בית פורומים עצור כאן חושבים

איך להתייחס למכירת העליות?

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-11/9/2007 15:12 לינק ישיר 
איך להתייחס למכירת העליות?

בנערותי הרגשתי מאוד לא נוח, כשראיתי  את אווירת "שוק הפישפשים" בבית הכנסת, בעת מכירת העליות, לא הבנתי את שמחת ה"עשיר התורן" שהצליח ל"השיג" "עליה במחיר מציאה", ואת קנאת חבריו ששילמו מחיר גבוה יותר שנה לפני כן, עבור אותה עליה..

אף שכשהתבגרתי לא  אהבתי את מה שראו עיני, הרי  אוירת המכירות  יותר לא "כאבה" לי, הבנתי שזו הדרך היחידה להוציא מהעשירים כסף, הדרוש לעשיית כל אותם ה"דברים הטובים", כי אז אין ברירה. צרכי עמך מרובים, והמטרה מקדשת את האמצעים.

 "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

שהרי כך הוא דרכו של עולם, אם רוצים לקבל דבר מה,  צריך גם לתת, וכך גם כשרוצים להוציא כסף מעשירים, צריך  לתת להם  "דבר" תמורתו, דבר  שבעיניהם הוא "שווה" את כסף ההשקעה, ו"עליות" ששי ומפטיר הן תמורות ש"שוות" את ההשקעה..

אם היו מבטיחים להם חדר  עם חמישה כיווני אוויר בגן עדן, וחברת הצדיקים בשכנות לחדרו, אין ספק שזה לא היה "עובד" עליהם, גן העדן הוא עבורם מקום זר, הם מרגישים נוח נוח יותר  עם  חבריהם שבגהינום.

וכי מה יש לו לעשות ב"גן עדן"? ללמוד ולהנות מזיו השכינה, והם מעדיפים את זיו השכנה על פני  "לימוד" וצדיקים.

אם בילדותי תמהתי על ש"הרב הזקן" לא אמר דבר, הרי כשהתבגרתי לימדתי עליו זכות: הוא בטח חשב, שהאוירה היא רצונו של האלוקים, שנתן את ה"עושר" לכל אותם בורים ועמי הארץ, ולא לצדיקים

האם תמיד היו מכירות של מצוות?

אף שאין ספק שגם בעבר היו מכירות של מצוות, (ראו את דברי יוזפא שמש, סופר הקהלה בוורמייזא, בספר "מנהגי וורמייזא"- יוזפא שמש, סימן י"ז), אולם ייתכן שבאותה העת היו ה"קונים" אחרים ממה שהם היום, לדוגמה, בסימן קפ"ו של הספר, הוא מספר על מכירת מצוות הנשים בשמחת תורה, ובין מצוות הנשים היתה הזכות לנקות את בית הכנסת, לקפל את המפות, ולשאוב בחצר בית הכנסת את המים לנטילת הידיים.

 הבעיה אינה חדשא, והיא היתה קיימת "תמיד", בצורות שונות.

"זה אלי ואנוהו, (שמות פרק טו פסוק  ב: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ ...") - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין". (שבת דף קלג עמוד ב).

כל אחד יודע ש"יותר יפה"  גם עולה יותר, ויש לשלם יותר עבור נוי מצוות, והכסף הוא בידי העשירים.

וכאן נשאלות השאלות:

האם זה גם אומר, שאלוקים מתכבד ע"י שמשלמים יותר?  או האם זה אומר שמליונר שמשלם שליש יותר מעני ("... במצוה - עד שליש". בבא קמא דף ט עמוד א)  מכבד את האלוקים יותר מהעני, שגם את מחיר הקרן עליו לחסוך מהאוכל שבפיו ופה משפחתו?

בברכות דף ט עמוד ב מצאנו:

"דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה (קריאת שמע) עם הנץ החמה".

ופירש"י:

"ותיקין - אנשים ענוים ומחבבין מצוה".

למה כותב רש"י שהוותיקין הם הענוים ומחבבי המצוות?

מסביר הרב ישראל שציפאנסקי "אור המזרח" (קובץ מה עמוד 5):

" ... נ"ל הכוונה שיש אנשים מחבבים מצוות בעיקר אלו הנעשות בפרהסיא, כגון לקנות לו טלית נאה עם עטרת כסף גדולה ויקרה, אתרוג מהודר, סוכה נאה עם הרבה נוי סוכה ומבזבז ממון רב עליהם, ואין מגמתו חיבוב המצווה אלא חיבוב עצמו, שמתגאה על ידיהם להראות לכל. ראו כמה אני צדיק יותר מחברי! שכולם אינם מבזבזים כל כך על הידור מצווה כמוניֱ!ֱ נמצא שאין אהבת המצווה הביאתו לכך אלא אהבת עצמו וחשקו להיות נכבד  בעיני הבריות יותר מאחרים ... ולכן פירש"י שעיקר הסימן לאדם שמחבב מצוות הוא שעושה בלי פנייה עצמית ומקיימן בסתר, אפילו שאין שם מי שיתפאר בפניו, ולפיכך משכים לקרות ק"ש ולהתפלל קודם הנץ החמה, זמן שרוב בנ"א ישנים, עכ"פ יוצא מזה שרש"י פירש את המונח ותיק בענין קיום המצוות כשם נרדף לעניוות ...".

אם הרב שציפאנסקי שולל עשיית "הידורים" בפרהסיא, הרי לא כן הם דברי רבנו יונה, שעל המשנה (אבות פ"ב, מ"א):

"רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם".

פירש:

"... בהעשות המצוות, הקב"ה מפואר בהם, והן תפארת לעושיהן ... גם צריך להתנאות במצוות לולב נאה, ס"ת נאה, תפילין נאה, בענין שיפארוהו בני אדם וישבחוהו עליהן...".

הרי לפי רבינו יונה, מעצם חובת עשיית  "נוי מצווה" הוא שנוי המצווה יראה בפרהסיא, וככל שירבו הרואים והמשבחים אותו על נוי לולבו, כן תגדל מצוותו, כיוון ששם שמים מתגדל ע"י כך, ועל כן צריך להתפאר בנוי המצווה בפרהסיא דווקא, כדי ללמד את הרואים פרק ב"נוי מצווה"

 כך משמע גם  בברייתא שביומא דף ע עמוד א:

"תנו רבנן: ... ואחר כך, (אחרי עבודת הכה"ג ביום הכפורים), כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים". 

בעוד שהמאירי פירש  וז"ל: "ואמרו בגמרא שאח"כ כל אחד היה מביא ס"ת מביתו להראות חזותו של ספר לרבים, ר"ל נוי של ספר והדורו", ולא נזכר שם "וקורא בו כדי להראות תפארת בעליוה". הרי רש"י כתב שהקריאה היתה כדי להתפאר: ראו כמה הוצאתי:

"להראות חזותו לרבים - להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר (שמות טו), זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצות, לולב נאה, ספר תורה נאה, בקלף נאה, בדיו נאה, בלבלר אומן, ומערב יום הכפורים הביאום שם". 

הרי שלפי רש"י, מספרת הגמרא על מנהג שמטרתו היתה לכאורה, רק להראות לכולם, ועוד ביום הכיפורים, עד כמה הוא הוציא על קניית ספר התורה, והשאלה היא:

האם סיפור הגמרא על  המנהג, בא רק לספר על מה שהיה,  או כדי לדעת את מה  שצריך להיות?

בשאילתות (שאילתא ג') כותב רב אחא משבחא:

 "אמר מר זוטרא אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה... וכי עביד מתבעי ליה ליעבד בצנע, דאמר רבי לעזר "מאי דכתיב' הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" בהוצאת המת והכנסת כלה הכתוב מדבר, והלא דברים ק"ו, ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא, אמרה תורה 'הצנע לכת' דלא לימא קמי מאן דלא ידע 'הכי עבדי' לאשתבוחי בנפשיה, דברים שדרכן לעשותן בצנע על אחת כמה וכמה".

שאילתא זו הובאה בפרש"י, סוכה מט עמוד ב', בד"ה הוצאת המת).

כדבריו נפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ט, סעיף י"ג בהגה):

"ועכ"פ לא יתפאר אדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה".

ומקורו  בב"ב דף י: וכל המתייהר נופל בגיהנם, וראו גם תוספות חגיגה דף ט"ו בד"ה שובו בנים: "ולפי שלא היתה כוונתו...".

וכעקרון  שבדבריו נפסק בשו"ע או"ח סימן תקס"ה סעיף ו:

"המתענה ומפרסם עצמו לאחרים, להשתבח שהוא מתענה - נענש על כך".

[המקור לדברי השו"ע  הובא בב"י שבטור סוף סימן הנ"ל כ"תשב"ץ" (והוא ה"תשב"ץ הקטן, לרבי שמעון בן צמח, תלמיד המהר"ם מרוטנבורג סימן קי"ב) שכתב:

"אסור לומר לאחרים אני מתענה. וראיה מירושלמי ההיא איתתא דהות מתה כבר הוה נפיק לה אור של גיהנם מאודנא לאודנא חד אמר משום דהות משתעי בשעת תענית עשיתי ב' תעניות או ג' וחד אמר משום דהות משתעי לאחרים התענית".

ולאשר שהתשב"ץ כתב שמקורו הוא הירושלמי, (וראיתי שציינו שהואבירושלמי חגיגה פרק אין דורשין -פ"ב) יש לציין שסיפורו אינו שם, וייתכן שהוא ב"ירושלמי האשכנזי", שאינו התלמוד הירושלמי, וכפי שהבאתי באשכולי  ירושלמי ולא מירושלים.והקשה הנצי"ב (העמק שאלה, שם) מהגמרא  ופירש"י ביומא שהובאו לעיל המספרים על הבאת ספרי התורה ביוה"כ כדי להתפאר בהם.

ולכאורה מצאנו  בפרש"י זה, שרשאי אדם להתפאר בהוצאת שהוציא כדי  ל"התנאות" במצווה? האם הוא חולק על בעל השאלתות?

הנצי"ב גם ציין לדברי הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תקפא , שהובאה במ"א סס"י קנ"ד), שבגלל חשיבותה לעניננו אביאה בשלמותה:

שאלה:

 ראובן היה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת. ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה הקדש שבבית הכנסת. ובנה  אותו בנין נאה ורצה לערב אותו עם בית הכנסת כדי להרחיב בית הכנסת. ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם. אבל הסכימו כלם שיעשה כל אותו בית היכל וכן עשה ובנו אותו משלו. ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו למען הזכיר שמו על מה שהקדיש. ועכבו בידו קצת מן הצבור. הודיעני אם יכולין לעכב בידו מן הדין או לא?

תשובה:

איני רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין ולא מן הראוי מכמה צדדין. כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו. ובהקדשו אין אדם מעכב בשל חבירו ובנכסיו על חברו. ועוד דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. גם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל /של בית הכנסת/. וזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמ' עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב (בראשית ל"ז) וישמע ראובן ויצילהו מידם. וכן בבועז שויתר פת וחומץ הכתיבו הכתוב. וכן כמה גדולה מעשה הצדקה ועשיית המצות שכתבו הנביאים בספר הנבואה. וכן פרסמו עליו ז"ל מדה זו בפי' במדרש רות. אמר שם (רות ב') ויצבט לה קלי קלול בשתי אצבעותיו. אמר רבי יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם יהיה אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם. שאלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתיפו היה מוליכו אל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו / ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר עגלות פטומות היה מאכילה. רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא היה כותבה. עכשו מי כותבה? אליהו כותבה ומלך משיח והקב"ה חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר הזכרון /צ"ל ספר זכרון/ לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. ובפ' יש נוחלין (דף קל"ג ב') אמרו ביוסי בן יועזר כשהקדיש עלית' דדינרי וכשמכר מרגלית למקדש בי"ג עליות דדנרי. ונתנו הגזברים שבעה והקדיש וששה /ששה/ הנותרים ועמדו שם וכתבו יוסי בן יועזר הקדיש אחת בנו הקדיש שש. מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצות ולפתוח דלת לעושה מצות".

דברי הרשב"א הם מקור דברי הרמ"א שפסק (יו"ד רמ"ט, סי"ג) שלא רק שמותר אלא אף  "ראוי" לעשות כן:

"ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו לכתוב שמו עליו, שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן".  

וכתב  הנצי"ב:

גם אם הקב"ב מפרסם את עושי המצווה, עדיין אין זה אומר שיהא האדם רשאי לבקש כבוד וזכרון טוב על מעשיו הטובים לפרסם ברבים, ובאשר לסיפור הגמרא ביומא על הבאת הספרים להתפאר בהם, הוא כותב:

"וצ"ל דרך התפארות בשפתיים דולקות - אסור, אבל לעשות ברבים ולכוון שידעו בזה ולשבחו - שרי".

ולכאורה דבריו קשים  מדברי  הירושלמי  שעל המשנה שגירסתו (סוטה. פ"ג מ"ד) היא:

"... ומכת פרושים (פירושים) הרי אלו מכלי עולם".

מפרש  הירושלמי (שם פ"ה ה"ה):

"פרוש שכמי-טעין מצוותיה על כתפיה".

שהסבר דבריו  לפי  ה"קרבן העדה" שם:

"טעין מצוותיה על כתפיה, כדי להתיהר טוען המצוות, כגון: עצי סוכה ודומיהן על כתפו".

וכאן נשאלת השאלה: הרי לפי דברי "העמק שאלה" שהובאו לעיל אין בכך כל פסול, ומדוע פרושים אלה הם מכלי עולם!

גם קשה מפסק השו"ע (או"ח, סי' נ"ג סי"א):

"ש"צ שמאריך בתפילתו כדי שישמעו קולו ערב: אם הוא מחמת ששמח לבו על שנתן הודאה להשי"ת בנעימה -תבוא עליו ברכה ...אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו - הרי זה מגונה".

מקור דברי השו"ע הם  בשו"ת הרשב"א חלק א סימן רטו:

שאלה:

 "עוד בשליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב. ומתנאה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו. אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?

תשובה:

דברים אלו אחר כונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב ... אבל אם מתכוין להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר (ירמיה י"ב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. ...".

אותה המשנה בגירסת הבבלי (סוטה דף כ עמוד א) היא:

"ומכות פרושין - הרי אלו מבלי עולם".

שה"פרוש השכמי" לפי הסבר הגמרא בדף כב עמוד ב:
 
"זה העושה מעשה שכם".

שלפי הסברו של רש"י הוא:

"שמלו (אנשי שכם) שלא לשם שמים, אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם ולא לשם שמים".

אם כן, לפי פרש"י זה, האיסור הוא דווקא כשמכוון רק להנאתו- שיכבדוהו בני אדם ולא לשם שמים כלל, אך אם  כוונתו היא "גם וגם", גם לשם מצווה וגם לשם התפארות - מותר.

ואכן כך מצאנו  את ה"חפץ חיים כותב בספר "אהבת חסד" (פכ"ג בהערה,עמוד צז) שכתב בענין מצוות הצדקה:

"... אך היכא דהוא מכווין למצווה והוא רוצה ג"כ שיכבדוהו בוודאי מצווה היא ואפשר דהוא בכלל לשמה".

וייתכן שאף כוונת הנצי"ב היתה לומר, שמותר לכווין בעשיית מצווה לשם שמים, גם (כתוספת)שיכבדוהו בגלל עשייתה. 

גם ייתכן, שהשבח שמפארים את האדם במצוותו, הוא לא רק מותר אלא גם רצוי,(ופי שהובא לעיל מהרמ"א) מפני שהתפארות זו  "משרתת את המצווה".

ולכן גם "הנושא עצי סוכתו בפרהסיא - הרי הוא ממכלי העולם", משןם שאין בנשיאה  חלק מהמצווה, משא"כ, במראה ס"ת נאה, הוא משבח את ספר התורה, (ע."ד מש"כ המשנה ברורה סימן תקסה ס"ק יד לגבי פרסום תענית:

".. ופשוט דכל זה בסתם תענית שאדם מקבל ע"ע אבל בתעניתים הקבועין והוא במקום שמקילין בו המון מצוה לפרסם שמתענה כדי שילמדו ממנו. ולהיפך....".

יש לציין שהמנהג הירושלמי של הבאת ספרי התורה זה אין לו זכר ברמב"ם.

למה הוא כן?

שאלה זו נשאל הנוב"י, (שו"ת  נודע ביהודה מהדורא תניינא קונטרס אחרון סימן כא) שהשיב:

"מה שהקשית למה לא הביא הרמב"ם דבר זה בהלכות עבודת יוה"כ שאח"כ כל אחד מביא ס"ת מביתו. אני תמה על תמיהתך, מה היה לו להביא וכי יש בזה דין או דת הברייתא מספרת מעשה שהי', והם מעצמם הנהיגו בכך להתנאות בספרים שלהם, אבל לא שתיקנו החכמים לעשות, ומה הי' לו להרמב"ם להביא מה שנהגו מעצמם".

ועליהם כתב הרב אליעזר פלעקלס, (תלמידו וממלא מקומו של ה"נודע ביהודה" לאחר פטירתו ברבנות פראג), שדבריו מופיעים בשתי מקורות, (בספרו "תשובה מאהבה" ח"א סימן כ"א, וכהערה בתוך תשובת הנוב"י הנ"ל, בד"ה ומה שהקשת):

"מכאן ואילך דברי התלמיד אני בריה קלה בים התלמוד לית בקי בר יומא להיות בקי ביד החזקה, עכ"ז אראה לדוגמא בעלמא קשוט אמרי פי מה שהוא על זכרוני, שדרכו של הרמב"ם ז"ל להעתיק מנהגן של אנשי ירושלים, מה שהיו עושין מעצמן משום חבוב מצוה והוא בפ"ז מה' לולב הלכה כ"ד כך היה המנהג בירושלים יוצא אדם מביתו שחרית כו' ועיין הלכות תפלה פ"ה הלכה ה' וכן נמי לענין חיבוב מצוה של ביכורים ולהתנאה לפניו שהעתיק הרמב"ם השור הולך לפניהם וקרניו מצופים זהב כו' וכיו"ב טובא ועיין בהרמב"ם פ"ד מהלכות בכורים הלכה ט"ז".

(על מנהגיהם הפרטיים המיוחדים של בני ירושלים ראו הרב טיקוצינסקי, "עיר הקודש והמקדש" חלק שלישי עמוד שנג).

ויש לי לציין לדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כב הלכה ט):

"כך היה מנהגם של אנשי ירושלים, מכניסין בעלי דינין ושומעים דבריהם וטענותיהם ומכניסים העדים ושומעים דבריהם ומוציאין כל אדם לחוץ, והדיינים נושאים ונותנים ביניהם בדבר וגומרין את הדבר ואחר כך מכניסין בעלי דינים וגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב כדי שלא ידע אחד מבעלי דינים אי זה דיין הוא מי שזכה אותו ולא אי זה דיין הוא שחייבו".

שעליהם כתב הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם שם:

"כך היה מנהגם וכו'. שם תניא ר' נחמיה אומר כך היה מנהגם של נקיי הדעת בירושלים וכו'. ואפשר שהשמיט מכאן נקיי הדעת משום דכל דיינים צריכים לנהוג כך".

מדברי הרדב"ז ניתן לכאורה להבין שדעת הרמב"ם היא שאם הוא מספר את מקור המנהג כמנהג "אנשי" ירושלים ולא כמנהג קבוצת "עילית" מאנשי ירושלים, יש לנהוג כמותם.

והוא מסביר שלכן  כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כב הלכה י

"דיין שהוא יודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אסור להצטרף עמו שנאמר מדבר שקר תרחק וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין אין יושבין בדין עד שידעו עם מי הם יושבים ולא חותמים את השטר עד שידעו מי חותם עמהם ולא נכנסים לסעודה עד שידעו מי מיסב עמהן".

ומאחר והיה זה מנהגם של נקיי הדעת, לא כתבם הרמב"ם  כהלכה אלא כסיפור.

ראו על  "נקיי הדעת" במאמרו של חיים לשם "אבן-איבן", בסיני כרך ע עמוד ס.

כיצד ניתן ליישב את דברי הנוב"י?

ייתכן להסביר שכוונת הנוב"י היתה לומר שאין דרכו של הרמב"ם להביא מנהגים שאינם חלק מעצם המצווה, כפי שהוא בנטילת הלולב כל היום, שכל זמן שנוטל את הלולב הוא מקיים את המצווה של "ולקחתם", (וכמו שפירש הנצי"ב במרומי-שדה, על מנהגם של אנשי ירושלים שהידרו ליטול עמהם לולב כל היום כולו (סוכה מא עמוד ב), שהסביר שהם נהגו כן כדי להוסיף ולקיים את המצוה פעם נוספת וכן משמע בירושלמי (פ"ג ה"ד):

"בריה דרב מברך על כל פעם ופעם רב חונה לא מברך אלא פעם אחת בלבד", ובעוד שהקה"ע מפרש את מחלוקתם, באם יש לברך בל יום או רק ביום הראשון, הרי המאירי (בדף מה ע"ב) מפרש את מחלוקתם אם יש לברך מספר פעמים בים  (סוכה ספ"ג) גבי מה שאמר ר' יוסי, אם שכח והוציא לולב לרשות הרבים פטור, והתם מיירי שאף לאחר שיצא פטור - ומשמע שכל זמן שנוטל את הלולב מקיים מצוה. אמנם בבבלי סוכה מא, עמוד א סברו "מדאגבהיה נפק ביה", ואם יוציאו לרשות הרבים יהיה חייב חטאת"..

וא"כ לכאורה אין להמשך ההגבהה מצווה, אך ייתכן שבעקרון גם לדעת הבבלי בהגבהה נופסת יש מצוה נמשכת, אלא שמכיון שיצא ידי חובת המצווה, אין ההגבהה הנוספת היא פוטרת אותו מחטאת בשבת, וראו  תוספות סוכה דף לט עמוד א:

 '' ... ועוד כדאמרי' בסוף פירקין (דף מא ע"ב) מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מתוך ביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא ק"ש ולולבו בידו אע"פ שכל אלו הדברים אין מעכבין,  מ"מ הואיל ויש בדבר מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן".

(על ההידור בקיום חוזר של אותה מצווה, ראו הרב דוד לבנון "תחומין" יח עמודים 336-347), וכך הוא גם  במנהג שבדיני ביכורים, שאחד ממצוות היום היא השמחה, (וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". דברים פרק כו יא), וא"כ, מנהג השמחה היתרה היה חלק מהמצווה, משא"כ מנהגם של אנשי ירושלים בהבאת ספרי התורה שלהם ביום הכיפורים, אינו חלק ממצוות היום, אלא הוא מנהג שנהגו בעצם היום.

שנה  טובה



תוקן על ידי נישטאיך ב- 11/09/2007 15:46:33

עולם הפוך אני רואה




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/3/2019 20:23 לינק ישיר 

הקפצה לצורך שיחזור תוכן מחוק. (למנהלים: ניתן למחוק הודעה זו, כך שהיא תימחק והאשכול יחזור למקומו הטבעי והתוכן ישאר.) 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > איך להתייחס למכירת העליות?
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר