בית פורומים עצור כאן חושבים

אופטופיק: סיפור לפורים מאת הרב סבתו

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר



*-- one picture in article **-- displaying lines right to the picture *



נשלח ב-13/3/2006 19:09 לינק ישיר 
אופטופיק: סיפור לפורים מאת הרב סבתו

*--StartFragment * 

קאובוי
מאת חיים סבתו
פורים ראשון בירושלים, תשי"ט



















תצלום: פוטו "סגנון"
חורף תשי"ט קר וסוער היה. אינני יודע אם באמת היה אותו חורף כל כך קר, ואולי רק לי. ילד קטן הייתי, תלמיד כיתה ב' בתלמוד תורה בית וגן. כמה חודשים לפני כן עלינו ממצרים לשיכון עולים בבית מזמיל, ליד המעברה של האזבסטונים. לא היינו מורגלים לקור הירושלמי. יום-יום הייתי משכים להמתין לתחנה שליד הקיוסק של קדוש לאוטובוס מספר שמונה-עשרה ובחיקי שקית בד ובה גמרא, ספר חשבון וכמה חצאי מחברות. והאוטובוס, או הגיע או לא הגיע. אם הגיע היה עמוס ודחוק, או עצר או לא עצר. פועלים קשי יום עמדו בתוך שלוליות בתחנה המוצפת, מתחננים נואשות בתנועות ידיים ובצעקות שיעצור כדי שלא יאחרו לעבודה. והנהג מניף את ידיו כמי שמשתתף בצערם וצועק: מלא, מלא. אם רק פתח דלת להוריד נוסע, מיד נדחקו כמה בני מזל וכמה בעלי אגרופים בין הדלת והנהג, אוחזים בכל מה שיכולים כדי לא ליפול.

כך היתה הנסיעה בכל בוקר. ואני, הכל חדש לי, מתבונן בכל, כמו נהנה לבלוע כל תמונה. לפעמים מתעלם ממה שסביבי ומסתכל בנחליאלי אחד שעומד על ענף רטוב של אילן. לאחר נסיעה מייגעת ירדתי בתחנה שליד העץ הזקן שבכיכר הרצל, צועד כל בוקר במעלה רחוב הפסגה, דרך מפעל השיש עד לבית הספר. ההר חשוף היה לגמרי, רוחות עזות נשבו מכיוון עין כרם, וגשם הצליף בי בכוח כל הזמן. כך יום-יום בחורף ההוא. לפעמים היה רואה אותי הרב לויכטר, המנהל של התלמוד תורה, עוטף באהבה את צווארי במגבת מטבח שניגבו בה את הידיים בהפסקת עשר, ואומר, אם לא מעיל, יהיה לך לפחות צעיף בגשם הזה. אמא סרגה אז במרץ צעיפים לכולנו. עוד לא הגיע תורי.

הרב לויכטר אהוב היה עלינו מכל המורים. גבוה היה, זקנו עשוי בקפידה וקולו סמכותי, אבל עיניו היו טובות ולבו מלא אהבה לילדים. מפעם לפעם, ביום נאה של חורף, היה סוגר את הספרים ואומר לנו: היום נלמד בעמק. ולוקח את כולנו לטייל בעמק שמתחת לשכונת בית וגן. לימים בנו שם את בית החולים שערי צדק. אותם ימים מלא פרגים ורקפות היה. לא פעם הושיב אותנו במעגל על העשב, מלמד אותנו לשאוף אוויר מלוא הריאות, ומספר סיפור. התבוננתי בו והיה נדמה לי כמין חוט של עצב שנסוך בעיניו השוחקות. רק אחר חמש שנים הבנתי מה שהרגשתי. בכיתה ד' אסף אותנו ואמר: היום לא לומדים מהספרים. הדליק את הרדיו והקשיב. ברדיו שידרו אותם ימים את משפט אייכמן. בסופו של אותו יום אמר, כאילו בדרך אגב, ילד הייתי אז, עברתי את הגיהנום וחזרתי לעיירה. הילד היחיד שחזר. אמר ולא הוסיף.

ראש חודש אדר של שנת תשי"ט, ואני בכיתה ב', מגיע כדרכי לבית הספר, ומופתע מאווירה חגיגית שהיתה בכיתה. על הקיר נתלתה כרזה גדולה, ארבעה דגים גדולים בארבע זוויותיה, בקבוק יין עקום, ובכתב סת"ם מקושט כתוב: משנכנס אדר מרבין בשמחה, וכל הילדים שמחים ושרים.

הרב לויכטר הודיע שלקראת פורים כל התלמידים יבואו מחופשים. לא הבנתי מה פירוש להתחפש. הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם נרגשים ומחייכים ולא הבנתי למה. אותם ימים לא נהגתי לשאול על כל מלה שלא הבנתי. בעל דמיון הייתי, ומה שלא הבנתי השלמתי מדמיוני, מנסה להשוות למלה אחרת שהכרתי בעברית או בערבית או למה שלבי אמר לי. אחר כמה ימים כבר הבנתי מעצמי. השכונה התמלאה קולות נפץ של קפצונים, והכל דיברו על פורים ועל תחפושות. קדוש תלה מחוץ לקיוסק חבל ועליו כובעים צבעוניים ואקדחים.

ולמה מתחפשים? בבית מזמיל היו כל הילדים או קאובוי או אינדיאני, וכל הבנות - או אסתר המלכה או מלכת הלילה. למה אסתר הבנתי. ידעתי כמובן את סיפור המגילה. אבל למה להתחפש בפורים לקאובוי או לאינדיאני, ומה זה בכלל קאובוי? אולי הוא מהאחשדרפנים שבמגילה. בדמיוני גילגלתי את המלה העברית קאובוי וניסיתי לחשוב מאין באה. כמובן לא העזתי לשאול. מי לא יודע מה זה קאובוי. ואיך נראה קאובוי? רחובות בית מזמיל הוכיחו. כובע שחור רחב שוליים, סרטים צבעוניים בצדי המכנסיים, חגורת עור רחבה וכמובן... העיקר, קאובוי הוא אקדח. בצד המכנסיים נרתיק ובו האקדח. קאובוי, שלוף. כך נשמע מכל עבר. מה זה "שלוף" ומה זה שייך לפורים? ניסיתי להבין כדרכי מעצמי. חשבתי לעצמי איך יודעים הילדים בבית מזמיל את כל זה.

אותם ימים אבא חזר מן העבודה בערב בשעה מאוחרת, לאחר כמה שעות נוספות שהשיג, ומיד רץ לתפילה. בבוקר אף פעם לא ראיתי אותו. חיכיתי לערב שבת. לפני כניסת שבת ארבתי לאבא ותפסתי אותו ברגע פנוי. אבא, אמרתי, המנהל לויכטר אמר שכולם צריכים לבוא בעוד שבועיים מחופשים. הביט בי אבא ואמר, בוודאי, אם המנהל אמר, צריכים להתחפש, ופנה ללכת לבית הכנסת לקבלת שבת. ידעתי, במצרים עושים כל מה שאומר המורה, כמו שחייל מקיים פקודה. מיהרתי אחריו: אבא, אני אהיה קאובוי. כן, כן, עונה לי אבא בפנים רציניות, אתה תהיה קובוי. אתה תהיה קובוי. הוא ביטא את המלה לא כמו הילדים בבית מזמיל.

נמלאתי שמחה, ופשטה בי התרגשות, אותה התרגשות שראיתי אצל כל הילדים בכיתה בראש חודש אדר. אני אהיה קאובוי. בעל דמיונות הייתי, וראיתי את עצמי עם אותו כובע שחור רחב שוליים, מכנסי עור וכמובן אקדח.

ימי השבוע חלפו ואני מחכה שאבא יאמר לי משהו. מתי הולכים לקיוסק של קדוש לקנות אקדח. ממתין הייתי בכל יום כשחזר מן העבודה וחושב אולי עכשיו יאמר משהו ולא אמר. לשאול לא העזתי, ושתקתי. עוד יש שבוע. כך עבר יום אחר יום. כמה ימים לפני פורים ובית מזמיל כבר מלאה באינדיאנים עם כובעי נוצות צבעוניות ומלכות אסתר. לא יכולתי להתאפק עוד ושאלתי, אבא, אני צריך להיות קאובוי. בוודאי, עונה אבא, אתה תהיה קובוי. שתקתי ושמחתי.

ערב המסיבה לא יכולתי עוד להמתין ובנימה של דאגה אמרתי לאבא, אבא, מתי נלך לקדוש. מחר צריך להתחפש. אל תדאג, הבטחתי לך שאתה תהיה קובוי. האמנתי ושמחתי.

למחרת בבוקר אומר אבא, היום אני מלווה אותך לתחנה. הלכנו יחד לקיוסק של קדוש. ואבא ביקש כובע של קאובוי בשבילי. רעדתי מהתרגשות. קדוש הראה לו שני סוגים. אחד מפלסטיק ואחד מנייר. אבא בחר בכובע מנייר. לא היה אכפת לי. העיקר שאני קאובוי. הניח אבא את הכובע על ראשי ואמר: איזה יופי, איזו תחפושת, אתה קובוי. ממש קובוי אמיתי. וצחק מלוא פיו. טפח על שכמי ולחץ את ידי ואמר: שלוף. מזמן לא ראיתי אותו שמח ככה. כל כך שמחתי שלא חשבתי אותה שעה שאין לי יריעה על הכתפיים, ולא פסי קישוט על המכנסיים וגם אין לי אקדח. לא היה אכפת לי בכלל. אני מחופש. מחופש לקאובוי. מי ישווה לי. עמדתי בתחנה, דווקא שמח הפעם שהאוטובוס מאחר, מתבונן בכל התחפושות שמילאו את הרחוב ומקווה שגם אחרים רואים אותי. קאובוי צעיר.

ירדתי בתחנה שבהר הרצל. גשם זלעפות ירד ורוח סערה נשבה. ביד אחת אחזתי את שקית הבד עם המחברות וביד השנייה הידקתי בכל הכוח את הכובע שלא יעוף. ואותו יום כאילו כל הרוחות יצאו להילחם בי, הקאובוי. אבל אני תופס את הכובע בכל כוחי. הצלחתי, הוא לא עף. פעם אחת עף לי ורצתי אחריו ותפסתי אותו. לא הרגשתי שהגשם ממסמס את כובע הנייר עד שכאשר הגעתי למפעל השיש לא החזקתי אלא עיסה של נייר. אבל אני לא הבחנתי בכלל. הלכתי ושרתי לי שירי פורים. מלא שמחה. ידעתי, אני קאובוי.

והנה סוף-סוף חצר התלמוד תורה. והחצר מלאה דמויות מדמויות שונות. הנה ילד מחופש לאדמו"ר. שטריימל חגיגי על ראשו וגארטל חוגר את גלימתו. והנה חכם ספרדי, ממש חכם באשי, עטור במצנפת מחוטי כסף וזהב, ושם עומד ילד בבגדי כוהן גדול עם מעיל פעמונים ורימונים וציץ ומצנפת ואפוד ועליו חושן שנוצצות בו אבנים טובות, ארבעה טורים אבן. המראה הדהים אותי. כמה יפות היו התחפושות. ואני עם הכובע השחור מנייר על ראשי שהפך בגשם לכדור נייר רטוב ולבי טוב עלי. גם אני מחופש. אני קאובוי.

המנהל, הרב לויכטר, צילצל בפעמון המתכת שלו. נכנסנו כולנו לכיתה. הרב לויכטר ביקש שילד-ילד לפי התור ייצא וייכנס ואנו ננחש מי הוא. והנה נכנס אדמו"ר חסידי ומסיכה על פניו. מי הוא זה? שואל הרב לויכטר. אי אפשר להכיר אותו. מי יודע? הכל מנסים לנחש. ואז, האדמו"ר מוריד את המסיכה. או, פולטים כולם בהפתעה, זה איצ'ה. איזו תחפושת נפלאה. ממש אמיתית. איך לא עלה על דעתנו. אני ניחשתי, צועק ילד שהתחפש לשופט, הרי סבא שלו אדמו"ר.

