בית פורומים עצור כאן חושבים

הרב שטיינזלץ על חנוכה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-3/12/2004 10:04 לינק ישיר 
הרב שטיינזלץ על חנוכה

השיעור הבא פורסם בח"ח על ידי זכות התגובה.

לאור הנושא, ועוד יותר לנוכח דמותו של המחבר, חשבתי שכדאי להעתיקו לכאן.

זה שיעור ארוך, בן כמה הודעות.

שיעור של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). סוכם ע"י תלמידיו. לא מוגה.
פרשת מקץ / שבת חנוכה

מאי חנוכה
היו אנשים שבשבילם חנוכה היה דבר גדול. הרבי הראשון מדינוב, אבי השושלת של מונקאטש, כתב ספר שנקרא 'בני יששכר' על מעגל השנה. בספר זה, כותב המחבר הרבה מאוד על חנוכה, והסיבה לכך קשורה גם לשם שהוא בחר לספרו. המחבר כתב על כך שבכל חנוכה היתה לו הארה גדולה, והוא כל-כך התרגש מזה, עד שבפועל ממש הוא הלך לחוזה מלובלין לשאול אם לא היתה לו איזו טעות בשושלת, והאם הוא לא מצאצאי החשמונאים. החוזה אמר לו, שאמנם הוא לא מצאצאי החשמונאים, אבל הוא מצאצאי בית הדין שקבעו בזמנו את חנוכה, ולכן, הוא לא כהן אלא הוא משבט יששכר, ובגלל זה, ורק בגלל זה, הוא קרא לספרו 'בני יששכר', וזה ספר שחלקים רבים ממנו הם שווים לכל נפש.
אולם אינני רוצה לדבר על צד ההארה שבחנוכה, אלא על השאלה מאי חנוכה. יש הרבה פלפולים בשאלה מאי חנוכה ומאי נס חנוכה, וידוע, שהקושי הכי גדול בשאלה 'מאי חנוכה', זה התשובה בגמרא. מה כוונת הגמרא בכך, שעל השאלה "מאי חנוכה?" עונים - הדליקו נרות, קרה נס לנרות. השאלה הזו היא שאלה חמורה לא בגלל ספרי ההיסטוריה, אלא מפני שבאותה סוגיה בגמרא מדובר על השאלה מתי אומרים על הנסים, וכפי שאנחנו יודעים, ב"על הנסים" מוזכר הכל, חוץ מהענין של הנרות. בעל הנסים כתוב ענינו של חנוכה: המלחמה, הניצחון, טיהור המקדש, חנוכת הבית מחדש, כל זה קשור יחד לענין של חנוכה, וכל מה שכתוב שם על הנרות, זה המילים: 'הדליקו נרות בחצרות קדשך'. אינני רוצה להכנס לא לשאלה הזו, ולא לצדדים ההלכתיים של הגמרא, אלא לעצם הענין - באמת מאי חנוכה? מהו חנוכה? היתה מלחמה גדולה. מה היתה המלחמה הזו? אני משער שכבר שמעתם דברים בשאלה על מה היתה המלחמה, יש דרשות על כך, ויש גם מדברי הצדיקים בזה. חלק מהדרשות, של דרשנים ראשונים ואחרונים, נסוב סביב הענין שזו מלחמה בין היהדות ליווניות, ויש בזה אריכות גדולה בכל מיני ספרים, הרבה דברים יפים בענין הזה.
אינני רוצה, חלילה, לקפח שכר דרישה ודרשה, יש כל-כך הרבה דרשות בעקבות חנוכה ואסור לקלקל. אבל מאידך גיסא, אם מסתכלים על הענין של חנוכה במבט היסטורי עד כמה שאפשר, מסתבר שחנוכה בכלל הוא בכלל חג אחר. למשל, מבלי להיכנס לכל מיני פלפולים, אחת הטענות הבולטות כנגד הענין היא, שיש ארבעה ספרי מכבים, מתוכם רק שניים מפורסמים - חשמונאים א' וחשמונאים ב'. באחד הספרים מובאים הספורים על קידוש ה', ביניהם הסיפור על חנה ושבעת בניה, ומקור זה הוא מוקדם בהרבה מהמקור הקדום ביותר שיש לנו בעברית על הנושא. בשביל לחדד את הענין, ספרי המכבים מדברים על חנוכה, ולא זו בלבד שהם כתובים ביוונית, אלא קרוב לודאי, שבניגוד לספר בן סירא, למשל, שבשנים האחרונות התחילו למצוא את הנוסח העברי שלו, נראה, שגם מקורם של ספרי המכבים הוא ביוונית. יוצא כך - מי כותב על היוונים, על המלחמה ועל חנוכה? יהודים שכתבו ביוונית. דוגמא זו נותנת חלק מההרגשה, שלא פשוט לדבר על מלחמה של יהדות מול היווניות, מבלי להיכנס לכל הפרוט ההיסטורי ולכל מה שקרה שם.
במשך דורות רבים עמדה השאלה, מה באמת היה שם. לדעתי בשביל להבין מה היה בימי מתתיהו כהן גדול, בשביל להבין לעמקו את מה שקרה באותם הדורות, צריך לעשות דבר שלא נעשה בדרך כלל. מהו הדבר שלא נעשה? בשביל להבין מה קרה בזמן מתתיהו כהן גדול - צריך להסתכל מסביב! במובן מסוים, יש לנו עכשיו בדורנו אילוסטרציות, תיאורים, של מה שבערך קרה באותם הדורות.
עכשיו, יותר מאשר בדורות רבים, אנחנו אולי מסוגלים להבין את הענין הזה.



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/12/2004 10:07 לינק ישיר 

עולם של סובלנות
אני רוצה לעמוד על השאלה מה היה הרקע למלחמה, דוקא על דרך ההיסטוריה.
המאבק היה בין רוח ישראל ורוח יוון, ועל-מנת להעמיד דברים על דיוקם, ניתן לומר שהסיכוי שהמתייוונים של אותם ימים קראו את אריסטו ואפלטון, שהיו בדורותיהם סופרים קלאסיים, הוא בערך אותו הסיכוי שהבחורים שהולכים כעת לחלל שבת, קראו את קאנט, את מרכס או את הגל - לא אלה קראו ולא אלה קראו. אלא מה? שני הצדדים קראו עתונים, או מה שהיה אז מקביל לזה.
למה אני מדגיש את הענין הזה? סופרי ההיסטוריה מחלקים בין התקופה ההלנית לתקופה ההלניסטית, שזו חלוקה שיש לה משמעות בהיסטוריה - התקופה היוונית והתקופה של ההשפעות היווניות על המזרח. ניתן לומר, שהיתה תקופה אחת של התרבות היוונית הקלאסית, ורוב רובה של התקופה השניה היה, שכל אחד ידע לפטפט קצת ביוונית, וכל אחד התנהג, פחות או יותר, בהתנהגותם החיצונית של היוונים. כל מה ששייך לשיטות, דעות ואידיאולוגיות, לא היה אצל האנשים בתקופה ההלניסטית.
ככלל, התרבות ההלניסטית לא היתה תרבות של אידיאולוגיות עמוקות. לכן, חלק מהויכוח שהיה בזמנו בין המתייוונים ובין שומרי התורה, לא היה ויכוח בין שתי שיטות ושתי אמונות, אלא, זה היה ויכוח בין האנשים השפויים, המתייוונים, לבין המשוגעים, שקראו להם אחר-כך החסידים. למה אני אומר אנשים שפויים? מפני שביסודו של דבר, בניגוד למה שמספרים לנו בבית הספר, העולם הפגני, האלילי, ובכלל זה המלכויות ההלניסטיות, היה מאוד סובלני מבחינה דתית. עד כמה שאפשר לקרוא לזה תרבות, כמו עכשיו, התרבות היתה מבוססת על ההנחה, שאני הולך לעזאזל בדרכי שלי, ואתה יכול ללכת לעזאזל בדרכך שלך - אתה לא תמנע ממני ואני לא אמנע ממך. פה ושם היו כאלה שבאמת האמינו באלילים, אבל תמצית הענין הוא, שכשיש סעודה גדולה עם שמונה, תשעה אלים, ואף אחד מהם הוא לא בן אדם, אז מה יקרה אם יוסיפו עוד שנים-שלשה?
מבחינה זו, בסך הכל, העולם ההלניסטי הוא עולם מאוד סובלני, וגם לעולם הרומי, ביסודו, היתה סובלנות רבה כלפי דתות ואמונות אחרות. לכל היותר היו אומרים: בעצם, שנינו מתכוונים לאותו דבר, בלב אנחנו אותו דבר. האמת היא, שהיוונים והרומים המשכילים האמינו בעבודה זרה שלהם פחות מאשר היהודים האמינו בה.
עוד בזמנו של אפלטון וסוקראטס, האנשים המשכילים כבר לא האמינו בזה, והם אמרו שבשביל המון העם, בשביל החגיגות ובשביל שיהיה שמח, עושים חגיגה כזו וכזו, עושים אוגיה ועושים סילבסטר. אני מאמין בכל העניין הזה?! זו הזדמנות לעשות מסיבה, אז מה איכפת לי לעשות מסיבה, אם יש הזדמנות לעבור על כל העבירות מלא תגנוב עד לא תנאף, אז למה לא.
לא היתה שום דביקות דתית עמוקה, זה לא היה עניינה של התרבות הזו, וממילא, בתחילה, כשהם נתקלו בישראל, הם היו מאוד טולרנטים ולא היה איכפת להם. כל הסיפור על המלך תלמי שדאג לתרגום התורה ליוונית, זה מפני שהם היו אנשים תרבותיים, והם אמרו: 'יש לנו עם שכן שנמצא, במידה מסוימת, תחת שלטוננו, הם נראים אנשים נחמדים, ויש ספר שאף אחד לא יכול לקרוא אותו, אז צריכים לתרגם גם ספר מופת כזה'. היתה להם אז ספריה מפורסמת דורות רבים, והם רצו לתרגם את התורה. הם נתנו לה מקום מכובד, והתנהגו בה בכבוד, זה מה שקוראים אנשים תרבותיים. היוונים היו אנשים תרבותיים, והמשכילים ביניהם היו אנשים עם תרבות רחבה, הם לא האמינו בעבודה זרה ברצינות. העובדה, שבתאריהם של מלכי יוון השתחלה המילה תיאוס (האל), היתה פיקציה בעלמא כי זה היה נח לומר ככה, על אף שהמלך ידע שהוא איננו אלהים. כמו שכיום, לפעמים ראש הממשלה אומר שהוא מבטא את רצון העם, הוא יודע ואנחנו יודעים שכל זה איננו אלא פיקציה בעלמא, כמו שכתוב על זונין שאומר: "לבי ולבך יודעים בעבודה זרה שאין בה ממש".
אם כן, הבעיה שלהם עם היהודים לא היתה בזה שלמישהו יש סדרה אחרת של אלים, מפני שהם הסתדרו טוב מאוד עם הצידונים, עם הפלשתים ועם כל האומות הקטנות שהיו בכל רחבי האימפריה, והיה זמן שהם שלטו מהודו עד סוריה. בכל מקום הם עשו איזשהן התאמות, והיו מוכנים לקבל כל מה שיש במקום. גם במצרים הם צרפו את הישן והחדש, זה הפך להיות חצי מצרי וחצי יווני וכולם היו מרוצים.
עקרונית, היוונים היו מוכנים להיות גם פה סובלנים, אבל ההיתקלות החמורה ביותר של היוונים היתה בכך שהם נתקלו בדת שבמהותה היא בלתי סובלנית.
אנטיוכוס 'שלנו' למד וגדל ברומא, וכיוון שהמדינה כבר היתה רקובה במשך כך וכך שנים, הוא ניסה לארגן מדינה קצת יותר יעילה, הוא ניסה לבנות איזשהי אחידות. לא היה לאנטיוכוס שום רצון להרוס את בית המקדש ורובא דרובא של ההרס עשו אנשים שלנו. אינני רוצה לקרוא ליהודים דאז בשמות של היום, אבל היו מתייוונים קיצוניים שעשו שם את השמחה, היו מתייוונים מתונים, והיו גם אז דתיים שפויים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/12/2004 10:09 לינק ישיר 

דתיים שפויים
מבלי להתערב בפוליטיקה, על-מנת להסביר מה קרה: הכהן הגדול היה אז בבחינת רב ראשי, והאמת היא, שהיה לו הרבה יותר כח מאשר רב ראשי פה בארץ, מפני שהוא היה גם השליט במדינה. עומד לו כהן-גדול שאיננו עוכר ישראל, אבל הוא טוען שלא צריך להיות קנאי, לא צריך להיות פנאטי, אפשר ללכת בדרך מתונה יותר. זו היתה ההתחלה. אחר-כך באו דתיים עוד יותר שפויים, כיוון שהשפיות הולכת ומתגברת עם הזמן, אך כל זאת מבלי רצון להיות עוכרי ישראל.
איך מסתכלים בעולם הרחב על הדתיים השפויים? בעצם, הדתי השפוי לא מאמין בשום דבר, אבל יש לו הרגלים מסוימים, ומוכנים לסלוח לו על ההרגלים, מפני שיודעים שהוא לא מתכוון לזה ברצינות. זאת היא ההנחה הבסיסית, שבגללה יש אליו סובלנות. כשרואים דתי שפוי אומרים: 'לבי ולבך יודעים שזה לא רציני, אלא מה? אתה רוצה להדליק נרות חנוכה בשביל הילדים? בסדר גמור, גם אני עושה את זה. אתה רוצה לעשות שבת בשביל הילדים? תעשה את זה, אבל שנינו יודעים שזה לא רציני'.
כוונת אנטיוכוס לא היתה לעקור את מהות ישראל, הוא לא רצה ולא יכול היה לעשות דבר כזה. למרות שאמרו את זה בבתי הספר, החשמונאים לא חשבו אז על מרד לאומי, הם לא חשבו לבנות מדינה עצמאית, ולא חשבו להשתחרר מעול המשעבד היווני. כמובן שאם הם היו יכולים לא לשלם למישהו מסים הם שמחו לעשות את זה, אבל תנועת השחרור הלאומית, היתה בראשם של אנשים אחרים.
היוונים נתקלו בדבר שהם בכלל לא קלטו. בעייתם לא היתה בכך שהוא לא מוכן להתנהג כמותם, אלא עם כך שהיהודי הוא בן אדם שכופר בכל מה שיש מסביב, ואומר: 'רק אני אומר אמת'. זה היה דבר שהם לא יכלו לסבול, לא באופן מחשבתי ולא באופן חברתי, ועל זה היתה המלחמה.
המלחמה לא היתה על כל מיני דברים חיצוניים; המלחמה לא היתה על שפה, וכמו שהקדמתי, ספרי המכבים נכתבו ביוונית. הענין היה בעצם העובדה שיש ליהודי מערכת עקרונות נוקשה ששוללת את כל מה שאנשים אחרים מאמינים בו, מסביב לזה היה הויכוח. הויכוח היה סביב הענין, שהיהודי כופר בעצם בכל מהות אחרת.
סיפר לי פעם יהודי אחד, שאביו היה איש תרבותי ובעל תשובה, אבל נשארה בו הרבה תרבות גרמנית. לאחר מלחמת העולם השניה הוא היה עוד במדי קצין גרמני, והלך לטייל ביחד עם ארוסתו מרוסיה. כשעברו בברלין על יד כנסיה אחת, ארוסתו ירקה, והוא חטף מזה זעזוע למשך שבעים השנים הבאות. הנקודה היא בדיוק אותה נקודה: בעצם, מה שהיווני דרש מהיהודי הוא: 'תהיה סובלני'. יש משהו בתוך הענין היהודי, שבמהות הוא בלתי סובלני. לא שאתה לא יכול לשמוע דעה אחרת, אלא שיש דברים שלא רק שאני לא מאמין בהם, אלא שאני כופר בעצם מהותם.
דורות אחרי המלחמה, אומר רבי יהודה הנשיא, שלא היה איש קטן, איש שבית ישראל נשען עליו : "לשון סורסי בארץ ישראל למה? או לשון עברי או לשון יווני". בעצם הוא אומר: אתה רוצה לדבר שפה זרה? למה לך לדבר באיזה ז'רגון בזוי, דבר יוונית! אני מתאר לעצמי שגם הוא קרא את כל הספרים, וגם הוא שמע דרשות על חנוכה, ובכל אופן הוא לא ידע שיש התנגדות לשפה היוונית. עוד בדורות ראשונים, ברשימת מקבלי המסורת; "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק" (אבות פ"א, ג'), זהו ממש שם בעברית צחה. הוא היה יהודי עם שם יווני, ושוב, הוא לא היה סתם אדם קטן, אלא תלמידו של שמעון הצדיק ושייך לשלשלת הקבלה שלנו.
מה זה אומר? הויכוח לא היה על שפה יוונית, לא היה ויכוח על המתמטיקה והגיאומטריה שלהם, ואחרי כל הדברים האלה, אפילו לא היה ויכוח על תרבות יוון. אינני רוצה להכנס לכל התיאוריות לעמקם, אבל שאול ליברמן כתב ספר שלם בו הוא מנסה להוכיח, שלא רק שחז"ל ידעו יוונית, כי זה פשוט בתוך הענין, אלא שחז"ל בזמן המשנה היו מעורים בתרבות היוונית, והם ידעו את התרבות הזו לעומקה.
במקומות שונים מופיע המושג 'ספרים חיצוניים', אך בודאי אין הכוונה לפסלם לגמרי. ספר בן סירא, למשל, כמו שהוא לפנינו, הוא ספר מלא יראת שמים, וכמה פעמים אף מצטטים אותו בגמרא. הבעיה היחידה שהיתה איתו היא, שנתנו לו יותר מדי כבוד בזה שהכניסו אותו לתנ"ך. אבל לא רק באלה לא היתה בעיה; אם מישהו יסתכל במשנה בידים (ידים ד', ו'), היא אומרת שספרי הומירוס אינם מטמאים את הידיים - היו אנשים עם ספרי הומירוס ולא אמרו להם לשרוף אותם. בפרק 'כל כתבי' במסכת שבת (קט"ז, א') כתוב על האוונגליונים וספרי המינים ששורפים אותם ואת אזכרותיהם, אבל אף אחד לא אמר לשרוף את הומירוס ואת כל מה שכתוב בו, למרות שבודאי לא חשבו שצריך לשבת ולעסוק בו ביגיעת הגוף וביגיעת הנפש.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/12/2004 10:09 לינק ישיר 

ייחודיות ללא יכולת פשרה
אני רוצה לחזור לבעיה. הבעיה לא היתה ויכוח מהותי על הפילוסופיה היוונית, אף על פי שהיו ויכוחים על הנקודה הזו. באופן כללי מאוד, הויכוח היה על כך, שכמה שיהודי רוצה להיות נחמד לבריות, הוא במהות בלתי סובלני. עם שהוא לא סובלני במהותו היה חידוש בעולם, ויפה לראות את תרגומו של הפסוק (מיכה ד', ה') "כל העמים ילכו איש בשם אלהיו" - ילכו לאבדון איש בשם אלהיו, זוהי תמצית הענין.
במובן מסוים, הויכוח של חנוכה הוא הויכוח הראשון על פלורליזם, העמידה מול תפיסה שאומרת: 'יש הרבה דרכים לאמת, יש הרבה אמיתות וכל אחד הוא חשוב לעצמו. אני במקרה מחזיק בנוסח זה - תבוא עלי ברכה, חברי אומר בדיוק ההפך - תבוא גם עליו ברכה, ואנחנו יכולים לשבת ביחד ואנחנו נסתדר'. באופן שטחי, זה נובע מכך שלאנשים לא איכפת לא מזה ולא מזה, וממילא הם יכולים לחיות בשלום. כשאדם לא מאמין באיזשהו דבר ויש לו חבר שגם הוא לא מאמין, אז יש להם דרך לחיות בשלום. ר' נחמן מברסלב כותב על המחלוקת, שעם כל החסרונות שיש במחלוקת, לפעמים מחלוקת מבטאת את האכפתיות של האנשים. כשלאנשים לא איכפת אז אין מחלוקות.
היה זמן שכאשר מישהו היה אומר בבית הכנסת 'ויצמח פורקניה' או 'ויקרב קץ משיחיה', היו קמות מהומות גדולות. בבתי הכנסת שלנו, אחד מתפלל ככה ואחד מתפלל ככה, וכולם חיים בשלום ובשלוה. זה לא נובע מכך שאיכשר דרי ואנשים נעשו מאירי עיניים, אלא שכל הענין נעשה כל כך לא חשוב, וממילא מה איכפת לי אם הוא אומר 'ויקרב קץ משיחיה' ולא 'ויקרב משיחיה'. במובן מסוים, חלק מהסובלנות הוא ענין של פיחות כללי בדברים, ומכח זה אני יכול להיות סובלני לכל מיני דברים, כיוון שכל זה הוא כסף קטן. כמו שכאשר היה הפיחות בארץ וכל אחד היה מיליונר, היה באמת אפשר לומר על חמש מאות שקל "ביני ובינך מה היא" (בראשית כ"ג, ט"ו).
בשלב ראשון נקודת הויכוח היתה מהו גבול הסובלנות. במדרש מופיעה השאלה, למה עשו קרא לאשתו יהודית, וזה מקביל למה שכתוב על מרדכי : למה נקרא שמו יהודי - מפני שכפר בעבודה זרה. בפשט הענין, המדרש בונה על חילופי אותיות ה' וח', וכוונתו היא, שהגדרתו של יהודי היא - יחודי. כל יהודי הוא יחודי, מכיוון שיש לו מהות יחודית ששוללת את כל שאר המהויות. זהו הויכוח ועל זה המחלוקת שלעולם איננה יכולה להיגמר בפשרה אמיתית.
יש לנו בעיה אמיתית בכל הדורות, ש"כשזו קמה זו נופלת" , כיוון שאין אפשרות לעשות פשרה גמורה. בעייתו של היהודי היא ביחידות, בעמידה על נקודה אחת, וזו נקודה מהותית בתפיסת עולמו, על אף שהיא עושה הרבה צרות.
היהודי איננו יכול לעסוק במסחר של קח ותן, הוא איננו יכול לוותר על אחוזים, כמו שאדם לא יכול לוותר על אחוזים תמורת חייו - או שהוא חי או שהוא מת, ובנקודה כזו הגמישות נעלמת, לא מפני שהוא לא רוצה אלא מפני שהוא לא יכול.
את אבותינו אז ניסו להעביר על דתם מתוך השקפת עולם שהיא במהותה אחרת; יש כל מיני אנשים שלא אוהבים חזיר, וגם בין הגויים יש כאלה שלא אוכלים חזיר מטעמים אסתטיים או מטעמים אחרים. ליוונים היתה הרגשה שמה שיש ליהודים נגד החזיר וזיאוס, זה לכל היותר סוג של עקשנות של אנשים לא מחונכים, אז הם ניסו ללחוץ קצת. מה עושים כאשר יש ילד קטן שלא רוצה לבלוע איזה מאכל? מנסים להאכיל אותו, וכשמאכילים אותו, זה לא כל כך שעומדים על העיקרון, כמו שרוצים שהילד יהיה בסדר, שיאכל הכל. זהו הבסיס לאי ההבנה, והוא זה שכל-כך משנה בענין הזה.
מי היו המתייוונים? בלי ספק הם כללו את כל המינים והסוגים: היו בהם מתייוונים מתונים ומתונים מאוד, היו מתייוונים קיצוניים ומתייוונים קיצוניים מאוד. בכל מקרה, כל הבעיה במתייוונים לא היתה בזה שהם זנחו את ה' ואת משיחו, אלא בזה שהם קבלו מעיקרא סולם ערכים אחר. המתייוון קבע לעצמו סולם ערכים גמיש, ואמנם בסולם הגמיש הזה הוא לא מחויב לצאת מדרך חייו היהודית הנוכחית, אבל הוא אומר: 'אמנם זוהי הדרך שבה אני הולך וכך נוח לי, אבל גבולותיו של הדבר הם כאלה וכאלה'.
הדבר דומה לאנשים שמעדיפים ללבוש בגד בצבע מסוים, וגם אם יש צבעים שהם לא סובלים, הם יודעים שקיים דבר כזה. אין סיבה שאני אשנה את ההרגלים שלי, את דרכי ואת מנהגי, מכיוון שאין כאן שום נקודה מעבר לבחירה שרירותית, או הרגלית, או מסורתית.
כל אחד שהיה לו מנהג מבית אבא או אמא, יודע שהשבת שלו צריכה ללכת עם מאכל מסוים, ולפעמים כשחסר לו המאכל הזה של שבת אז חסר לו איזשהו דבר בשבת, וכשהוא בא להתארח אצל מישהו שאין לו את המאכל הזה אז חסר לו משהו. אז מה? אז חסר לו אותו המאכל, אבל הוא יודע מה הגבולות של הענין: יכול להיות שהוא היה רוצה שהוא וביתו אחריו יאכלו את הגפילטע-פיש בדיוק ככה, אבל הוא יודע שזה מגיע רק עד גבול מסוים.
המתייוונים במהות, לפני שהם היו מרשיעי ברית, הם עשו דבר הרבה יותר בסיסי - הם עזבו את היחודי. הראשונים שהתחילו בגישה הזו לא היו עבריינים בפרהסיא או עוכרי ישראל בפרהסיא, הם היו בסך הכל אנשים טולרנטים, אנשים שהסובלנות שלהם היתה בשורש נפשם.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/12/2004 10:10 לינק ישיר 

ייהרג ואל יעבור
לפני שבאו החשמונאים, היהודים ישבו בארץ ישראל למעלה משלש מאות שנה תחת שלטון זר, ועד כמה שאנחנו יודעים, היה שקט על אף שלא היתה עצמאות וזה לא היה דבר מספיק חשוב כדי לעשות עליו מאבק וכדי לבנות מסביבו מרד. אם כן, מדוע החשמונאים ראו צורך למרוד? כל הקטטות המקומיות, גובה המסים וכד', הם דברים שאינם נוגעים בנקודת היחוד; ברגע שהדברים מגיעים לנקודת היחוד, מתחיל הענין של ייהרג ואל יעבור.
בענין ייהרג ואל יעבור, אומרת ההלכה כך : על כל התורה כולה אם אומרים לאדם לעבור, יעבור ואל ייהרג, חוץ מאשר על שלש העבירות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. יש מחלוקת במקרה שנהרג ולא עבר במקרה שהיה צריך לעבור; הרמב"ם סובר (יסוה"ת ה', א'), שאדם שמת במקום שהוא לא צריך הוא עבריין, והתוספות סובר , שאם אדם נוהג חסידות יתירה ומוסר נפשו למות במקום שהוא לא צריך, הוא לא נקרא עבריין. כל זה בזמנים פשוטים, אך כשיש גזרת שמד, אדם צריך למסור נפשו אפילו על ערקתא דמסאני (שרוך הנעל), וכפי שמוסבר, אין כאן ענין של מצוה אלא שמנהג ישראל ללכת עם שרוך כזה, וגויים הולכים עם שרוך אחר. בשעת השמד, אדם צריך למסור את נפשו ולמות בשביל לא להחליף את השרוך משרוך שחור לשרוך אדום.
מדוע? הנקודה היא שוב אותה נקודה. ברגע שאנחנו מדברים על העקרון, שם אין לנו שום גמישות. בשעת גזירת שמד עומדת השאלה היכן העקרון, ובעקרון, כל עיקר מהותנו הוא בזה שאנחנו לא יכולים להיות גמישים. הנקודה המרכזית היא, שיש אפשרות להתגמש בכל מיני הזדמנויות ובאופנים שונים, אבל ברגע שאני מדבר על העקרון אני לא יכול להיות גמיש. וברגע שאני בכל זאת גמיש, יצאתי מכל המהות היהודית.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/12/2004 10:11 לינק ישיר 

כאז כן עתה
אם נסכם את הענין, מאי חנוכה? חנוכה עומד על ההיתקלות עם העולם בו אנו חיים, עולם מודרני טולרנטי. העולם ההלניסטי היה מאוד דומה לעולם שלנו; אין בו ערכים גדולים, אין פה מלחמה של ערכים מול ערכים, אין מלחמה של יופי מול אמת, או של המדע מול התורה. זו היתה מלחמה הרבה יותר פשוטה, זו היתה מלחמה מול עולם כמו זה שאנו חיים בו.
הויכוח של חנוכה הוא בין תת-התרבות של העולם מסביב, לבין התרבות שלנו, שיכול להיות שלא היתה בשיאה גם אז. אינני יודע אם כל האנשים שהיו בזמן החשמונאים היו מצד עצמם ומצד מהותם גדולי הצדיקים, היו אולי דורות שהיו בהם צדיקים יותר גדולים ויותר תלמידי חכמים בדור. מי היו היהודים האלה? אולי הם היו יהודים פשוטים, אבל הם הבינו את הנקודה הזו, הם תפסו את עצמם ושאלו: לאיזו מין תרבות אני הולך?
העולם היווני דאז הוא כמו עולמה של הוליווד דהיום. מתי הויכוח מגיע לידי מיצוי? כאשר ישנם דברים שלמרות שכל התרבות מסביב היא כזו, אני לא יכול להיות שותף בהם. לא מדובר כאן על הדברים החיצוניים, שלובשים מכנסיים בצבע מסוים, או שמדברים בשפה אחרת. מדובר כאן על כך שאני לא יכול להיות שותף לאחת המסקנות המרכזיות של התרבות, והיא, שהעולם הוא פחות או יותר שווה בשווה, ומזה אני לא יכול לזוז. זהו הויכוח.
הויכוח הזה קיים גם בתקופה שלנו. הויכוח איננו האם מותר לי לאכול צ'ולנט או אסור לי לאכול צ'ולנט. לפני כמה שנים דברתי בפני אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואמרתי להם מה שאני אומר תמיד: אני חוגג את חנוכה כיוון שאני מפורסם בתור קנאי, פנאטי, שחור, אז מתאים לי לחגוג, שהרי בתמצית זהו חג של נטורי קרתא, אבל אינני יודע מדוע הם חוגגים.
איך התחיל המרד? לקחו בן אדם שנוהג כמו שאתם נוהגים ודקרו אותו! מילא אני שמח, אבל למה אתם שמחים על זה?! מה יש לכם לשמוח על זה שדקרו בן אדם שאוכל חזיר? הרי אתם בפרוש לא בעד זה. אתם בעד שישרפו את המסעדות שאוכלים בהם את בשר השקץ, העכבר והחזיר?! אם הייתי הולך עכשיו לעשות את זה, מה הייתם אומר עלי, חוץ מכך וכך שנים בבית סוהר?
החגיגה בחנוכה בנויה על ההנחה שיש דבר כזה שקוראים לו יהודי, שהמהות היהודית היא מהות שאני לא יכול להתפשר עליה, ואני מוכרח להסכים בתוכי שיש מהות שאיני יכול להתפשר עליה. אני חי בתוך עולם, שכמעט תמצית הרעיון שלו היא, שכל דבר ניתן למשא ולמתן, כל דבר ניתן למקח וממכר ולפשרה - כל הדברים, מתחילת הדברות עד סוף הדברות, הם ערכים יחסיים לא חשובים שההבדל ביניהם הוא רק עד כמה אני משלם. כאן נתקלו היוונים בציבור שהיה מיעוט קטן, כפי שההיסטוריונים חושבים, אבל יש לו ערכים עליהם הוא לא מתפשר. החשמונאים לא בטאו את הרוב היהודי בארץ ישראל, יש רק מחלוקת איזה מעוט הם היו, האם הם היו עשרה אחוזים או קצת יותר מזה, אך בכל מקרה הרוב הגדול היו כמו כעת.
גם אז, רוב האנשים לא היו מתייוונים, מקבלי תרבות יוון מתוך אמונה, כמו שכעת רוב האנשים אינם מקבלי תרבות מתוך אמונה. יש חלק מסוים של האנשים המקבלים את תפיסת העולם הזו כעיקרון; יש עולם גמיש. אנשים אחרים נעשים קלים וקלים שבקלים מפני שהם רואים שאחרים מתנהגים ככה, ולאט לאט יש לזה השפעה וה'שפיות' הזו חודרת גם לאנשים מאמינים. מהי פה ההגדרה של אדם שפוי? אני חושב שזו הגדרה גמורה של שגעון, ואני אפילו חושב שאני יודע איזה סוג של שגעון זה. ההגדרה של השפוי היא בערך כמו שאני מגדיר את כל היצורים חסרי החוליות: אין לו שום דבר שמכריח אותו ללכת לצד זה או אחר, אני מועך אותו ככה אז הוא הולך ככה. זו ההגדרה של שפוי - אדם שלא מאמין בשום דבר. הנושא של השפיות חודר והולך גם במוחותיהם של אחרים, שהם לא מתחילים בזה שהם זורקים את העולם שלהם, אבל לאט לאט הם מתחילים לקבל את התפיסה הזו: אני מכבד את דרכך, כבד גם אתה את דרכי.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/12/2004 10:13 לינק ישיר 

תמצית הענין
התמצית היא רק נקודה קטנה, והיא לא תלויה בשאלה אם אני זורק אבנים או לא זורק אבנים. עיקר הנקודה היא, שלמחלל שבת אני לא אומר: 'כבד את רגשותי הדתיים ואל תסע לידי בשבת', אלא אני אומר: 'כשאתה נוסע בשבת אתה עבריין'! כשאני אומר לו כך, זה לא משנה אם הוא נוסע לידי או לא, ההבדל ביניהם הוא רק שכאשר הוא נוסע לידי, חוץ מזה שהוא עבריין הוא גם גס-רוח. יכול להיות שלהיות עבריין וגס-רוח זה יותר גרוע מלהיות עבריין, ונראה שזה כך גם בהלכה; מי שמחלל שבת רק בין חילונים לא יקרא מחלל שבת בפרהסיא, וזו נפקא-מינה גדולה הלכה למעשה ממש. אולם גם לזה שלא נוסע לידי, אני קורא עבריין.
יכול להיות שאני אגיע למסקנה אופרטיבית, שמתתיהו החשמונאי יפה עשה בשעתו, אבל אני לא אעשה כמוהו ולא אזרוק אבנים על זה שמחלל שבת. השאלה העקרונית היא, האם אני בעדו או לא בעדו? השאלה היא שאלה מהותית: האם אני אומר למתתיהו: 'יפה עשית', או שאני אומר לו: 'זה היה מעשה פנאטי שלא ראוי היה לאדם מכובד בישראל לעשות אותו, אני מתבייש במעשיך הנלוזים'.
נניח שכיום היה קם מתתיהו באיזו פינה, אני בטוח שהיתה מודעה בעיתון של כל הדתיים השפויים כנגד המעשה. יכול להיות שגם אז היתה מודעה, רק שלא השאירו לנו אותה במשך אלפיים השנים שעברו. יכול להיות שהיתה מודעה עליה היה חתום הכהן הגדול וסגנו וכל ראשי הכהונה ועוד כמה אנשים, שכתבו: 'אנחנו מגנים בכל תוקף את המעשה הזה, ואנחנו חושבים שהוא מביא בושה ליהדות הדתית - זה מעשה של כמה פנאטים יוצאי דופן, לא צריכים ללמוד מהם ולא צריכים לקבל מהם שום דבר'. אם מישהו חושב שאני סתם כורך תקופה בתקופה, אני מציע לו לקחת ספר חשמונאים ולקרוא איך זה מתואר שם, ורואים, שמעבר לרקע ההיסטורי השונה, זהו התיאור הקיים.
על מה עומדת הנקודה? כשלב ראשון, לקחו מילה כמו 'חוזר בתשובה' ועשו ממנה מילה מעליבה, שאם מכנים כזה שם למישהו, הוא מיד אומר: 'אני? חס ושלום!' אם הוא דתי בודאי שלא, ואם הוא לא דתי, על אחת כמה וכמה לא. יש אפילו ישיבה בארצנו שהודיעה לכולם, שהיא, חלילה, לא רוצה לעשות חוזרים בתשובה. אולם, נוסף לזה שהתחילו לגנות את החוזר בתשובה וזו נהייתה מילה גסה, טבעו עמי הארצות שלנו מטבע לשון חדש - 'חוזר בשאלה'. ואני רוצה לומר, שזו בדיוק הנקודה: הבעיה היא לא אם מישהו חוזר בתשובה או לא חוזר בתשובה, הבעיה היא לאידך גיסא - הוא חוזר בשאלה? לא, הוא נהיה בעל עבירה!
סביב לזה אנחנו עושים את החנוכה, שזהו חג קשה ולא מודרני, למרות שכולם מקבלים אותו באהבה. אם מישהו יקח את ספר המכבים ויקרא אותו, הוא יראה, שבדיוק על זה מדובר. כל שאר הדברים הם דרשות בעלמא.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2004 00:20 לינק ישיר 

תודה.
דברי הרב מחדדים את המצב: לא זו בלבד שיש בעיה בחגיגת החנוכה ע"י מי שערכי החג זרים להם, (דתיים ושאינם דתיים), אלא שעצם חוסר הרצינות ביחס למשמעות החג עומדת במנוגד למהותו. במילים אחרות, מנקודת המבט של הערך המרכזי של החג, עדיפה החרמת החג על פני הנכונות הפלורליסטית לחוג אותו



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/12/2004 01:29 לינק ישיר 

עדיין לא הבנתי , אם היוונים היו סבלניים, מה היה איכפת להם שיש כת קטנה ועקשנית שלא מקבלת שום דבר אחר, וכי למישהו בארצות הברית איכפת מכת ה 'איימיש' , עם כל העקרונות "הבלתי מתפשרים " שלהם ?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/12/2004 11:46 לינק ישיר 

יצחקומר,

אם הבנתי נכון את דברי הרב שטיינזלץ, מי שלא היו סובלנים הם החשמונאים. הם לא שמרו את אי הסובלנות הזו לעצמם אלא יצאו למלחמה ב"שפויים" של זמנם, הם המתייוונים.

אין לי מושג אם הפרשנות ההסטורית שלו לאירועים היא נכונה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2004 12:16 לינק ישיר 

מימוני,

קבל נא תיקון עובדתי קטן.

1. ספר מקבים (חשמונאים) א' נכתב במקורו בעברית, והמקור העברי אבד. [חשוב לדעת שיש בו דברים הנוגדים את ההלכה המקובלת בידינו.]

2. ספר מקבים (חשמונאים) ב' נכתב במקור בשפה היוונית כקיצור מספר גדול בן חמישה חלקים. הספר הגדול נכתב על ידי יסון איש קוריני (קירינאיקה שבצפון אפריקה) כמובא בספר חשמונאים ב', סוף פרק ב'. מתוך כתיבתו נראה כי יסון היה יהודי מאמין וירא שמים ובעל השכלה יוונית רחבה. את השכלתו הוא ניצל כדי לכתוב חיבור על עלילותיו של יהודה המקבי כבסיס היסטורי-מוסרי של ימי החנוכה ושל יום ניקנור. הוא הדגיש בכתיבתו הסיפרותית את גמול ה' לרעים ולטובים (אברהם כהנא הספרים החיצוניים, כרך ב' הוצאת מסדה, תל-אביב 1956, עמ' פ"ה-צ"ב), אך כלל בה גם גוזמאות ומעשיות המקובלות בז'אנר הכתיבה היוונית. לדעת כהנא (שם עמ' פ"ה) "הוא היה כמעט בן התקופה של ראשוני החשמונאים".


ר"מ



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/12/2004 12:31 לינק ישיר 

.


יצחקומר:

מזכרוני הדולף אני דולה כרגע:


באופן כללי, היוונים היו סובלניים. באופן עקרוני בלבד.

מסיונריות תרבותית הלניסטית היתה קיימת, כפי דחכמת האורקל הופצה, וכפי שנעשו "האחדות" בין פנתיאונים שונים של אלים (מילקרת' עם הרקולס, וכו').

אנטיוכוס אפיפאנס חטף השפלה גדולה מהרומאים בדרכו לאלכסנדריה, השליח הרומי השפילו בפומבי, ודרש ממנו לסיים את מסע המלחמה בטרם התחיל. בדרכו חזרה, "פיצה" את עצמו על הוצאות המלחמה באמצעות זהב מבית המקדש בירושלים.

זה חלק א'.

חלק ב' הוא כי נוצר הצורך באיחוד השורות בממלכה הסלווקית, ומן דהו הגיע למסקנה כי גם האחדה תרבותית (כור היתוך סלווקי? ) תסייע בביצור העוצמה הפנימית.

אם כך, יש להכניס גם את תושבי יהודה תחת כנפי התרבות המתקדמת, לארגן את הפוליס של ירושלים, וכו'.

וכאן, בנוסף ללחץ הכלכלי ולהתמרמרות על התנהלות הצבא הסלווקי בדרכו בתוך הארץ, הגיע המכה בפטיש - העימות התרבותי-דתי.


עימות כזה היה קיים תמיד ברקע. היוונים, שקידשו את שלמות הגוף, ראו בברית המילה מנהג ברברי ביותר, בערך באותה המידה בה אנו רואים מילת נשים בדרום סודן.


כמו אצל סובלניים רבים, הסובלנות היתה מוגבלת ומותנית תרבות.









דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2004 12:34 לינק ישיר 

מואדיב (ושאר חכמי הפורום),
האם ידוע על מלחמות דת\תרבות בין היוונים לבין עמים אחרים תחת שליטתם?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/12/2004 14:05 לינק ישיר 

אמנם לא קראת את כל הנאמר לעיל, אבל הערה אחת קטנה: ההלניזם וההתיוונות היו מאוד חזקים בארץ ישראל עוד לפני פרוץ מרד החשמונאים, כך למשל היו כהנים גדולים מתיוונים כגון יאסון ומנלאוס (שבזמנו פרץ המרד), וכן משפחת בני טוביה המפורסמת.

כאמור,דבר זה כשלעצמו לא גרם לפריצת המרד. מה שכן גרם לו היו גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפנס (או: אפימנס...) על היהודים, הווה אומר עונש מוות למי שיקיים את מצוות התורה ובעיקר ישמור שבת, ימול את בניו וכו'. אנשים הוצאו להורג על לא עוול בכפם, וזאת אך ורק משום שהם רצו לשמור ולקיים את מסורת אבותיהם.

סבורני שגם לפי הקריטריונים החילוניים הפלורליסטיים דהיום, דבר זה בהחלט מהווה עילה מוצדקת למרד ואף למרד אלים כאשר לא קיימת אפשרות אחרת. וכדבריו של יוסי שריד: "הקם לשלול את זכויותיך, השקם לשלול את זכויותיו" (וכמובן לא שאני מסכים להקשר שבו הדבר נאמר)




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/12/2004 14:50 לינק ישיר 

רב צעיר,
במחקר קיימת מחלוקת האם הגזרות קדמו למרד או המרד קיים לגזרות. מעבר לכך, היו גורמים נוספים, כגון המתיחות המתמדת בין הערים ההלניסטיות לבין הישובים היהודיים (בפרט על רקע זכויות היתר שנתן הממשל הסלבקי לערים ההלניסטיות), מתחים בין תושבי הכפרים לבין תושבי הערים (גם על רקע דתי-תרבותי של נטיית תושבי הערים להתיוונות וגם על רקע כלכלי) ועוד.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/12/2004 16:05 לינק ישיר 



גם וגם

האם אתה בטוח שיש דעה שכזו ? למיטב זכרוני בכל ספרות ההיסטוריה שקראתי (ואני מדבר כמובן על ספרות חילונית) לא נתקלתי בדעה שהמרד קדם לגזירות השמד. מה עוד שלפי המקורות ההיסטוריים של אותה תקופה, היינו ספר מקבים, הגזירות קדמו למרד. כמובן שהיסטוריונים יכולים תמיד לטעון שכל המקורות הקדומים הינם שקריים ושההפך הוא הנכון, על דרך של "אפכא מתסברא" מחקרי, שההיסטוריונים כל כך אוהבים לעשות. ברם אשמח מאוד לקבל הפניות לדעה זו.

עד כמה שידוע לי הסיבות שגרמו לגזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס היו:
א. הוא היה יוצא דופן בעולם ההלינסטי בכך שרצה להפיץ את התרבות ההלינסטית בקרב העמים שכבש. מן הראוי לציין את הכינוי שלו הוא זכה כבר בחייו: "אפימנס", כלומר "המשוגע".

ב. הוא כעס על הריגתו של אחיו של מנלאוס על ידי אנשי ירושלים וראה בכך מרידה במלכות (למרות שזקני ירושלים באו לפייסו).

ג. הוא שמר טינה ליהודים ששמחו בטרם עת על מותו כביכול במלחמה נגד בית תלמי.

ד. הוא היה ממורמר מחוסר יכולתו לכבוש את מצריים כאשר כבר היה קרוב לשעריה של אלכסנדריה, ונאלץ לשוב חזרה בעקבות איומם של הרומאים (שכמובן שלא מטוב לבם עשו זאת, אלא מתוך רצונם לשמור על מאזן כוחות ולא לתת לסלווקים להפוך למעצמת על). את מרמורו וכל כעסיו על העם היהודי הוא הביא לידי ביטוי בגזירות השמד שהיו אמורות למחוק את יהודה.



תוקן על ידי - רב_צעיר - 05/12/2004 16:09:43



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הרב שטיינזלץ על חנוכה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.