בית פורומים עצור כאן חושבים

ערב יום הכיפורים

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-1/10/2006 09:53 לינק ישיר 
ערב יום הכיפורים

היום הנורא מתחיל בתשיעי בחודש השביעי. לא קשה לשים לב לכך, ומעגנון, שכמה מסיפוריו היותר יפים מתרחשים בערב יום הכיפורים, ומעלה - מדרשי חז''ל הרבים שמספרים על מאורעות נפלאים ומרטיטים, טרגיים לעיתים, שמתרחשים במעלי יומא, זרותו וכובדו של היום תובעת הסבר.

נראה שצומת הדרכים שמוביל לגן עדן כולל גם דרכים אחרות... ערב יום הכיפורים הוא צומת כזה. אחד מגיבוריו של עגנון מסיים את היום הקדוש הזה בבית האופרה מאזין למוסיקה נפלאה. בצאת 'ערב יום הכיפורים', שהוא מבחינה אחרת (שאינה נוגעת לעגנון שם ישירות) ליל יום הכיפורים. דמעותיה של אותו אשת אמורא גורמות למוות. הקצנות מוצאות ביום הזה ביטוי מלא. חמישה ושבעה סעודות או משתאות, בערב הצום. ומעלה עליו הכתוב כאילו צם!

לא אאריך, הדברים ידועים ונדמה לי שגם נדונו בפורום. גמר חתימה טובה, ובתיאבון.




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2006 10:09 לינק ישיר 

ויש גם עניין אחר בערב יום הכיפורים. קו התפר של הזמן, בו אפשר לשמוע (אם מקשיבים) את מהלך גלגלי השיניים של מעגל החיים, (שנה זקנה מעולפת מן החום והשקט של אב אלול ומתה ושנה חדשה נולדת עם מסיבות סאון ותרועות שמחה (וגם שמחה?), הוא זמן שמזמן על כרחו בחינה של היחסים הבין אישיים, ושל הפרט\ים עם הכלל. לפעמים מרוב רעש של שמחה, כמו בברית המילה של רך נולד, לא שומעים את בכי התינוק. אומרת זלדה, בשירה 'ערב יום הכיפורים':

בערב יום הכיפורים
הפלגנו
מנסיונות שתמו אל נסיונות שהחלו.
ערב יום הכפורים היה לנו
ראשית הזמן
בדממת אי שהאיר
ים
בנרות
שם אמצת אותי אל לבך הדואב
לפני הכל יכול
בטרם תלך להתפלל עם כלם
בטרם תהיה אחד מן העדה
בהיכל
אחד מן העצים
ביער




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2006 10:20 לינק ישיר 

הנה קטע קצר מגמרא ידועה מאוד (בבלי חולין ק"י) שהבאתי כאן פעם בהקשר אחר. הוא ממחיש היטב את הדברים שלעיל. הקטע מתורגם כולו לעברית.

בסורא נהגו שלא לאכול עטינים (בשר וחלב).
בפומבדיתא נהגו לאוכלם.

רמי בר תמרי [הוא רמי בר תמרי מפומבדיתא] נקלע לסורא בערב יום כיפור.
הוציאו כולם את עטיניהם וזרקום .
הלך הוא ואכלם.
הביאו אותו בפני רב חסדא.

אמר לו: מדוע עשית כך?
אמר לו: ממקומו של ר' יהודה אני שמתיר לאוכלם.

אמר לו: ואין אתה מקבל שנותנים עליו חומרות המקום שיצא משם וחומרות המקום שהלך לשם?
אמר לו: אכלתיו מחוץ לתחום.

(אמר לו:) ובמה צלית את העטינים?
אמר לו: בחרצנים \ ענפים של גפן.

(אמר לו:) ושמא הם מיין נסך?
אמר לו: מדובר בחרצנים \ ענפים שלאחר י"ב חודש.

(אמר לו:) אולי הם גזולים?
אמר לו: צמחו בהם עשבים, משמע התייאשו מהם הבעלים.

ראה שאינו מניח תפילין. שאל אותו: מדוע אינך מניח תפילין?
אמר לו: מחלת מעיים יש לי ואמר ר' יהודה חולה מעיים פטור מן התפילין.

ראה שאין לו ציצית. שאל אותו: מדוע אינך לובש ציצית?
אמר לו: טליתי שאולה ופטורה מן הציצית.

תוך כדי המו"מ ביניהם הביאו מישהו שלא כיבד את אביו ואמו וכפתוהו.

אמר להם: שחררו אותו, הרי כיבוד אב היא מצוות עשה שמתן שכרה בצדה ואין בית דין מוזהרים עליה?
אמרו לו: רואים אנו שאתה חריף.
אמר להם: אילו הייתי במקומו של ר' יהודה הייתי מראה לכם את חריפותי.

ע''כ הגמרא.

[הנושאים שמזדקרים מיד לעין עם הקריאה הם העימות בין גישה מקילה למחמירה, כמראה נושאו העיקרי של הקטע המלמד שחריפות מעטה, של גולה ממקומו, מספיקה להכריע בסוף הכרעה ברורה (הלכתית, וגם רעיונית. אין במקילות שיטתית בכדי לפגוע בכבוד ה'אב', על כל פנים ודאי שאין 'בית דין מוזהרין' על כך). ועימות בין תושבי המקום לזרים (''חוץ לתחום", "מקומו של ר' יהודה" ועוד). למיטב ידיעתי הערות אלה הוערו פה ושם. אבל השאלה שאני מבקש לשאול היא מוסרית.

ערב יום כיפור, זמן דמדומים בין קודש הקודשים לחולי החולין של הסביאה (כולם שוחטים, משליכים את עטיניהם) הוא זמן מלא מתח קדוש שעשוי להתפרק בקלות. (לעגנון יש סיפור או שנים שמיטיבים לתאר את ההיבט הזה של ערב היום הנורא).
ובכל זאת, מגיע לעיר אדם זר, לבוש בגדים שאולים (עני), נובר באשפתות למצוא מזון (מאוד עני אפילו), חולה מעיים (כתוצאה מנבירת האשפתות?), וחכמי העיר כל עניינם בחרצני ענבים של יין נסך?
מה עם להציע מזון (כשר למהדרין)?! הרי היום הקדוש מתקרב וחולפות השעות האחרונות בשיחה המרתקת כשלעצמה הזו, (למרות שנדמה לי שריחו של העובש של 'שנים עשר חודש' בכל זאת נדבק גם בה) אבל מה עם דאגה אלמנטרית לזר, לאורח הבודד?
והאם יש קשר בין התנהגות לא אנושית זו לגישה הכללית המחמירה?
אם יש קשר כזה, מוכרח שיהיה כך? אי אפשר אחרת? האם לא נהפכים היוצרות, בהנחה שקשר כזה אכן הכרחי, בין המקילים (בבן אדם לחבירו) למחמירים (שמקילים דווקא ביחסי האנוש שלהם)?
והחשוב ביותר: מה עמדת הגמרא?]

זה היה מעניין ההקשר האחר, המוסרי. היום כדאי לשים לב שערב יום הכיפורים לא משמש תפאורה פסיבית בלבד למאורע המשונה. אולי הוא המפתח להבנת הסיפור כולו: לא זו בלבד שאין יום הכיפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו, עוד המתח הגבוה הרוחני של היום הנורא גורם לחידוד היחסים שב''א לחבירו.  

תוקן על ידי - bt77 - 01/10/2006 10:19:35



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2006 10:54 לינק ישיר 

את הדברים המנותקים משהו שלמעלה, על מתח בין הפרטי והאישי לציבורי (כמו בשיר של זלדה) ובין הדתי-שבין-אדם-לקונו למה שבין אדם לחבירו (בשיר הנ''ל ובקטע הגמרא) כדאי 'להרוס' עם הצבעה על השתמעות מעשית אחת שלהם, שחשוב לי להדגיש ולומר דווקא היום. אני מבקש לטעון בשבח הבינוניות הדתית, בשבח המסורתיות, בשבח הנמכת הרף הדתי. הסיפור מהבבלי מלמד שלהגבהת עוף וטיפוס לשלביו הגבוהים של הסולם הדתי יש מחיר חברתי בהכרח. אולי בגבהים רמים קשה לשים לב להמון העם שלמטה, להתנשאות שגורמת לריחוקו, לעוולות חברתיות נלוות.

אפשר לחשוב על הנושא המזרחי שנדון באחרונה בפורום ולהראות שגם אם טענתם של המצדיקים את האפליה מסיבות דתיות נכונה, ומזרחיים או בנים של בעלי תשובה ודחויים אחרים יורידו את הרף הדתי, גם אם טענה זו נכונה, דינה להדחות מפני הצדק החברתי. הרי גם הוא בסופו של דבר בגדר 'בין אדם למקום', גם אם ההחמרה בו קשה יותר. הלא איננו רחוקים מהמצב הבעייתי המתואר בגמרא: פלפולי עניות על זגי גפנים בזמן שעניים (שמהם תצא תורה!) רעבים. ללחם וגם לדעת.
תוקן על ידי - bt77 - 01/10/2006 11:40:38



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2006 12:55 לינק ישיר 

אמנם הנושאים אינם זהים, אבל הם קשורים. חיבורים שאל באשכול נפרד שיוטמע כאן: ערב יו"כ, זה ערב חג או חג עצמאי? מסתבר שזה חג בפני עצמו. שאל"כ מדוע אין אומרים י"ג מידות ותחנון בשחרית. וכי גדול ערב החג מהחג עצמו? (מיימוני).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2006 15:13 לינק ישיר 

ההמלצה שלי: "אצל חמדת" של עגנון. (מישהו מכיר פרשנות על הסיפור הזה?)

"אכילה בלא שתיה כשתיה בלא אכילה"



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2006 15:39 לינק ישיר 

שנרב.
נסה מסות על סיפורי עגנון -ברוך קוצווייל- הוצאת שוקן. דפים 237 --282  
גמר חתימה טובה -והנאה מרובה מהספר

מודה ועוזב



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2006 15:43 לינק ישיר 


אהרן מגד, 'בפרדסו של עגנון', בתוך: שולחן הכתיבה:

[...] אמרתי שנכנסתי לפרדס. והפרדס אמנם גדול הוא ורחב ידיים ואפשר לתעות בו ימים רבים ולא להכיר את כולו, ואני עצמי, יש פינות חבויות בו שעד היום לא הגעתי אליהן. אבל בין שהתהלכתי בשדרותיו ובין בסבכי שיחיו, נמשכתי תמיד לנקודה אחת בו, שהיא טבורו, היא מרכזו, או אולי נאמר היא נפשו, נפש הפרדס. נקודת מוקד זו היא יום הכיפורים. כשאתה חוזר ומעיין בסיפורי עגנון, דומה לך לעיתים כאילו סביב היום הזה סובבים כל מזלותיו

בראש הספר 'ימים נוראים' ישנה הקדמה הנקראת 'זכרון בספר' ובה מספר עגנון על ערב 'כל נדרי' בהיותו תינוק בן ארבע, וכך הוא כותב:
ובית התפילה היה מלא עטופי טליתות ועטרות כסף בראשיהם ובגדיהם בגדי לבן ובידיהם ספרים, ונרות הרבה תקועים בתיבות ארוכות של חול, ואור מופלא עם ריח טוב יוצא מן הנרות. ואיש זקן עומד מוטה לפני התיבה וטליתו יורדת עד למטה מליבו וקולות ערבים ומתוקים יוצאים מטליתו. ואני עומד בחלון בית התפילה, מרעיד ומשתומם על הקולות הערבים ועל עטרות הכסף ועל האור המופלא ועל ריח הדבש היוצא מן הנרות, נרות השעוה. ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה.

אין זה סיפור, אלא זכרון ילדות, זכרון שכולו אושר, כולו הרמוניה, כולו תחושה של גן עדן: נעימות שלמה של כל החושים: האור המופלא, הריח הטוב, הקולות הערבים...

הרמוניה זו, של יום רחמים, יום סליחה, יום חסד - דומה שאותה מבקש עגנון כל ימיו, לעצמו ולכל ישראל - מבקש ואיננו מוצא. וכמו חותם של טראומה שלא תימחק לעולם, הוא חותם אותה בכייה שלו באותו ערב עצמו, כאשר לפתע פסקו הניגונים, נפסקה התפילה, האנשים הורידו טליתותיהם מעל ראשיהם - ואז "החליפו פניהם פתאום והשחיתו את דמותם הנאה ואת דמות הבית ודמות היום". "כמה שנים יצאו" - כותב שם עגנון - "ועדיין אותה השתוממות מופקדת בליבי. וכשאני רואה אנשים מישראל מחליפים פנים של חילוי בפנים של חולין, נפשי מתקמטת כבאותו היום".

אל יום הכיפורים הוא הולך ומיום הכיפורים הוא מתיירא. אליו הוא מתקדש ובו הוא מתנסה, אבל אל אותה הרמוניה גן עדנית של שעת חסד וגילוי שבילדות - כבר לא יגיע.

הסיפור "אצל חמדת", כולו כעין מסע אל יום הכיפורים, מסע ארוך דרך עולם החטאים, הנאות הגוף, התשוקות, מנעמי העולם הזה - אכילה, שתייה, רחיצה, זלילה, ליצנות, - עד לאחר הסעודה המפסקת ועד תחילת התפילה עצמה. הנער מגיע אל יום הכיפורים, ושוב חוזר אותו תיאור של עדנה:
שוב התלקחו הנרות והעלו אורם יותר ויותר וריח טוב של שעווה עלה מן הנרות ומן השחת הפרוש על הרצפה כריח דבש וכריח של שדה.

אבל זוהי כבר נעימות מכוח הרצון, מכוח המשאלה, או אולי הנחמה. כי באותה שעה שרואה הוא את חמדת בהשתנותו, בגלגול שלו, בהתפשטות הגשמיות - "דומה שהוא מצטמק והולך. כריסו כאילו נבלעה וכולו כצרור מלבושים שפרשו עליהם טלית" - לא נמחקת מלבו תמונת חמדת האחר, אותו חמדת שאיתו עשה את המסע הארוך, שאפשר לומר עליו את היפוכו של פתגם ידוע: הדרך לגן העדן כאילו רצופה כאן כוונות רעות. 

ב"פי שניים", שגם הוא סיפור על יום הכיפורים, הכל כבר שונה. כל הקווים מתעקמים, כל התמונה מתעוותת. האנשים - "בבואה דבבואה של קדושת היום נראתה על פניהם. התינוקות - ליבם היה חלוק, בדבר זה שאנו רואים כאן מהן, נאה או לא נאה".

ולעומת השלמות העילאית של שעה שכולה חסד, מופיעה כאן גרוטסקה: אותה תמונה עצמה מימי הילדות הנשקפת בתוך ראי שבור וסדוק ועקום:
ירד החזן לפני התיבה, משך רוח והמתין. פתח הגבאי את ארון הקודש ובחן את הציבור את מי יכבד לעמוד לימינו ולשמאלו של חזן. ציוה החזן לסגור את החלונות שלא תחטפנו רוח צינה ואמר על דעת המקום וכו' כל נדרי וכו'.

לכתוב "על דעת המקום וכו', כל נדרי וכו'" - הרי זה כמו לקמט את אותיות השם המפורש, קימוט שמתוך עוית כאב. קדושה שהופכת לא רק חולין, אלא חילול. והמשכו של הסיפור הלא ידוע לנו: כל יום הכיפורים כולו עובר על המספר מתוך שממון, מתוך אכזבה, מתוך מצוקה של זכרון שפנה זיוו פנה הדרו. מאבד הוא את כפתו, מאבד את טליתו, עומד בפני שתי טליתות שבארון ביתו ומפקפק איזו מהן לקחת, ועד שהוא מפקפק עובר כל יום הכיפורים מבלי שיקיימו: "אדם שיש לו שני דברים שווים" - כותב הוא בסוף הסיפור - "נוטל את זה נותן עיניו בזה, נוטל את זה נותן עיניו בזה, הרי לבו חלוק ודעתו מעורבבת - - - עתים נדמה לי כאילו עומד אני ביום הכפורים עם חשיכה, שהשערים ננעלים ונשמת אפו של יום עומדת לצאת, ויום שיוצא אין להחזירו". והוא חותם את הסיפור במשפט שהוא כעין השבעת גורל, כעין קמע, כמו שהיו חותמים ספרי תוכחה במשפט של נחמה: "נשלם ולא נשלמו רחמי שמיים"

אבל בשני סיפורים אחרים מגיעה מדרגת התעוותותו של יום הכיפורים למימדים שטניים. בסיפור 'טלית אחרת' המספר מאחר לתפילה ואינו מוצא לו מקום בבית המדרש, שהוא בית מדרשו של זקנו. נראה הדבר שאי-מציאת המקום היא אי-מציאת המקום, כלומר, האלוהים, ואז באה שורת חטאים נוראים, ביום זה של תשובה ויראת-חטא: את זקנו הוא מרמה, וכשיוצא הוא מבית התפילה, מחמת הדוחק והיובש שבפיו, הוא מתפתה להריח כד מלא מי-פירות, והמים והפירות עולים אל שפתיו. כשחוזר הוא, כבר עומד בלא טלית, ופתאום - וכאן כאילו השטן עצמו עומד ומרקד, בבית הכנסת - הוא רואה שמישהו עולה על ספסל, במצנפת של נחתום, מזמר פזמונים ועושה העוויות של שטות. חטאים כאלה ביום הכיפורים אי-אפשר שלא יבואו על עונשם, והעונש הוא מעין פריחת נשמה, מעין מיתה. הוא לובש טלית פסולה של ג' ציציות, טלית שאדם חי אסור לו ללבשה ורק אדם מת מלבישים אותו בה.

והחורבן הקטסטרופלי של היום הקדוש, הלא הוא מתואר ב'עם כניסת היום'. בתו הקטנה שהוא מצילה מן האויבים - הלא היא יחידתו, היא נשמתו, זו הנשמה הטהורה המדומה לתינוקת שאין בה חטא - כותנתה נשרפת מנר נשמה שנפל עליה. את מערומיה היא מכסה בבשרה. הוא עצמו אין לו טלית כי האויבים קרעו אותה מעליו. מחפש הוא אנשים טובים שיתנו לו טלית ויתנו כסות לבתו. מבקש ואיננו מוצא. "כל מקום שנתתי עיני בו היה ריקן". ואפילו קרעי ספרים בפינת הגניזה אין הוא מוצא, כי ספרים, כשאינם נקראים, אינם נקרעים. הזקנים שהוא הולך אליהם, אף הם בגדיהם קרועים וצלמם מחוק. מגיעה שעת התפילה וכאן בא שוב תיאור גרוטסקי של "אדם ארוך ובעל זקן אדום, המחטט בין שיניו את שיירי הסעודה המפסקת ומוצא את כריסו הרחבה ומרחיב לו את תחומו ועמד כמי שיודע שאלקים לא יברח ואין צריך למהר". מסביב שממון, שממון וריקות, ורק מעט אור מפציע מבית המדרש הישן ומאותיות ספרי התורה שבו.

שתי הפנים של יום הכיפורים - יום טוב וקדוש שכולו אהבה וחיבה ורחמים ותפילה, ויום הדין הנורא - דומה שהן שתי פני המטבע של יצירת עגנון כולה. מגן העדן של זכרון הילדות, של האמונה התמימה רבת החסד - כאילו גורש, ומפני יום הדין הנורא הוא מתיירא. במקום אחד הוא כותב:
מה אהבתי את לילי יום הכיפורים. שערי שמיים פתוחים והקב"ה כביכול מרכין עצמו לשמוע תפילתן של ישראל --- וכל ענין וענין שנזכרתי בו, של יום הכיפורים היה, כאילו נחו כל ימים שבינתיים ולא נשתיירו אלא ימות הכיפורים בלבד. כשלשלת של קדושה נשתלשל יום כיפורים אחר יום כיפורים, כדרך שמראין לו לאדם יום הכיפורים בחלום כדי שיעשה תשובה.

מאימת יום הדין צריך אדם לעשות תשובה, אבל לעשות תשובה הוא מאחֵר, בגלל הנאות, בגלל הסחת-דעת, בגלל הרהורים ופקפוקים. כאותו חייט מן 'המלבוש' - סיפור שיום הכיפורים אינו מוזכר בו אבל דומני שגם הוא עומד בצל האימה של יום הדין הנורא - שצריך להתקין מלבוש בשביל השר, אך דוחה את עבודתו משעה לשעה, מיום ליום, ואינו מספיק להשלימה עד בא יום המיתה. ומהו מלבוש זה אם לא הנשמה? כל מקום שמדבר עגנון על מלבוש בהקשר עם יום הכיפורים, בהקשר עם ספרי תורה, בהקשר עם תפילה - המלבוש הוא נשמה, הטלית היא נשמה. כמו עם בתו זו הקטנה, שנשרפה כותנתה, כמו עם שתי טליתותיו. והרי זה עניין יהודי עתיק, שאף מטבעות לשון לו, כמו 'בהתעטף עלי נפשי'. ואמנם כך כותב עגנון בסוף 'עם כניסת היום': "ומאליה ומעצמה נתעטפה עלי נפשי ועמדתי והתפללתי כעטופי טליתות ובעלי קיטלים".

כך נראה לי יום הכיפורים אצל עגנון כמרכזו של פרדסו, שממנו נמשכים קווים - של חסד ושל דין - אל כל יצירתו, ובתוך הוויה זו של יום כיפורים גנוזות שלוש מילות הסוד המוזכרות ב'עם כניסת היום' - צורך, צורה, רצון - שהם כעין נוסחה קבלית של ההוויה העגנונית כולה: האתי שבה, האסתטי שבה, הרליגיוזי שבה.

ענינים שבאמונה - מדוע הם קרובים לנו? הלא בשביל רובנו - בני דור חילוני שגדל בארץ, יום הכיפורים איננו יום דין וחשבון - ובכל זאת, סיפורים אלה של עגנון, שיש בהם אמונה בהשגחה עליונה, המניעה את הנפשות וקוצבת את גורלם, אינם אקזוטיים בשבילנו ואינם עולם של אתמול. אין זה אלא משום שעגנון כותב על חולשת בני האדם, כבני אדם וכיהודים, ולא על גבורתם. אילו כתב את תהילות האמונה בלבד, אילו פיאר את שמש הצדקה בגבורתה - היו הדברים זרים לנו. אבל 'הקומדיה העגנונית' - אם אפשר לקרוא כך לכלל יצירתו - עוסקת בבני-אדם חיים, כל אחד ואחד לעצמו, על יצריהם, פחדיהם, חולשותיהם הקטנות, חטאיהם - תחת עין ההשגחה. הגעגועים ליום החסד, האימה מפני יום הדין, החרטה על האיחור התמידי, רגשי האשם על מה שלא נעשה וצריך היה להיעשות - כל אדם מכיר אותם, בין שהוא דתי בין שאינו דתי. מה גם שאין אחד מאיתנו שלבושו שלם.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/10/2006 15:55 לינק ישיר 

פרופיסור,
יישר כח!




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/10/2006 14:26 לינק ישיר 

[הערה: ישנו ניגוד דיי בולט בתוך הימים הנוראים, בראש השנה, וההיפך ביום הכיפורים, ערב ראש השנה זה יום עצוב, סליחות ארוכות ושום סממן של שמחה ואילו ראש השנה עצמו הוא חג, ביום  הכיפורים זה להיפך, ערב יוה"כ מלא שמחה ואילו יום הכיפורים עצמו סגפני וכלל לא חג],



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/10/2006 16:03 לינק ישיר 

גוונא,
יום כפור הוא גם יום טוב. אילו היית גדל בחוגים חרדיים היית רואה שגם ביו"כ נוהגים לברך איש את רעהו בברכת 'גוט יום טוב'.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-3/10/2006 18:32 לינק ישיר 

צר לי אך גדלתי בחוגים חרדיים, ו"גוט יו"ט" היתה הברכה האחרונה שבירכו בחוגי פוניבז' בליל יוה"כ,
בדרך כלל היה מין דיכי כללי כזה תוך כדי דפיקות על הסטנדרים בזמן אמירת 'שיר הייחוד', ולאחר מכן מי שנשאר גרר את רגליו הדואבות אל החדר ונשכב ללא אמירת לילה טוב אפילו, כשאמרתי פעם אחת לילה טוב לחבר חדר נעניתי בהמהום בלתי מוסבר,
לא זה נושא האשכול, אבל זה היה המצב בחוג החרדי-בני ברקי שגדלתי בו,שמא תאיר את עיני האם באיזשהו מקום זה אחרת? כי לדוגמא גם בחוג הדל"י בו אני נמצא עכשיו זה המצב,



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/10/2006 09:24 לינק ישיר 

לפני שלוש שנים נפתח אשכול משאלה של צמח שלא צלח [ויש לשייכו לשאלות חיבורים שנטמעו למעלה] והוא נטמע כאן.

*****

צמח:

האם בליל התשיעי שהשנה חל במוצאי שבת קיים חיוב להרבות באכילה כמו ביום?


*****

ווטו1:

כפי שהתבאר באשכול אחר אי שם, המצוה לסעוד בתשיעי אינה עצה טכנית כמו לקיחת כדורי "צומקל", אלא גם לצם בקלות בלאו הכי.

המצוה היא לעשות סעודות יום הכיפורים שהוקדמו מחמת הצום כמו סעודת תשעה באב האבלה שהוקדמה לפניו! [והקדמה אינה אלא לאותו היום ולא ללילה שלפניו.]

*****

באראפארקער:

לא, אין חיוב לאכול בלילה, ביום אמנם יש חיוב מן התורה. (משום זה אומרים תחנון במנחה שלפניו)

*******************

אשכול שנפתח השנה:
ירוחםשמ:

שאלות לפני יום הכיפורים


לפננו מספר  מאמרים ואמירות תמוהות לכאורה  בעניין יום הכיפורים.

הגמרא אומרת יומא דף פא: אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
 לא מובן  א.הרי בעשירי הוא מתענה אז מה זה כאילו התענה.
            ב. הרי אין כל חיוב ומצווה להתענות בתשיעי אז מה יוצא מהכאילו התענה
יש לנו כלל כל מקום שנאמר בתורה אך  ורק הם באים למעט.

שמות פרק יב
וּ   אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִ
    לומדת הגמרא מהאך הזה כי ביום הראשון  האך בא למעט מקצת מהיום הארבע עשר שמותר לאכול בו חמץ.
ויקרא פרק כג 
   מ) אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹה   דֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַידֹוָ
    מה האך הזה בא למעט?

לפני תפילת כל נדרי אנו אומרים  שיש התר להתפלל עם העבריינים.
ממתי יש איסור. הרי כולנו עבריינים בצורה זו או אחרת. אז מאיזה גודל של עבריין מותר או אסור.

אנו אומרים  כי לכל העם בשגגה.. מה כולם שוגגים ומה עם כל...  למשל טומי לפיד או פורז האם גם הם בשגגה?

מודה ועוזב


*****

bt77:

ירוחם,
א מעלה עליו כאילו התענה תשיעי ועשירי יחד, כמובן, למרות שבפועל התענה עשירי בלבד.
ב כנ''ל, צום שבעשירי נחשב כאילו הותחל מתשיעי.
ג 'אך'. אתה זוכר שלא מופיעה בש''ס דרשה ע''ז? בעניותי הרבה אינני יכול לדעת את התשובה.
ד לכל העם בשגגה, אפשר ש'עם' כאן לא במשמעות 'לאום' כפי שהוא מובן היום, אלא קרוב יותר למשמעות המקראית, כמשפחה גדולה, וכאן כקהילה (שבאה לבית הכנסת ומוטרדת מחטאותיה שבשגגה, מה שלא נכון לגבי האדונים שהזכרת).
גמח''ט

*****

ymy33655:

ירוחם

לפני קרוב לאלף שנה עמד להם לישראל בטרויש שבצרפת חכם תלמודי ומקראי גדול ופירש להם המקרא והתלמוד.

וכך כתב על שאלתך הראשונה:
דהכי קאמר קרא ועניתם בתשעה אכילת תשעה אני קורא עינוי וכיון דאכילתו עינוי חשיבא כל דמפיש באכילה ושתיה טפי עדיף.

והוסיפו התוספות שם:
כאילו התענה תשיעי ועשירי כלומר כמו שציוהו הקב"ה להתענות והתענה.
(ראש השנה ט)

על שאלתך השניה כתב:
כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים.
(פרשת אמור)
לשאלה השלישית, עבריינים הם מי שאינם מצטרפים למנין, דומני שמקור האמירה היא מתקופת האינקוויזיציה.

לשאלה הרביעית, זה סיום של התרת הנדרים ואכן מתירים רק לשוגג ששכח את נדרו.
מאיר


*****

ירוחםשמ:

בת
יפה. אבל אין שום חיוב להתענות בתשעי. מה נפ"מ עם הוא התענה בתשעי. למה ולמי זה טוב.
אם היה מופיע בש"ס דרשה על זה לא היתי שואל.
אולי לא לאום אבל ודאי שעם ישראל הכוונה. הרי אתה אומר סלח נא לעוון העם הזה. אתה מתכון רק לאלו שבאו לידך לבית הכנסת?

מודה ועוזב


____

מאיר.
לפי דבריך יש מצווה להתענות ביום התשעי כולו. אלא אנחנו בעצם אוכלים כדי להתענות. כי האכילה היא עינוי גדול יותר מהתענית ה אם הבנתי נכון? אם האכילה היא עינוי למה שלא נמשיך להתענות גם בעשירי. הרי כתוב ועיניתם את נפשותיכם- בכל עינוי
.
לאכים ורכים. עדיין לא הבנתי מה הוא בדיוק  בא למעט ביום הכיפורים
הרי כפרת עוונות כבר מופיע. האם הוא בא למעט רק לשבים.        האם זה נקרא למעט או להחמיר להוסיף. למדנו.
 הרי למדנו כי -יום הכיפורים- עצם היום מכפר. זה לא סותר?

גם אני שמעתי שזה מהאנוסים אז למה אנחנו אומרים את זה ולמה ולמי אנחנו מתכוונים. או החשובים שאומרים את זה

אני לא יודע מהיכן אתה לוקח את זה כי זה נוסח התרת נדרים
ונסלח לכל עדת ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה
זה הנוסח? מודה ועוזב


******

ymy33655:

יש מצוה לאכול ונחשב כאילו היתה מצוה להתענות והתענו, מה שאין כן ביום כיפור בו המצוה היא להתענות.

אך הוא מיעוט של תוכן הדברים, כאשר מדובר על כפרה ה'אך' מגביל וממעט את הכפרה.

אנחנו מתכוונים לאנוסים, אתה רוצה לשנות את הסידור? אוד מעט תרצה גם להוריד את יקום פורקן!!!!

נוסח התנאי/התרת הנדרים הוא:
כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקינוסי וכינויי דנדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא (מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה <התרה>  ו)מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה <תנאי להבא> בכולהון איחרטנא בהון כולהון יהון שרן שביתין שביקין בטילין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי ושבועתנא לא שבועות ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה (פסקי הרא"ש בנדרים)

מאיר


*****

בעלבעמיו:

מאיר
אני לא בטוח שהכוונה לאנוסים, כמדומני שהכוונה היא לאלו שעברו על תקנות הקהל.

*****

ירוחםשמ:

מאיר.
אני לא מקבל את ההסבר. אבל בכל אופן מה זה כאילו התענה בעשירי הרי בעשירי הוא מתענה ולא כאילו.

אך זה לא מיעוט אל תוכן הדברים .אלא על הציווי. שהציווי הוא מועט  יותר כמו בפסח למשל ואם תבדוק טוב גם באחרים

לא משונה. כי הכל בארמית חוץ מהמשפט הזה.

על יקום פורקן אחד אני אולי מוכן לותר אבל בשום אופן לא על השני.

מודה ועוזב

*****

ymy33655:

ר"ל כל האוכל בתשיעי ומתענה בעשירי כאילו התענה תשיעי ועשירי

אך הוא מיעוט ממה שכתוב בענין, אך ביום הראשון תשביתו שאור, המיעוט הוא מהציווי, לעומת זאת אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים, המיעוט הוא שאינו לגמרי יום כיפורים אלא רק לחלק.

גם בארמית יש מקום לצרף פסוק מהתורה.

היקום פורקן השני תורגם כבר ללשון הקודש.

מאיר



*****

ירוחםשמ:

מאיר.
את ר"ל הרי הבנו. אבל למי ומה יצאה לו מזה העינוי של התשעי.
וראיתי מזמן באחד ממפרשי השולחן ערוך. כי הילפותא ההלכת היא: הנודר  שיצום שלשה ימים ברציפות מה יעשה.?
יצום בשמיני יאכל בתשעי ויצום בעשירי. נמצא שלשה ימים של צום. וזה הכאילו התענה

את השאלה על אך מצאתי בזהר. ושם הוא אומר כי העינוי הרי לא מתחיל רק משעות הבוקר המאוחרות.( כמו אכילת החמץ) כי הרי כל אדם רגיל לפעמים לאכול מאוחר. נמצאה אם כן מיעוט עינוי.
ולע"ד. כי ועיניתם זה ציווי. והרי הציווי אינו בקום ועשה. כלומר הציווי הוא פאסיבי אדם אינו צריך לעשות פעולה יזומה של עינוי. וזה המעוט.

לכל העם בשגגה: אומרים בשמו של הקדושת לוי כי אין יהודי כשהוא
עושה עבירה  אומר לפני זה לשם יחוד ומתכון להכעיס את הבורא
נמצאה  כי כולם שוגגים

מודה ועוזב




תוקן על ידי - עצכח - 23/10/2006 9:16:55




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/9/2010 00:21 לינק ישיר 

מיימוני וגוונא

יום כיפור הוא יום טוב על כן אלו שאומרים בק"ש שעל המיטה את הווידוי מהאר"י , אינם אומרים אותו בליל יום כיפור כמו שאין אומרים אותו בכל שבת ויו"ט . ניתן כמובן לשאול אתה כבר אומר עשר ווידויים מה יזיק עוד אחד ?, התשובה תהיה שאלו שני סוגי ווידויים את החילוק בין שני הסוגים אשאיר כדרכי למקובלים ולדרשנים.

אשר על כן אין אומרים תחנון בערב יום-כיפור כמו בכל ערב יום טוב והסיבה שלא אומרים בבוקר ערב יום כיפור כי ערב יום כיפור עצמו נחשב ליו"ט במקצת [תמוה אצלי שיש מקומות שלא נוהגים לומר ויהי נועם במו"ש כשחל פסח בשבת מפני ביטול המלאכה שנהגו בערב פסח -במקום שנהגו כמובן..- ואותם מקומות אמרו השבוע ויהי נועם ].

זה שיש מקומות שאימת החתימה משבשת להם את שמחת היום טוב אינה ראיה . סיפר לי חסיד גור שלפני 40 שנה עמד בשני השורות [שהיו נפתחות למעבר האדמור הבית ישראל בסוף ותחילת כל תפילה כידוע ליודעי ח"ן] ולאחר תפילת מוסף איחל גוט יו"ט לרבו, הלה זכה במבט המאיים המפורסם ושיניו נקשו כלשון המשורר, נו אז בגור כנראה לא מאחלים כיום גוט יו"ט בסוף התפילה אז מפני זה הוא לא יום-טוב?.

בינינו זה היום הכי טוב שרק יכול להיות "יום סליחה ומחילה"  ועוד הערה קטנה משום מה נוקטים פה שיום כיפור עצמו מכפר ללא התשובה כדעת רבי אבל הרמב"ם משום מה כתב "עיצומו של יום מכפר לשבים" שילוב של דעת רבנן בדעתו של רבי     

                  שיהיה לכל בית ישראל לשבים ואלו שלא גמר חתימה טובה

תוקן על ידי pi_haton ב- 17/09/2010 00:30:29




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/9/2010 02:41 לינק ישיר 

וגם אסור לשכוח שיום הכיפורים הפך מיום-טוב ויום שמחה (כטו' באב) אשר בילו בו בגינות בפעילות משפחתית ורומנטית, (כמופיע בסוף מסכת תענית). ליום נורא ואיום.

נכון שבדורינו לא תזיק קצת רצינות. אבל ישנם אנשים שהצליחו למוטטם נפשית בעקבות מוראות האימה הללו. בעלי-קרבת ה' הם לא נהיו, אבל בעלי חרדת ה' הם נהיו.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/9/2010 09:49 לינק ישיר 

*-- *
יושב לו אדם לבחון את חייו בערב יום הכיפורים. במה הוא מהרהר? במה הוא ממקד את מבטו? ובמה הוא מתמקד כשהוא חי את חייו יום אחרי יום בשאר ימות השנה? פרופ' דניאל כהנמן מספר שקולגה שלו, נורברט שוורץ, עשה פעם מחקר. הוא שאל אנשים עד כמה הם נהנים מהמכונית שלהם, ובדק האם יש קשר בין מידת ההנאה לשווי המכונית. הקורלציה שמצא היתה מובהקת - ככל שהמכונית יקרה יותר, כך בעליה נהנים ממנה יותר. אבל כששאל את הנסקרים עד כמה נהנו היום מהנסיעה לעבודה ובחזרה, לתשובה לא היה קשר לשווי המכונית. מה שמעלה את השאלה: אנשים שנהנים מהמכונית שלהם, מתי בדיוק הם נהנים ממנה? התשובה: בזמן שהם חושבים עליה.

ב-2002 הוענק לפרופ' כהנמן פרס נובל בכלכלה על כך שהוכיח, יחד עם עמיתו עמוס טברסקי, שבני אדם מקבלים החלטות באופן לא רציונלי, ואף פיתח מודל שמדמה את שיקולי ההחלטה. בשנים האחרונות הוא חוקר את מושג האושר. המחקר של כהנמן נוגע בלב המחשבה הבורגנית. הוא בודק עד כמה משפיעים על חיינו נישואים, ילדים, מפגש חברים, ביטוח בריאות, מכונית חדשה. הוא מנסה לענות על השאלה האם נהיה מאושרים כאשר נתעשר.

כהנמן מאמין שעד כמה שהדבר נוגע לחוויות שאנחנו עוברים כל רגע מחיינו, ולאופן שבו אנחנו נזכרים בהן, חושבים עליהן, מבינים אותן, האדם שחי את החיים הוא לא זה שחושב עליהן. הוא קורא לשתי הישויות, שני מצבי התודעה האלה, "האני החווה" ו"האני הזוכר".

חייו של "האני החווה" הם מיליוני רגעים קצרים שבאים בזה אחר זה, שאת כולם הוא חש על בשרו. שנייה אחר שנייה, שעה אחר שעה. כל אותם הרגעים האלו, מיליוני החוויות - בעצם, החיים שלנו כפי שאנחנו חיים אותם - מתפוגגים, כמעט כולם, ללא זכר ומבלי להשאיר חותם. כשיושב אדם ומהרהר בחייו, חושב על מקומו, החוויות כבר אינן. נותר רק סיפור. בשביל "האני הזוכר" החיים הם אוסף סיפורים שהקשר בינם לבין מה שחווינו באמת מורכב.

הסוף קובע

ב-2002 בדקו באוניברסיטת אילינוי את הקשר בין מידת ההנאה, או הסבל, שאנשים חווים בזמן חופשה (כפי שמסרו בזמן אמת בעזרת יומן אלקטרוני), לבין מידת ההנאה שזכרו לאחריה. נמצא אמנם קשר בין התחושות שדיווחו הנופשים בזמן החופשה לבין הרושם הכללי שלהם ממנה כשנזכרו בה, אבל הקשר לא היה מאוד הדוק, ולפעמים היו סתירות. מה שסיפרו האנשים לעצמם על החופשה היה שונה מסך כל חוויותיהם, כמו ששעות השמירה הבלתי נגמרות, קרצופי הסירים במטבח, האבק והלכלוך של הטירונות הופכים בזיכרונם של הרבה ישראלים לחוויה מופלאה. הזמן אבוד והזיכרון חמקמק, וממרחק הזמן נוספת לאירועים משמעות. מה אכפת לו ל"אני החווה" ממשמעות? אבל המשמעות חשובה ל"אני הזוכר", שטווה סיפור, ולסיפור עלילה.

מה שקובע את עלילת הסיפור אינו אוסף של אותם רגעים שנשכחו ונעלמו, אלא, טוען כהנמן, אותם הדברים שקובעים את התרשמותנו מכל סיפור - שינויים משמעותיים; שיאים. רגעי השעמום, העבודה השגרתית, מתקבצים והופכים בסיפור לשורה קצרה: "הימים התמזגו אחד לתוך השני בלי כל מאורע חשוב", או אפילו: "שנתיים חלפו". כל מה שלא תורם לעלילה נשכח ואובד.

למעשה, למשכם של אירועים אין כמעט השפעה על האופן שאנחנו זוכרים אותם, אומר כהנמן. "האני החווה" אולי ייהנה כפליים בחופשה של שבועיים מבחופשה של שבוע, אבל אם בשבוע השני לא קרה שום דבר חדש, הסיפור לא ישתנה. "האני הזוכר" יהיה מרוצה בדיוק כמו בחופשה קצרה.

מה שכן משנה בסיפור הוא הסוף. בתחילת שנות ה-90 עשה כהנמן ניסוי. המשתתפים נדרשו לטבול את ידם במים קרים מאוד. לאחר זמן מה הם נדרשו לעשות זאת שוב. באחת הפעמים, מבלי שהיו מודעים לכך, הם טבלו את ידם במים הקרים למשך דקה בדיוק. בפעם האחרת למשך דקה וחצי, אבל בחצי הדקה האחרונה טמפרטורת המים עלתה מעט עד שהחוויה היתה עדיין לא נעימה, אבל פחות. אחר כך שאלו את המשתתפים על איזה ניסיון יעדיפו לחזור, איזה מהם היה פחות נורא. רובם זכרו שהפעם שבה טמפרטורת המים עלתה מעט היתה הנעימה יותר, והעדיפו לחזור עליה, אף שמבחינת מה שחוו באמת זה היה דווקא הניסיון הפחות נעים.

ניסוי המים הקרים גם מלמד ש"האני הזוכר" הוא זה שמחליט. המשתתפים בחרו לחזור על החוויה הפחות נעימה כי זכרו אותה כטובה יותר, רק משום שהיה לה סוף טוב (או פחות נורא). גם הנופשים שנסקרו באילינוי אמרו שישמחו לחזור על חופשה, שבדיעבד תיארו כנעימה, גם אם הדיווחים שלהם בזמן אמת ציירו תמונה שונה. "אנחנו לא בוחרים חוויות אלא זיכרונות של חוויות", אמר כהנמן באחת מהרצאותיו. ועוד אמר: "לפעמים נראה ש'האני הזוכר' גורר את ?האני החווה' לחוויות ש'האני החווה' בכלל לא צריך".

אשליה
איור: יזהר שקדי


הסיבה לפער בין החיים כפי שקרו באמת ובין האופן שבו אנחנו זוכרים אותם, טוען כהנמן, היא מה שהוא מכנה "אשליית המיקוד". החיים מורכבים מכדי שנוכל לקטלג, לסווג ולתת ציון לאירועים. הרגעים שמרכיבים אותם רבים מדי. רובם חוזרים על עצמם בלי חידוש. רובם פשוט משעממים. כשאנחנו מנסים להבין משהו שקרה לנו, או לשפוט את מצבנו, הסיפור שאנחנו בונים מושפע בדרך כלל מדבר אחד, או מכמה דברים שאנחנו מתמקדים בהם, ונוטים להפריז בחשיבותם. עד כדי כך שאפילו לשפוט את מצבנו אנחנו מתקשים.

ב-1988 שאל נורברט שוורץ סטודנטים עד כמה הם מרוצים או מאושרים מחייהם באופן כללי. לאחר מכן שאל אותם לכמה דייטים יצאו בחודש האחרון. בין שתי התשובות לא היתה שום קורלציה - היו שאמרו שהם מאושרים ויצאו למעט דייטים, והיו אומללים שיצאו להרבה. לקבוצה אחרת של סטודנטים הוא הפנה את שתי השאלות בסדר הפוך, כלומר הוא שאל אותם קודם למספר הדייטים ואחר כך לשביעות רצונם מהחיים, והפעם נמצאה קורלציה גבוהה בין שתי התשובות. השאלה על הדייטים מיקדה אותם בהיבט הזה של חייהם כשנשאלו על אושרם הכללי. נבחרה להם נקודת מבט לסיפור, והם סיפרו לעצמם סיפור שונה מזה שהיו מספרים אם היו מתמקדים במשהו אחר. תוצאות דומות התקבלו גם כשאנשים נשאלו קודם על מצב בריאותם או הנישואים שלהם.

אשליית המיקוד מעצבת לא רק זיכרונות, אלא גם שאיפות ופחדים. כהנמן וחוקרים אחרים הראו כי אנחנו נוטים להפריז מאוד בהערכת השינוי במצב רוחנו אם נתעשר או נאבד מהכנסתנו, או אם נלקה בבעיה בריאותית. אחת הסיבות לשגיאה הגדולה בהערכה היא שנדמה לנו שאם גורלנו ישתנה, נהרהר כל העת במצבנו כפי שאנחנו מהרהרים בו בעת שאנחנו מנסים לדמיין אותו, ולכן נחווה אושר או סבל. אבל בחיים אנחנו עסוקים רוב הזמן בלחיות. אנחנו לא מרבים לשקול את מצבנו. לכן כהנמן מציע להשקיע בדברים שבזמן התרחשותם אנחנו מקדישים להם מחשבה - כמו למשל מפגשים חברתיים - ופחות בדברים חומריים, שמטבעם, משעה שהם ברשותנו, איננו מרבים להרהר בהם עוד. למשל ארונות מטבח חדשים.

אבל נניח שנתעשר, האם נהיה מאושרים יותר? ומה זה בכלל "להיות מאושר"? ל"אני החווה" ול"אני הזוכר" סוגים שונים של אושר. בשביל "האני החווה" האושר הוא יום בהיר ונעים של מנוחה; הסבל - עמידה בפקק. בשביל "האני הזוכר" האושר הוא סיפור על השגת דבר מה שיש להתגאות בו, והסבל הוא סיפור על חיים שבוזבזו. הזדמנות שהוחמצה.

השבוע התפרסם מאמר של כהנמן, שמסכם תוצאות סקר ענק שעשתה חברת הסקרים "גאלופ" בקרב אלף אזרחי ארה"ב. הם נשאלו על תחושותיהם יום-יום במשך יותר משנה. ובכן, שיעור הזמן שאנשים חווים בו רגשות חיוביים, אושרו של "האני החווה", עולה באופן משמעותי עם ההכנסה, אבל רק עד לרמה של 75,000 דולר בשנה - ההכנסה של השליש העליון בקרב האמריקאים. מעליה, רמת האושר לא עולה. לעומת זאת, רמת הסיפוק ושביעות הרצון מהחיים בכלל, אושרו של "האני הזוכר", ממשיכה לעלות בקצב כמעט קבוע גם אצל בעלי רמות ההכנסה הגבוהות. כהנמן מסכם את התוצאות כך: "כסף לא קונה אושר, אבל כן קונה סיפוק. מצד שני, מחסור בכסף מביא הן לאומללות הן לחוסר סיפוק".

באפיגרף לאוטוביוגרפיה שלו, "לחיות כדי לספר", כתב גבריאל גרסיה מארקס: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם". כהנמן, לעומתו, לא מכריע דווקא לטובת "האני הזוכר", ואת אשליית המיקוד הוא אוהב לתמצת כך: "שום דבר בחיים אינו חשוב כפי שהוא נדמה לנו בשעה שאנחנו חושבים עליו".

אושרו של מי חשוב יותר? מצד אחד, "האני החווה" הוא המצב שאנחנו נמצאים בו רוב הזמן. הוא עמל חודשים ושנים בשביל כמה שורות בסיפור של הזוכר. מצד שני, הוא נעלם ונולד כל רגע מחדש, בעוד "האני הזוכר" נותר ומזדקן יחד אתנו. הוא אולי משתנה ולומד, אבל הוא מוכר. ובפרפרזה על ג'רי סיינפלד, מתי נרצה להיות מאושרים, עכשיו או אחר כך?

כך או כך, כשאדם יושב ביום הכיפורים לעשות חשבון נפש של חייו, הוא כבר אינו מי שחי אותם, וגם לשאלה עד כמה הוא מאושר אין לו תשובה אחת. הוא בוחר לו נקודת מבט ובונה סביבה סיפור כדי להבין או לתרץ את חייו, ולפעמים הוא בוחר נקודת מבט אחרת ובונה לו סיפור אחר. *



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > ערב יום הכיפורים
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.