בית פורומים עצור כאן חושבים

יז בתמוז - רצו מתענין לא רצו אין מתענין

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-24/7/2005 09:49 לינק ישיר 
יז בתמוז - רצו מתענין לא רצו אין מתענין

אוניברסיטת בר-אילן
הפקולטה למדעי היהדות
לשכת רב הקמפוס
--------------------------------------------------------------------------------

ד ף ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות
מספר 555
פרשת בלק וי"ז בתמוז, תשס"ד

האבכה בחודש הרביעי?

ד"ר אביעזר ישראלי
יועץ לרשות המחקר


עם חורבן הבית הראשון נקבעו ארבעה צומות: של החודש הרביעי (י"ז בתמוז), החמישי (ט' באב), השביעי (צום גדליה - ג' בתשרי) והעשירי (י' בטבת). צומות אלה מוזכרים בזכריה, כאשר העם שואל את הנביא בעת שיבת ציון: "האבכה בחֹדש החמִשי?" (זכ' ז:ג). צום תשעה באב היה נהוג כנראה גם בימי הבית השני, ולומדים זאת מהמשנה המציינת את צאת השליחים בראש חודש אב (בזמן הבית), מפני הצום (ראש השנה יח, א). וכן אומר הרמב"ם בפירושו למשניות. הגמרא מבדילה בין צום תשעה באב ויתר הצומות באמרה: "שני תשעה באב מפני שנכפלו בו הצרות" (ראש השנה יח, ע"ב).

ההלכה הראשונית קבעה את הצומות כמנהג, כמו שכתב הרמב"ם: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות" (הלכות תעניות ה, ה). ה"מגיד משנה" מוסיף הערה ללא אסמכתא: "ועכשיו נהגו הכל כמו שאמר רבנו והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש" (שם).

עם קום המדינה, וביתר שאת לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, עלה מחדש נושא הצומות. אין שאלה לגבי תשעה באב, וברור שהצום ביום זה הוא בתוקפו, הן משום שיום זה מסמל את חורבן בית המקדש שעדיין אינו עומד על תלו, הן מהסיבה הפורמלית שאף בזמן בית שני צמו ביום זה, וכן ממאמר הגמרא הנזכר לייחודו של יום זה. ואולם ראוי לבחון אם בימינו יש לחייב לצום בשלושת הצומות: י"ז תמוז, צום גדליה ועשרה בטבת. השאלה מתעוררת עתה שוב, עם פרסום ספרו של הרב יוסף תבורי, "מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד", שבו נאמר כי אין ראיות של ממש לקיום שלושת הצומות בתקופת הבית השני ובתקופת אמוראי בבל. וכך כותב הרמב"ם: "ובבית שני לא היו מתענין לא עשרה בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה" (פרוש למשניות ר"ה פ"א מ' ג). הרדב"ז מסיק זאת גם הוא משאלת העם המובאת בזכריה, שנסבה רק על צום אב, "משמע בשאר התעניות לא היו רגילין בהם" (חלק ב' ס' תרע"ב).

המקור להבחנה מתי הצומות תקפים ומתי אינם תקפים הוא התלמוד במסכת ראש השנה יח, ע"ב המתייחס לפסוק בזכ' ח:יט: "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה". הגמ' מביאה את דברי רב פפא:

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזרת המלכות - צום, אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענין רצו אין מתענין.

רש"י מאוד נחרץ באשר לפירוש המילה "שלום", ואומר: "שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל", ואז "יהיו לששון ולשמחה ליאסר בהספד ובתענית". הגמרא אינה תולה את ביטול התעניות בבניין בית המקדש, ופירוש רש"י הוא חד-משמעי, שביטול שלושת הצומות הללו תלוי במצבו המדיני של עם ישראל. ה"מגיד משנה" תולה את ביטול הצומות הללו בבנייתו של בית המקדש, ובימינו סובר כמותו הרב זווין בספרו "המועדים בהלכה", ואולם שני מקורות אלה אינם מסתמכים על פשוטו של תלמוד.

רבנו חננאל (שם) תולה את הששון והשמחה בהיות בית המקדש על תלו, אך לא את ביטול הצומות. וכך הוא כותב:

בזמן שיש שלום, כלומר כל זמן שבית המקדש קיים, יהיה לששון ולשמחה. יש גזירה - צום, אין גזירה ואין שלום, כגון עתה בזמן הזה (ההדגשה שלי), רצו – מתענין, רצו - אין מתענין.

ניתן גם להסביר את הגמרא לפי רש"י, הר"ח והרמב"ם, שמצב של ששון ושמחה הוא רק כאשר המקדש קיים, ועם ישראל עצמאי. תחולת הצום תלויה בעצמאות המדינית ובמצב הגזרות על ישראל בלבד. בשלהי בית שני, המקדש אמנם היה קיים, אך השלטון היה בידי רומי, ולכן לא היה מצב של שלום על פי הגדרתו של רש"י. לפיכך, צמו בתשעה באב בזמן ההוא, ובשלושת הצומות האחרים התענו רק אלה שרצו להתענות, כמובא בשם הרמב"ם והרדב"ז למעלה.

בזמן הגלות באירופה בימי הביניים אומר הטור (ר' יעקב בן הרא"ש, ספרד, המאה הי"ד) או"ח תק"נ:

והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל, רצו רוב ישראל והסכימו עליהם שלא להתענות - אין מתענין. רצו רוב צבור - מתענין.

אמנם הפרשנות שלו, בניגוד לאחרים, היא שמצב של שלום הוא כאשר בית המקדש עומד על תלו. עכ"פ, אף בגלות, באין עצמאות מדינית, הצום תלוי רק ברצון הציבור.

רבי ביטא בצורה חדה את עמדתו בדבר ביטול האֵבֵל בי"ז בתמוז. במסכת מגילה (ה, ע"ב) מסופר "רבי … רחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז", ומפרשים: עשה מעשה בפרהסיה, להראות שהרחיצה מותרת ביום זה. האם גם ביטל את הצום? לפי התוספות יש סברה שלא ביטל הצום, אך לדעת ר' יעקב מעמדין אכן ביטל את הצום, (וכן הרמב"ן ב'תורת האדם' ראה כתבי רמב"ן, מהדורת שוועל - שלויימלע)
וכך הוא אומר בפירושו, בהסתמך על מאמר חז"ל בתענית (י, ע"ב), שאף מי שאכל בתענית, אל ייראה מתענג: "וכיון דשרי מרחץ כל שכן אכילה ושתייה שכל הציבור צריכין להם, פשיטא דשרי". ור' יעקב מסביר: "ומשום דרבי בימי אנטונינוס הווה, ושלום היה לו מכל עבריו, להכי אורי עובדא בפרהסיה דאפילו מידי דתענוג שרי (לכן הראה עובדה בפרהסיה שאפילו עניין תענוג מותר), כי אין מתענין". יש לזכור כי מדובר בתקופה של אוטונומיה חלקית בלבד, ולא בתקופה של עצמאות מדינית.

חיזוק לדברי ר' יעקב מעמדין ניתן בשו"ת תשב"ץ (ח"ב, ס' רע"א, ד"ה אין ספק). לפי התשב"ץ הצומות הם מתקנת הנביאים, עם חורבן הבית הראשון, וחלים מאז. תקנת הנביאים אינה מבדילה בחומרות הצום בין ט' באב ושלושת הצומות האחרים. וכך כתב: "רבי רחץ בקרונא של ציפורי בי"ז בתמוז", כלומר, שהתיר דבר שהיה אסור על פי המנהג, והוא הדין לשאר החומרות. יותר מכך, אומר התשב"ץ, בזמן התנאים היו תקופות שהיו בהן גזרות ותקופות אחרות שלא היו בהן גזרות, וחובת הצום חלה רק בתקופות שבהן היו גזרות. וכן הוא מוסיף, שכאשר היו גזרות בארץ ישראל, לא היו גזרות בבבל, ולכן בבבל לא הייתה חובת התענית. [1]

הגמרא (שם) מספרת על רבי כי "בקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו". קטע זה מובא גם בירושלמי. בבבלי מובא הסיפור על ידי ר' אלעזר, ובירושלמי על ידי ר' אבא בר זבדא. בשני המקומות משיב עמיתו של מביא הסיפור כי "לא כך היה מעשה, אלא תשעה באב שחל להיות בשבת הווה ודחינו (רצה רבי לבטלו בשנה זאת בלבד, מאחר וכבר נדחה הצום ליום ראשון), ולא הודו לו חכמים".

התוספות (שם, ד"ה ובקש) תמהים על הסברה כי רבי רצה לבטל את תשעה באב לגמרי, וזאת משני טעמים. הראשון - מאמרם במסכת תענית, שכל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמת ירושלים. הטעם השני הוא הכלל שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמניין, ואם קבעו חכמים כי תשעה באב הוא צום, איך יכול רבי לבטל קביעתם? והתוספות משיבים מה שמשיבים.

הטעם הראשון מתאים רק לצום תשעה באב, אך הטעם השני נכון גם באשר לשלושת הצומות האחרים, ולפיכך יש לשאול כיצד יכול רבי לבטלם.

תשובה לכך ניתן למצוא בפירוש קרבן העדה בירושלמי במסכת מגילה (פ"א הלכה ד') לגמרא: "'ביקש רבי לעקור תשעה באב'. קא סלקא דעתך לגמרי רצה לעקרו, דאין צרה ואין שלום, רצו - מתענין. ואם כן אין בזה ביטול דברי בי"ד שתקנו צום תשעה באב, שכך התנו לכתחילה". כלומר, ביטול הצום על ידי רבי שריר, מאחר שאין כאן ביטול תקנת בית דין, שהרי לכתחילה נעשתה התקנה על תנאי, ואם מתקיים התנאי - הביטול בתוקף.

לפיכך, מאחר שחובת הצום היא מדברי הנביאים (משנה ברורה או"ח תקמ"ט), הרי שהתנאי לביטול צום תמוז בעת שלום הוא מדברי הנביאים, ועל פי הפרשנות של רש"י ושל אחרים, שלום משמעותו עצמאות מדינית, ומי לנו סמכות כנגד דברי הנביאים.

מסתבר לפיכך כי בתקופות של אוטונומיה, אפילו חלקית, לא צמו את שלושת הצומות. מאז חורבן הבית לא היה מצב של עצמאות מדינית לעם היהודי, וכנראה מספרות קדומה לא חזו מצב של עצמאות מדינית ללא ביאת המשיח, ולכן לא פירשו את הגמרא בפשטותה, כפי שעשה זאת רש"י. היום, שיש לנו עצמאות מדינית, נראה שאין מקום לחייב לצום בימים אלו, גם לשיטתם של אלה האומרים שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו וגם לשיטתם של אלה המסתייגים מקביעה זאת. עובדה היא שיש לעם ישראל עצמאות מדינית שבה אין יד עובדי הכוכבים תקיפה על ישראל, וגם אין גזרה, ונראה לכן לענ"ד שיש להחיל על י"ז בתמוז את אמירת רש"י "ליאסר בתענית ובמספד".



בעקבות המאמר:

בימינו נראה שהפרמטר הוא מד הלאומיות היהודית, הפועל בדיוק להיפך: חוגים דתיים-לאומיים מחמירים בצומות יותר מאשר חוגים חרדיים.

ידוע על קהילות חסידיות המקילות באופן גורף על הנשים שלא לצום בד' הצומות, בכל גיל ובכל מצב. במקביל גם בישיבות ליטא היקלו בכך לפעמים ומבלי להסס.



ואגב, שאלות נוספות:
1. עיקרו של הצום הוא הכינוס, וחזרה בתשובה קהילתית. (כך בתנ"ך, וכך נראה מכל מסכת תענית) האם יש ערך לתעניתו של היחיד בביתו? או הולך דרכים? או נשים?

2. האם ישנו הבדל בין אכילה לשתיה, בימי הקיץ ובארצות חמות?





תוקן על ידי - שלויימלע - 24/07/2005 10:18:08



דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/7/2005 10:24 לינק ישיר 

.


לפי הרמב"ם (פהמ"ש ר"ה), בתקופת בית שני המשיכו לצום בתשעה באב.







דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/7/2005 11:54 לינק ישיר 

הדיון על ביטול הצומות
מיד אחרי שחרור ירושלים התברר שאין עוד מקום לקיים את צומות "הרביעי, השביעי והעשירי" לפי עצם ההלכה, אולם הדעות עדיין חלוקות על הצורה שיש לשוות לאותם ימים: היהיו מכאן ואילך ימים של רשות או כבר ימים של ששון ושמחה? הרב ד"ר בני לאו על התקופה שחלפה ממלחמת ששת הימים ועד ימינו
הרב ד''ר בני לאו
24/7/2005
תחושת הגאולה שאפפה את החברה הישראלית במוצאי מלחמת ששת הימים היא מן המפורסמות. דרכן של רגשות לפרוץ מסגרות וכלים, אולם רגשות הגאולה של שנת תשכ"ז עוררו כמיהה דתית גדולה לבטא את עוצמת הרגש בכלים הלכתיים.

הרבנות הראשית קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חג, והרב גורן זצ"ל ואחרים הציעו לחדש את נוסח תפילת "נחם" בתשעה באב, מכיון שהביטויים "האבלה והשוממה – מבלי בניה", איבדו את משמעותם.

אחד הביטויים המעניינים והפחות ידועים היה הדיון על מעמדו של יום י"ז בתמוז, יום האבל הראשון שחל לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים העתיקה. הדיון הכתוב על כך מצוי בכתביהם של אנשי ה'תנועה ליהדות של תורה', תנועה אינטלקטואלית דתית שקמה בשנת תשכ"ו מתוך תחושה שיש צורך דחוף להוביל את היהדות הדתית להתמודדות עם מציאות החיים המשתנה, בעיקר בנושאים לאומיים.

בשורות הבאות אבקש להציג לפניכם את הדיון של תנועה זו, ודרכו להתבונן על מהלך החיים של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

בכי ומספד לששון ושמחה
הדיון על מעמדו של י"ז בתמוז לאחר מלחמת ששת הימים. הבירור הראשוני: העיון התלמודי ומשמעותו לאחר מלחמת ששת הימים.

הימים שלאחר שחרור ירושלים היו ימי הוד ורוממות לכל יושבי הארץ. מעבר לחגיגות הניצחון, העליה לרגל למקומות הקדושים ותחושת הגאווה שאפפה את כולם היתה הסכמה שיש לתת ביטוי הלכתי לעליית המדרגה בתהליך התבססותה של מדינת ישראל כתופעה דתית. ב'תנועה ליהדות של תורה' התקיים ויכוח על גבולות השינוי הנדרש:

"מיד אחרי כ"ח באייר תשכ"ז התברר שאין עוד מקום לקיים את צומות 'הרביעי, השביעי והעשירי' לפי עצם ההלכה, כפי שהיא נידונה במסכת ראש השנה (יח ע"ב), אולם הדעות עדיין חלוקות על הצורה שיש לשוות לאותם ימים: היהיו מכאן ואילך ימים של רשות או כבר ימים של ששון ושמחה? ברור שהסוברים כדעה הראשונה מושפעים מהמשך המלחמה, המפילה חללים כמעט יום יום והסוברים כדעה האחרונה מתחשבים רק בעובדה שהמדינה היהודית שולטת בלי מצרים על כל שטח עיר הקודש". (מהלכים, ב [מנחם אב תשכ"ט], עמ' 45).

אנשי התנועה התכוונו לסוגיה התלמודית הדנה במעמדם של הצומות בזמן הזה (ימי התלמוד). על פי המשנה (מסכת ראש השנה פרק א, ג) יוצאים השלוחים להודיע על קידוש החודש בששה חודשים בשנה. בין החודשים כלול גם חודש אב, שיוצאים להודיע עליו מפני התענית. שואלת הגמרא (דף יח ע"א):

"וליפקו נמי אתמוז וטבת" (= מדוע לא יוצאים להודיע גם על הצומות בטבת ותמוז?). ועונה הגמרא בשם רב שמעון חסידא, (עמוד ב בגמרא שם): "מאי דכתיב (זכריה ח) כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, אין שלום - צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתעניין, רצו - אין מתעניין".

על פי גמרא זו, היה ברור לאנשי "התנועה ליהדות של תורה" שאי אפשר להתייחס לימים שאחרי מלחמת ששת הימים כאילו לא התרחש כלום בעולמו של הקב"ה. אם בחשכת ימי גלות בבל יכלו האמוראים לומר שכשאין שמד ואין שלום יהיו הצומות "הקטנים" (טבת ותמוז) לימי רשות (רצו מתעניין, רצו אין מתעניין) קל וחומר בימינו – ימים שבהם ה' משיב לנוכח עינינו את שכינתו לציון – אי אפשר לומר שהימים הללו בחובת תענית רגילה. הדיון היה אם לחגוג את הימים הללו או רק לבטל את התענית.


