בית פורומים עצור כאן חושבים

תלתא דפורענותא, שבע דנחמתא... ואנחנו

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-14/7/2002 18:23 לינק ישיר 
תלתא דפורענותא, שבע דנחמתא... ואנחנו

שלום חברים,

בתור מי שאחראית פה בפורום על ענייני החוויה הדתית (אולי אפשר לקרוא לזה מש"קית חוויה) (-:
רציתי לפתוח לדיון שאלה מרתקת (לענ"ד) ולבקש את ההתייחסויות שלכם.

אנחנו עומדים כעת אחרי שבת חזון ומעט לפני תשעה באב, בשבת הקרובה נציין את שבת נחמו שתוביל לשבעת השבועות שבהן נקראות נבואות נחמה.

רציתי לשאול מהי העמדה שלכם לגבי מחזור של פורענות ונחמה במעגל השנה העברית?
כוונתי פחות לעמדה לגבי המנהגים השונים שהפכו להלכה ומהי העמדה המושכלת והרציונלית שלכם ויותר לגבי עמדתכם הרגשית.

מה זה עושה לכם? על מה אתם מתפללים כשאתם אומרים את הקינות של תשעה באב? מה המשמעות של היום הזה בעבורכם?



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/7/2002 18:29 לינק ישיר 

אגיד בקיצור את עמדתי.
בעבורי, תשעה באב הוא יום של אבל וצער על קודש שחרב ועל בית תפילה שנהרס ביד שונאת.
ביום זה אני משווה לעיניי את טיטוס שחדר לבית קודש הקודשים בחרב שלופה ואת השועלים שהסתובבו באין מפריע בהר הבית.
אך לא פחות מכך עולות בזכרוני תמונות בתי הכנסת הבוערים בליל הבדולח בגרמניה, זכרון בית הקהילה היהודית בארגנטינה שנחרב ומראה בית הכנסת העתיק ביריחו שחולל בראשית ימי האינתיפדה. אני גם מעלה על דעתי בתי כנסת שנשרפו וחוללו בידי בני עמנו (כן כן, גם פה אצלנו בירושלים הבנויה). אני חושבת גם על בתי תפילה של עמים אחרים ששנאה וקנאות גרמו להשמדתם.
בעבורי היום הזה הוא בעיקר יום זיכרון למה ששנאה עיוורת יכולה לחולל ולדרך שראוי לנו ללכת בה.

זו התחלה, אם האשכול יצבור תעופה, אומר עוד.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/7/2002 23:26 לינק ישיר 

לשחרית,

יש לי תשוקה אדירה לספר לך את סיפור צלם הזהב
תרומתי הצנועה "לקסם החוויה"

"מדרש איכה" מביא את סיפור צלם הזהב שעשה נבוכדנאצר והעמידו בבקעה גדולה. לפי המסופר גובהו של הצלם היהשישים אמה ורוחבו שש אמות, והמדרש מציין שמוסכם בין הארכיטקטים אומני תורת הבנין, שאם אין רוחבו של מבנה לפחות שישית מגובהו, הרי שאין הוא מתקיים אלא קורס תחתיו.

והשאלה המתבקשת היא ,כיצד הצלם (פסל) שעשה נבוכדנאצר הצליח לעמוד על בסיס שרוחבו אינו כי אם שש אמות בלבד?


בהקשר זה מביא המדרש את הפסוק -

"כספם בחוצות ישליכו "(יחזקאל,ז/יט (

"כשהביא נבוכדנאצר כל כסף וזהב שבזז מירושלים ושפכו דימוס על רגליו" כלומר: הוא עיצב אותו בכך שהקיפו ביסודו בכסף ובזהב שבזז מהמקדש בירושלים. נמצא שאותו שלל מבית המקדש, הוא אשר שימש ביסוס לאותה עבודה זרה שהציב נבוכדנאצר.

ובגלל חטאי ישראל הפך כספם וזהבם מכשלה לכל העולם ולהם עצמם שהרי גם עליהם נגזרה הגזירה לסגוד לאותו צלם, ורק, חנניה מישאל ועזריה הצליחו לעמוד בה .

רבי שמחה הכהן מדווינסק ממשיל על עניין זה משל נוקב ביותר, ואלה דבריו אותם הוא מביא בחיבורו "משך החוכמה" בהתייחסו למגילת "איכה" :

" הוא לימוד מחז"ל על הדתות הבדויות והדעות המוטעות, שבאמת המה סתורות מעצמן מהמושכלות הראשונות, ונגד המוחדות והמפורסמות, רק קיומן מפני שנשענים על דברי התורה האלוהית והפילוסופיה הדתית שיהיה בירושלים: וכאשר נטלו זה והורום לבני עולם אשר הוא מתוק כאור השמש לעיניים, עשו על טחי( לשון כיסוי בטיח) טפל הבלים ושטותים מתנגדים לעיקרי התורה ויסודי הדת האמיתית, ובשביל זה מתקיימים הבליהם וכזביהם, וזה ביקורת נמרצה"

בגלל העובדה שבעלי הדתות הבדויות הקיפו את כזביהם והבליהם בגרעין של אמת אותו לקחו מן התורה, לכן נתקיימו כזבים אלה בתודעתם של המוני בני אדם בדומה לצלמו של נבוכדנאצר שנתקיים על הזהב וכלי הקודש שניטמן בבסיסו.



איקה



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/7/2002 00:32 לינק ישיר 

שחרית, דבר בעתו מה טוב.

התלתא דפרענותא ושבעא דנחמתא, הם תוספת
לאווירת האבל והתקווה [ראה באשכול המשיח ציטוט מפרופ' רוזנברג על שהאבל מזין את התקווה]. שלוש ושבע הם מספרים של קביעות [תורת המספרים אולי באשכול מיוחד]. כמובן שניתנה עדיפות להארכת אווירת הנחמה, מאשר להארכת אווירת הפורענות.

בעניין אמירת הקינות בתשעה באב, כמו בכל ענייני העבודה, משתנה היחס בין רמת הבנה פשוטה לרמת הבנה מפותחת יותר. כפי שהתבאר באשכול המשיח, יש המצפה לעני רוכב על חמור המביא את בשורת הישועה ויש המחכה לעידן הגאולה [בו מידת הענווה תנצח את החומריות – מלשון עני רוכב על חמור], ולא משנה לו כל כך איך יגיע. יש המסתפק במדינה יהודית ויש שתקוותו לאידיאל היהודי בו גילוי האמת לכל "ומלאה הארץ דעה", "תורתי אתן בקרבם" ולא כל כך משנה לו מי יהיה ממונה על איסוף פחי הזבל בארץ, שרון או להבדיל דחלאן [את ערפאת רוצים לראות בתוך פח הזבל].

באמירת הקינות מתחברים לחורבן העם ולבית מקדשו שאמור היה לשמש לו מרכז רוחני. יש ששהייתו בבית הכנסת למשך שלוש שעות ואמירת דיבורים הקשורים לכך, גם מבלי לדעת את משמעותם, מחברת אותו לעניין ויש שמתחבר על ידי לימוד עניין ייעודו של עם ישראל וקטיעת הייעוד שעל ידי החורבן. יש המצפה דווקא למקדש עם צורת העבודה כפי שהייתה בשניים הקודמים לו ויש המקווה למקדש של "אש היורד מן השמים", דהיינו מרכז השראה למדרגות שמיימיות נשגבות. גם בתפילה, יש המתחבר להווה הוא האלוקים על ידי עצם הגעתו לבית הכנסת ויש שעל ידי שמתנה את בקשותיו לפניו יתב' ויש שעל ידי המדיטאציה המחזירה אותו לראשית דעתו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/7/2002 01:03 לינק ישיר 

עד כמה שזה יכול להישמע מוזר, אני נזכר כל פעם במשל המפורסם של החפץ חיים. בקיצור: משפחה עניה מאד. האב קנה כרטיס הגרלה שגם זכה בפרס הגדול. ואז, כשחיפשו את הכרטיס, התברר שהוא אבד לתמיד. האב בכה. האמא בכתה. הילדים הגדולים בכו וגם התינוק.
הנמשל: אבא ואמא ידעו למה הם בוכים. התינוק בכה בגלל שכולם בכו.
מדוע? מפני שאיני מצליח להבין על מה בוכים ועל מה ראוי לבכות.

