בית פורומים עצור כאן חושבים

צופן לוצאטו

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-5/8/2007 07:45 לינק ישיר 
צופן לוצאטו

נפתח באישור ההנהלה (קעלעמר).

צופן לוצאטו, עלילה בהמשכים בעלת ניחוח ישיבתי ועלילות היסטוריות.

חבר'ה הייד פארק | צופן לוצאטו

פרק ראשון.

קרני שמש פיזזו על גמרתו של חיים, שעה שהיה שרוי בעיצומה של התעמקות מחשבתית. החברותא שלו, זאב, השמיע סברא עדינה, וחיים נחוש היה להראות שמאחורי המילים הנמלצות של סברתו של זאב, אין מסתתרת שום סברא בת-קיימא.

קרני השמש ניסו להיאחז בגמרא, אך ריצודם על שוליה דמה יותר ויותר בחוסר מוצקותו ל"נוסח" [1] שהשמיע זאב. בדרך כלל אין קרני השמש מצליחות לחדור להיכלה של ישיבת פוניבז', שתוכננה כך שחלקם העליון של החלונות הפונים למזרח ולדרום עשוי היה זכוכית בצבע ירוק, שמנע מקרני השמש לחדור פנימה; ואילו חלקם התחתון של החלונות היה מכוסה דרך קבע בוילאות בצבע חום. אך ביום חורפי זה, הוסטו הוילונות הכבדים הצידה, כדי לאפשר לקרני השמש המועטות להוסיף מחומם לאולם הישיבה.

ידיו של חיים עקבו מבלי משים אחרי הטבעות שבסטנדר, העשוי עץ גושני. שני סוגים של סטנדרים היו בשימוש בישיבה. הסטנדרים הישנים, העשויים עץ עבה ומתנדנד, והסטנדרים החדשים, שבסיסם עשוי מתכת ורק המדף העליון שלהם עשוי עץ. מרבית הבחורים נהגו להעדיף את הסטנדרים החדשים, היציבים והנוחים יותר. אך חיים היה מתנדנד דרך קבע עם סטנדר עץ גושני ישן ומתנדנד, וסיבת הדבר אינה ברורה כל הצורך. יש שיאמרו שהגורם לכך הוא איחוריו הקבועים של חיים בהגיעו לסדר א' לאולם הישיבה, בשעה שכל הסטנדרים החדשים כבר תפוסים על ידי אחרים, ולא נותרה לו לחיים ברירה אחרת מלבד היזדקקות לחסדיו של סטנדר ישן ומוזנח. ויש שיאמרו מעשה מכוון יש בדבר, שכן חיים נודע בחיבתו לעתיקות ולעתיק בכלל.

שעה שהיה חיים יושב ומהרהר על יד הסטנדר, נשאוהו מחשבותיו הלאה. ריכוזו חלש היה באותו יום, כיון שאיחר מאוד לשכב ביום הקודם; וכאשר התחיל להרהר בעיון בסברא הדקה, שקע במין נמנום, וחלומותיו נשאו אותו אל הענין שהעסיקו אתמול עד שעה מאוחרת.

ידוע היה חיים בישיבה כבחור "מבקש". תואר זה, שחציו זלזול, ניתן לבחור שלא מצא כדי סיפוקו בעיסוק האינטלקטואלי המרכזי של הישיבה – לימוד הסוגיא הישיבתית עם ה"רייד" [2], והוא מבקש לבסס את גם עולם השקפתו ודעותיו. "בעל כשרון" היה חיים, ובהיותו בן חמש עשרה החליט שעליו למצוא את דרכו ההשקפתית באופן מסודר. הוא מיפה תחילה את השיטות השונות בהשקפה שהכיר, והעלה אותם על גבי דף שהיה מונח דרך קבע בכיסו, עד שכבר הפך מהוה לגמרי; ולכל דרך ושיטה הקדיש תקופה מסויימת, לחוקרה וללבנה מתוכה, תוך התנסות אישית בדרכיה.

באותה עת, כבר היה חיים ב"ועד א' [3]", ומאחוריו למעלה משלוש שנות לימודים בישיבת פוניבז', ולמעלה מחמש שנות חיפוש ותהיה אחרי הדרך שתוביל אותו אל האלוקים. הוא כבר צבר רקורד מרשים של עיון שיטתי בדרכים רבות: "עלי שור" של הרב וולבה, ספריו השונים של הרב פינקוס, מאמריו העמוקים של ר' ירוחם, מאמריו המתלהבים של ר' יחזקאל, וספריו העמוקים של ר' חיים פרידלנדר. הוא לא נמנע גם מלהציץ בספרי חב"ד וברסלב. ללא ספק, קשה היה למצוא בישיבה בחורים רבים בעלי ידע רחב כל כך במחשבת המוסר, אך עובדה זו לא הנחילה לו כבוד רב, כל עוד וכבוד זה נשמר בישיבה אך ורק לבעלי הסברות החדות ב"לימוד" [4].

בלב נחמץ היה חיים עוקב בשעות סדרי הישיבה, אחרי הבחורים המוצלחים בשיעור, שהיו עסוקים ברובו של הזמן במענה לבחורים אחרים, שבאו לדבר איתם בלימוד. אליו לא באו בחורים לדבר בלימוד, ולא משום שלא היה מוכשר לכך, אלא משום שלא יצא לו שם בשיעור כבחור שבאים לדבר איתו בלימוד. ועם כל מה שהיה משכנע את עצמו, שכך טוב לו יותר, וכך עיתותיו פנויות יותר ללבן את הסוגיא בלי הפרעות – מכל מקום עוד היו דקירות של כאב דוקרות את לבו מפעם לפעם.

משעבר חיים את המסלול הרגיל של לימודי המחשבה, וראה את עצמו כמי שכבר הקיף את כולם, ציפה שיגיע כבר לשלב המיוחל, בו ידיעותיו הרבות יסייעו בידו למצוא פתרון לכל בעיה רוחנית שתזדמן לפניו. אך ציפייתו זו לא נענתה. עוד היה נתקל במכשולים רוחניים בדרכו, ובמקרים רבים היה נכשל בהם. גם תשומת לבו ליחס חבריו אליו והערכתם היה לצנינים בעיניו, ושיקף לעיניו את מצבו הבלתי מושלם, כפי שמתאר הרב וולבה בארוכה ב"עלי שור" שלו. ומשכך החליט לחזור שוב על אותו מסלול של בחינת ולימוד הדרכים השונות, בעיון חודר יותר ותוך הפנמה אישית עמוקה יותר. מתוך גישה זו, ניסה בליל אתמול עד שעה מאוחרת לפענח ולהפנים פסקה תמוהה ב"נפש החיים" של ר' חיים ואלוז'ינער, בשער ג' פרק ו'.

רבי חיים ואלוז'ינער עוסק בפרקים אלו בפולמוס נגד שיטת החסידות, שכבשה איזורים נכבדים ממזרח אירופה בזמנו. נראה מתוך דבריו של רבי חיים שהויכוח העקרוני בו חלק עם החסידים, קשור לשימוש בהבנת ענין אחדותו של הבורא, אלא שחלקים מתוך דבריו של רבי חיים לא הובנו על ידי חיים כל הצורך, והוא חש שהמפתח להבנת הפולמוס שבין החסידים למתנגדים נעוץ דווקא בפיסקאות קשות אלו. תחושה זו הביאה אותו לידי אובססיה כזו, שהיה מהלך הלוך ושוב במרפסת הפנימיה, לבוש בפיג'מה, ומהרהר שוב ושוב בענין מוקשה זה, מבקש למצוא את פתרונו. כך הלכה השעה והתאחרה, ורק עם עלות השחר צנח במיטתו, חסר כוח וחסר פתרון לתעלומתו.

רבי חיים עוסק באותם פרקים בהבחנה בין הבנת המציאות כולה מצידו של הבורא, כאחדות פשוטה שאינה מבחינה הבחנה של העדפה בין חלקי המציאות, לבין הבנת המציאות כולה מצידנו כנבראים, המחלקת ומבחינה בין חלקים שונים של המציאות. באותו פרק מוקשה כותב רבי חיים:
"כל יסודי תורה הקדושה, בכל האזהרות והמצות כולם עשה ולא תעשה כולם, הולכים על פי זאת הבחינה, שמצד השגתנו שודאי יש חילוק ושינוי מקומות".

וכל כך למה? לפי

"שבמקומות הטהורים מותרים וגם חייבים אנחנו לדבר או להרהר דברי תורה, ובמקומות המטונפים נאסרנו בהם אף ההרהור בדברי תורה".

בסדר. הקטע הזה עדיין מובן: מנקודת מבט אחדותית שאינה מעדיפה את המקומות הנקיים על פני המקומות המטונפים, והבחנה כזו זוקקת הסתכלות שונה על המציאות, כזו שתעדיף את הנקיון על פני הטינופת. אך מכאן ועד להכרזה ש"כל יסודי התורה הקדושה" תלויים בהבחנה הזו, הדרך נראית עדיין רחוקה למדי, וחסרת הסבר לחלוטין. למה זוקקים כל המצוות הבחנה כזו? למה אין להם מקום לפי ההבנה האמיתית של סוד האחדות?

לפי המקובל והידוע, הרי קיום המצוות הוא כיון שהבורא ציווה לקיימן. וכי לצורך הבנה פשוטה זו, שמי שברא אותך יכול לצוות עליך לעשות מה שהוא רוצה שתעשה, אנחנו מוכרחים לקבל הבחנה בין חלקים שונים במציאות? האם הנחה זו אינה יכולה לשכון בכפיפה אחת עם הבנת סוד האחדות? למה ומדוע?

המילים החריפות אותן מוסיף רבי חיים בהמשך, כמו "אבל אין אנחנו יכולים וגם לא הורשינו ליכנס כלל להתבונן בינה בזה הענין הנורא לידע ולהשיג איך אדון יחיד ב"ה מלא את כל וכל המקומות באחדותו פשוט ושיווי גמור, חלילה וחלילה", "ועל דבר זה נכרת ברית שלא לחשוב באלקותו שאין כל החכמים יכולין לידע", רק עוררו יותר את פליאתו של חיים. הוא חש שמאחורי האש העצומה שרבי חיים יורק לעבר המתבוננים בענין, עומדת ידיעה עלומה, איזה שהוא סוד קוסמי, שרבי חיים חשש מגילויו. תחושה זו העצימה את חיפושיו של חיים אחרי הפתרון, ותסכולו הלך וגבר ככל שהוא נראה היה רחוק מהישג ידו.

כשהקיץ חיים משנתו, כבר עמדה השמש והציצה עליו מהחלון שעל יד מיטתו, אות כי השעה כבר מאוחרת למדי. מיהר חיים להתפלל בבית הכנסת "פא"י", שדורשי רשומות אמרו ששמו ניתן לו כראשי התיבות של שלושת הישיבות ששכנו בעיבורו: פוניבז', אוהל יעקב ויח"ל. וגם משנסגרה ישיבת יח"ל ובחדרי הפנימיה שלה שוכנו בחורים מישיבת פוניבז', ובהם חיים, לא שונה שמו של בית הכנסת, כיון שמשניתן שם לבית הכנסת אין משנים אותו.

בארוחת הבוקר כבר היה אולם חדר האוכל ריק כמעט לגמרי. נחום היה היחיד מבני השיעור של חיים שישב אותה עת ועוד אכל את ארוחתו, ומשום כך התיישב חיים לידו. כלאחר יד הפטיר חיים שקושיה מסובכת ב"נפש החיים" טורדת אותו, ובכך עורר את סקרנותו של נחום, שהואיל לשמוע את הקושיה עד תומה. משהגיע חיים לאולם הישיבה, כבר היתה השעה 10:15, אך החברותא, שהורגל בכך, פתח מיד בלימוד.

מחשבותיו של חיים נעצרו באחת, כאשר חש ביד המונחת על כתפו.

___________________
1  "נוסח" – הגדרה במילים של סברא למדנית.
2  "רייד" – בתרגום מילולי מאידיש – דיבור. כינוי ישיבתי לאוסף הפרשנים הקלאסי על הסוגיא, בתוספת דבריהם של גדולי ראשי הישיבות בנושא.
3  בישיבת פוניבז' לומדים בשלושת השנים הראשונות ב"שיעורים": שיעור א', שיעור ב' ושיעור ג'; ומהשנה הרביעית והלאה לומדים ב"ועדים": ועד א', ועד ב' וכן הלאה.
4  "לימוד" סתם – הסוגיות העיוניות הנלמדות בישיבה. "לדבר בלימוד" – לשאת ולתת בפלפול למדני בסוגיות אלו.



תוקן על ידי חסיד_במעשו ב- 05/08/2007 7:56:51



תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 18/11/2007 20:34:20




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2007 07:59 לינק ישיר 

מתוך הסיפור על חיים הצעיר:

...

מתוך גישה זו, ניסה בליל אתמול עד שעה מאוחרת לפענח ולהפנים פסקה תמוהה ב"נפש החיים" של ר' חיים ואלוז'ינער, בשער ג' פרק ו'.

רבי חיים ואלוז'ינער עוסק בפרקים אלו בפולמוס נגד שיטת החסידות, שכבשה איזורים נכבדים ממזרח אירופה בזמנו. נראה מתוך דבריו של רבי חיים שהויכוח העקרוני בו חלק עם החסידים, קשור לשימוש בהבנת ענין אחדותו של הבורא, אלא שחלקים מתוך דבריו של רבי חיים לא הובנו על ידי חיים כל הצורך, והוא חש שהמפתח להבנת הפולמוס שבין החסידים למתנגדים נעוץ דווקא בפיסקאות קשות אלו. תחושה זו הביאה אותו לידי אובססיה כזו, שהיה מהלך הלוך ושוב במרפסת הפנימיה, לבוש בפיג'מה, ומהרהר שוב ושוב בענין מוקשה זה, מבקש למצוא את פתרונו. כך הלכה השעה והתאחרה, ורק עם עלות השחר צנח במיטתו, חסר כוח וחסר פתרון לתעלומתו.

רבי חיים עוסק באותם פרקים בהבחנה בין הבנת המציאות כולה מצידו של הבורא, כאחדות פשוטה שאינה מבחינה הבחנה של העדפה בין חלקי המציאות, לבין הבנת המציאות כולה מצידנו כנבראים, המחלקת ומבחינה בין חלקים שונים של המציאות. באותו פרק מוקשה כותב רבי חיים:

"כל יסודי תורה הקדושה, בכל האזהרות והמצות כולם עשה ולא תעשה כולם, הולכים על פי זאת הבחינה, שמצד השגתנו שודאי יש חילוק ושינוי מקומות".

וכל כך למה? לפי

"שבמקומות הטהורים מותרים וגם חייבים אנחנו לדבר או להרהר דברי תורה, ובמקומות המטונפים נאסרנו בהם אף ההרהור בדברי תורה".

בסדר. הקטע הזה עדיין מובן: מנקודת מבט אחדותית שאינה מעדיפה את המקומות הנקיים על פני המקומות המטונפים, והבחנה כזו זוקקת הסתכלות שונה על המציאות, כזו שתעדיף את הנקיון על פני הטינופת. אך מכאן ועד להכרזה ש"כל יסודי התורה הקדושה" תלויים בהבחנה הזו, הדרך נראית עדיין רחוקה למדי, וחסרת הסבר לחלוטין. למה זוקקים כל המצוות הבחנה כזו? למה אין להם מקום לפי ההבנה האמיתית של סוד האחדות?

לפי המקובל והידוע, הרי קיום המצוות הוא כיון שהבורא ציווה לקיימן. וכי לצורך הבנה פשוטה זו, שמי שברא אותך יכול לצוות עליך לעשות מה שהוא רוצה שתעשה, אנחנו מוכרחים לקבל הבחנה בין חלקים שונים במציאות? האם הנחה זו אינה יכולה לשכון בכפיפה אחת עם הבנת סוד האחדות? למה ומדוע?

המילים החריפות אותן מוסיף רבי חיים בהמשך, כמו "אבל אין אנחנו יכולים וגם לא הורשינו ליכנס כלל להתבונן בינה בזה הענין הנורא לידע ולהשיג איך אדון יחיד ב"ה מלא את כל וכל המקומות באחדותו פשוט ושיווי גמור, חלילה וחלילה", "ועל דבר זה נכרת ברית שלא לחשוב באלקותו שאין כל החכמים יכולין לידע", רק עוררו יותר את פליאתו של חיים. הוא חש שמאחורי האש העצומה שרבי חיים יורק לעבר המתבוננים בענין, עומדת ידיעה עלומה, איזה שהוא סוד קוסמי, שרבי חיים חשש מגילויו. תחושה זו העצימה את חיפושיו של חיים אחרי הפתרון, ותסכולו הלך וגבר ככל שהוא נראה היה רחוק מהישג ידו.

***
כמה שאלות לדיון, שמעורר הסיפור דנן:

1. מה רוצה ר' חיים לטעון?

2. מה השאלה ומה התשובה?

3. מה החסרון של השאלה לדעת חיים הצעיר?

4. האם יש תשובה ומהי?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2007 08:14 לינק ישיר 

אם ארשה לעצמי להציע פירוש משלי לקטעים הנ"ל, נראה לי כך:

ר' חיים מתקשה בשאלה שכל עוצמתה היא מחמת פשטנותה. וזה עובד כך:

יש הקב"ה. יש עולם. והעולם מתחלק לחלקים.

האם הקב"ה נמצא בכל מקום, או לא?

ניסוח אחר: איך הקב"ה רואה את העולם מבחינתו. האם כמהות אחדותית או שיש בעיניו חילוקים כמו בעינינו?

כמובן, "רואה" ו"בעיניו" הם מטאפורות, לשונות אנושיים שבאים לסייע בהצגת השאלה על היחס "מבחוץ" לעולם, כאילו גם אנו מצטרפים לקב"ה מנקודת ראותו שלו.

זה אפשרי מפני שאנו מסוגלים לדמיין לעצמנו הסתכלות "נקיה" מכל סממנים אישיים של "כאן ועכשו". מכל העדפה אישית של האדם.

(ואולי זו טעות?).

וכאן אנו מגיעים לסתירה.

מצד אחד, אנו יודעים שיש בעולם דברים יפים ונפלאים, אבל גם דברים דוחים ומתועבים. אין שום דבר רע מצד המציאות כשלעצמה במת, בשירותים, בצואה. אבל, אם ניתן בכלל לשאול זאת, איך הקב"ה מתייחס אליהם? והאם הוא אינו מחזיק אותם כפי שהוא מחזיק ומקיים את כולנו?

"מחזיק" במובן של "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".

ניתן לחשוב על כמה תשובות לשאלה זו, אבל אני הולך במהלך שנראה לי שבעל "נפש החיים" הלך בו. והקושי, לשיטתו, הוא קשה מאד.

מה נאמר?

שהקב"ה שותף להסתכלותנו המפרידה בין המכוער ליפה? והרי הסתכלות זו משתקפת גם בהלכה, שמבדילה בין היפה שיש לברך עליו להנאתו לבין המכוער והמתועב שאין לעסוק לידו בדברי תורה? (והרי עיסוק בדברי תורה הוא הסממן המובהק של המציאות הראויה -במיוחד לשיטת תלמידו של הגר"א!).

או שמא לא? אך אם לא, אזי מדוע אנו המצייתים לתורה חייבים שלא לדבר בדברי תורה במקומות המטונפים, כידוע לפי ההלכה?

למעשה, זה ניסוח אחר של הבעיה העתיקה: האם הקב"ה נמצא בכל מקום או לא. אם הוא לא נמצא, איך זה יתכן שיהיה מקום "בלעדיו"? ואם הוא כן נמצא, איך ניתן לומר שיש מקומות "מטונפים" או "מתועבים"?

תשובתו של ר' חיים היא שזה מסתרי החכמה האלקית ולכן אין לנו לדון בזה.

זו התחמקות, אבל אלגנטית. (גם ר' נחמן מברסלב בא לתרץ את הקושי החזק והאמיתי לדעתי - בניגוד לשאלה של ר' חיים שאנסה להראות שהיא מבוססת על אי הבנה פשוטה למדי של שימוש בשפה - את הקושי של בעית הרע על ידי זיהוי שאלות שנוצרו עקב ה"צמצום" האלקי של קודם הבריאה. צמצום שפירושו השארת מקום לקושיות וסתירות פילוסופיות...).

מדוע הפתרון עוד יותר קל מזה. מפני שר' חיים טורח ועמל להתמודד עם הגדרות שקיבל, במודע או לא במודע. עם ההגדרה שמנסה לשמר שני קצוות סותרים: שהקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, ושהוא טרנצנדנטי. כלומר מנותק לגמרי מן העולם.

סתירה זו מחריפה על רקע ההבנה של תחילת המחשבה הפילוסופית כי הקב"ה על פי הגדרתו (אם זה ייתכן להגדירו, או להכירו) מנותק מכל דבר עולמי או אנושי. הגדרה שמגובה על ידי המקורות מספרותנו שמכירים באמיתות פילוסופיות, ובמיוחד - עבודתו של הרמב"ם להשריש בלב היהודי עד כמה הקב"ה בלתי ניתן לתפיסה אנושית.

ומנגד - התובנה הפשוטה והאמיתית כי הקב"ה נגיש בכל מקום, וכי הוא "שוכן איתנו בכל מקום" אפילו בטומאותינו, ויש לויה שהוא מלווה אותנו גם לאחר החטא ובתוך החטא. גם כדי שלא נתייאש מן התשובה וגם בגלל שאנו קיימים רק בזכות רצונו, והרי אנו קיימים למרות הכשלונות.

המסר הזה, של "מלוא כל הארץ כבודו", חוזק במיוחד בידי החסידות של אז. (מן הסתם יודעי דבר יכולים להצביע  על מקורות בספרות החסידית דאז ועל התשובות החסידיות של אז, שלא כולן היו שטחיות מבחינה פילוסופית).

הפתרון של ר' חיים היה לברוח מן הסתירה על ידי טענה שהנושא הזה אסור בלימוד.

ולמעשה כבר קדמו לו חז"ל בהבחנות כי יש דברים שאסור לשאול, כגון "מה למטה ומה למעלה". יש כמה פירושים לשאלות אלו, אך נראה שיש יסוד משותף לכולן. והן מה שהיינו מכנים היום, בעקבות קאנט, "אנטינומיות". כלומר שאלות שהשכל מחייב להן תשובות סותרות.

מדוע השאלה כולה אינה רלונטית? מפני ששומה עלינו להבין שהשאלות נוצרות על ידי נסיון להחיל על הקב"ה הגדרות אנושיות. שוב.

וכי מה שאמרו הנביאים וחז"ל "מלוא כל הארץ כבודו" ושיבצו זאת בתפילה - בא לבטא רגש אמיתי, אבל לא אמת פילוסופית.

והמשפט הזה, אם נתרגם זאת פילוסופית, עתים נכון עתים שגוי בעצם הנחות היסוד שלו. כי השגחה פרטית ו"התעניינות" או "אהבה" מצד הקב"ה יש בכל מקום. אבל אין מציאותו שם כמציאות אחד החפצים או מציאותנו שלנו. (וגם לשון זו שבחרתי של "התעניינות" ו"אהבה" אף היא משל שבא לבטא את הקשר האיכפתי שיש לו איתנו. ואיך אומר זאת בלי סתירה?).

(פעם דנתי בדברים אלו, באשכול על "לך דומיה תהילה" וכן באמרי כי אין זה אלא "נראטיב" שאנו לומדים לפרש בו את העולם.)

אקצר לאחר שהארכתי: השאלה על טיב היחס בין הקב"ה לבין העולם מחייבת תשובות סותרות אם נשארים ברמה הפשטנית של החשיבה - שאיפיינה את ראשית הפילוסופיה, מופיעה גם בהגויות אחרות (צאו וראו את הפתרון של הבודהיזם, למשל, להבדיל) והיא אחד הכוחות המניעים בהגות היהודית המאוחרת. גם אצל ר' חיים.

והנפש המעיינת חשה בקשיים, שהם אמיתיים למדי ובמיוחד ללא הכשרה פילוסופית, אולי בנוסח זמננו, ועד שלא תבוא על סיפוקה, תיקרע בין החובה ההלכתית לקבל את דברי תלמיד הגר"א כאמת מחייבת לבין השאלות הפילוסופיות הבוערות שאולי באמת אין להן תשובה בשום מישור של הבנה.

זהו. גמרתי לקלקל את הרקע הפילוסופי של הסיפור. עכשו נמתין להמשך. ואיקון ירוק למחבר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2007 08:16 לינק ישיר 

אה, כשהתחלתי לכתוב, עדיין היו רק לינקים ולא הסיפור עצמו... לכן העתקתי מהדברים בפורום שם שעכשו מופיעים כאן בראש האשכול הפותח. אבל לא נורא. ההעתקה היא בחינת סוד הצמצום שמאפשר להתרכז בקושיות... סמיילי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2007 10:02 לינק ישיר 

ישיבת יח"ל נסגרה? בחורי פונוביז' ישינים בפנימייה של יח"ל?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/8/2007 12:19 לינק ישיר 

זו טעות. תיקנתי במקור. ישיבת אוהל יעקב היא זו שנסגרה. תודה.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/8/2007 01:19 לינק ישיר 

אם אני מבין נכון את דבריך, מיימוני, הרי שבעצם הקושיה על רבי חיים היא כן קושיה. שהרי הוא לא בחר בדרך שלך, להציג את השאלה הזו כשגויה בהנחות היסוד שלה לפי הידוע היום בפילוסופיה (ובלי להסביר למה...), אלא הוא כן הציג את השאלה כשאלה, וענה עליה תשובה המחלקת בין "מצידו" לבין "מצידנו".

מה שחיים הצעיר, וכולנו עמו, מצפים מרבי חיים - הוא להיות עקבי. אם אכן השאלה היא שאלה, שיהיה התירוץ תירוץ. איזה מין תירוץ הוא לאסור לשאול, ועוד עם צעקות?

לאמיתו של דבר נראה שגישתו של הגר"ח מוולוז'ין יש בה עומק, בדומה לדרכו של ר' נחמן. ר' חיים מחפש משנה שלמה וברורה, שכל פרט ופרט ממנה יהיה מונח במקומו. החלקים המוטעמים יהיו מוטעמים, והחלקים שהם "גזירת הכתוב" - שיהיו גזירת הכתוב, וזהו ישובן. עצם העובדה שיש לנו את הכלים להתמודד עם השאלות הללו, והיא על ידי הצגתם כגזירת הכתוב ושכך נאה להם להיות כגזירת הכתוב (ואף לצעוק על בעלי הגאווה המתיימרים להבין יותר מכוחם) - היא המענה המושלם והאמיתי.

ובכל זאת שני הבדלי גישה חוצצים בין ר' חיים לבין חיים. ההבדל הראשון הוא בשמרנות ובפתיחות, והוא ההבדל הפשוט. ההבדל העמוק יותר הוא בין חיפוש התירוץ האמיתי, לבין חיפוש מהלך. ודוק היטב.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/8/2007 00:17 לינק ישיר 

מתוך הפרק השני:

- - -

מהמשגיח לכשעצמו לא חשש חיים. הוא היה בעל מזג נוח ונעים שיחה, ומעולם לא שמע אותו חיים מרים את קולו. אלא שידוע היה בישיבה שמשה המשגיח הוא המוציא לפועל של החלטותיו של ראש הישיבה הזקן, ר' נחמן, והחלטותיו של ר' נחמן לא תמיד היו משמחות את לבם של אלו שההחלטות נגעו בעניינם. בשעות אחר הצהרים, בהמתינו לפגישה המוזמנת עם המשגיח, הרהר חיים מעט על הקשר המיוחד שבין המשגיח לר' נחמן. נראה שקווי האופי הבולטים המשותפים להם, הם הגישה השמרנית לדרך התנהולתה של הישיבה עד כדי קיצוניות, והבטחון בכך שיש בידם מענה לכל שאלה היכולה רק לעלות על הדעת.

- - -




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/8/2007 03:37 לינק ישיר 

מתוך הפרק השלישי:

- - -
עיניו של אברהם נתן, ששוטטו עד כה בין צמרות העצים, נחו לרגע למולו, וצדו את שיח האוכמניות שעמד במרחק אמות ספורות ממנו. בטנו הזכירה לו שמבוקרו של יום ראשון הרי הוא שרוי ב"תענית הפסקה", כחלק ממכלול של סיגופים שקיבל על עצמו, בהתקרבו לשנת העשרים בה מתחיל הוא להתחייב בדיני שמים. צבעם הכחול-עמוק של האוכמניות רימז רמז עב על המיץ המתוק והעסיסי שבתוכם, ומיצי קיבתו של אברהם נתן איימו להטריף את חושיו. ואם להטריפם כליל לא הצליחו, הרי שהרהורון של כפירה הם הצליחו גם הצליחו להעלות בדעתו:
- - -




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/8/2007 14:29 לינק ישיר 

מתוך הפרק הרביעי

 - - -

חודשיים של לימוד שגרתי בישיבה עברו על אברהם נתן, שהסיח את דעתו מאותו יום שישי ומאורעותיו. לא נשאר בלבו אלא רישומו של אותו רעיון, שגם מצוות אחרות של תורה יכולות היו להביא לדבקות, לו ניתנה או אם תינתן תורה כזו. אחרי חודשים אלו באו ימי התשובה והסליחות, ואברהם נתן הפליא לעשות בתעניות וסיגופים בימים אלו יותר משאר בני הישיבה.

באחד הימים של חודש כסליו שנת ה'תכ"ד, בשעה שהיה אברהם נתן יושב ועוסק בלימוד התורה בישיבה, ניגש אליו ראש ה"הסגר", רבי יעקב, ואמר לו:

"דבר סתר לי אליך, נתן. גש נא עמי לחדרי".

אברהם נתן סגר את הגמרא ונשק לה, ופסע בעקבות רבי יעקב לחדרו שבמערב ההיכל.

 - - -






דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/8/2007 09:53 לינק ישיר 

מתוך הפרק החמישי:

- - -

שבוע אחר כך, קיבלה בני ברק בצער רב את הידיעה המרה. דוב וולפסון נטל את נפשו בכפו מרוב עוגמת נפש. הרבנים פסקו שאין דינו כמאבד עצמו לדעת, כיון שנפשו המעורערת עקב אסונו גרמה לו לכך, ובהלויתו, שיצאה אל בית העלמין של נציבי ישיבת פוניבז', השתתפו קהל גדול מבני הישיבות ורבניהם. הנושא היה לשיחת היום בבתיה של בני ברק ובהיכלי הישיבות והכוללים.

גם אהרן טרגר השתתף בלויה, ועיניו ריצדו במשך כל שעות אותו היום אנה ואנה, כחושש מפני מאן דהו היודע על חלקו שלו בפרשה.

- - -

לפרק כולו:

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2264584




תוקן על ידי עצכח ב- 20/08/2007 23:00:11




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/8/2007 23:29 לינק ישיר 

מתוך הפרק השישי:

- - -

לטענתו של מחבר "צמאה נפשי", רמח"ל טמן בספר זה סוד, נעלם מעיני רוב רובם של קוראי הספר, ובלי ידיעתו של סוד זה אי אפשר להתחיל בעליה בסולם המדרגות. לו עצמו, למחבר, נגלה רז זה בהשגחה פרטית מופלאה במהלך שנות השואה, ובזכות ידיעת סוד זה הוא שרד את השואה. גם למשגיח המפורסם ר' ירוחם לייבוביץ ממיר, נגלה סוד זה והוא העלה אותו על הכתב, אלא שמעשה שטן הצליח ונייר זה נדפס בספרו של ר' ירוחם, "דעת חכמה ומוסר", בפיסוק משובש, המקנה לאמור בו משמעות שונה לגמרי, ואינו מאפשר להגיע לידיעת הסוד.

במהלך קריאת הספר ריחף על שפתיו של חיים חיוך קל, מתוך הנאה מאמונו הבלתי מסוייג של המחבר האנונימי בספקולציות מרחיקות הלכת שלו. הרעיונות המובאים בספר, על התיידדותו של רמח"ל עם הסיטרא אחרא כדי לחלץ ממנה סוד זה, שבו תלויה הגאולה, עוררו בחיים זכרונות. הוא ראה בעבר מסורת דומה בספר חסידי, על התיידדותו של רבי שלום מפראבישט, אביו של רבי ישראל מרוז'ין, עם השטן, תוך שהוא מעמיד פנים כאיש אמונו, כדי לחלץ ממנו "שם" קודש כלשהו שבו תלויה הגאולה.


- - -

לפרק כולו:

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2268516




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/8/2007 06:01 לינק ישיר 

(באתר המוקדש לפרקי הספר המלאים העיר הח"מ:)

הספר "צמאה נפשי" נתחבר ע"י ר' ישראל מאיר איינהורן ז"ל מאנטוורפן שהיה תלמידו של ר' יוסף בייגון הי"ד עורך ה"ילקוט ידיעות אמת" מכתבי רמח"ל . ה"סוד" שמובא שם , מופיע בגלוי ב"נועם אלימלך" שנים רבות קודם לכן . אגב , הכרתי אישית את המחבר שהיה יהודי יקר ורציני , מהעובדים ע"ע ע"ד המוסר .




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/9/2007 00:23 לינק ישיר 


מתוך הפרק השביעי:

- - -
חוט מחשבותיו נפסק כשפגעה בו אבן קטנה, שגולגלה לעברו משולי הרחוב. אברהם נתן הציץ לכיוון מקורה של האבן, וראה שני בחורות שישבו ושוחחו ביניהן. מבטו הצטלב לרגע במבטה של המבוגרת מביניהן, ורטט קל חלף בגוו, כפי שארע לו לעיתים רחוקות, כשנכשל במילוי תאווה של שיקור-עין. הוא מיהר להסיר את עיניו. עוד יצטרך להתענות תענית כפרה על ראיה אסורה זו.

קולה של אמו נשמע מעם פינת הבישול, שעה שאברהם נתן פתח את דלת הבית, הניח ידו על המזוזה ונשקה:

"רבי יעקב דיבר עמך על לישבונה?"

"כן", אמר אברהם נתן ביבושת.

"הם מתאכסנים כעת בבית השני בתחילת הרחוב, באכסנייתו של דוד".

"יש להם שתי בנות?"

"אכן כן", אישרה אמו. "מה, כבר ראית אותן?"

אברהם נתן העדיף שלא לענות, ופסע לפינת הספרים שלו.

- - -

לפרק כולו:

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=2272536




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/9/2007 16:19 לינק ישיר 

ספרן,
התואיל לפרט?

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-7/9/2007 15:02 לינק ישיר 

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1788213&whichpage=2#R_4

_________________


בברכה




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > צופן לוצאטו
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 5 לדף הבא סך הכל 5 דפים.