התנהגות חברי התנועה בשנים שלאחר תשכ"ז
לאור תפיסה זו התכנסו חברי 'התנועה ליהדות של תורה' בי"ז בתמוז תשכ"ז בביתו של הרב הרטום והתפללו תפילה רגילה (בלי תחנון ובלי קריאה בתורה). בשנה שלאחר מכן, אף התארגנה קבוצה למניין דומה בכותל המערבי.

העובדה שיוזמה זו באה מקבוצה קטנה ולא הפכה נחלת הציבור הדתי הטרידה את אנשי התנועה. בכתב העת "מהלכים" של התנועה נכתבה ביקורת חריפה על הרבנות הראשית שאינה מעיזה לבטא באופן אקטיבי את סיום תקופת החורבן:

"זו הפעם הראשונה מאז חורבן הבית שמקום השכינה בידינו. עיר הקודש שוב איננה אבלה ובזויה, אלא היא מצפה לבניינה בידי בניה….עם ישראל כולו, אולי ה'חילוניים' עוד יותר מה'דתיים' ציפו בשבועות אלה לבשורה ולקריאה מצד גדולי הרוח…והנה אין קול ואין עונה…במקום זה הודיעה הרבנות הראשית לישראל, כי אסור לשנות מכל מטבע שטבעו דורות קודמים בקינותיהם…על זאת נקונן הפעם:…על שאין לנו מפקד ההולך לפנינו למערכות הרוח, על קטנות המוחין וצמצום הנפש מול גודל השעה ועל היעדר אמונה בישועתנו. (ז' פלק, "החדש יתקדש והקדוש יתחדש". פרסום התנועה ליהדות של תורה מס' 2 [ניסן תשכ"ח], עמ' 5).

בתשכ"ט התכנסו החברים בביתו של פרופ' א' אורבך, קראו בתורה את הקריאה הרגילה של פרשת שבוע (מכיוון שהיה יום חמישי) אך קיבלו את דעתו של רא"א אורבך שטען שאין לבטל נפילת אפים. הנושא לא ירד מסדר היום של התנועה ובשנת תש"ל התחדש הדיון בוועדת ההלכה של התנועה בראשותו של הרב פרופ' א"ש רוזנטל. הרב רוזנטל מעיד שבעניין תשעה באב לא הייתה ביניהם שום מחלוקת: 'ברור היה לכולנו שיש לנהוג בו גם להבא בכל חומר הדין של תענית ציבור'". (א"ש רוזנטל, מדיוני ועדת ההלכה, מהלכים, ד [מרחשוון תשל"א], עמ' 21).

מי יכול לבטל את הצומות?
אולם, לגבי י"ז בתמוז נחלקו הדעות. על תענית זו מביא הרב רוזנטל את הדיון בסוגיה ואת המסקנה:

"בימינו שלנו, כשעינינו רואות בשינוי עיתים וחילוף זמנים [...] כל שכן שאנו חייבים לקבוע שאין שמד ועל כן שוב לא חובה עלינו שנקיים עוד את ימי הצום וזעקתן [...] אף על פי כן היתה דעה שהתנגדה לכך שאנחנו נבטל דין תענית ציבור של צומות אלה. לא משום שאין ראוי לבטלו – ראוי הוא! אלא משום שלא ברור כלל אם לנו יש את הרשות ליטול את השם. לפי שעה נוהג ישראל בצומות אלה כבמעין תעניות ציבור. אמנם לא בכל חומרי תענית ציבור אבל 'מעיקר התקנה' 'תענית ציבור הן'". (שם).

הרב רוזנטל רומז בדבריו למעמדם של ימי הצום בהלכה הפסוקה, שאחרי ימי הגמרא. אמנם הסוגיה התלמודית משאירה את הימים האלה, בזמן שאין שמד, כ"ימי רשות", אך ההלכה שאחרי הגמרא סתמה וקבעה שהימים הללו התקבלו על כלל ישראל כימי תענית.

הראשון שכותב על התקבלות זו הוא הרב יצחק הברצלוני, מאחרוני הגאונים וראשוני הראשונים בספרד (דבריו נשתמרו בתוך תשובות הגאונים שערי תשובה סימן עז):

"הרב ברג'לוני ז"ל כתב מאי טעמא קבעום האידנא חובה מפני שהם דברי קבלה ועוד שלא בטלו לגמרי שהרי בזמן שיש שמד צום ובגלות השמד נוהג פעמים הרבה ועוד שאפי' בזמן שאין שמד ואין שלום ברצו תליא מילתא אבל לכך עכשיו קבעום".

כך גם כותבים הראשונים האחרים, כמו הרמב"ן (תורת האדם שער האבל - ענין אבלות ישנה):

"ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן, וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש שמד בישראל ואין שלום, הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים".

המציאות של חכמי ספרד בראשית ימי הראשונים מתארת את "האידנא" – הזמן הזה \ זמננו כזמן שיש שמד בישראל ואין שלום. ומכל מקום "כבר רצו ונהגו" ולכן ימי הצום הללו הפכו להיות חיוב של דברי קבלה ותקנת נביאים. על בסיס הבנה זו בדברי הגמרא והראשונים מעלה הרב רוזנטל את השאלה ביחס לשינוי המצב לאחר שנת תשכ"ז:

"ועל כן השאלה היא אם חבורתנו, כת קטנה, רשאית לבטל מה שהמון ישראל מקיים כמעין תענית ציבור. אני למשל סבור שאי אנו רשאים. משום שרק ציבור מבטל ציבור".

ציבור מעורר את הרבנים
הרב רוזנטל סבור ש"אין ציבור מבטל ציבור". זוהי הכרעה חשובה הממקמת את הפוסק על רצף ארוך ומחייב שאינו משחרר חברה מסויימת בעלת אוריינטציה מסויימת מלראות עצמה קשורה למסורת העבר. אך בזה לא מסיים הרב רוזנטל את דבריו:

"אבל עלינו לערער ולעורר, לנמק ולפרש, לכתוב ולומר: הגיעה השעה, שאפילו מי שהם ממונים על הציבור בכל עניין של דת ודין – קרי: הרבנות הרשמית או הראשית – כבר יעשו אמת עם נפשם ועם נפשותינו ויבטלו את ציבוריותם של צומות אלה ויכריזו עליהם ששוב אינם חובה עלינו אלא ממש כדין התלמוד ופסק הגאונים: 'רצו מתענים רצו אין מתענים', משום שאין כבר שמד ברוך השם!'".


הדיון הלימודי במקורות התלמוד ובראשונים, בכל כלי המחקר הישנים והחדשים, הביא את הרב פרופ' רוזנטל להכרה מלאה של הנתונים אך לא להכרעה למעשה. רבים הם המקרים שבהם עיון מחקרי בדיסציפלינה אקדמית, היסטורית או פילולוגית יכולה להוביל את הלומד למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם מסורת ההלכה. היכולת לכבוש את מסקנות המחקר ולא להכריע על פיהן אינה פשוטה ומצריכה מידה לא מבוטלת של ענווה.

בין חוקר לפוסק
עיון בכתבים של אנשי אקדמיה ושל למדנים השולחים ידם לעולמה של ההלכה מגלה עד כמה נדרשות מהפוסק, בניגוד לחוקר, זהירות ומתינות. תוצאת המחקר משקפת אמת 'אובייקטיבית', אך לשפת ההלכה יש עוד סוג של אמת. זוהי האמת ה'מעשית', הנוצרת בדינמיקה של שנים ובתמורות העתים. פסיקת הלכה מתוך הגישה האקדמית יכולה להביא לתוצאות המעקרות את ההלכה והמתעלמות מכוחה החיוני העצמי.

נעילת שערים ותפילה לפתיחתם מחדש
מאז דיוניה של התנועה ליהדות של תורה עברה מדינת ישראל כברת דרך ארוכה. מלחמת יום הכיפורים החזירה את החברה הישראלית, ובתוכה חלקים מהחברה הדתית, לעמדת זהירות ביחס למיקומה של המדינה בתהליך הגאולה. קולות פעמי הגאולה נשארו להדהד באוזניהם של תלמידי הרצי"ה קוק זצ"ל, שבהנהגתו ולאור דרכו נבנה הישוב היהודי ברחבי יהודה ושומרון וחבל עזה בדור האחרון. במקביל התרחשו תהליכים שונים בחברה הישראלית שבחלקם מאופיינים בצמצום מושגי הקולקטיב והעצמת מקומו של הפרט. ערך ההתיישבות ברחבי הארץ הפך להיות "מותג" של הציונות הדתית. יום שחרור ירושלים כבר מזמן אינו מרכז את כלל האומה אלא רק את השותפים לרעיון הגאולה.

תהליכי שיחות השלום הביאו אותנו לשסע עמוק שהגיע לשפל שיא ברצח ראש ממשלה. משפל זה טרם יצאנו. באופן אידיאלי ניצבת הציונות הדתית באותה תחושת התקדמות הנושמת את פסגות ההרים של הרי ישראל הנותנים פריים ומשיבים אהבה לתנועת ההתיישבות בכל רחבי הארץ, אבל למרגלות ההר ניצבים חלקים גדולים בחברה הישראלית המבקשים את השקט תחת גפנם ותאנתם, מנוכרים לכל חזון הגאולה.

השנה, יותר מבעבר, גם הציונות הדתית מהרהרת בקול על תהליך הגאולה וסיבוכיו. הכרעות פוליטיות של נסיגה משטחי ארץ מערערים את הביטחון בטיב מהלך השיבה לארץ כולו. בוודאי שאי אפשר למצוא את רוח השמחה של שיבת עם לארצו. שוב לא נשמעים הדיונים המתסיסים של התנועה ליהדות של תורה המבקשים לבטל את תוקפם של ימי האבל על חורבן הבית. לימי בין המצרים השנה אנו נכנסים בכמיהה לתיקון ולבניין, מתפללים לאיחוד הלבבות ולשיבת שכינתו לציון.


הרב ד"ר בני לאו הוא הרב של בית מדרש מורשה בירושלים, ורב קהילת רמב"ן.

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/962/172.html



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/7/2005 21:40 לינק ישיר 


שלוימעלע,

זה מאושש לי את טענתו של פרופ' עדי שרמר שככל שהיהדות יותר רליגיוזית, כך היא פחות מכירה בקיומו של האל. זוהי הלכה נטולת טרנסצנדנטיות.

לצום, לא לצום? חורבן? שכינתא בגלותא? בת קול מנהמת כיונה? למי באמת חשובות שאלות מסוג זה, בזמן שהדברים החשובים באמת, קרי: הפרקטיקה ההלכתית, הסממנים החיצוניים, המסגרת הכוללת, מתנהלים כשורה.

זוהי החנוונות הגלותית. שולחנות החלפנים ומושבות מוכרי היונים בחצר בית המקדש, שכיום אין מי שיסלקם. (ראה: מתי פרק כא).

בשבוע שעבר שהיתי בכנס חוקרים בירושלים שהתכנס תחת הכותרת: 'המהפכה של חז"ל'. טובי חוקרי תקופת בית שני אוששו את המסקנה שחז"ל ניצלו את אירוע החורבן הטראומטי כדי לכונן יהדות מזן חדש, שיש לה כמה וכמה מאפיינים יסודיים. אם אכן זה כך, כי אז העדרו של האל מהעשיה הדתית נעשה במודע. פניו הנגלות של הקב"ה מסתלקות עם חורבן הבית ומאז אנו, בניצוח חז"ל, מנהלים את הפונדק לבד. התפיסה של 'לא בשמים היא' אף היא פועל יוצא של דור יבנה, מסמלת יותר מכל את ניצניו של השינוי. ככל שהחוק הוא יותר רליגיוזי, יותר טעון ריח דתי, כך הסיכוי שהיהדות הרבנית-נורמטיבית תתרחק ממנו, גדול יותר.

ואולי, במחשבה שניה, העובדה שהחרד"ליים כ"כ שנואים על בני התורה נוצרה בעקבות זה שהראשונים החלו לקרוא בשם ה' ולראות בו את העיקר ולא בצדדים המעשיים? תורת אלהים חיים, רלוונטית, עם משמעות קיומית, ולא מערכת מושגים ריטואלית המונעת מכח עצמה? מה דעתך?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > יז בתמוז - רצו מתענין לא רצו אין מתענין
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר