרי"ל מביא שנהגו לאמרו ביום טוב אחרון של פסח.

ספר מהרי"ל (מנהגים) סדר התפילות של פסח ד"ה [א] אף

[א] אף אם מנהג המקומות משתנים זו מזו דכל נהרא ונהרא ופשטיה מכל מקום לא מנעתי להעתיק ממנהגי מהרא"ק כדי לדקדק לפעמים מנהג הנעלם ולהשיב לשואלי דבר. מעריבים של פסח אפילו בשבת. "ליל שמורים אותו אל וכו'". בליל ב' אומרים "ל"ש אור ישראל". ליל ראשון דיו"ט אחרון אומרים "אורי וישעי".

איך נולד המנהג? קישור מוביל לקישור, עד שמישהו בא ומציע שזה דבר טוב לעשות זאת. ומהמלצה זה הופך לחובה.

תחנות:

חובת הלבבות משבח את הבטחון והשמחה בה', ומזכיר את הפסוק שלנו, אך אני הייתי תולה זאת בזוהר:

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת במדבר דף קיט עמוד א

פתח ואמר (תהלים כז) יי' אורי וישעי ממי אירא וגו', יי' אורי וישעי כיון דבר נש אסתכל (נ"א אתאחד) בנהורא דלעילא וקודשא בריך הוא אנהיר עליה לא דחיל מעלאין ותתאין, כמה דאת אמר (ישעיה ס) ועליך יזרח יי' וכבודו עליך יראה, יי' מעוז חיי, כיון דקודשא בריך הוא אחיד ביה בבר נש לא מסתפי בההוא עלמא מכל מאריהון דדינין,

כלומר, אם אדם מגיע לדרגה של דבקות בקב"ה, אינו צריך לחשוש מכל הדינים. זה מידע חשוב מאד לקראת יום הדין המפחיד באמת. וזה באמת כך – השאלה היא איך מפרשים את האחיזה בקב"ה ואיך מפרשים את הדינים ואת הצורך בהגנה מהם, וכיצד היא מושגת, באופן מגי או אחר...

אני משער שהספר "מגלה עמוקות" גם כן היה עשוי לתרום לכך.
(מתוך DBS)

כמו שבמ' שנים השלישיים של משה עלה משה אל אלקים ויקרא אליו י"י מן ההר כן באילו ימים האחרונים בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה ג"כ עלה אלי ההרה וכמו שקיבל בתחלת שנת ארבעים התורה קול השופר הולך וחזק מאוד כן ג"כ בר"ח אלול העבירו שופר במחנה משה עלה להר משה ידבר והאלקים יעננו בקול שלא יטעו עוד אחר אלקים אחרים והקב"ה נתעלה באותו שופר כמ"ש והאלקים יעננו בקול של משה ר"ל מאחר שידעו שמשה עלה להר בזה לא טעו והאמינו בי"י וזה רמז ותצפנהו שלשה ירחים מיד אחר צאתם ממצרים המתין שלשה חדשים וקבלו התורה ונתמלא כל העולם אור כמו ששם נתמלא הבית אורה וכן ביוה"כ (ישעי' כד) על כן באורי"ם כבדו י"י (תהלים כו) י"י אורי וישעי ובזוהר ותצפנהו שלשה ירחים אלו תמוז אב טבת ימים רעים משה גרם שנסתלק חודש אלול לטב ולא יהי' לחולקיה של עשו רק ג' חדשים ולא ד' ז"ש ותצפנהו שלשה דייקא ולא יותר ותרא אותו כי טו"ב וכמו שבמ' שנים אחרונים של משה (שמות יט) ומשה עלה אל האלקים שהמתיק שם של אלקי"ם ויקרא אליו י"י והיפך לרחמים כן ר"ח אלול עלה ונסתלק אלקים ובא י"י בקול שופר ז"ש בר"ח אמר הקב"ה למשה עבור משה שהמתיק הדין א"ל הקב"ה עלה אלי ההרה וזולת זה לא הי' ראוי להיות ימי רצון.

השיוך של המזמור הוא רק דרך האור, אך יש כאן קישור בין האור לבין ראש חודש אלול.

וראו גם בפרשת ניצבים.
בפרשת זאת הברכה נדרש המזמור על סוכות והושענא רבה, אבל רק עליהם.

מכאן נראה שבימיו של המגלה עמוקות לא נהג מנהג זה. והוא גם לא מופיע בשל"ה, עד כמה שניתן ללמוד לפי חיפוש אחרי המילים "אורי וישעי".

ובכן, המנהג מתחיל מאוחר. אך לפני "מטה אפרים", שמדווח על שני שלבים בהתפתחותו. ומעניין כי שלב ראשון, של אמירת המזמור בעשרת ימי תשובה לבדם, לא היה כנראה קיים.

א. אמירת המזמור בעשרת ימי תשובה – האם היה אי פעם שלב כזה? כיון שעם הופעת המנהג כבר נהגו לתקוע מראש חודש אלול, אני משער ששלב כזה לא היה.
ב. אמירתו מראש חודש אלול עד יום הכיפורים – כמתועד במטה אפרים ובבאים אחריו.
ג. הרחבת אמירתו עד שמיני עצרת.

במטה אפרים תקפא נזכרים שלביו של המנהג, ולמעשה ניתן להכיר כי המשנה ברורה העתיק את לשונו משם.

(תקפא, ו) נוהגין במדינות אלו מראש חדש אלול ואילך עד יום כפור לומר בכל יום אחר גמר התפלה מזמור כ"ז בתהלים לדוד ה' אורי וישעי בקר וערב. ואומרים אחריו קדיש יתום. ואנו נוהגין לאמרו עד שמיני עצרת ועד בכלל. וגם נהגנו לאמרו בכל יום שיש בו מוסף אחר גמר תפלת שחרית קדם אין כמוך. ובערב אומרים אותו אחר תפלת המנחה. ויראה לי שבמקומות שאומרים אותו אחר גמר התפלה. אזי בראש חדש יש להקדים מזמור ברכי נפשי למזמור אורי וישעי. וכן במקומות שאומרים אותו אחר תפלת שחרית ונוהגין גם כן לומר שיר של יום אחר תפלת שחרית. יש להקדים השיר של יום לפי שהיא תדיר. וכן ברכי נפשי היא תדיר בכל ראש חדש. ובמקום שאין שם רק אבל אחד יש לומר שני המזמורים ברכי נפשי ואורי וישעי בלי הפסקת קדיש שלא להרבות בקדישים. אבל בין שיר של יום לאורי וישעי יש להפסיק באמירת קדיש בכל ענין שלא יהיה נראה שגם אורי וישעי היא משיר של יום (מתוך DBS):

בלשון המטה אפרים ניתן להכיר בשני "נוהגין". האחד שמסתיים ביום כיפור, והשני שמגיע עד שמיני עצרת – בהתאם להתפשטות האמונה כי לא יום הכיפור הוא יום שבו נחתמים הספרים אלא שיש עדיין זמן עד שמיני עצרת – אמונה שמנוגדת מכל וכל לגמרא ולדברי חז"ל.

הקיצור שולחן ערוך מביא את המנהג המאוחר יותר, עד שמיני עצרת, ונותן לו טעם יפה, שכבר מוכר לנו, אך שימו לב כי הנימוק שלו מצדיק את הרחבת האמירה עד סוכות:

קיצור שולחן ערוך סימן קכח סעיף ב (מתוך פרוייקט השו"ת).

נוהגין לתקוע שופר בחודש זה. ומתחילין ביום ב' דראש חדש ותוקעין בכל יום לאחר תפלת שחרית תקיעה שברים תרועה תקיעה, חוץ מערב ראש השנה שמפסיקין בו כדי להפסיק בין תקיעות רשות לתקיעות מצוה. וטעם התקיעות בחודש זה לעורר את העם לתשובה. כי כן הוא הטבע של השופר לעורר ולהחריד כמו שאמר הכתוב היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. עוד נוהגין במדינות אלו מיום ב' דראש חדש אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. והוא על פי המדרש ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים כי יצפנני בסכה רמז לסוכות...


אני סבור שמן הראוי להעתיק את דברי הציץ אליעזר, פוסק בן זמננו, שמשלב את המקור הקדום עם המנהג החדיש, ונותן לדבר טעם יפה, שגם וטו ואפילו בוגי יוכלו להסכים לו.

מתוך פרוייקט השו"ת:

שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן כד

ה) הימים האלה המה ימי האורה והישועה, וכדמצינו במדרש שוח"ט (תהלים כ"ז) דדריש: לדוד ה' אורי וישעי, רבנן פתרון קראי בר"ה ויוה"כ, אורי בר"ה, וישעי ביוה"כ.

וזה שבר"ה ההתגלות האלקית מכונה בשם אורי וביוה"כ הוא מכונה בשם ישעי, מפני שבר"ה ממציא הקב"ה אור מיוחד לכל אחד מישראל לעורר אותו עי"כ בתשובה ולהאיר לו את הדרך אשר ילך בה לטוב לו, וכך כותב החתם סופר ז"ל בדרשותיו (ד' י"א ע"ב) שבר"ה הקב"ה שולח התעוררות ממעל לכל איש מישראל לשוב אליו, וממנו יתברך יבוא הדיבור אל פיו להתפלל לפניו ע"ש.

ברם האור מועיל למי שיכול מכל מקום ללכת אזי על ידי האור יראה את הדרך אשר ילך בה, אבל זה לא יכול להועיל למי שמושקע בבור מעמקים ביון - מצולה של טומאת - העבירות ונאחז שם עד כי איננו יכול לעלות משם בכחות עצמו כדי ללכת בדרך הישרה אשר האור העילאי מאיר לפניו, ולפניו דייקא לחזות בנועם ה' כדמבאר החתם סופר בדרשותיו ד' כ"ג ע"ש.

אולם יום הכפורים הוא לא רק בבחינת אורי בלבד, אלא הוא גם בבחינת ישעי, שהקב"ה כביכול הוא גם נותן יד לפושעים ועוזר להם לעלות ולצאת מבור - הקליפות שנפלו בו, וחסר רק ההתעורותא דלתתא להביע הרצון לצאת ממנו, ואז יושע בה' תשועת עולמים.

***
בר בי רב

לרשימת המומחים לנושאי תפילה ופיוט ניתן להוסיף את שחרית. אמנם, היא גדלה בגינה אחרת (ביטוי שלה), אבל היא בקיאה גם במה שמתרחש בגינה שלנו. יותר מזה, היא מרגישה שהיא חלק מהגינה של כולנו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2004 17:17 לינק ישיר 


למקור המנהג וייחוסו לספר חמדת הימים הבעייתי ראו בסוף המאמר:

http://www.shevanet.org.il/04/04-02.htm





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2004 19:06 לינק ישיר 

הנה קטע ממאמר המוכיח שספר חמדת ימים רובו שאוב ממקורות אחרים בלי לייחסם אליהם, ושם גם בענין חמדת ימים ומקורו:

מנהג זה כבר טענו רבים שמקורו בחמדת ימים (שנדפס לראונה בתצ"א) , ובעקבות זה נהגו כמה קהילות חסידיות שלא לאומרו. אבל כבר ציינו
כמה שמקור המנהג נמצא בספר "ספר שם טוב הקטן" לרבי בנימין בינוש ב"ר יהודה ליב הכהן מקראטשין, תיקונים וכוונות ע"פ קבלות האריז"ל, זולצבך תס"ו. והרי לא יתכן לומר שראה את חמדת ימים בכתב יד , שכן שם, ב"דינים והנהגות וידוים.. מר"ח אלול" כשמאריך בחשיבות אמירת המזמור - אין שום רמז שלקח את חיוב אמירתו משום ספר, וחזקה שהי' מציין מקורו אם לקח הדברים מכתב יד כלשהו; מאידך החמדת ימים כותב על כך: "ואנכי נהגתי גם מזמור לדוד", אך הרי דרכו לשאוב מספרים אחרים בהעלמת השם! ולייחסו לעצמו או למורו .



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/8/2004 02:41 לינק ישיר 

ראה ברבעון "אור ישראל" גליון א' תשרי תשנ"ז, אריכות דברים במקור מנהג זה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-23/8/2004 10:14 לינק ישיר 


<"שמקור המנהג נמצא בספר "ספר שם טוב הקטן" לרבי בנימין בינוש ב"ר יהודה ליב הכהן מקראטשין, תיקונים וכוונות ע"פ קבלות האריז"ל, זולצבך תס"ו">

אין ספק שהרבה מהמנהגים המופיעים בחמדת הימים אינם מקוריים, ראה "לחקר המקורות של חמדת הימים", אצל ישעיה תשבי בספרו נתיבי אמונה ומינות, עמוד 105 ואילך

תוקן על ידי - נישטאיך - 23/08/2004 10:16:59



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-23/8/2004 22:47 לינק ישיר 

גם אנשי נתקלתי היום בהשגחה פרטית בחוברת של סאטמאר בשם "דמתה לתמר", שנה א' גליון ח (אלול תשס"ד - טרי-טרי), ובה מאמר על מקור המנהג. (קניתי את החוברת - 5 ש"ח - רק בשביל מאמר זה, לכבודו של ברבירבנו, אבל בדיעבד התענגתי קצת על דברי המשטמה הסאטמאריים הרגילים ואכמ"ל).

ובכן, גם הבעמ"ח הנ"ל, שכנראה שאב מן המקורות דלעיל, מציין את ספר "שם טוב קטן" משנת תס"ו בתור המקור המוקדם ביותר למנהג זה, וסמוך אליו את "ספר זכירה" משנת תס"ט. מעניין ששניהם מאיזור גרמניה. גם ספר מוסר המיוחס לאחד מתלמידי האר"י, שנדפס בברלין בשנת תפ"ד, מביא את ספר זכירה. רק המקור הרביעי הוא ספר חמדת הימים, שנדפס רק בשנת תצ"א.

הנקודה המעניינת יותר היא שלא רק חסידי צאנז, אלא גם רבים מגדולי החסידות - המאמר מביא רשימה ארוכה - נמנעו מלאמרו. בעל החנות שבה קניתי היה חסיד צאנז, והוא אמר לי ששיטת הד"ח בזה היא שאין לומר דברים שלא נקבעו ע"י מסדרי התפילות (נשמע לי קצת משונה), ומפני כך חסידי צאנז גם אינם אומרים "ברכי נפשי" בראש חודש.

תוקן על ידי - אידך_גיסא - 23/08/2004 22:53:45



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/8/2004 04:26 לינק ישיר 

הנושא כזה נידוש וכל החומר שם בטח לקוח ממאמרים אחרים שכבר התפרסמו ואין חדש.

מה פירוש וכי בצאנז לא אומרים הודו ער"ש וכגוונא? וכן לא אומרים מזמור שיר חנוכת? וכי אמירת היום היום והמזמור נתקן בידי מתקני התפלה? אין כאן אלא תמיהה רבתי?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/8/2004 07:56 לינק ישיר 

מסתברא, אני שותף לתמיהתך ולשאלותיך.

אידך גיסא



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/8/2004 11:58 לינק ישיר 

אבל בצאנז אין אומרים לשם יחוד!
כך ראיתי הבגדה של הרבאשר ווייס שליט"א.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/9/2009 11:20 לינק ישיר 

http://seforim.blogspot.com/2009/09/source-for-recitation-of-ledovid.html

מקור אמירת "לדוד ה' אורי וישעי" באלול ותשרי





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2009 12:05 לינק ישיר 

תהלים פרק כז

(ד) אַחַת שׁאַלְתּי מֵאֵת יְדֹוָד אוֹתָהּ אֲבַקּשׁ שׁבְתּי בּבֵית יְדֹוָד כּל יְמֵי חַיּי לַחֲזוֹת בּנֹעַם יְדֹוָד וּלְבַקּר בּהֵיכָלוֹ   


אם  שבתי- אז איך לבקר?

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2009 12:22 לינק ישיר 

ומה משמעות השורש "בקר" בלשון המקרא וחז"ל?




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2009 13:01 לינק ישיר 

בקר בחז"ל= בוקר -ביקור- ביקורת-בקר.

מקרא בקר= בוקר   בקר

לבקר בהיכלו= לבא מוקדם בבוקר.

ראשי הישיבה ודרשנים נותנים פרוש שונה.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/9/2009 13:19 לינק ישיר 

ירוחם,
דומני שבית והיכל אינם בהכרח אותו דבר.
בבית יושבים (בשאיפה) בהיכל מבקרים.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-22/9/2009 13:35 לינק ישיר 

אישי

לפי דבריך, מה זה בית ה'? ומה זה היכלו?  אני שואל כמובן מה דוד חשב כשכתב.


אין מילה- במשמעות של ביקור- במקרא.

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > לדוד ה' אורי וישעי באלול - מקור המנהג
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.