כשאני מסתכל על ההיסטוריה היהודית, אני רואה הרבה דברים לבכות עליהם. מחורבן בית ראשון ועד השואה, ויש גם אסונות שאחר כך. עליהם אני מקונן. דם יהודי נשפך בכל הדורות, ועוד כמה ימים ניזכר בכך בפיוטים שאחרי התפילה, אז למה להיזכר כבר עכשו?

רק כשאני מגיע להתבונן בחורבן הבית, אני תמיד שואל את עצמי על מה בעצם אני מקונן. הלא הקרבנות לא היו עיקר. יותר כואב לי על חורבן העם, על מותם של הנהרגים, על סבלם של הנשארים, יותר מאשר על עצים ואבנים.

המקדש נראה לי תמיד כסמל של הברית בין עם ישראל למקום. אפשר לבכות על סמל, אבל הבכי האמיתי הוא על מה שעומד מאחוריו. עם ישראל, שניתנה לו הזדמנות לצאת מן הגלות והוא מקדש את החיים הגלותיים עד היום הזה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/7/2002 11:52 לינק ישיר 

שלום לכולם,

למען היציאה מהגלות, הבה נתאר מרכז רוחני אחיד, בו כל אדם יציג את קשייו ויצא משם עם פתרון בהיר. פתרון המתבסס ביסודות הדעת והרצון. מפתרון כזה תיבנה העיר קדושית.

האם אין זה מרכז אידיאלי, שיש להתאבל על אי הימצאו? והרי כל מי שלא נבנה מקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, דהיינו חוסר הימצאותו של מרכז כזה.

הבה נפתח אשכול המקדם לקראת בניית מרכז כזה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/7/2002 00:04 לינק ישיר 

שחרית שאלתך גרמה לי לעצור לרגע ולחשוב. הרי ברור שאנו מתאבלים על חורבן הבתים, ושמענו על כך שעורים שונים, אז כרגיל הטיס האוטומטי עובד וחושבים מה שכולם חושבים ועושים. אבל שאלתך עצרה אותי לרגע וגרמה לי להבין שבאמת לא שאלתי את עצמי על מה אני מתמקדת באבלות ומה ניתן ללמוד מכך וכמובן על האחריות האישית שלי לשפר את עצמי. אז הנה אני חושבת בקול ומשתפת אתכם בהבנתי את משמעות החורבן. ההסתכלות שלי היא סימבולית, לצערי איני מבינה את משמעות המקדש והקורבנות בצורה ברורה ולכן אינני יכולה לאמור בלב שלם שאני מייחלת לבניית המקדש החדש. אבל אני מייחלת שנזכה (העם היהודי) לחיות ב"קדושית" (העיר האידיאלית- סיפור באחד האשכולות). (ראיתי שגם יענטע הזכירה אותה).

המחשבה על בית ראשון (בית ראשון-קבלת מלכות ה') מובילה להתמקד במאבק היומיומי של מי פה השולט- אני בדעת נכוחה או הפחדים שלי, ועל חוסר ההצלחה להכניע את האגו ולהתבונן לרגע בחיים בעיניים בלי כל הפקלעות שאנו סוחבים. ומצד שני (בית שני-שנאת חינם), על הסגירות שלי, על חוסר היכולת ב א מ ת להקשיב לאחרים, ועל זה שאני נשארת מקובעת בדעותי ולא פתוחה ללמוד רעיונות חדשים ושונים. על חוסר הפתיחות לנסות ולהכנס לנעלים של חברי ולראות את הזוית שלו.

עד כאן ברמה האישית. ברמה הפוליטית יש המון מחלוקות שהן לא לשם שמים גם בעם ישראל בגדול וגם בינינו החרדים. יש סגירות ואטימות לשמוע דעה שונה. הישראלים מביאים על עצמם חורבן (אינתיפאדה) במו ידיהם. הזרם השולט הוא "שמי אנו שנבין דברים נשגבים שמשמיעים הגדולים". אין מחשבה רבה בשכל ישר ורב הערטילאי והמיסטי.

אבל, כמו שניתן ללמוד מהמאמר שבוגי הביא על הנושא, שהאבלות ואח"כ הנחמה מובילים לתקווה, אז אל לנו להתייאש. ההתמקדות באבל מובילה להבנה שיש נחמה (כמו הרעיון ששאלת חכם חצי תשובה) ולתקווה להשתפר. אז התקווה היא שאנשים רוצים בטוב והפורום הזה הוא דוגמא לכך ועלינו למצא את הדרכים לתקשר עם כל שכבות היהודים. ובמיוחד לזכור שהחיים הם תהליך, והלימוד והסדר הוא הדרך הארוכה שהיא גם קצרה.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/7/2002 04:19 לינק ישיר 

תקנו אותי אם אני טועה, נראה שרוב המגיבים מדברים על המשמעויות הסמליות של בית המקדש וחורבנו, על אלה הם חושבים בתשעה באב ובעת אמירת הפיוטים ולא כל כך על בנייה של בית שלישי.

ווט הזכיר את תלתא מול שבעתא. מה המשמעות של זה לדעתכם? אולי קל יותר להתאבל מאשר להתנחם וצריך יותר זמן בשביל זה?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/7/2002 12:25 לינק ישיר 

הבעיה העיקרית היא, שלתשעה באב ולימים הקודמים לו, נתלוותה במרוצת הזמן משמעות מיסטית. מה שמביא לתפיסה שגויה לטעמי, כאילו יש משהו פנימי בימים אלו העשוי להיות מסוכן ורע. בשל כך גם ניתוספו חומרות ומנהגים למינהם. עם זאת חשוב לציין כי הרמב"ם כאשר דן בימי תעניות ללו, ער לבעיה ולקושי שצריך להתענות ולנהוג מנהגי אבלות, בשל טעמים השייכים לעבר. שהרי לטעמו מטרת המצוות היא לאדם עצמו כאן ועכשיו. לכן הוא מנמק זאת בטעם כי אין האבלות הזו בשל מה שהיה בעבר, אלא על מעשים שלנו הדומים לאותם מעשים שהביאו על הקהל אז את אותם אסונות ופגעים. הווי אומר, כי במציאות ימינו עוד לא טיפחנו מספיק אהבת חינם איש לרעהו, ואם כןבעצם הטעמים העומדים ביסוד הסיבה לחחורבן עדיין קיימים. לשון אחרת: מנהגי האבלות הם בעצם אמצעי להפנמת התנהגות והשקפה נאותה ולא תכלית בפני עצמו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/1/2003 19:32 לינק ישיר 

שחרית,

עשיתי היום "סיבוב אשכולות" ונעצרתי באימרה שהטבעת כאן: "קל להתאבל מלהתנחם".

אוי כמה זה נכון. באבלות עדיין חגים כביכול סביב הנפטר וגם זה לא מצב של חיי יום יום [גם בלי ההזדמנות למפגש משפחתי], אבל בגמר האבלות חוזרים לחיים, בהם הנתק הנורא.

לגבי התלתא והשבעא, נראה ששלושה ושבעה הם שני המספרים החשובים בריבוי [השווי; הזאת מי פרה] ומאחר ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, לקחו את המרובה לנחמה ואת המועט לאבל.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2006 21:45 לינק ישיר 

כבכל שבת, עיינתי היום בבית הכנסת ב"שבת שלום", דף פרשת השבוע של נתיבות שלום. אני מביאה לכם את מאמרו של הפסיכולוג פנחס לייזר, שהוא גם העורך של ההוצאה.
יש בדבריו גישה מרתקת לנושא של נחמה.
המאמרים של נתיבות שלום לפרשות השבוע מופיעים גם באינטרנט:

http://www.netivot-shalom.org.il/p


נחמו נחמו, עמי

פנחס לייזר*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />

בלוח השנה העברי יש מספר שבתות המוגדרות על ידי ההפטרה הנקראת בשבת זו בבתי הכנסת; השבת בין ראש השנה ליום הכיפורים נקראת שבת "שובה", השבת שלפני חג הפסח - שבת "הגדול", השבת שלפני תשעה באב שבת "חזון".

גם השבת שלאחר תשעה באב, בה אנו קוראים את פרשת ואתחנן, מכונה "שבת נחמו" על שם ההפטרה שאנו קוראים בשבת זו (ישעיה פרק מ).

בדבר תורה זה, אני מבקש להתבונן בשורש נ.ח.ם המופיע פעמים רבות במקרא, לכאורה בהוראות שונות.

