מה הוא הצורך הרוחני של התקופה

התחברות זה מינוח לא מוגדר שאינו מסביר מה הבעיה ואת הצורך.

אולי התכוונת לתחושה של חוויה דתית, וגם אז יש לשאול למה הכוונה, מהי החוויה הדתית שמחפשים?
אולי הבעיה היא שההלכה נראית בלתי רוולנטית ולא מחוברים להלכה?
או שהכוונה שהדתיות הפכה לפורמליסטית ולא מחוברים אליה?
או שחיי החול הפכו להיות עשירים-תרבות הפנאי ולא נראה שיש קשר בין דתיות לחיי החול שממלאים חלק ניכר מהחיים?
 

 

אולי כדי להבין מה הצורך יש למפות תחילה סיפטומים של בעיות דתיות כדי לזהות את הבעיות המרכזיות?

ראשית, הערה. לענ"ד היומרות לנסות לגלות את "צורך הדור" נכשלו עד כה.
הרמב"ם כלל לא קלע נכון ל"צורך" של הדור. לא במשנה תורה - ויעידו כל ההתנגדויות אליו. אנשים אהבו והסתדרו עם סדר הלימוד בישיבות עד אז.
בטח שלא עם "מורה נבוכים" שוודאי בעיות אלו בניסוח זה לא כ"כ הטריד את ה"דור".
למה בכל זאת הספרים הללו קיבלו השפעה אדירה? זו שאלה היסטורית אחרת.
ק"ו קרוכמל, ב"מורה נבוכי הזמן" שנשאר טמון לו אי שם, וגם הרב קוק ב"לנבוכי הדור" שאפילו לא זכה להוצאה מסודרת בניגוד לכתבים רבים אחרים שלו.

אחרי סייג זה, אנסה להצביע על צורך מסויים שאני מרגיש אצל אנשים.
הראשון - מהי תורה. אם פעם הסתפקו בטקסט עצמו ונלוויו(גמרא, ראשונים), הרי שהיום נוכח שיטת הביקורת ונוכח המדע, הדיון עולה מחדש. 
יש נסיונות לעשות רדוקציה לבעיה, ולהסתפק בשאלה - מה היחס בין האמונה X לאבולוציה. או לביקורת המקרא. לענ"ד היא לא תצלח.
צריך לנתח - מהי באמת התורה. האם היא טקסט מקודש גם מצד האינפורמציה שלו, גם מצד המוסר שלו וכד', או שמא העיקר זה תורה ומצוות?

צורך שני הוא היחס בין מערכת התורה לכל מערכת אחרת בעולם המודרני. 
אני מרגיש, אולי בעקבות לייבוביץ', שחוסר ההבנה של המערכת התורנית נובע מהשונות האקוטית שלה מכל מערכת אחרת בעולם המודרני. הציווילזציה מחנכת לפרגמטיזם, לתועלתניות עצמית, לנוחות.
בניגוד לפעם, שצו חיצוני היה דבר נפוץ, וכפייה היתה דבר מקובל - בין אם בדת, בין אם במסגרת היומיומית של הפועלים, המשרתים וכו', הרי שהיום אין זה כך.
ה"חופש", מילה מטעה משהו, הוא הנס הגבוה של הציוויליזציה. הלכך התורה, כמערכת חוקים כפויה מבחוץ, סותרת כל תפיסה מודרנית וכל חינוך מקובל.
ההבנה הזו, והפתרון שלה - האדרת החובה(ובזה יש להאריך), לענ"ד יענו על הרבה בעיות נוכחיות.

כיצד תאדיר את החובה?
החופש הוא צורך בסיסי של אנשים כיום, לפחות אלו שלא גרים בחברה כופה, וגם הם מנסים לעתים  לערוק.

לייבוביץ' האריך בזה הרבה.
תורף הדברים - חובה היא מלאת פאתוס. אנשים מעריכים קושי. גם קאנט דיבר על זה לא מעט כאשר כונן את הצו הקאטגורי שלו.
גם הרבי מלובביץ', באחת מהאגרות, מדבר על הבעיה בחינוך ל"פשרה" - שזה גורם לחניך לזלזל בתוכן. החניך אוהב אמת מוחלטת, גם אם היא קשה.
יש משהו מרומם והרואי בהשתעבדות. מה לנו דוגמה גדולה יותר מחיילים בצבא, שעם כל הקושי, ההשתעבדות שלפעמים היא אבסורדית ומטומטמת, סיכון החיים ועוד - ובכל זאת חיילים במדינה שלנו הם אולי האנשים הכי מוערכים והצבא הוא כמעט הקונצנזוס היחיד(ובכלל זה הכעס על החרדים כה גדול).

נ"ד
צר לי אך קשה לי לקבל את דבריך. החובה אמורה לתת לאדם תחושה שהוא חלק ממשהו גדול, לא חובה מטומטמת כמו זו של י"ל.

מה אינו צורך, בעולם של התפוצצות מידע, אנשים לא צריכים עוד ריבוי אינפורמציה.

באופן פארדוקסלי אחד המאפיינים הבולטים של העולם הדתי היום הוא ריבוי עצום של ספרי אינפורמציה עוד ועוד ספרי ליקוטי הלכה וסיכומי הלכות עוד ועוד ספרי סיכומי שיעורים של ישיבות / דרשות, עוד ועוד הוצאות מחודשות של ספרי שותי"ם של קדמונים, שהמיטב שמתוכם כבר הובא בספרי הבאים אחריהם - זה ודאי אינו צורך מלבד אולי סל סוחרים.

אם החופש הוא צורך, האדרת החובה לא תועיל, כי אי אפשר לספק מה שאינו צורך, ולחילופין לנסות להילחם ולהוכיח שהצורך אינו אמיתי גם זה לא רוולנטי כלל האצבע הוא שאינך יכול להילחם מלחמה של הדור של אתמול.

[נחלת דוד - כדי לא להסיט את האשכול לא אכנס לדיון מורחב בטענותיך. העובדה הפשוטה היא שספרו של הרמב"ם פשט בישראל ונהיה ספר יסוד לפסיקת השו"ע, ושהראי"ה קוק הפך להיות הדמות המרכזית שהציונות הדתית רואה בו את מנהיגה - שניהם זיהו צורך של תקופה - לא של החברה - ואדרבה אע"פ שבדורם היו שהתנגדו, דור או שנים לאחר מכן התגלה שהם קלעו לצורך יסודי. אבל כאמור הם לא הנושא, אלא ההבנה שבתקופות מסוימות מתגלה שבר/צורך שצריך לזהותו כדי לבנות משהו חדש בעולם הדתי]

בעל,

לא באתי לשמש שופרו של לייבוביץ'. ואם חובתו "מטומטמת", אולי אחת תיטב ממנה.
הרעיון על האדרת החובה כפול - ראשית, זה גם מתחבר לשאיפה לחופש. ה"חופש" של מעשים על פי היצר בלבד, הוא לא חופש. הוא סבילות. הטלת צו על האדם, היא מה שעושה אותו חופשי. אומנם, לא במובן המקובל, אבל על כל פנים "אוטונומי"

מצד שני, החובה הדתית כשלעצמה, גם בלי להיות חלק מ"דבר גדול" יש בה פאתוס. אני תופס את המוסר התורני המתבטא בהלכה כדבר נעלה מאוד, גברי, ריאלי. כעקרונות נפלאים ומלאי און.
הרי גם הציבור החילוני מטיל על עצמו חובות. שיקרא לזה הומניזם או ליברליזם או זכויות טבעיות ושאר חרטוטים. בסופו של דבר, אלו חובות שהוא הטיל על עצמו, ובגלל הטוטאליות שלהן, בגלל רוח האדם העולה מהם, הוא גם מקדש את חובות אלו ונהנה מהם.

דבר אחרון, אחרי כל זה, אפשר גם להסביר היטב מדוע ציבור שלם שיאחוז בדרך זה יביא לשינויים מהפכניים ויהיה באמת ובתמים חלק מ"דבר גדול".

אני לא רוצה להאריך יותר, כי אני לא בטוח שזו כוונת האשכול וגם אני לא מוכשר דיי, אבל אלו עיקרי הדברים.