באשכול המשאלות החל להתפתח דיון מעניין מאד על היסודות של הלכות לשון הרע.
נראה לי שראוי לו דיון בפני עצמו.
דיון קרוב שהתנהל בעבר היה בידי מוישהגרויס על הלכות לשון הרע לעיתונות ולאינטרנט.
הלכות לשון הרע לעיתונאים
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1126236
*****
SERVICE_03:
שלום
לאחרנה עלתה בלבי איזה הערות בנוגע הל' לשון הרע.
1. מדוע לא לימד אותנו רבינו הק' בששה סדרי משנה איזה כללים או הלכות בהלכה זו, ואף לא מוזכר ברמז?
2. מדוע הטור והשו"ע לא ביארו הל'זו, ואף לא ברמז?
3. ומה הי' עם הל' אלו עד שבא מרן החפץ חיים זצ"ל? ואת"ל שבדורות הקודמים (בזמן שהיתה תורה עם דרך ארץ...) כולם ידעו הלכות אלו, הלא אמרו בגמרא וכולן באבק לשון הרע?
*****
ymy33655:
עיין ברמב"ם פרק ז מהלכות דיעות שכתב הלכות אלו במלואן.
הטור והשולחן ערוך אינם כוללים את כל ההלכות שבתורה (עיין למשל בטור אורח חיים סימן שא), המגן אברהם בסימן קנו הביא הרבה עיקרים שאינם בשו"ע וביניהם איסורי לשון הרע.
מאיר
*****
כמתעסק:
א. עניני לה"ר פזורים לאורך התלמוד -
ראה רמב"ם הלכות דעות ריש פרק ז כדרכו קיבץ וערך את עמוד השידרה של הלכות לה"ר.
וכן ראה שערי תשובה לרבינו יונה האריך בענין.
מאידך:
יש להעיר שהלכות לה"ר הם לאו שאין בו מעשה - כלומר, אינן משתייכות מעצם טיבן לתחום דיני הנזיקין, וראה שהרמב"ם רמז לכך בכך שמיקמם בהלכות דעות = הנהגות מוסריות.
וכאן תורף הענין:
נושא זה כדוגמת דיני נקימה ונטירה שגם הן מצויים שם - משתייך ביחוד לתחום של חובה מוסרית אישית!
אם תתבונן תראה שכל המצוות מהתחום הזה אינן מפותחות ומפורטות, הוא הדין לא תשנא את אחיך, ואהבת לרעך.
טיבן של מצוות אלו, שאין להם הגדרה של דינים פרטיים, אלא הם עקרונות נורמטיבים כלליים ביותר לאדם כחובה מוסרית אישית כיצד עליו להנהג בתוך החברה.
זו הסיבה שתחום זה לא תפתח באופן נרחב - ואך אופן הופעתו בתלמוד הוא דרך מעשים ועובדות.
אכן, החפץ חיים היה מי שתירגם וכמעט ניתן לומר שערך את התחום כעיקרון כלל חברתי! תמימות לחשוב שפעם הכירו הלכות אלו, אלא שההסתכלות על תפישתן של נורמות אלו היתה שונה, והדבר ענין לאריכות בענין שינויים סוציולוגיים של החברה הדתית.
מחד, בכך סלל הח"ח דרך שיש להמשיך ולפתחה ושענינה הרחבת ערכים חברתיים לנורמות ציבוריות. מאידך לא אכחד שהרחבה זו של הח"ח מדגימה את הקושי הרב שבכינון מערכת נורמות זו ותרגומה למערכת של נורמה לחברה ולא רק כצווי חסידות שעל הפרט, ולולא דמיסתפינא הו"א שיש לנו עוד עבודה רבה.
אגב:
הרואה יראה שלצורך זה חידש הח"ח חידושים מפליגים!
עימי בכתובים אריכות בענין, ולעת עתה אציין לחידוש פסיקתי אחד של הח"ח - והוא המרכזי, והוא המסיט את כל כובד הדיון למימד אחר:
המתבונן ברמב"ם וכמעט בכל הראשונים יראה כי יסוד הענין הוא שני צירים:
א. כי מעיקר הדין אין איסור בעצם אמירת לה"ר = חפצא, אלא האיסור הוא לומר דבר שמגמתו להזיק, או עלול להזיק!
ע"פ האמור מבורר ההיתר של דיבור לתועלת = לא מתוך מגמה להזיק, אלא להועיל הותר.
(אמנם הח"ח חידש כי היסוד הוא דיבור גנות, אך המעיין בבאמ"ח שם יראה כי דבריו שם אינם פשוטים כלל)
*****
ymy33655:
כמתעסק
מעניין מה שאתה אומר אך רבינו יונה ודאי לא כלול ברוב הראשונים הללו.
מאיר
*****
כמתעסק:
אם כוונתך לענין שיטתו בדיני לה"ר, זו גם שיטתו - ראה שערי תשובה שער שלישי אות רטז, וכן כך כוונתו בבבא בתרא ושם חולק על התוס'. ואף בשיטת התוס' ערכין לענ"ד יש לפרש באופן אחר מפירושד הח"ח, ואכמ"ל.
