מה הוא הצורך הרוחני של התקופה

הכותרת נראית יומרנית וגם מניחה הנחה סמויה שאכן יש כזה דבר צורך רוחני - וננסה להבהיר

הופעת משנה תורה אמנם עוררה התנגדות אבל חוללה מהפכה בעולם היהודי ההלכה כולה כונסה, וכמות החיבורים שחוברה לאחר מכן וכן השתת השו"ע על הרמב"ם היו האישור לצורך בספר זה וגרמו למפנה. כך גם המורה נבוכים.

לרמב"ם היו מניעים שונים אבל הוא זיהה צורך וכך כתב בהקדמת משנה תורה כתב: "ובזמן הזה תכפו צרות...ואבדה חכמת חכמינו...לפיכך אותם הפירושים...שחברו הגואנים..אין מבין עניינהם...ומםני זה נערני אני חצני...לחברעד שתהא התורה שבע"פ סדורה בפי הכל".

גם מרן הבית יוסף זיהה צורך ואחר שבהקדמה לספרו מסביר את הבעיה בספרות שקדמה לו כותב: "לחבר ספר כולל כל הדינים...בביאור שורשיהם...עם כל חילוקי הסברות...איש לא נעדר".

במקביל: הבעש"ט והחסידות זיהו צורך רוחני והתפשטות החסידות ענתה על הצורך, וכך גם הראי"ה קוק זיהה שוני בין התקופות שיש לתת לו מענה רוחני וניסה להציע משנה הגותית שתתמודד עם השוני, ומשנתו הפכה לבסיס לזרם דתי.

בדוגמה קטנה ניתן אולי לראות גם בהופעת ספר שמירת שבת כהלכתה שפשט בישראל כסוג של מענה לצורך - התמודדות כוללת עם השבת המודרנית בשפה נגישה לכל נפש מתוך הנמקה עיונית לת"ח.

כל אחת מהדוגמאות חוללה תמורה בעולם הדתי וחיצרה תגובות נגד ותגובות משנה.

קיצרתי בדוגמאות, ניתן להציע פרשנויות שונות למה דווקא אישים אלו הצליחו וודאי היו סיבות רבות - ואיני רוצה להיכנס לכך - אבל נראה לי שנדרש תנאי בסיסי שהוא זיהוי צורך יסודי שיש לתת לו מענה וחוללה באומץ מהלך חדשני.

 השאלה היא האם יש בידינו לאתר את צורך התקופה /החברה הדתית?

מה אינו צורך, בעולם של התפוצצות מידע, אנשים לא צריכים עוד ריבוי אינפורמציה.

באופן פארדוקסלי אחד המאפיינים הבולטים של העולם הדתי היום הוא ריבוי עצום של ספרי אינפורמציה עוד ועוד ספרי ליקוטי הלכה וסיכומי הלכות עוד ועוד ספרי סיכומי שיעורים של ישיבות / דרשות, עוד ועוד הוצאות מחודשות של ספרי שותי"ם של קדמונים, שהמיטב שמתוכם כבר הובא בספרי הבאים אחריהם - זה ודאי אינו צורך מלבד אולי סל סוחרים.

אם החופש הוא צורך, האדרת החובה לא תועיל, כי אי אפשר לספק מה שאינו צורך, ולחילופין לנסות להילחם ולהוכיח שהצורך אינו אמיתי גם זה לא רוולנטי כלל האצבע הוא שאינך יכול להילחם מלחמה של הדור של אתמול.

[נחלת דוד - כדי לא להסיט את האשכול לא אכנס לדיון מורחב בטענותיך. העובדה הפשוטה היא שספרו של הרמב"ם פשט בישראל ונהיה ספר יסוד לפסיקת השו"ע, ושהראי"ה קוק הפך להיות הדמות המרכזית שהציונות הדתית רואה בו את מנהיגה - שניהם זיהו צורך של תקופה - לא של החברה - ואדרבה אע"פ שבדורם היו שהתנגדו, דור או שנים לאחר מכן התגלה שהם קלעו לצורך יסודי. אבל כאמור הם לא הנושא, אלא ההבנה שבתקופות מסוימות מתגלה שבר/צורך שצריך לזהותו כדי לבנות משהו חדש בעולם הדתי]

בעל,

לא באתי לשמש שופרו של לייבוביץ'. ואם חובתו "מטומטמת", אולי אחת תיטב ממנה.
הרעיון על האדרת החובה כפול - ראשית, זה גם מתחבר לשאיפה לחופש. ה"חופש" של מעשים על פי היצר בלבד, הוא לא חופש. הוא סבילות. הטלת צו על האדם, היא מה שעושה אותו חופשי. אומנם, לא במובן המקובל, אבל על כל פנים "אוטונומי"

מצד שני, החובה הדתית כשלעצמה, גם בלי להיות חלק מ"דבר גדול" יש בה פאתוס. אני תופס את המוסר התורני המתבטא בהלכה כדבר נעלה מאוד, גברי, ריאלי. כעקרונות נפלאים ומלאי און.
הרי גם הציבור החילוני מטיל על עצמו חובות. שיקרא לזה הומניזם או ליברליזם או זכויות טבעיות ושאר חרטוטים. בסופו של דבר, אלו חובות שהוא הטיל על עצמו, ובגלל הטוטאליות שלהן, בגלל רוח האדם העולה מהם, הוא גם מקדש את חובות אלו ונהנה מהם.

דבר אחרון, אחרי כל זה, אפשר גם להסביר היטב מדוע ציבור שלם שיאחוז בדרך זה יביא לשינויים מהפכניים ויהיה באמת ובתמים חלק מ"דבר גדול".

אני לא רוצה להאריך יותר, כי אני לא בטוח שזו כוונת האשכול וגם אני לא מוכשר דיי, אבל אלו עיקרי הדברים.

בעל ונחלת
נגעתם בנקודה, מה שחסר זה תכלית וחזון, מהם יווצר גם פאתוס. (יצירת פאתוס באופן מלאכותי היא אחת הטעויות הגדולות של הרבה מהגישות המודרניות שהביאו לפוסט ולכך שהיום קשה הרבה יותר להקים חזון בר קיימא)