בית פורומים עצור כאן חושבים

חסידות ואידאולוגיה: המהפך (?) של בעל התניא.

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-5/1/2009 16:54 לינק ישיר 
חסידות ואידאולוגיה: המהפך (?) של בעל התניא.

לפני שבועיים בערך הקריא לי בני סיפור על הבעל שם טוב מאיזה דף פרשת שבוע. מגיד מישרים בא לעיירה, שפך אש וגפרית על יהודיה התמימים והסביר להם איזה חוטאים הם. קם הבעש"ט ויצא באמצע הדרשה. במוצאי שבת בא המגיד לבעש"ט בטענות, שהוציא את דיבתו רעה וקיפח את שכר התרומות שהתכווין לאסוף. אמר לו הבעל שם טוב: איך העזת לדבר כך על יהודים? האם אתה יודע איזה רעש נעשה בשמיים כשיהודי עני וטרוד מתפנה מעסקיו להתפלל מנחה? וכו' וכו'.

זה סיפור קלאסי על הבעל שם טוב, שבלי קשר למידת אמיתותו ההיסטורית משקף את התפיסה הרווחת בימי ראשית החסידות (שאז נוצרו סיפורים כאלו): תנועה עממית, שמציגה דת "ידידותית למשתמש". שוב אין צורך להקדיש את חייך ללימוד תורה  ולהמית עצמך על ספסלי בית המדרש: היהדות של המוני העם מספיקה פחות או יותר, ומה שצריך הוא למזוג לתוכה איזו מנה של רוחניות, שמחה של מצווה, קדושה – וזהו תפקידו של הצדיק. בואו נכנה את התפיסה הזו חסידות עממית.

כעת נעבור כארבעים שנה קדימה, אל ספר התניא. בגדול, המסר שלו הוא שיש לאדם שתי נפשות: נפש האלוקית שכל שאיפתה הוא לפרוח לעילא ולהתבטל באינסוף, ונפש הבהמית שהיא שורש כל שאיפות העוה"ז – מאכל ומשתה, כסף, ילדים, נשים. מטרת האדם בעולמו היא, במקרה הטוב, לבעוט את הנפש הבהמית  ולהשליכה מחוץ למבנה האישיות שלו (זה נקרא צדיק) או, במקרה השכיח (בינוני), לנעול אותה באיזה סוג של סיר לחץ כך שהיא לא תשפיע לעולם על החלטות השכל. איך שלא יהיה מדובר בעמדה מאד מאד תובענית, שבבסיסה דרישה מן האדם להשמיד, או לכלוא, או לפקוק באיזה כלוב תודעתי, חלק  משמעותי מאד מכחות הנפש שלו, חלק שאצל אנשים "סתם" ממלא 99 אחוז מן הזמן ומן התודעה.

מה קרה? הרי ברור, לכאורה,  שאין לאידאולוגיה מן הסוג הזה שום קשר עם מה שנתפס כתורת הבעל שם טוב. גם אם לא נגדיר את תורתו של בעל התניא כסגפנית במובן הקלאסי של צומות ועינויי גוף, היא כוללת בתוכה כאלמנט עיקרי שינוי אישיותי יזום בממדים כבירים, משהו שהוא באופן בסיסי עניין ליחידי סגולה וכרוך במאמץ, סבל ומתח אינסופיים.  מאיפה שלא תסתכלו על זה, ידידותי למשתמש זה לא.

יש שתי שאלות שמציקות לי בהקשר הזה:

1.      1. מה קרה כאן? מדוע ביצע בעל התניא מה שנראה כפנית פרסה מדרכו של הבעל שם טוב?

2.      2. איך זה שהחב"דניקים הם לא "כאלו"? הרי הם לא נראים, לפחות למתבונן מבחוץ, כאנשים מכווצים ולחוצים הנתונים במאבק פנימי מתמיד (במלים פשוטות, הם לא נראים כמו מוסרניקים ליטאים). למה בעצם? 

על השאלה השניה אין לי שמץ רעיון לתשובה (אגב, האם אופי התנועה השתנה בנקודה זו עם המעבר לארה"ב? האם החב"דניקים נראו אי פעם כמו נוברדוקאים?)

דווקא לגבי השאלה הראשונה חשבתי על משהו:

נדמה לי שיש כאן שלשה דברים שלא יכולים לחיות ביחד: דת "ידידותית למשתמש", פולחן הצדיק ואידאולוגיה. מה שניסה בעל התניא לעשות הוא להכניס אידאולוגיה לחסידות, וזה חייב אותו להפוך את הדרך הרוחנית לקשה ומפרכת.

שהרי מה תפקידו של הצדיק? בחסידות העממית היה מדובר על איש רוחני שמתפקד כלפי החברה לא כמדריך אלא כסמל להזדהות: מתפלל בדבקות, מחולל נסים, פוקד עקרות ורופא חולים, מברך וכדומה. הצדיק הוא אדם המעלה מפני שנולד כזה, זכה לכך בזכות אבות או אפילו בזכות מאמציו: מה שחשוב הוא שהדרך בה רכש את המעלה הזו אינה רלוונטית ואינה חשובה מבחינת חסידיו.

אנשים כמו בעל התניא, ר"נ מברסלב, ובדורות אחריהם גם הרבי מקוצק, מאסו בתפקיד הזה. מבחינתם מי שרוצה לראות שפנים יוצאים מהכובע שילך להופעה של קוסם, זה לא המגרש בו הם משחקים. הם תפסו עצמם כאנשים רציניים  שעניינם הוא הצגה של תורה רוחנית, שכלתנית ו"שקופה" באופן יחסי, שמאפשרת בעקרון  התקדמות לכל אדם המעונין  בה [ראה מאמרו של אטקס על דרכו של רש"ז מלאדי כמנהיג, וסקירת נסיונותיו להמעיט את ביקוריהם של החסידים אצלו ואת הזדקקותו לתפקיד של מסייע בענייני העולם הזה].

אלא שכאן מגיעה המלכודת. כל זמן שדובר על חסידות עממית, הצדיק היה יכול לטעון למעמדו מכח זה שכל לילה הוא מדבר עם מלאכים. ברגע שהפכת את העניין לאידאולוגיה,  הדבר היחיד שיכול להצדיק את מעמדו של הצדיק הוא איזה מפעל רוחני כביר שהוא ביצע בנפשו: התגבר על היצר ההוא או שחט את היצר הזה – שהרי אם לא כן במה הוא יותר טוב ממני? זה ממש מחייב תיאוריה כלשהי של סגפנות והתגברות עצמית. לדעתי זה נכון גם לגבי התיאוריה החב"דית כפי שהוצגה בספר התניא, גם כלפי התורה הברסלבית המקורית, וגם כלפי החסידויות שצמחו מפשיסחה וקוצק.

עד כמה שניתן להבין, נדמה לי שזה היה בסיס ההשגות של ר"א קאליסק כנגד אדמו"ר הזקן וספרו. הביקורת שהוא מותח במכתביו היא אמנם לא מאד ברורה, אבל נראה שהוא יוצא לא כנגד נקודה מסוימת בספר התניא אלא כנגד הפיכת החסידות לאידאולוגיה. ועדיין צ"ע.

_________________




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/1/2009 17:13 לינק ישיר 

שחיטת היצר ותביעה היו מצויים אצל חצרות אחרות לא פחות מאשר בחב"ד. קחו לדוגמא את הרה"ק ר' אלימלך מליזנסק ואחיו מהניפולי זצ"ל שמרדו בתביעות הגופניות בקיצוניות. החילוק שבין החסידיות הקלסיות ובין חב"ד, הינה בנוגע הקשר להחסידים. לפי האסכולה החסידית, יש כח להרבי לעבוד על החסידים שלו כל עוד שהם רק מתקשרים עצמם אליו. הם לא צריכים לעבוד הרבה משלהם, רק כמו שהרבי או העובד מעלה את הניצוצות הקדושות ע"י מאכל הדג, כן הוא עובד עם החסידים. זה נקרא "התקשרות" וזה התועלת של ה"טישן" וה"קויטלאך".

הרה"ק בעל התניא זצ"ל לא רצה לקבל על עצמו משימה זו, מפני שעל ידה גם התכונות השליליות נופלות על ראש ה"רבי", או משום איזשהי סיבה אחרת מסתבר יותר פרטית מאשר אידיאלוגית. והעדיף לעמול עם החסידים שיעבדו בנפרד. הוא ציוה אותם ללמוד "ראשית חכמה" (ואכן מי שהיה נמצא בידו ספר הזה היה נחשד על השתייכותו לה"כת"), אחרת לא היו יכולים להכנס ולשמוע דא"ח. ולכן הספרים שלו הם מפרטים ביותר את פרטי העבודה שלחסידים, באופן שלא יתכן כמעט להבין שום ספר חסידות מאיזה חצר שהוא, אם לא לומדים מקודם את ספרי היסוד החבדים.

לדעתי זה בעצם הכונה של האדמו"ר מסטמר על השתכחות תורה הבעש"ט, שהכונה על פעולת ותועלת ההתקשרות, וכמו שמבואר היטב בספר "חמדה גנוזה" בשם הרה"ק מצאנז זצ"ל. והגם שכל אחד יכול עדיין ללמוד, להבין ולעבוד, וכפי שטען האדמו"ר מליובאוויטש האחרון על האדמו"ר מסטמר - שהרי תלמיד האחרון האדמור מתולדות אהרון היה בקי בכל ספרי חסידות?.




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-5/1/2009 17:25 לינק ישיר 

יקר,
אתה אומר אותו הדבר בדיוק כמו שנרב,
שהחסידות האורגינלית לא דרשה כלום מהחסידים, (לא מהאדמורי"ם) בשונה מחב"ד.


שנרב,
אין שום הבדל ברמת השמחה בין ליטאים לחסידים, ההבדל הוא רק בהחצנת הרגשות, שזה תוצאה של מנטליות שונה.
 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/1/2009 17:33 לינק ישיר 

כן, אבל לא בדיוק. לא שהם לא דרשו, אבל דרשו כל כך. ובענין האדמור נהפוך הדבר



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-5/1/2009 17:52 לינק ישיר 

שנרב
אני כותב מהזכרון ולכן איני בטוח בדיוק הדברים
לא ברור שתורת הבעש"ט היתה כ"כ ידידותית למשתמש והאריכו בזה המחקרים ואין כעת ספרים תח"י.

אכן חב"ד השתנתה ובמודע. מתנועה של משכילים ועבדים היא לתנועה של הפצות. הריי"ץ התחיל בתהליך והאדמו"ר זצ"ל פיתח אותו. יתכן וספרו של יצחק קראוס יעזור בנידון.
בזמנו הפניתי לספרו של פישל שניאורסון, חיים גראביצר, שמתאר שם איך הגבור בפרק האחרון מתפרץ כלפי החסידים שבאים לראש השנה לצמח צדק וצועק עליהם מה אתם מדברים על אהבה בתענוגים כשילדי ישראל נחטפים לצבא והוא יוצא עם משפחתו לעודד ולחיות עם הקנטוניסטים.
לא אתפלא אם הרבי קרא את הספר הזה.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/1/2009 22:12 לינק ישיר 

שנרב,

אתה מניח שהחסידות בתחילת דרכה הייתה ידידותית ופנתה להמון, ולא ברור בכלל שאכן כך היה, הדבר נתון במחלוקת חוקרים. אמנם גרשם שלום טען שהחידוש של החסידות היה הפיכת 'הדבקות' מאידאל ליחידי סגולה לאידאל להמון. אך כבר קמו עליו חולקים, אטקס בספריו ('הבעש"ט בין מיסטיקה למאגיה' 'ראשית צמיחת החסידות') טוען אחרת. שהחסידות הייתה בתחילת דרכה תנועה אליטסטית שמי שנמנה עם חבריה היו ת"ח  מובהקים, וליתר דיוק לרב חסידים מהסוג הישן.
הדבר נכון יותר בהתחלה בחוגו של הבעש"ט, שם עדיין לא מדובר על תנועה, ומי שסביבו הם מקובלים, חסידים מהסוג הישן וכד', האליטה של החברה ולא ההמון. (ראה בספר של אטקס על 'חוג הבעש"ט)
הסיפור על הבעש"ט, מייצג יותר את התודעה החסידית (ואולי גם של הבעש"ט עצמו) שר' ישראל בעל שם הוא מנהיגו ושליחו של כלל ישראל, ופחות את החידוש שהבעש"ט ותלמידיו הציגו בעבודת ד'.
הדבר נכון (גם אם במידה פחותה) גם כלפי הדור השני - אצל המגיד. סביבו מתאגדים ת"ח, וראה את עדותו של שלמה מימון בספרו, שם הוא מתאר את החסידות כתנועה שחבריה הם פרושים ומדקדקים במצוות ובתפילה, ציורו שם ממש לא תואם ציור של תנועה עממית.

סביר להניח שבמרוצת הזמן ככל שהתנועה גדלה ככה היא הפכה להיות עממית יותר ויותר, ואצל הרש"ז (דור 3-4) כבר התנועה עממית והרש"ז יותר מאשר מחולל מהפכה, מנסה לגשר בין התחומין, בין החסידות אשר במובנים מסוימים כן כיוונה כלפי ההמון, אך מצד שני הייתה בעלת בשורה בעבודת ד', בשורה אשר התאימה יותר ליחידים מאשר להמון. אני לא רואה כאן כל מהפך. אני חושב שלכל אורך תקופת החסידות אפשר לראות את שתי המגמות האלה מתרוצצות. מצד אחד תנועה אשר פונה להמון ורואה את החיוב גם בדרכו הדתיץ, ומצד שני בשורה אשר רק יחידים מוסגלים לשאת.

אני מצטרף למה שכתב בעלבעמיו על השינוי העמוק שעברה חב"ד (כמו שמתואר בספרו של קראוס שנקרא 'השביעי). אני גם חושב שחיים גרביצאר הוא סיפור מעניין לצורך העניין, אך דווקא מכיוון אחר. בסיפור מתואר על חסיד חב"ד שמנסה להתעלות במדרגות רוחניות ולהגיע למדרגה שלית אתר פנויה מיניה, ולראות בהכל את האל. זה בהחלט דוגמא לחסידות אליטסטית ולא המונית.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-6/1/2009 01:01 לינק ישיר 

מספר הערות בשולי הדברים:

1. אני לא מבין מדוע צריך להפנות אל "השביעי" בכדי להוכיח על שינוי שעברה חב"ד. זה הרי ברור. וגם טבעי. (בכלל, הספר דווקא בא להציג את ההמשכיות והקוהרנטיות שב"שינוי" שחב"ד עברה, כהתפחות אבולוציונית סבירה, ולא כמוטציה).

2. שנרב, נהניתי מדבריך. יחד עם זאת, אני לא מבין את הנחתך הפשוטה כאילו התניא חידש כאן תפיסה, בשונה ואפילו במנוגד לקודמיו. זה לא נכון. יודעי דבר יידעו לומר לך שתפיסתו של בעל התניא מוגבה גיבוי מוחלט בספרו של ר' מענדל מהורודוק - מתלמידיו הגדולים של המגיד ממזריטש - "פרי הארץ", ובמסורות שעברו בחסידות. הוא כמובן פיתח ושיכלל, אך יסודם של הדברים אינם מליבו, אלא בבית המדרש החסידי הקדום לו לקח אותם.
אני מפנה אותך למאמרו של הרב נחום גרינוולד בהיכל הבעש"ט בנידון.  (איני יכול למצוא כעת את מס' הגליון, כמדומני שמדובר על גיליון המאוחר מגילי' ט"ז)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/1/2009 06:07 לינק ישיר 

יש להזמין את "הלבן" ו"אתנחתא" ליקח חבל באשכול זה.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-6/1/2009 20:54 לינק ישיר 

אני מנסה לסכם את מה שנאמר עד כה:

1. טענתי שהדרך שהציע בעל התניא בספרו, לחסידיו, היא דרך שדורשת התגברות גדולה כנגד מה שנראה כטבע האדם. זה נראה לי שונה מהדימוי הנפוץ של תורת הבעל שם טוב. יש שכתבו כאן (לדוגמה יינן) כי היו מחברים חסידיים שהפיצו תורות דומות לפני בעל התניא - במקרה כזה פשוט צריך להחליף בכותרת האשכול את המלים "בעל התניא" בשמו של אותו מחבר (נאמר, "פרי הארץ", או האחים מאניפולי).

2.  עובר ושב  (ואולי גם יקר) אומר שהדימוי של תורת הבעש"ט כפי שהוא משתקף בסיפורים שהילד שלי מביא מהגן הוא פשוט לא נכון, והכיוון הכללי של ספר התניא יכול להיות מקביל למה שהורה מייסד תנועת החסידות. אינני מבין מספיק בנושא.

3. ברור שחב"ד השתנתה, וידוע שברוסיה הם לא הניחו תפילין בככרות סט. פטרבורג. בעיני לא זו הנקודה, ואנסה להסביר:

בניגוד למה שכתב רוצה להבין, ה"מוסרניקים" שראיתי בחיי (לא מעט) הם ממש לא אנשים שמחים. התביעה המרכזית שהם חשים: להפנות חלק מכחות הנפש על מנת להשמיד ולאבד חלק אחר - היא תביעה מדכאת שהופכת את האדם למכווץ ולבעל ייסורים פנימיים. שמחה פנימית, בעיני לפחות, לא הולכת ביחד עם עמידה על המשמר 24 שעות ביממה נגד עצמך.

המסר הבסיסי של התניא, לפחות על פניו, הוא בהחלט מן הסוג הזה. זו לא נוברדוק בדיוק אבל זה אותו סוג של משימת-חיים. לכן מה שמעניין אותי הוא לא מתי החב"דניקים התחילו לשתות וודקה, אלא מהי הנקודה באידאולוגיה שלהם - אם היא נמצאת כבר אצל בעל התניא ואני פספסתי אותה, או שבאה לאחר מכן - שמונעת מהם להראות כמו אברך ליטאי ביציאה מ"ועד" מוסר.

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/1/2009 22:38 לינק ישיר 

נדמה לי ששווה בדיקה לפני הדיון האם לפי בעל התניא אדם פשוט שעושה את מה שצריך הוא אכן 'בינוני' או לא. אמנם מהספר נראה שלא, אבל תחושתי היא שהוא חשב והתכוין שכן. אם כן, אז אין בדבריו סתירה לחסידות הקדומה. 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/1/2009 22:47 לינק ישיר 

ושוב אני כותב מזכרוני הקלוש.
רבקה שץ בספרה החסידות כמיסטיקה טענה שהשמחה בחסידות אינה שמחת חיים כפשוטה אלא שצריך לשמוח כדי לא ליפול לייאוש מהעברות.
שמעתי לפני שנים מהרב שגר ע"ה שהחידוש של הרב קוק הוא בחיוב החיים כפשוטם.
אולי בכך יוסבר מדוע השמחה אינה עומדת בסתירה למוסריות של בעל התניא.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-7/1/2009 01:42 לינק ישיר 

שנרב,

פספסת, כנראה, את הפרקים לא-לד בתניא...



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-7/1/2009 04:29 לינק ישיר 


שנרב

קבעת מסמרות כי הבעש"ט הציע תורה "ידידותית למשתמש" וקלילה לעמך, לעומת התניא אשר שינה וערך משנה תובענית ומדכאת המיועדת לאליטה סגפנית. (הניסוח שלי).

הרשה לי לחלוק עליך,

לענ"ד היופי בתורת הבעש"ט והגאונות שבה היא, שהצליח לגשר ולחבר עולמות. דהיינו מצד אחד להחזיר לעמך בית ישראל המון העם את העקרונות והערכים הבסיסיים שבתורה ובנביאים שהלכו והתעמעמו בחשכת הגלות והסבל, וכך לרומם את רוחם ולקרבם, כמו גם על ידי כך להשיב להם את ערכם העצמי מול הלמדנים הגאים, אשר לטעמו בדורו מרוב עצי פלפול ודקויות  כבר לא ראו את היער הערכי בתפארתו.  דהיינו הבעש"ט בא להאיר ולהחזיר את ההדגשים המקוריים ברוח התורה והנביאים, לטוהר ותמימות עם ה' (תמים תהי'ה), לאמונה ואהבת ה' (ואהבת), לאהבת הזולת חסד ורחמים(ואהבת לרעך), לשמחה ורגש (עבדו את ה' בשמחה) ועוד. 

מצד שני  בספרי תלמידיו כתולדות יעקב יוסף, כתר שם טוב, מגיד דבריו ליעקב, צוואת הריב"ש משנתו מצוטטת ומפורשת יותר מעבר לסיסמאות העקרוניות שהופצו בשמו, בספרים אלו אכן מתגלה עמקות למדנית מופלאה העומדת מאחורי הרעיונות, כמו גם תביעות מוסריות מאד תובעניות עד כדי דרישה לשינויי אופי והרגל בעבודת ה' מפרכת.

במילים אחרות, לבעש"ט הי'ה מה להציע הן ללמדנים והן לפשוטי עם, הן לעובדי ה' בסילודין והן לאנשי השוק הגסים. גאונותו בפשטות משנתו השווה לכל נפש גדול כקטן, בור וגאון כאחד. מבארו ניתן לדלות מעומק ובמידה כזו או כזו,  אכן ציבור הנוהים אחריו היו כאלו וכאלו.

תלמידיו בדור השני כרבי פנחס מקוריץ, רבי בער ממעזריטש, רבי מיכל מזלוטשוב ואחרים הפיצו את שיטתו הפשוטה והמורכבת כאחד שבהחלט כללה גם הערכת האיש התמים למרות פשטותו ויכולתו רק לומר תהילים, אולם גם תבעה מהמתאים לכך התנהגות של חסיד המתחסד עם קונו ותובע מעצמו לנהוג לפנים משורת הדין. אם כי ניתן לומר כי דור שני זה לחסידות פחות פיתח ויותר הפיץ  את הקיים ותירגם את דברי הבעש"ט מסגנונו המיוחד לשפה תורנית נפוצה ע"י הצמדת מקורות ואסמכתות מש"ס וקבלה.

הדור השלישי לחסידות כבר הרשה לעצמו "ללמוד דבר מתוך דבר" ולא רק לדבוק בדברי הבעש"ט עצמו. אלא שאף להנביט מהגזע ענפים מתבקשים. כך אנו מוצאים מעין חידושים שהם למעשה תולדות מבניני אב הבעש"ט בעבודת ה' ובתובנות תורת החסידות, כפי שהם מופיעים בפרי הארץ, קדושת לוי , בית אהרן, נועם אלימלך, דגל מחנה אפרים, זאת זכרון וכו'  

ספר התניא אינו שונה במהות - ערכים ועקרונות, מהספרים הנ"ל, אם כי לכל אסכולה שהתפתחה מבית מדרשו של רבי בער ממעזריטש הדגשים וסגנון משלה.

המיחד את ספר התניא הוא, שאין מדובר בכתיבה קצרה ומרומזת הבנוי'ה על פסוקי פרשת השבוע, כפי שנהגו השאר (להוציא תורת רבי נחמן מברסלב שזו פרשה בפני עצמה) אלא שהתניא נכתב בצורה שיטתית לפי נושאים ובסגנון ניתוח אנליטי, כמעין ספר שחלקו ספר מוסר וחלקו ספר פילוסופי ולעיתים הדברים שזורים זה בזה.  בנוסף התחכם המחבר בגאונות התנסחותו להשתמש כמעט רק בפסוקים, מאמרי חז"ל,ציטוטים מהרמב"ם והאר"י  ודברי מחברים קדמונים, ומשלו הוסיף כמעט רק מילות קישור, כך שזר והרכיב משנה סדורה המסבירה את כל רעיונות הבעש"ט בצורה למדנית והגיונית אשר גם מציעה דרך רציונאלית ומעשית איך לממש את תורת הבעש"ט הלכה למעשה. כמעט בדרך אגב, מוקנית לקורא תחושה שלמעשה זה הפשט האמיתי והעמוק בפסוק ובגמרא.

במילים אחרות, מקובל לומר כי הבעש"ט סלל את הדרך ובעל התניא (וחבריו בני דורו) הראה איך ניתן לצעוד בה לפועל, ובנוסף העניק לה סגנון למדני מיוחד. אמנם הפרקים הראשונים בתניא נראים סגפניים משהו אך בהמשך תמצא את כל המכלול הבעש"טי, עם הדגשים על שמחה, אהבת ה', אהבת ישראל, אמונה-הכרה בה'  וכו'

כך שממש אין סטיה, אלא אדרבה יש פה הפיכת תורה שנמסרה בראשי פרקים ע"י קודמו לספר מובן ומקובל עד שהפך לקלאסיקה חסידית.

באשר לאמירתך שמשנת הבעש"ט מייצגת גישה "ידידותית למשתמש" אכן זו היתה כוונתו, לקרב ולרומם כל אחד לפי יכולתו לעבודת ה'. אך  גם זו היתה שאיפת בעל התניא, הוא בגישתו השכלתנית האמין שאם נבין ונתבונן בסגנון משכילי, דוקא אז ייקל לנו למלא את הנדרש בתורה ומודגש בתורת הבעש"ט - לאהוב את ה' , להיות בשמחה, להלחם ביצר, להרגיש את הזולת כהרגשת עצמך וכדומה, לכן בשער ספרו כתב כי מטרת הספר להראות "כי קרוב הדבר אליך מאד" ואפשרי לכל כי כשמבינים מרגישים ולרגשות קיום. הנה לך ממשיך נאמן לשיטת הבעש"ט. ידידותי לכל.

באשר לאמירתך, כי צפוי לראות את העובד על עצמו והנלחם בייצרו ברוח התניא כפוף גב ומיוסר כנברדוקר, ממש נגד זאת נלחם בעל התניא בספרו, שם הוא טוען כי אם אין מדובר ב"אגו טריפ" ורצון לשלמות עצמית, אלא התמסרות לקירבת אלוקים הרי זה אושר צרוף והתוצאה אמורה להיות שמחה פורצת גבולות כמו גם חברתיות ואהבת אנוש בשונה מהתבודדות והתעסקות עם עצמך והשגיות. לשיטתו גם אם הדרך רצופה מהמורות וכשלונות באם ענוה אמיתית לך, קבל זאת באהבה והמשך בשמחה. הרי זו הפואנטה החסידית לעומת תנועת המוסר לשלול עצבות מכל וכל.




תוקן על ידי אמרי_בינה ב- 07/01/2009 5:01:06




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-7/1/2009 07:30 לינק ישיר 

  עובר ושב  (ואולי גם יקר) אומר שהדימוי של תורת הבעש"ט כפי שהוא משתקף בסיפורים שהילד שלי מביא מהגן הוא פשוט לא נכון, והכיוון הכללי של ספר התניא יכול להיות מקביל למה שהורה מייסד תנועת החסידות. אינני מבין מספיק בנושא.

שנרב,

אם נחליף את המילה "יהודי" ב"הלל הזקן" שהיה יהודי עני מרוד וטרוד בעסקיו והיה חוטב עצים לפרנסתו ועד כמה התאמץ להגיע לשיעור בבית המדרש - כי אז לא היית מעלה בדעתך לומר שתשובתו של הבעל שם טוב מייצגת  תפיסה של דת עממית שהיא ידידותית למשתמש

'המהפך'( או יותר נכון לומר כשלונה - היה שהעמידה במרכזה את דמותו של הצדיק - האדם השלם שהגיע בפועל אל השלמות, אבל כמה מטובי הוגי הדעות של ראשית החסידות ידעו שהחתירה לקראת השלמות היא היא העיקר ברוח דבריו של רבי צדוק הכהן מלובלין "עיקר האדם הוא החשק שבלב...והחשק גדול יותר מן ההשגה, (צדקת הצדיק קפ"ד, רמ"ח - 

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/1/2009 12:41 לינק ישיר 

אפרים לייב,

האם אתה מתכווין לאמירות כמו:

"וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב" (פרק ל"א)

"באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בס"א נקראים בשם עצבות כלל בלשון הקודש כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו אבל מרירות ולב נשבר אדרבה הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר" (שם)

"והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחי' מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה בבחי' ועשה טוב כגון בעבודת התפלה בכוונה לשפוך נפשו לפני ה' בכל כחו ממש עד מיצוי הנפש ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה ולבטשם ולכתתם כעפר ... דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני ה' " (פרק ל) [מיכי - מכאן תשובה גם לשאלתך]

זה נראה בעיניך מתכון לחיים של שמחה?

 מה שבעל התניא מציע בפרקים שאתה מפנה אליהם, למיטב הבנתי, הוא שהאדם ישמח במה שהוא, כלומר בעצם זה שהוא מכיל חלק של נפש האלקית שהוא חלק אלוה ממעל ממש.  אך כפי שהמחבר עצמו מבהיר ביחס לעצבות בקטע שציטטתי לעיל, מדובר כאן לא במושג הרגיל השגור בפי בני אדם.

אם  אני זוכה מחר בהון גדול ועצום זה בודאי יגרום לי שמחה, אבל זו שמחה חולפת. אדם לא יכול להחזיק את ההון הגדול בכספת של הבנק ולשוש ולשמוח כל יום על הממון העצום שיש לו. מה שגורם לאדם שמחה ואושר אינו מצבו אלא שינויים במצבו: עצם הרווחת הממון משמחת, לא האחזקה בו, וכדומה לגבי כל סוג של שאיפה שיש לאדם, הוא שמח על מילוי השאיפה במשך איזה זמן לאחר שהוא מצליח למלאה, אבל זה לא נמשך ליותר מכמה שבועות. ביל גייטס לא קם כל בוקר ואומר לעצמו: אח, איזה אושר, אני ביל גייטס.

אתה יכול לומר כמובן שהאושר והשמחה על היותי בעל נפש האלקית הוא אושר מסוג שונה, שיכול לגרום לי שמחה בכל יום ובכל שעה כי הנפש הזו מתחדשת וכדומה, אבל בעיני אלו פטומי מילי בעלמא ואני מתקשה להאמין בכך. בפרט לאור התביעות הקולוסליות מן האדם ברמת המעשים והמחשבות.     

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/1/2009 14:29 לינק ישיר 

אמרי בינה.

הייתי מודה לך אם היית משנה את אופי ההתיחסות שלך לנושא. כתבת כאן הודעה שמכילה כמעט רק סופרלטיבים ודברי שבח לחסידות בכלל ולבעל התניא בפרט, בלי התיחסות עניינית לנקודות שהעליתי. מה שאני מנסה לחפש באשכול הזה אינו הערכה כללית עד כמה טובה/רעה היתה החסידות לעולם אלא באופן פרטי איך מסתדרת תפיסת העולם שמציג אדמו"ר הזקן בספרו עם מה שהורו (או לא) חסידים לפניו, ועם מה שמוציאים ממשנתו חסידיו בדור הזה.

אין טעם לצטט כאן את דבריו  הקשים עד מאד של ר"א קאליסק (שהיה מבכירי תלמידי המגיד בעוד שרש"ז מלאדי היה מצעיריהם) כלפי מייסד חב"ד, כלפי ספרו, וכלפי ההתיחסות שלו למושגי החסידות בכלל. הביקורת שלו אינה ברורה וקשה להבין מה בדיוק לא מצא חן בעיניו, אבל ברור שהוא, לפחות, לא הצליח לראות בספר התניא את מה שאתה רואה בו אלא להיפך.  מכאן שהכתרים שאתה קושר בסיטונות לספר התניא אינם כל כך פשוטים, אפילו לגבי אדם שאין עוררין על קשרו ההדוק למיסדי החסידות.  

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > חסידות ואידאולוגיה: המהפך (?) של בעל התניא.
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 ... 14 15 16 לדף הבא סך הכל 16 דפים.