כבר בפרשת בראשית, אחרי בריאת העולם והאדם, אחרי גירושו מגן עדן, הריגת הבל על ידי קין, וכל "ספר תולדות אדם" המסופרים בפרקים ה-ו, נאמר (בראשית פרק ו, ה-ז):

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם.

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

אך, כמה פסוקים לפני-כן, בקשר ללידתו של נֹח, נאמר (בראשית פרק ה, כט):

וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'.

הקב"ה, כביכול, מתנחם, כלומר מתחרט על בריאת האדם ולמך, אביו של נח, מתנחם, כלומר מוצא נחמה בלידתו של נח, לגביו נאמר שהוא 'מצא חן בעיני ה'.

בעברית עכשווית, אנו משתמשים בשורש "נחם" רק במובן של נחמה, ולא במשמעות של חרטה. כאשר אנו עוסקים ב"ניחום אבלים" הנוסחים השגורים בפינו הם: "המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים" או "תנוחמו מן השמים".

ההפטרות שלאחר תשעה באב, החל מ"נחמו" מכונות "שבע דנחמתא" ובמבט ראשון, נמצא שבכל אחת מהפטרות אלו, בה מופיע הביטוי נחמה כשם עצם או כפועל, הכוונה היא לנחמה אחרי שבר, כדרך של התמודדות עם מצוקה.

מעניין, אם כן, לבדוק אם פרשנים ניסו להסביר את המשמעויות השונות של "נחם" על ידי מכנה משותף והבנה מחודשת.

הרש"ר הירש (בראשית ה, כט) מאיר את עינינו בסוגיה זו ומתייחס למשמעויות השונות של השורש "נחם" ולמשותף וזו לשונו:

לשורש זה יש משמעות מיוחדת במינה: הוראת "נַחֵם" בלשון פעל: להביא תנחומין.

משמעות אחרת: לשנות ההחלטה ביחס לעתיד.

משמעות שלישית: להתחרט על מה שנעשה; כך 'אין איש נחם על רעתו' (ירמיהו ח, ו), 'אחרי שובי נחמתי' (שם לא, יח).

הוראת היסוד: לשנות את דעתו, ומכאן ההוראות: חרטה ושינוי החלטה. גם הנחמה משנה את הרגשת הלב ביחס למאורע שאירע... 'נחם' דומה ל'נח' - הנִחָם חוזר בו ופונה לכיוון אחר, הוה אומר: הוא הופך את כיוון תנועתו; ומכאן גם 'הנחם' בהוראת חרטה: גם המתחרט חוזר בו מן הדרך שהלך בה עד כה. ומכאן גם הוראת 'נחם': מי שעבדה לו אבדה, ילך וינוע כדי למלא את חסרונו; משקיבל תנחומין, הרי הוא בא אל המנוחה; הנחמה תניח את דעתו, תמלא את חסרונו, ותשקיט את המיית לבבו.

במקביל, רבי יצחק שמואל רג'יו, מי שהיה כמעט בן דורו של הרש"ר הירש, שחי קצת לפניו בצפון-מזרח איטליה, כותב בביאורו על התורה (בראשית ו, ו):

וינחם ה' - כל לשון נחמה הוא שינוי רצון מעצה לעצה שכנגדה, פעם מן הרעה לטובה פעם להֵפך, וידוע שאין שינוי רצון לפניו יתברך, כי לא אדם הוא להנחם, אך העניין כך הוא: כל גזירות ה' ברוך הוא והבטחותיו הם על תנאי שהמקבלים יזכו לטובה ההיא ולא ישתנו ממצבם, וכאשר תחול הגזירה על כל פנים בלי שום תנאי אז יתלווה אליה לשון שבועה, או מופת, או לשון עצה, והנה בבריאת העולם גזר ה' שיתמיד חוקי הבריאה לעולם, ועל זה נאמר בהם 'כי טוב', וכן גזר על המין האנושי שיפרה וירבה ויכבוש את הארץ, וכל זה היה על תנאי אם ישמרו בני האדם המצוות המדעיות, ויתרחקו מן החמס ומן העריות, וידע ה' מתחילה שישחיתו את דרכם ויתחייבו כליה, ולכן לא נשבע על הגזירות האלו בזמן הבריאה, אבל נשבע עליהם אחר המבול לנֹֹח, ומזה נבין שפורענות המבול לא היה שינוי רצון אצלו יתברך, אלא שינוי מצב המקבלים, שברוע מעלליהם לא זכו עוד לטובות ההמה שהבטיחם ה' עליהם בתחילת הבריאה, אבל לפי שלא גילה ה' סוד זה לאדם כשבירך אותו ואמר 'פרו ורבו', נדמה לנו כאילו נחם ה' ממה שאמר...

בנוסף להבנת המושג "נחם" במשמעות של שינוי רצון (ללא הגדרת כיוון השינוי), מנסה רג'יו להתמודד עם הבעיה התיאולוגית המתעוררת עם קריאה פשוטה של המקראות המצביעה לכאורה על שינוי רצונו של הקב"ה בקשר לבריאת האדם על ידי ייחוס השינוי לבני האדם - השינוי המיוחס לאל הוא בתודעתם של בני האדם ונבע מהתנהגותם הפסולה.

המכנה המשותף, אם כן, שניתן למצוא אצל שני הפרשנים מהמאה ה-19, הוא שניתן לפרש את השורש "נחם" בצורה רחבה יותר. בכל המקרים מדובר בשינוי, לעתים ההתייחסות היא לשינוי ברצון, בהחלטה שהתקבלה או שעומדת להתקבל, לעתים בתודעה ובהרגשה אחרי אירוע.

בלשון אחרת, ניתן להגדיר "נחמה" כהסתכלות מחודשת על המציאות, המחייבת שינוי החלטה שהתקבלה, או התייחסות תודעתית ורגשית שונה ומתן משמעות שונה לאירוע שאיננו בשליטתנו.

הגדרה מחודשת זו מאפשרת לנו להתבונן בנבואות ה"נחמה" של ישעיהו בפרספקטיבה התפתחותית; רק בשבוע השביעי, בהפטרת פרשת ניצבים (או נצבים וילך), בשבת שלפני ראש השנה, אנו קוראים בפרק סא: "שוש אשיש בה', תגל נפשי באלהי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". לפני כן, יש ניסיונות של נחמה, אך תגובת העם לניסיונות הנחמה ב'נחמו' (הפטרת ואתחנן- ישעיהו מ) היא 'ותאמר ציון: עזבני ה' ואדני שכחני' (הפטרת עקב - ישעיהו מב). הפטרת עקב מסתיימת בישעיהו נא, פסוק ג:

כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.

אך התגובה בהפטרת ראה (ישעיהו נד, יא) היא:

עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים.

וכך ממשיך תהליך הנחמה עד לשבוע השביעי בו ניאות העם להתנחם. בסוף מסכת מכות (כד, ע"ב), מסופר על רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא שהיו מהלכים בדרך וכשעלו לירושלים והגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים.

התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק.

אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?

אמר להם: מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו, מקום שכתוב בו (במדבר א') 'והזר הקרב יומת' ועכשיו 'שועלים הלכו בו' ולא נבכה?!

אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח') 'ואעידה לי עדים נאמנים - את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו' - וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג') 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב (זכריה ח') 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם' - עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

תגובתו השונה של רבי עקיבא ויכולתו לנחם את עמיתיו התנאים קשורה אולי ליכולתו להתנחם, כלומר להתבונן במציאות בצורה אחרת, לקחת בחשבון לא רק את המציאות הסטטית, אלא גם את האפשרות שמציאות זו תשתנה. יכולתו של רבי עקיבא לראות את המציאות בצורה דינמית נובעת מגישתו למציאות ההיסטורית כאל טקסט מתפתח ומשתנה.

מסתבר שכדי להתנחם ולהתבונן במציאות בדרך שונה, לעתים זקוקים לזמן; המעבר מהמצב המשברי למצב בו ניתן להתאושש מהמשבר הוא תהליך איטי, מכיוון שהמציאות לא משתנה והיכולת להסתגל למציאות המאכזת ולמצוא בה "נחמה" איננה טמונה בנו באופן אוטומטי.

