בית פורומים עצור כאן חושבים

רות: הרומן, המגילה והלקח

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-11/6/2005 23:46 לינק ישיר 
רות: הרומן, המגילה והלקח


רות: הרומן, המגילה והלקח

רות. סיפור יפה ורומנטי, נופים פסטורליים, ריח חציר והרבה מתח מיני באוויר.

מה מכל זה חיוני לדורות הבאים? מה בכל הסיפור הזה תקדימי, חד פעמי והזדמנות שלא תחזור?

כשדפדפתי בפרשנים, נעור בי הרושם שמדובר בגרסא נושנה של "החטא ועונשו", או אם תרצו: "המעשה הטוב ושכרו".

אם הבנתי נכון זה הולך בערך כך:

אלימלך הרבני הנגיד, עייף מהתוהו ובוהו הפוליטי בסביבתו, ומאוירת הרעב השוררת בארצו זבת הדבש והחלב. בד בבד הוא חווה דחק ממשי מכיוונם של בני המעמדות הסוציו אקונומיים נמוכים, אשר מאיימים על הונו.
אלימלך קם אפוא ועוקר עם משפחתו הקטנה לשדה מואב הסמוכה.

א-לוהיהם המעניש של הפרשנים רואה התנתקות זו בחומרה וגוזר את דינו למיתה.

בניו הצדיקים מנצלים שעת כושר שבסביבת מגורים לא מוכרת, ונוטלים לעצמם נשים מקומיות כאוות נפשם..

א-לוהים בשמים יושב ורואה, וידו הנוקמת מוצאת גם אותם.

שלוש אלמנות נותרות לבדן בשדה מואב, עטופות יגון, אבל ובדידות. בין העבר, לבין כל אחת מהן, תהום. תהום של ניכור, תהום של הדרה חברתית.
ההווה עני ורעב, והעתיד לוט כדרכו בערפל.
בין השלושה מתפתחת תלות קיומית, סימביוטית משהו.
אפס, לשלושתן ברור שככה לא ניתן להמשיך.

אנשים בגיל הביניים נוטים לרכך עמדות כלפי עברם.
זה מה שקורה גם לנעמי המבוגרת והרעבה.
שמועה מגיעה לאוזניה כי יש לחם בבית-לחם, ונעמי מחליטה על שיבה לשורשים.

עבור שתי ה"כלות" קשה הפרידה, אולם עבור רות היא פשוט בלתי אפשרית. כביכול הותירה אחריה אדמה חרוכה, ולבד מיחסיה עם נעמי, לא נותר לה דבר.

רות צולחת אפוא ללא קושי את המשוכות הדתיות שהניחה בדרכה נעמי וחוברת אליה ל"מסע שורשים" בארץ הקודש. מסע, ההופך עד מהרה למסע השפלות מחפיר.

כעת הן רעבות לבדן בבית לחם.

רותי מתגייסת ללקט חיטין מנפולת הקוצרים, למען ביסוסו של המשק המשותף, ונעמי "מסדרת" לה שידוך: ברנש גיבור חיל בשם בועז, דודן בעלה המת של נעמי, שביום הגעתן לבית לחם הוביל את אשתו לקבורה.

נעמי, כמדריכת כלות מדופלמת, מסבירה לרות הכול ומהתחלה: איך להתחיל עם בועז וכיצד לחזר אחריו, היכן לארוב לו וכיצד "להדליק" אותו. יעני הרומן שהיה לה עם מחלון לא נחשב..

בועז, שכבר הספיק להכירה בשדה, ואף גמל עימה טובה, אכן נידלק. אולם הוא מבקש תחילה לסגור זאת עם הסביבה.

במעמד זקני העיר, מציע בועז למתחרהו, "הגואל" הפוטנציאלי, עסקה בנוסח "הכול, או לא כלום":
גאולת קרקע פלוס נישואין. הוי אומר גאולת אדמה שהייתה שייכת בעבר לאלימלך, ונישואין ל"כלתו" המואביה. עסקה בלתי אפשרית מנקודת הראות התורנית השוללת נישואין לבן זוג מואבי, הגם שהתגייר.

"הגואל", כצפוי, מוותר על ההצעה, ובועז ממהר לרשום בעלות על הוויתור באמצעות "קניין חליפין", ובתוך כך הוא מקבל את אישורם של זקני העיר לפרשנות המתחדשת: "מואבי –ולא מואבית". מואבי, לא יבוא אמנם בקהל השם, אולם מואבית תבוא גם תבוא!..

בשלב זה, "הגואל" מתואר כ"טועה", מה שמכונה במקומותינו דה-לגיטימציה של היריב, והכול מריעים לבועז גיבור החיל שניאות להקים שם ושארית לדודנו הפוחח, והודות למעשה נאצל זה יזכה העולם להופעתו של נעים זמירות ישראל.

נ.ב. בביהכנ"ס לדרמן ותואמיו מברכים בעת קריאת המגילה הנ"ל: אקב"ו על מקרא מגילה + שהחיינו.




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/6/2005 23:52 לינק ישיר 

יערה,
תנ"ך בגובה עיניים, במיטבו!


מיכי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/6/2005 00:34 לינק ישיר 

א. אנסה להתעלם מהסגנון הציני של יערה. ומשיטת ההתעלמות מטענות רציניות בגלל סגנון ציני של מיכי.
ב. חז"ל למדו אותנו שאין הרבה תורה והלכה במגילת רות אל "רק" גמילות חסדים "רק" יחס אמיתי של חסד צרוף!!
נערה אלמנה שעוזבת את כל משפחתה וחייה כדי להשאיר עם החותנת הענייה שלה לא בוחרת באפשרות הטובה שלה בחיים אלא מוותרת למען משהו חשוב יותר.
כאשר כל בית לחם מכנה את רות: מואביה! נערה מואביה! יש אדם אחד שקורא לה אחרת מראש:'בתי'. חסד!!
כאשר אף אחד לא מתייחס בצורה ראויה לאותה נערה מואביה יש אחד שמכיר בה ונותן לה לחם לאכול. חסד!!
נערה שמשאירה לחמותה הזקנה אוכל ממעט מה שיש לה איננה סתם נערה. חסד!!
הויכוח בין הגואל לבועז מחייב עיון מחודש ורציני. הגואל מוכן לקחת את השדה של המשפחה [כמובן שבועז מציע את העיסקה מראש כאילו השאלה הינה השדה! ועל כך עונה הגואל "אנכי אגאל". ורק שמתברר המחיר של העיסקה הקמת שם המת על נחלתו וייבומה של רות, לא מוכן הגואל להכתים את שם משפחתו בנערה מואביה רעבה ללחם ומוותר על העיסקה. ובועז מוכן להתחתן עם הנערה [שמראש לא היתה בעיניו אף פעם מואביה, בניגוד לאנשי בית לחם] ולהקים שם המת על נחלתו.

הערה נוספת שלא מוכחת חזק בסיפור אבל יש בה כדי להוסף אולי נופח של חסד אמת: מה היה עם שדות משפחת אלימלך מהרגע שרות ונעמי חזרו ממואב עד רגע המכירה בעיסקה בין הגואל לבועז שמופיעה במגילה? האם השדות עמדו נטושים? האם מישהו עבד בהם?
נראה לי שהגואל שהיה קרוב המשפחה הקרוב ביותר למשפחת אלימלך היה גם הקרוב ביותר לשדותיהם אחרי שירדו מהארץ ולא רחוק בעיני שהמצב האמיתי הינו שאותו גואל אוכל את שדותיהם של רות ונעמי הרעבות ללחם. הוא לא מוכן להכתים את שם משפחתו ולייבם את רות ובכך למנוע ממנה ומנעמי רעב לפת לחם. ובועז מכריח אותו לבחור או לדאוג לשדות ולנשים הרעבות או לעזוב את השדות ולתת לי לדאוג הן לנעמי ולרות והן לשדות שלהן.
ובדבר זכות הזרע שגלגל ריבונו של עולם ממשפחה זו עד דוד המלך כבר למדונו חז"ל: כל אחד עוסק בשקו ותעניתו והקב"ה עוסק בבורא אורו של משיח.
חובה עלינו ללמוד מעט מהחסד שמגילה והקב"ה יתעסק מתוך החסד שלנו בזכות שניתנת לאנשי חסד



"הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור"



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/6/2005 11:11 לינק ישיר 

מיכי .

זה לא תנ"ך בגובה העיניים - זה תנ"ך בגובה הרגליים .

אלי_פין

וזה - לעלוני בית הכנסת !! יש שם עוד כמה דרשות מסוג זה .

יערה .

מה יש לך נגד הברכה על מקרא מגילה. - האם מגילת אסתר נראית לך יותר ראויה לברכה ? האם לא כל עם ישראל ( חרדים, דתיים, מסורתיים, רפורמים ) מברך על קריאת מגילת אסתר?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/6/2005 13:17 לינק ישיר 

יערה , < מרוב פירושים ועטיפות לא רואים הסיפור הפשוט > .




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/6/2005 13:34 לינק ישיר 



תוקן על ידי - דובדבנים - 12/06/2005 13:35:42



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-12/6/2005 13:40 לינק ישיר 

בספר ויקרא פרק כ"ג מסיימת התורה את פרשיית חג הקציר בחזרה על הציווי של מתנות לעניים: פאה, לקט שכחה.
בספר דברים פרק ט"ז מסיימת התורה את הציווי על חג שבועות בחובת השמחה עם העני הגר היתום וחותמת בפסוק: "וזכרתה כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה".
מה ראתה התורה צורך לפרט יחס לעני וליתום דווקא בצמידות לחג שבועות?
זמן הקציר בעולם חקלאי הינו תחילת חיי הרווחה של השנה החדשה יש תבואה חדשה יש ממה לחיות לא צריך להסתמך על שנה שעברה.
אך מה עם מי שאין לו האם יש משמעות לקציר ללא מתנות לעניים האם יש משמעות לחגוגו את שבועות ללא היתום הגר והאלמנה?
לדעת התורה לא ולא!!!
ןהנה משפחה אמידה יורדת מכסיה חוזרת לארץ אחרי תקופת גלות אמא זקנה וגיורת אלמנה - ואין להם מה לאכול!
כל בית לחם מתייחסת לנערה כמואביה [היחס לגרים תמיד בעייתי] ומתברר שלמרות שיש להם שדות אין להם לחם עד שמגיע המפגש עם בועז והוא קורא לה בתי ולא מואביה ושמח במעשיה ולא מתעלל בה. ומכבד את העניים בשדה שלו.

היחס הזה הינו הבסיס של התורה לחג השבועות וזהו הבסיס למגילת רות.

ולסיום האם מישהו ממשפחה מבוססת וצדיקה היום בבית לחם בבני ברק או בירושלים יהיה מוכן להתחתן עם גיורת אלמנה שאין לה כלום מבחינה כלכלית ומשפחתית? האם זהו דרש לעלוני בית כנסת או שאלה חברתית נוקבת ביחס שלנו לגרים ולעניים???
האם זוהי שאלה חברתית קפיטלסטית או שאלה דתית שתלויה בזכרון יציאת מצרים??




הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור"



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/6/2005 14:40 לינק ישיר 

אליכין -

----------

ועוד קריאה דרשנית (שלי) במגילת רות:

במרכזה של מגילת רות עומדת מערכת יחסים יוצאת דופן בין שתי נשים: רות ונעמי. הן אינן שוות מעמד בסיפור – אחת מבוגרת, השניה צעירה; אחת יהודיה, בת בית במרחב הסיפורי והשניה נכריה. למרות אלה, מערכת היחסים הנבנית ביניהן אינה מבוססת על יחסי כוחות, בעלות או קניין. הפסוקים המתארים את התקשרותן זו לזו מרגשים ועדינים: "… כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר."

הנביא יחזקאל מתאר את הקשרים בין ישראל וא-להים כקשר בין אב מאמץ לבתו, ההופך עם התבגרותה המינית, לקשר של נישואין בין אשה בוגדנית לבעלה הקנאי. תיקון הקשר הזה ייעשה, לדעת יחזקאל, ע"י החזרת האשה אל מקומה הראשוני כנחותה ונשלטת, המקבלת על עצמה בשתיקה ובהכנעה את עול אביה-בעלה: "והקימותי אני את בריתי אתך וידעת כי אני ה'. למען תזכרי ובשת ולא יהיה לך עוד פתחון פה מפני כלמתך בכפרי לך לכל אשר עשית נאם אדני ה'." בין בני הזוג נכרתת אמנם ברית מחודשת ומתוקנת, אך היא מבוססת על אותו מערך כוחות עליו נבנו יחסיהם הכושלים מלכתחילה.
גם הנביא הושע משתמש במערכת יחסים זוגית בין בעל ואשתו כמראה לשקף בה את יחסי א-להים וישראל - האשה הזונה בוגדת ללא הפסק בבעלה הקנאי. אולם הושע שונה מיחזקאל. החידוש המשמעותי שלו טמון בהבנה פסיכולוגית מרתקת: זוגיות שבורה לא תתוקן ע"י שינוי באחד מבני הזוג בלבד, תיקון של מערכת יחסים מעורערת ייתכן רק ע"י עבודה משותפת והשתנות של כל המעורבים בה. לכן הוא מתאר את הנישואין המחודשים בין בני הזוג כבנויים על בסיס שונה בתכלית מאלה הראשונים: לא עוד יחסים של כוח, עליונות ושליטה, לא עוד "בעל", מעתה – "איש": "והיה ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי." תיקון כזה של המערכת הזוגית, בין במישור האישי (הושע ואשתו) ובין במישור הדתי (א-להים וישראל), מובילים ע"פ הושע לתיקון העולם במשמעות קוסמית כמעט: "והסִרֹתי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם. וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח." כאשר ייעלם מושג הבעלות מן השפה, ייעלם עימו אי השוויון בעולם כולו.

היחסים בין רות ונעמי מבטאים גם הם, אולי, אפשרות כזו של תיקון העולם: שתי נשים בנות לאומים שונים, ממעמדות שונים, כורתות ביניהן קשר שיש בו מחויבות הדדית, חברות עמוקה ושיתוף פעולה שבו כל אחת תורמת את קולה למען השירה ההרמונית.
דבריה של רות לנעמי: "עמך עמי ואלהיך אלהי" , מזכירים את דברי הנחמה של א-להים בפי הושע: "ורִחמתי את לא רֻחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה והוא יאמר אלהי."
התקשרוּת שבבסיסה אהבה ולא כוח, אישוּת ולא בעלות, שותפוּת ולא קניין, כפי שמציע הושע וכפי שמציעות רות ונעמי, היא, אולי, תיקון ראשון בדרך לתיקון העולם.
[נכתב לזכרה של רזי שינפלד, לבית וינשל שנרצחה באכזריות ע"י בעלה]






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/6/2005 00:11 לינק ישיר 

יערה.

נפלא. (ואל תתבייש מפני המלעיגים ,שאת עצמם מלעיגים)



הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/6/2005 03:04 לינק ישיר 

אמשלום,
איני יודע מה מקסים כל כך במשפט אשר תלכי אלך..... באשר תמותי אמות ושם אקבר . למעט הלהט הדתי –שעוד מעט אדון בו, הרי שהוא משפט עצוב של ילדה עצובה. "אין לי זהות יותר" היא אומרת לנעמי, "או שתבראי לי זהות, או שאמות ואקבר".אין הדדיות ואין שוויון בין שני הנשים. יש את נעמי- בעלת הבית, ויש את רות נערה צייתנית עם דימוי עצמי של שפחה "..ותאמר אמצא חן בעיניך אדוני...וכי דיברת על לב שפחתך...". נעמי אומרת לה מה לעשות, איפה ללקט, עם מי להתחתן, היא לא שואלת את דעתה בכלל. ורות, הכנועה, עושה כדבריה .
גם כשהיא יולדת בן, השכנות מברכות את נעמי לא אותה. היא לא קיימת. "ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל...והיה לך למשיב נפש.." ובהמשך , " ותקראנה לו השכנות שם לאמר ילד בן לנעמי ותקראנה שמו עובד.." רות ילדה בן, 'השכנות' נותנות לו שם, ושמחות בשמחת נעמי "בן ילד לנעמי" לא לרות. רות היא רק הפונדקית. רק אצל בועז בפסוק י"א אני מוצא שהוא מתייחס אל רות כמישהו עצמאי. " ועתה בתי אל תראי כל אשר תאמרי אעשה לך כי יודע כל שער עמי כי אשת חיל את" איני יודע אם כוונתו אשתו של 'גיבור החיל' מתחילת הסיפור או אשת חיל כשלעצמה, מכל מקום הוא אומר לה מעתה אני אעשה מה שאת רוצה, ולא את את רצונם של אחרים.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/6/2005 03:14 לינק ישיר 

אמשלום

כן, גם אני ראיתי ושמתי לב לנקודות שציינת,

האהבה באה מתוך שויון ולא מתוך עליונות של אחד על השני.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-14/6/2005 07:02 לינק ישיר 

יצחק קומר,

אני מבינה מאוד את דבריך, ויש בהם לא מעט צדק, ובכ"ז, יש במגילת רות שבירה של הקונבנציה הסיפורית-מציאותית המקראית (גם אם לא מספקת, לטעמך או לטעמי): נסה לרגע להשוות את הסיפור של רות ונעמי עם זה של יהודה ותמר.
הרי יש כאן דמיון גדול בין שני הסיפורים (מבחינה ספרותית, לכל הפחות): יהודה ונעמי הם "ראשי המשפחה" (החם/ה), שאמורים ע"פ החוק לדאוג להשיא את כלתם לבן אחר. יהודה מגלה את ליבו שהוא מפחד לעשות זאת כי שני בניו מתו (גם שני בניה של נעמי מתו...), ואילו נעמי מתנצלת מעומק ליבה על כי אין לה עוד בנים ולעולם לא יהיו. יהודה שולח את תמר אל בית אביה, בבושת פנים. נעמי מנסה לשלח את רות (וערפה), אך היא אינה מוכנה לשילוח, ונעמי מקבלת את נוכחותה ואת האחריות על עתידה - היא תחפש לה חתן ומישהו שיוליד לה בן. הילד, בשני המקרים, הוא הילד של "ראש המשפחה" - במגילת רות הוא נקרא אחרי נעמי, ובבראשית ל"ח הוא נקרא אחרי יהודה. ההבדל הוא, שבמגילת רות, הילד אכן "נוצר" משיתוף פעולה בין שתי האמהות שלו, ולנעמי ("ראש המשפחה") היה חלק גדול בו. בבראשית ל"ח, לעומת זאת - יהודה לא היה מודע כלל ליצירת הילד, ותמר נאלצה לרמות אותו בכדי להשיג ממנו זרע, ובנוסף - הוא היה מוכן להורגה ואת הילד אשר ברחמה. כלומר - ייחוס בניה של תמר ליהודה, מוצדקת (ע"פ ההגיון הבריא והפשוט, או ע"פ המוסר הבריא והפשוט, או סתם ע"פ מה שמגילת רות מנסה לומר לנו על סיפור יהודה ותמר) פחות מייחוס בנה של רות לנעמי.
אם תוסיף לכל אלה את הברכה שמבורכת רות בסוף המגילה, ובה נזכרת תמר במפורש, תוכל להבין אולי את הסיפור כולו, כמעין תיקון של בראשית ל"ח.
ולגבי מחיקת הזהות של רות - זה נושא חשוב מאוד, וקשור קשר הדוק למה שמצופה ממי שמתגייר, למשל - "כתינוק שנולד", וממי שמתחתנת - קבלת שם המשפחה של האיש, שיש בו שמץ של מחיקת הזהות המשפחתית וה"ביולוגית". מכיוון שמגילת רות עוסקת בשני הנושאים הללו (גיור והצטרפות אל העם היהודי מחד, ונישואין וקשרי משפחה מאידך), בהחלט יש מקום לדון בדבריך אלה (אבל זמני קצר עכשיו, לצערי...).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/6/2005 09:18 לינק ישיר 

אמשלום,
מקוצר הזמן, רק הערה קצרה: לדעתי, המקביל ליהודה במגילת רות הוא בעז, ולא נעמי. הוא גם זה שיכול לתקן, כיון שהוא צאצא שלו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/6/2005 09:33 לינק ישיר 

גו"ג,

מבחינת החוק המקראי, אתה בודאי צודק. מבחינת ההשוואה הסיפורית, לענ"ד, טעות בידך. נעמי ויהודה שניהם "ראשי המשפחה", שניהם אב/אם הבנים המתים ושניהם ה"מיבמים" בסופו של דבר. כמובן, שנעמי אינה יכולה ליבם את רות (בעיה קלה של מגדר...), אבל הבן הנולד נקרא על שמה ומיוחס לה, בדיוק כמו במקרה של ייבום. בדיוק כמו במקרה של יהודה.
במקרה הזה, ברור כי ההשוואה בין מערכות היחסים המשפחתיות, היא לטובת זו של משפחת רות ונעמי.

לגבי דמותו וערכו של בעז, אחזור על דבריו החכמים והנאים של אליכין - הוא גומל חסד עם אשה עניה, אלמנה ונכריה, ומקפיד שנעריו יקיימו כלפיה את מצוות התורה (לקט וכו'). במובן הזה, הוא בהחלט גיבור בסיפור, וגם הוא מצוין בו לברכה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/6/2005 10:09 לינק ישיר 

אמשלום,
שוב בקצרה: לא רק מבחינת החוק המקראי אלא גם מבחינת הספור, בעז הוא לא רק איזה איש נחמד שנותן לבחורות יפות ללקט בשדה שלו, אלא הוא "גואל", הוא זה שמשנה את מעמדה של רות מנערה זרה ההולכת אחרי הקוצרים עם שאר הנערות העניות ונתונה להתנכלויות מצד הקוצרים לאשה בעלת מעמד ואם למלך. הוא זה שמוכן "להקים שם המת על נחלתו" גם כשהגואל הקרוב יותר אינו מעונין בכך (ואף מבצע טקס חליצה!). תפקידה של נעמי הוא בעיקר לתכנן מאחרי הקלעים, והיא גיבורה משנית בספור. שימי לב: נעמי מכרה את שדהו של אלימלך, ואילו בעז גואל אותו. יותר מזה: הברכה של השכנים לבעז מקשרת ישירות את תמר ויהודה אליו ואל רות. אולי אפשר לראות כאן שני מהלכים מקבילים: הגברים מיחסים את הילד לבעז, והנשים - לנעמי. אגב, בברכת הנשים מוצג בעז כגואל של נעמי.

לענין הקמת השם, רק אתמול שמתי לב לראשונה לדבר מפליא, שסותר, במדה מסוימת, לא רק את ההקבלה למעשה תמר ויהודה אלא גם את ההתרחשות הפנימית במגילה: הילד מיוחס, בסופו של דבר, לבעז - לא לנעמי, לא לרות, גם לא למחלון או אלימלך! פסוקי הסיום של המגילה מבהירים חד משמעית: בעז, ולא מחלון, הוא זה שהוליד את דוד. בכך נסתר המהלך של "הקמת שם המת על נחלתו" - תמוה למדי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/6/2005 12:18 לינק ישיר 

משהו על "המסירות נפש" של רות.
אני יודע שמקובל לראות את רות כסמל של גיורת מתוך מסירות נפש. אבל מה אעשה ואני קצת סקפטי בקשר למניעים שלה.
משפחת נעמי הייתה על פי המקרא ועל פי חז"ל משפחה מתבוללת. הם היו עשירים ובעלי מעמד, ומשהחל הרעב בארץ זנחו את אחיהם והלכו לשדה מואב. הם נשאו להם נשים נוכריות וקשה לדעת איזה מהסממנים היהודים – אם בכלל- הם נהגו בחייהם. זו הדוגמא שפגשה רות. זאת המשפחה "היהודית" שרות הכירה. ואם לא די בכל אלה א-לוהי היהודים העניש את כל המשפחה ודן את הגברים למוות. מה יכל להלהיב את רות? איזה יהדות היא ראתה בכלל? למה ולמה שתמסור את נפשה ? , האין פשטות הסיפור מלמדת שרות היתה קצת עייפה \ מפונקת \ חסרת יוזמה, היא אמרה לנעמי, שוויגר לעיבין, אין לי כוח להתחיל הכל מחדש, אני באה איתך לכל מקום מה שתעשי עם עצמך תעשי איתי. אני יודעת שלא תזניחי אותי. כפי שאכן היה בסופו של דבר.

< מה עוד שכל ההתנהלות שלה בהמשך מלמדת שהיא הייתה ילדה חסרת אונים >



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > רות: הרומן, המגילה והלקח
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.