וכך יצא ילד ילד ונכנס חגיגית, והרב לויכטר שואל בכל פעם בהפתעה: מי הוא זה ואי זה הוא? פונה לתלמידי הכיתה, והכל מנסים לנחש. אני יושב במקומי משתתף בחגיגה. תורי מתקרב. אני מתמלא מתח והתרגשות, מתרומם על בהונות רגלי וכוסס את ציפורני ידי. תורי הגיע. אני יוצא ונכנס ועל ראשי כדור הנייר הרטוב. הרב לויכטר מתבונן בי, וחוזר ומתבונן, מתאמץ מאוד לזהות, ואז הוא אומר: מי זה? אינני מצליח לזהות בשום אופן! מי אתה? הוא פונה אלי במהרה בלי לשאול את הילדים. נמלאתי גאווה ושמחה.

אני חיים, השבתי, אבל היום אני קאובוי.

הו, אמר הרב לויכטר בהתפעלות: קאובוי. איזו יופי של תחפושת, אי אפשר היה לזהות אותך. הלכתי למקומי וישבתי שמח.

ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת.
דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/3/2006 23:42 לינק ישיר 

סיפור מקסים, גם בגלל שהרב סבתו כתב אותו וגם, כן, גם אני הכרתי את הרב לויכטר מלימודי בבית ספר שלו. דמות מיוחדת. מה אתו היום?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/3/2006 00:07 לינק ישיר 

ומה עם הילד שהתחפש לשופט? אולי הוא שופט..



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-14/3/2006 08:02 לינק ישיר 

מואדיב סיפור יפהפה, ואני משער שהוא אמיתי. עתה, למעוטי הערך אשר כמוני, האם תוכל לבאר מה הוא בא לומר, ואיך הוא קשור לפורום.? א. כיצד נחגג פורים אצל ילדים תמימים? ומה בין פעם להיום (אין הבדל, פרט לכך שהמסכות יקרות יותר, הציפיות לתחפושת גבוהות יותר, ומעטים הילדים התמימים כגון סבתו הצעיר). ב. לדעת מתי אומרים את האמת ומתי לא. ואולי לא צריך לנתח כל דבר? (איקון מחזיר את מערכת סכיני הניתוח למגרה). שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/3/2006 08:49 לינק ישיר 

.


כל כך הרבה יש כאן, ואלמלא שמוקף אני, כלל לא הייתי פותח את הפורום היום ורואה את התגובות.

אך הואיל ומוקף הינני, ואינני צריך לקרוא מגילה כשאני מותש מצום, אומר כמה מלים:


ראשית, הבאתי את הסיפור מהסיבה העתיקה והכמעט-לא-לגיטימית - יופיו (ואף התנצלתי בכותרת כי המדובר באופטופיק, בנושא שאיננו על סדר הדיונים הרגיל וכו').

אלא שיש גם עוד לא מעט דברים ללמוד ממנו:


מאמצי האב - שהפרוטה אינה מצויה בכיסו - לשמח את לב בנו הקטן לקראת חג הפורים (ולא קנה את הכובע לפני הזמן, שמא ישחת טרם יום החגיגה בבית הספר|).

שמחתו של הבן במתנה שקיבל, אף לאחר שהתמקמקה במי הגשמים.

התייחסותו של הרב- המחנך, הראויה לכל התשבחות שיוסיפו - בין אם אנשים שהכירוהו ובין אם אנשים כמוני, שפגשוהו לראשונה במהלך הסיפור הזה.

ואיך אפשר בלי לנסות ולהשלים במוחנו את רגשותיו של הילד לאחר שהשופט קם מאחור וצועק את שצועק...









דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/3/2006 13:57 לינק ישיר 

מואדיב איקון ירוק וכו', קצת מותש לאחר הצום ועוד יותר לאחר היין. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/3/2006 14:11 לינק ישיר 

מה  שמעניין הו א שהילד  שהתחפש  לאדמור  כי  הסבא  שלו היה   אדמור 

היום  הוא  באמת אדמור



האדמור  מטאלנא

הרב  סבתו  למד  בכיתה  אחת  עם  האדמור  מטאלנא



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-15/3/2006 19:05 לינק ישיר 

וכבר דרשו דורשי רשומות שאי אפשר להתחפש לאדמו"ר שכן אם אתה לובש את המלבושים המתאימים ונוהג כאדמו"ר הרי אתה כבר אדמו"ר מאיר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/3/2007 15:27 לינק ישיר 

[מוקפץ לרגל התאריך וגו'.

ומכאן - שמאז ומתמיד יורד גשם בפורים... ]

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/3/2007 13:50 לינק ישיר 

אכן, מדובר בסיפור יפה, גם אם אינו מושלם בעיני ויד של עורך מיומן היתה עושה עימו חסד רב.

אבל כנראה שאין למה לצפות לעריכה מושכלת של עורך המוסף "תרבות וספרות" (הארץ, בעריכת בני ציפר הידוע באליטיזם השחצני שלו והתרסתו הבוטה כלפי ערכי היהדות) שבו פורסם הסיפור בשנה שעברה:

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=691310&contrassID=2&subContrassID=5&sbSubContrassID=0



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-4/3/2007 14:28 לינק ישיר 

מה חסר לך בסיפור המקסים הזה? למה לדעתך הוא זקוק לעריכה?




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-4/3/2007 16:28 לינק ישיר 

הבהרה:

הודעתו של מואדיב לעיל היא צינית. היום, פורים תשסז, לא ירד גשם. לפחות בבני ברק.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/3/2007 16:47 לינק ישיר 

.

הבהרה:

שוב כשלתי בנסיוני להבהיר את דברי, ואין זה אלא משום שהם רק 45% דברים (זה מה שהיה כתוב על בקבוק שהוגש לי, פרט לכך שהמאלט הזה אינו נשוי (סינגל, בלעז), למרות שהוא כבר בן 18. ומי, בשם בכחוס, החליט להשכיבו לישון בחבית של פורט (1) ?


וכמובן, הכוונה אינה לי"ד או לט"ו (כפי שחגג הילד סבתו), אלא לאותו היום בו מגיעים מחופשים לבתי הספר. שכידוע, כפריים ותלמידים מקדימים אפילו עד י"א , והשתא - באו מחופשים לבית הספר בי"ב, וסהדי בבית דגן שזלגו השמיים ביום זה השנה.


(אייקון חוזר להכין משלוחי מנות למחר. כי כאמור - "אנחנו מוקפים!" )







(1)כן. יש לי חברים פיינשמקרים





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/8/2008 15:11 לינק ישיר 

הסיפור פותח את הספר "כעפעפי שחר"

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-24/8/2008 03:24 לינק ישיר 

תיקון טעות - הספר הוא "בואי הרוח". ("כעפעפי שחר" הוא ספרו הקודם)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/8/2008 09:13 לינק ישיר 

אני חושב שהמשפט הבא הוא משפט המחץ:
ואז מקצה הכיתה התרומם הילד שהתחפש לשופט ומחה בקול: מי לא ידע מי זה. אין לו בכלל תחפושת...

המשפט הנ"ל ממחיש את מחשבת השופטים שחושבים שהאמת היא מעל הכל גם מעל הרגשות , וגם כשהיא לא דרושה , אלא מאי רצון השופטים להוכיח את חכמתם היא מה שמביאה אותם לרדוף אחרי האמת , גם כשהיא לא נחוצה וגם כשהיא פוגעת , ואולי  כשהיא פוגעת , אז האמת חשובה יותר.

והמוסר מזה את האמת יש לרדוף רק לשם האמת ולא לשם הוכחה על ידיעת האמת.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > אופטופיק: סיפור לפורים מאת הרב סבתו
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.