*****
מיימוני:
נראה לי שכאן עלו לדיון כמה שאלות יסודיות:
האם דיני לשון הרע שייכים להלכות נזיקין או להלכות מוסר?
האם האיסור בלשון הרע הוא משום נזק או משום גנות?
מה הן הסוגיות שדנות בלשון הרע, והאם עולה מהן תמונה שיטתית ואחידה? ואם כן, מהי?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
*****
ווטו1:
הנני מעביר לכאן מש"כ בנושא באשכול אחר בדרך אגב:
בנושא רכילות
הרמב"ם [בתחילת פ"י מהל' דעות] מציג את "לא תלך רכיל" כאזהרה לרכילות שבכללה:
א. רכילות סתמית,
ב. רכילות שיש בה לה"ר,
ג. רכילות שיש בה לשון הרע והוצאת שם רע כאחד.
[לא נכלל בזה:
ד. אזהרה למזיק את זולתו שמקורו הוא דיון אחר],
ה. מצוה לאהוב את הזולת.]
למעיין היטב בדבריו ובלשונו, מתבאר שענין הרכילות הוא לאו דוקא בסיפור שלילי אלא בעצם ההתעסקות בזולת לשם "נושא לשיחה". גם לשון הרע אינו הנזק היוצא מכך [שהוא עוול בפני עצמו כמו כל מזיק], אלא ההתעסקות בנבירה באשפת הזולת.
המתבאר משם הוא לכאורה, כי האדם הוא יצור מדי חשוב בכדי שיקחו אותו כנושא לשיחה וזה ענין הרכילות. לאור זה מתפרש גם לשון הרע כך, שאם הסיפור יש בו רע הרי היא רכילות גרועה יותר ועוד יותר גרוע מזה זה סיפור רע שקרי הנקרא "מוציא שם רע". אבל עצם הרכילות היא גם אם אין הסיפור רע אלא נייטרלי [ייתכן שגם בסיפור טוב שאינו מכוון שילמדו ממנו מוסר, יש משום רכילות כיון שזו נבירה בחייו אם כי לא באשפתו, אך זה חידוש מדי גדול לשלב זה].
המסקנה הנובעת מכך שרוב העיתונות אסורה ופסולה. מי שרגיש לכך אכן נגעל מבחישה בענייני אחרים ואינו מסוגל לשהות בקריאת "נייעס" כי הוא פשוט נגעל מכך.
על הדברים הללו העיר כותב נערך, בתיבה אישית.
וז"ל:
הדבר צ"ב, שהרי כל ההגעה למצות "הוכח תוכיח" היא ע"י ידיעה ברורה במה שעושה השני. כן מצות "בצדק תשפוט עמיתך" זקוקה במה שקורה אצל הזולת.
לא שמענו לאסור לספר בשבחו של הזולת (בצורה מתונה) אפילו שזה בא מתוך נבירה בחייו.
ועוד ראה את החפץ חיים בהלכות לה"ר כלל יו"ד בפרט בסעיף י"ג, כיצד מותר לדבר לשון הרע על חבירו. אף על פי ששייך גם בזה נבירה אכזרית בחיי הזולת, הרי חז"ל התירו זאת.
העיקר שייטיב האדם לראות את הזולת ממבט של אהבה, מהסתכלות של קרוב וידיד נפש, הרי לא יוכל לדבר עליו רוע. ע"כ דברי הנערך.
התשובה שנכתבה:
המושג רכילות אף אם פירושו "נבירה" כנ"ל, אינו שולל דיבור שיש בו תועלת, כגון בדרך סיפור ליועץ או לבן/בת הזוג למען פורקן הבעיה, או בציורי היתר של הח"ח, כי אז אין הדיבור "דרך נבירה" והוצאת הזולת מהקשר למען היותו "נושא לשיחה", אלא למען המטרה המסוימת. מאידך, לספר סתם עובדה על הזולת אפילו אין בה רע כגון "פלוני הלך שם", סתם לשם הפגת השקט, הרי זה בכלל הלאו [אך אם יש בהליכה שבח מתפרש הדבר אולי כהבלטת ההתנהגות המשובחת כמשובחת בלי לקשר למסופר עליו ומן הסתם זה תלוי בכל מקרה ונסיבותיו איך זה מתפרש].
ושוב שאל הנערך בהנחה שלה"ר ורכילות זה לכאורה אי ראיית רע בזולת, דהיינו להתייחס אליו כאהוב שלא ניתן לראות בו רע, אבל בכל זאת כאשר יש מצוה כמו הוכחה וכדומה, אין ברירה.
התשובה שנכתבה:
שמעתי שפעם שאלו את החפץ חיים אם רואים אדם עושה דבר רע, האם מותר לחשוב "לשון הרע"? ענה הח"ח ["קיין נאר דארף מען ניט זיין"] שלא צריך להיות סכל.
לכן למרות שאני מסכים עם דבריך שראוי לא לראות רעה בזולת, אבל זה מכלל מצות אהבת ישראל ולא מכלל שלילת לשון הרע ורכילות שזה אכן מצד "נבירה".
תוקן על ידי עצכח ב- 10/05/2007 12:44:56