לעתים, יכול אדם שניחן בתכונות "מנחמות" להשפיע על סביבתו ולעזור לה להתבונן אחרת במציאות הקשה לכאורה.

דברים אלו נכתבים בימים קשים בהם האש התלקחה בצפון הארץ; אנשים רבים נפגעו ונאלצו לעזוב את בתיהם, נהרגו ונפצעו חיילים והדאגה לשלומם של החיילים החטופים רבה. כמו-כן, גם אצל שכנינו בלבנון נפגעו בני אדם, ביניהם ילדים שאינם קשורים כלל למלחמתנו נגד אויב אכזרי. לכן, אנו מקווים ומתפללים שבעת פרסום הדברים תשרור מציאות אחרת בארצנו ובאזורנו.

אירועים קשים אלו זקוקים לריפוי ולנחמה. צר לנו כי חלק מהקולות הרבניים הבולטים הנשמעים בתקשורת אינם מזדעזעים מהריגתם של ילדים חפים מפשע.

אנו זקוקים לתהליך של "נחמה" ולמנהיגות רוחנית שתוכל, בדומה לרבי עקיבא, להתבונן "אחרת" במציאות, להתנחם ולנחם ולזרוע תקוה, אהבה ונחמה במקום שנאה.

arshheb/vaetchanan9.php



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/8/2006 18:21 לינק ישיר 

מייציץ,

ניחמתני, לפחות למדתי משהו חדש. באמת מעניין, הרי גם אצל בעלי חיים יש ריבוד ותפקידים בתוך החברה. כנראה שאצלם לפחות יש לזה תועלת אבולוציונית. לא נותר אלא להבין מהו הריבוד בחברה שאני חי בה. לך תדע.

שחרית,

א. הדר בבית זכוכית אל יזרוק אבנים, והמצטט טקסט פוליטי אל יצפה לשקט.
ב. תהיתי על הפסוק "מתנחם לך להרגך" בקשר לעשו. על פניו, הפירוש של "מתנחם" שם הוא פשוט "רוצה" או "רוצה מאד". כספקולציה בגרוש הייתי מנחש שהמשמעות הקדומה של "נחם" היא במובן רצון, ומשם הושאלה לשינוי ברצון או לקבלתו של מצב (הרי גם "רצה" משמש במובן של רצון אבל גם במובן של קבלה, כמו "רצה את קרבנו/תפילתו " שהוא במשמע של קיבל ולא במשמעות של שאף להשיג).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/8/2006 18:48 לינק ישיר 

שנרב,
כולנו גרים בבתים מזכוכית (ובימים האלה יותר מתמיד) ובכל זאת אין אנו מחויבים לתגובה פבלובית על כל גירוי, אפשר להתייחס לעיקר ולא לטפל.

ולגופו של הטיעון האטימולוגי - איני יודעת מה המשמעות המקורית של השורש נח"ם, מעניין לציין שבערבית הוא מציין: "אנחה עמוקה ממכאובים קשים" (בן יהודה, עמ' 3606).
הפועל בפסוק שהבאת באמת מעורר קשיים, והפרשנים נחלקו בו (רש"י עצמו הביא שלושה הסברים). כך או כך, גם כאן נשמעת פרשנותו של לייזר שעיקר המשמעות הוא התבוננות במציאות בדרך אחרת וחדשה.









דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/8/2006 19:07 לינק ישיר 

נדב

אינני דוברו של ממללא , אבל אני חושב שהכוונה שלחברה כזאת אין להתייחס כאל מקשה אחת , כפי שעשית ביחס לתושבי הצפון. באשר לשאלת התועלת האבולוציונית בריבוד , הרי הובא בלינק הנ"ל שזה תליא באשלי רברבי.

ובאשר לפוליטיקה , הכל חוזר אל השאלה האם הבעת כאב על מותם של אזרחים וביקורת על אלה המפגינים אדישות , היא בגדר פוליטיקה. אמנם ניתן לומר שבכל פעם שאדם לא דתי מבקר "דמויות רבניות" , הרי בהגדרה הוא עוסק בפוליטיקה , אבל האם אתה מתייחס כך למי שבתוך דבריו זורק מספר מלים על החברה המערבית המנוונת ?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > תלתא דפורענותא, שבע דנחמתא... ואנחנו
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר