בית פורומים עצור כאן חושבים

נדרים ושבועות

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-30/8/2013 10:49 לינק ישיר 
נדרים ושבועות

שמניךטובים שאל:

 

בעיה הקשורה לענייני נדרים ושבועות, מי יכול לעזור

 

אני רוצה להפנות את הדברים למי שבקי בהלכה, בעיקר הלכות נדרים ושבועות. (הלכה שולחן-ערוכית)

הסיפור הוא כזה

חבר הזמין אותי לשבת. (לא שבת ראשונה שהוא מזמין אותי, כי הוא בודד והתארחותי אצלו עוזרת לשנינו להפיג את הבדידות)

הכל היה בסדר, מדברים, צוחקים וכמובן גם אוכלים ממה שהוא הכין וממה שאני הבאתי.

עד ש.....

 

הוא שלף כיפה ואמר לי קח את זה.

במבט ראשון, הכיפה לא מצאה חן בעיני, כי היא לא תאמה את הסגנון שאני רגיל אליו (אני די קפדן בכך)

תגובתי הספונטנית היתה של אי רצון לקחת.

אח"כ אמרתי לו משהו כמו "שים אותה בצד עד מוצ"ש, כי ממילא אסור לתת מתנות בשבת"

 

איני יודע מאיפוא, הוא התפרץ כלפי משהו כמו: "איפוא זה כתוב שאסור לתת מתנה בשבת, אני לא מקבל אמירות כאלה תלושות עד שלא תוכיח לי מהכתובים".

תגובתו הרגיזה אותי כי היא מביעה אי אימון במה שלמדתי וקראתי, ולא כל דבר שאני אומר מהמקורות אני זוכר איפוא זה כתוב בדיוק.

עניתי לו שאיני זוכר איפוא זה כתוב בדיוק, אבל זה כתוב, והאמת, לא ממש התחשק לי לבקש ממנו ספר הלכה ולחפש כי נפגעתי מסגנון התגובה התוקפני שלו, ואי האימון שהוא ייחס לדברי.

 

הוא הוסיף לרטון, ואני הרגשתי שזה הזמן לשתוק, כי אני לא יודע על איזה פצע דרכתי לו.

הוא עצמו לא שתק, ותוך כדי "מחאה" על כך שלא הגבתי בהתלהבות יתרה מהכיפה, הוא גם פלט מילת עלבון מאוד צורבת שלא ציפיתי מחבר כמוהו להטיח אותה כלפי (מה גם שככל שאני מכיר ומשתדל לבחון את עצמי, אני מאוד נזהר בדבר זה שהוא הטיח בי, ומשתדל מאוד להתרחק ממנו)

 

אז הפרתי את שתיקתי ועניתי לו משהו כמו: "אתה יודע מה, מכאן והלאה אני לא אגיד לך שום דבר שקשור לתורה, כי אני לא יכול להוכיח את הדברים מהכתובים"

הוא ענה לי שתורה תגיד, אגדה כן, מדרשים כן, אבל הלכה אני רוצה לראות בעיני מהספר.

עניתי לו שאני לא אגיד איתך שום דבר לא הלכה, לא אגדה ולא מדרשים, כלום כלום!

 

כל הדין ודברים המיותר הזה הרס לי את השבת, ואם הייתי גר במרחק הליכה הייתי מיידית הולך הביתה בעיקר בגלל מילת העלבון שהטיח בי.

תוך כדי הדין ודברים הזה, הוא לא הביע שום חרטה על דבריו ועל סגנונם, אלא רק חיזק אותם ע"י תגובות מחזקות, שלא אומר לו שום דבר הקשור לתורה.

 

לאחר המקרה הזה, הרהרתי בדברים והגעתי למסקנה שכנראה לא אוכל יותר להתארח אצלו בשבתות, לא אוכל לשהות במחיצתו זמן רב (נגיד יותר משעה) כי עניינים הקשורים בתורה הם שגורים בפי גם בשיחת חולין רגילה, ואני אצטרך לחשוב טוב טוב לפני כל הגה שאוציא מפי שלא יכיל "בטעות" עניין מהתורה.

 

מה דעתכם ואיך יוצאים מהסבך ההלכתי הזה שנקלעתי אליו?

(נעזוב כעת את העניין האישי ביננו כי זה ביני לבינו, אבל אני רואה באמירותי ובצורת תגובתו משהו הגולש לענייני נדרים ושבועות, אף שלא התכוונתי לנדר או לשבועה, אני בד"כ משתדל מאוד לעמוד בדיבורי ובהבטחותי, לכן אני רואה את זה כך, וגם התכוונתי ברצינות כשאמרתי לו את שאמרתי, ולא כדי נניח להרגיז אותו.

אשמח אם מישהו יעזור לי.

 

***

יש כאן שאלה מורכבת, וגם שאלה מוסרית והתנהגותית לא פחות מאשר שאלה פורמלית בהלכות נדרים.

אנצל את ההזדמנות, ונדון בהלכות נדרים ושבועות, אף אוסיף מבוא כללי שממנו יתבארו ההלכות ומה שנותר לברר ומוטל על השואל. ובמקביל נדון בצד שאינו הלכתי פורמלי, אך גם הוא חלק מן התורה, תורת חיינו.




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:50 לינק ישיר 

על הדיבורים

 

מן הראוי היה שאדם ידייק בדיבורו ככל שאפשר. ואם הוא מבטיח, יקיים את הבטחתו. יהיה הן שלך הן ולאו שלך לאו, כלשון הגמרא והרמב"ם. כלומר, אם אמרת שתעשה דבר מה, תתכוון לקיים ותקיים. אם אמרת שלא תעשה איזה דבר, תקיים זאת. וכמובן צריך לחשוב לפני שמדברים כדי שלא נחייב את עצמנו במה שאינו כדאי, אינו ראוי או אף בלתי אפשרי.

אבל – בני אדם הם בני אדם. וקשה לרובנו לתכנן קדימה ולהיזהר בדיבור. ולכן נקבעו לנו הלכות נדרים ושבועות. הדיבור מתחלק לשני סוגים. מקרים מיוחדים שבהם אדם רצה וחייב את עצמו בלשון מיוחדת שמעידה כי בכוונתו להתחייב ולקיים, וכל המקרים האחרים.

אפשר למצוא "חור" בחלוקה הזו. מה יקרה כאשר בני אדם לא ייזהרו ויחייבו את עצמם בחוסר זהירות?

לשם כך ניתנה הרשות להתיר את הנדר, ואמנם זה תהליך אחראי ומורכב, שאינו ניתן לביצוע בידי הנודר לבדו, אלא מחייב פניה לתלמיד חכם, ואף לא לרב אחד, אלא להרכב של שלושה רבנים, כבית דין.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:50 לינק ישיר 

נדרים ושבועות: מהות ושפה

 

הדיבורים המחוייבים מתחלקים לשנים. נדרים ושבועות.

מה ביניהם? שפה, תחום, ואופן התחייבות.

נדר דומה לקבלת התחייבות לקרבן (שאף היא נקראת "נדר"). היא מתאפיינת בשימוש בשורש "נ.ד.ר". לאמור: אני נודר ש...

שבועה היא העדאת מלך מלכי המלכים שאדם מקבל על עצמו התחייבות. והיא מתאפיינת בשימוש בשורש "ש.ב.ע". לאמור: "אני נשבע ש..." או "שבועה ש...".

אין נדרים כשבועות. נדרים חלים רק על דבר שיש בו ממש. לכן יכול אדם לאסור על עצמו פרי מסוג מסויים ("פירות אלו אסורים עלי") אבל אמירה שמתייחסת לפעולה ולא לאובייקט אינה חלה משום נדר מן התורה. עם זאת, יש דעות שהיא בכל זאת טעונה התרה מדברי חכמים, כדי לחנך את האדם שלא לזלזל בנדרים ובדיבורים, וכך פוסק רבנו הרמב"ם.

שבועה יוצרת התחייבות על האדם, ולכן היא חלה גם על דבר שאין בו ממש. אבל אין שבועה חלה על דבר מצוה, כי האדם ממילא מחוייב בו, ואין היא חלה לבטל את המצוה, כי אז היא שבועת שווא.

הבדלים אלו יוצרים תחומי התחייבות שונים. בלשון חכמים, הנדר חל על החפצא (האובייקט) ושבועה על הגברא (הנודר). זה גם ההסבר לכך שנדרים יכולים לחול רק על דבר שיש בו ממש, וזה גם ההסבר לכך ששבועה אינה חלה על דבר מצוה אבל נדרים כן.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:51 לינק ישיר 

התרת נדרים

 

הזהירו חכמים שלא לידור, ואפילו לדבר מצוה. אבל דרכם של בני אדם, ובמיוחד עמי הארצות וקלי הדעת, או הכעסנים, לחייב את עצמם בלי לחשוב מראש במה הם מתחייבים.

ואף על פי כן, המחוייבות חלה.

לא מצאנו בתורה במפורש שיש פתרון למצב כזה. אבל חז"ל קיבלו שגם לנדר ולשבועה יש התרה על ידי חכם.

החכם יכול להתיר בהסתמך על שני שיקולים:

פתח. אם הנדר והשבועה הם מחוייבות, הפתח הוא חור בהתחייבות, תנאי סמוי שהחכם חושף ומגלה בכך שהנדר אינו חל כי התנאי מונע את חלותו.

דוגמא: ראובן נדר הנאה משמעון. זה אומר שאינו יכול לעמוד איתו בקשרים כלכליים. אבל אז הפך שמעון לנציג של השררה. ראובן פונה לרב והרב מזהה כי אילו היה ראובן מעלה בדעתו ששמעון יזכה בתפקיד כזה, לא היה נודר. הווה אומר, יש כאילו תנאי בנדר המקורי, למרות שהתנאי לא נאמר במילים, אלא רק היה קיים אי שם בתודעתו של הנודר. אדעתא דהכי לא נדרתי. על מנת כן לא רציתי לחייב את עצמי. הרב מעצים את הפתח ומבטל באמצעותו את הנדר.

חרטה. אדם יכול לחייב את עצמו ללא שום פתח, אבל אז מתברר לו שהנדר כבד מדי עבורו. הוא מצטער על כך. הוא מתחרט שחייב את עצמו. הרב יכול להסתמך על החרטה כדי להתיר.

דוגמא: ראובן נדר הנאה מזבולון. ולכן התנתקו הקשרים ביניהם. אבל ראובן מאד אוהב את זבולון. הוא מתחרט מכל הלב על שקיבל על עצמו התחייבות כזו. הרב יכול לברר שהחרטה כנה ולהסתמך עליה כדי להתיר.

יש כללים רבים כיצד להשתמש בנימוקים אלו, ולכן אין ראוי לשום אדם ואפילו רב וחכם לעסוק בהתרת נדרים אם אינו בקיא בהם. כמו כן, צריך שלושה שיתירו יחד את הנדר, אם כי מספיק שהגדול שבהם ידע את הסיפור והאחרים רק יצטרפו ויסכימו לדבריו.

נכון שצריך להתאמץ כדי למצוא רב וחכם שאפשר לפנות אליו, וזה גם מבייש לפעמים, אבל זה המחיר של התרת התחייבות שניתנה לעתים בקלות ראש...




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:51 לינק ישיר 

לשונות קצרים: "ידים"

 

כיון שנקבע לנו בתורה תחום מיוחד של התחייבות, נדרים ושבועות, היה מקום לומר שאם לא נאמר הלשון המחייב, לא תהיה חלות של התחייבות. כלומר, הפן הפורמלי קובע.

אבל זה לא כך.

כאן יש לשים לב לנקודה חשובה: למרות שצריך להשתמש בהתחייבות במשפט שיש בו לשון מלא וברור של נדר או שבועה, וסימן לדבר אחת ממילות המפתח של שבועה או נדר וחליפיהן, ניתן להתחייב גם בלשון חלקי.

בלשון חכמים, קוראים לכך "ידים". כפי שהיד, או הידית בלשוננו היום, מאפשרת אחיזה בדבר, כך משפט שמהווה הוכחה לרצון האדם להתחייב יש בו משום "ידים", וידים מוכיחות יוצרות חיוב גם אם לא נאמר הלשון המלא עצמו של נדר או שבועה.

יותר מכך, בנדרים ובשבועות הולכים אחרי לשון בני אדם. אם אדם משתמש בשימוש מילולי שאינו אלא שיבוש, אבל הוא מקובל באותו מקום וזמן, כלומר באותה תרבות, זה יוצר חיוב.

לפיכך, למרות שבעצם התורה קובעת שרק משפטים מסוג מאד מסויים ייצרו חיוב, בפועל האופן שבו בני אדם מתבטאים מאפשר להם לעקוף את המיגבלה הפורמלית ולחייב את עצמם בנדרים ובשבועות.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:51 לינק ישיר 

חיובים והחמרות של חכמים

 

יש מקרים שבהם לא ברור אם האדם חייב את עצמו וכמה חייב את עצמו.

דוגמא מעניינת מופיעה בגמרא וברמב"ם. אדם נדר להביא עולות רבות, ואינו זוכר כמה נדר להביא. מה יעשה?

התשובה: יביא ויביא ויחזור ויביא, עד שיזעק שכל כך הרבה לא קיבל על עצמו.

יש לשים לב מה היה כאן: ראשית היתה התחייבות שהאדם ייתבע לעמוד בה. אחר כך שכח האדם את פרטי ההתחייבות. לפיכך, כל עוד יש לו ספק שהוא חייב, עליו לכבד את ההתחייבות גם אם זה רק ספק שהיא חלה. לעומת זאת, אם מתברר באופן בולט שאין התחייבות ואין ספק, אין כאן התחייבות ואין כאן ספק. ומה שקרה לאחר זמן מגלה על העבר, גם אם עלול אדם לשאול: ואולי המחאה "לא עד כדי כך התחייבתי" משקפת רק את הרגע הנוכחי ולא את הרגע של ההתחייבות בעבר.

דיון בנושאים אלו יכול לשמש לעיון בפסיכולוגיה האנושית כפי שהיא מצטיירת מן התורה ומפרשנות חז"ל. אבל לצערי לא אוכל לעסוק בכך כאן.

עד כאן לענין ספק שמחמירים בו. ויש עוד סוג של חומרות מטעמים חינוכיים. חיוב שבעצם לא חל אבל חכמים הצריכו את האדם לכבדו למרות הכל.

בתשובה קמ"ז לרמב"ם מופיע המקרה הבא:

השאלה הכ"ט שאלה בדבר מי שאמר נדר, שלא אוכל או לא אשתה וכיוצא בזה, החייב הוא בזה כמי שנשבע אם לאו?

התשובה אינו חייב מזה דבר, משום שלא אסר על עצמו בלשון איסור ולא נדר בדבר הנידר, ר"ל שיאמר הרי זה קרבן או חרם או כיוצא בזה, והכתוב אומר כי ידור נדר לה' לאסור אסר, לא יהיה נדר אלא בשיאסור אבל בלשון נדר לבד לא אמר כלום.

אבל אם זה הנודר עם הארץ, פותחין לו פתח ממקום אחר, כדי שלא יקילו ראש בנדריםב כמו שמצאנום באותן ההתחייבויות שאינן נדרים, שנותנים בלב עם הארץ המחשבה שהוא נדר ומתירין לו, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

(מועתק מפרוייקט השו"ת).

כרגיל אצל הרמב"ם, הדברים קצרים וברורים מאד.

הלשון שהשתמש בו הנודר אינה יוצרת חיוב כיון שהיא חסרה מבחינה פורמלית. אבל אם השואל הוא עם הארץ, יש להחמיר עליו כאילו יש כאן נדר באמת. וצריך הוא לפנות לרב כדי לבצע התרה.

יש כאן כמובן פרדוקס. למי מיועדת התשובה? אם התשובה מופנית לרב, היא אמורה להישאר סודית. עם הארץ אמור להאמין שהנדר שלו באמת חל. אז איך מפרסמים זאת ברבים?

יש לדון בנושא זה בפני עצמו, אבל לצורכנו נלמד להתיר לדון בשאלות האלו ברבים, כפי שאני עושה זאת כאן. ואפשר שיתברר לנו לקמן שגם אם מדאורייתא לא היה חיוב, עדיין על השואל לחפש רב כדי להתיר את הנדר שלו שחל אמנם רק מדרבנן.

(כאן אני נאלץ להזכיר נושא נוסף, כדי שלא יאמרו שלו הייתי יודעו הייתי חוזר בי:

מדוע שלא נאמר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וגם אם נקט לשון שאינה מועילה מבחינה פורמלית, עדיין רצונו להתחייב והלשון שמבטאת התחייבות יחייבו אותו משום ידים, כלומר שאם לא התחייב משום נדר, נאמר שיתחייב משום שבועה?

זו אכן שיטה המיוחסת לרמב"ן. האם צריך להתחשב בה? כיצד מכריעים בשאלות מה לעשות? אני כותב כאן כשיטתי לפי הרמב"ם, מה גם ששיטתו נפסקה להלכה בשולחן ערוך).




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:52 לינק ישיר 

סיכום מעשי של המבואות

 

מן הראוי היה שאדם ייזהר בלשונו, והן שלו יהיה הן, ולאו שלו יהיה לאו.

האלוקים המרחם על כל מעשיו ראה שלא נוכל לעמוד בזה, ולכן קבע לנו שאין דיבורינו מחייבים אותנו אלא אם כן נקטנו לשון פורמלית שמחייבת.

יש שני סוגי לשונות ושני סוגי חיובים. נדר, שבו אדם מחייב את עצמו כלפי אובייקט (חפצא) ושבועה, שבה אדם מחייב את עצמו באופן כלשהו (אבל לא חל כאשר זו מצוה או כאשר נשבע לבטל מצוה).

גם אם אדם לא אמר את הלשון המלא והפורמלי, כל שמחשבתו ניכרת מתוך דבריו, יש כאן חיוב. וזה מה שנקרא "ידים מוכיחות".

מי שאינו יכול או מתקשה לעמוד בנדרו ושבועתו, יכול לפנות לחכם שיכנס שלושה חכמים (והוא ביניהם) כדי להתיר את הנדר והשבועה.

יש מקרים שבהם אין חיוב מן התורה כיון שיש חסרון בצורת ההתחייבות, אבל חכמים הרחיבו את האיסור וחייבו את האדם לנהוג כאילו הנדר או השבועה חלו, ואם אינו רוצה או מסוגל, יפנה לחכם שיתיר לו.

ראוי לו לאדם שיברח ככל יכולתו מנדרים ושבועות.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:52 לינק ישיר 

ניתוח השאלה

 

 

השואל שאל:

אז הפרתי את שתיקתי ועניתי לו משהו כמו: "אתה יודע מה, מכאן והלאה אני לא אגיד לך שום דבר שקשור לתורה, כי אני לא יכול להוכיח את הדברים מהכתובים"

הוא ענה לי שתורה תגיד, אגדה כן, מדרשים כן, אבל הלכה אני רוצה לראות בעיני מהספר.

עניתי לו שאני לא אגיד איתך שום דבר לא הלכה, לא אגדה ולא מדרשים, כלום כלום!

האם יש כאן נדר?

זה באמת לא ברור. הרי השואל לא נקט לשון של נדר ויתכן שרק ביטא את כעסו ותיסכולו, מעין "עם אדם כמוך אין מה לדבר".

אמנם השואל חש שיתכן שיש בדבריו חיוב של נדר.

יש גם לומר שאין זה נדר מצד נוסף שנזכר לעיל. לא ברור מן הדברים אם יש בהם התייחסות לאובייקט (הדובר שהוא מבקש לאסור, או לאסור את עצמו על חברו) או רק לאסור את דיבורו, ודיבור אין בו ממש.

עם כל זאת, כיון שהתעוררה השאלה, זה כבר טעון בדיקה מול רב חכם מוסמך.

גם השיקול השני להקל, שאין כאן לשון מחייבת פורמלית והניסוח מנסה להחיל נדר במקום שאינו יכול לחול, גם זה לא מספיק כדי להתיר, כי ראינו שחכמים הצריכו התרה כאילו זה נדר ממש.

מפני שני שיקולים אלו, זקוק השואל לגשת לרב חכם מוסמך, לספר לו את הסיפור, והרב יאמר לו, על סמך הבירור שביניהם, אם היה כאן נדר וצריך התרה, או לא.

כמובן, יבחר השואל אדם נוח לבריות ומאיר פנים שיוכל לדבר איתו באופן חופשי ונעים כי הוא יצטרך לספר לו משהו אישי שאינו מעמיד אותו כאדם הנזהר מנדרים.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 10:53 לינק ישיר 

אבחנות כלליות

 

השואל ציין במפורש שהסיפור אינו מראה אותו ואת חברו באור חיובי. ואכן זה כך.

הוא אמנם ביקש לא להתייחס לפן האישי, אבל אני עובר על דבריו כי זה לדעתי יהיה לתועלת גם לו וגם לכולנו, וגם לי עצמי.

לא לחינם הזהירו חכמים לא לכעוס ולא להרבות בנדרים.

ובוודאי שלא כדאי להתווכח. גם על אמת. גם אם משוכנעים שצודקים.

הנה כמה המלצות:

אם אני מחזיק בדעה מסויימת. וחברי סבור שאיני צודק והוא רוצה הוכחה, האם זה לא לגיטימי מה שביקש?

כבר אמרו חכמים שעלינו לזכור שכל אדם אחר אינו חייב לשמוע בקולנו ולהאמין לנו עד שנביא לו הוכחות.

וזה כלל גדול מאד. גם אדם בעל סמכות צריך להכיר בכך שיתבקש להביא ראיות לדבריו. ואכן ראוי לנו שלא נמהר לקבל דברים בלי ללמוד אותם, במיוחד כאשר הלימוד הוא מצוה.

על כן לא ראוי היה לשואל לכעוס על חברו שמבקש הוכחה מספר.

ומדוע כעס? מפני שחש כי חברו מפקפק באמינותו. שהוא אינו יודע מספיק או שהוא טועה בהבנת המקורות או שהוא חשוד שהוא ממציא דברים שאינם כתובים.

זה אכן מעליב, אבל צריך אדם לעצור בכעסו ולומר לעצמו: חברי טועה כשהוא חושב שאיני מדייק, וזה מאד עצוב שהחבר אינו מוכן להאמין לי רק בגלל שאמרתי, אבל זה טבע העולם, ואדרבה, זה רק מעיד שהוא אדם זהיר המבקש ראיות, וזו דווקא דרך נכונה לנהוג, וראוי גם לי לעשות כן, כמובן בדרך ארץ ובזהירות כדי שלא אעלוב באחרים כפי שחשתי אני.

אפשר היה לו גם להסביר לחברו שהוא מרגיש חשוד ומזולזל. להגיד: אני אומר לך דברים שלמדתי ואני בטוח בהם. כואב לי שאתה מקרין לי ספק, הרי קראתי ולמדתי. גם אם זו זכותך וחובתך לבדוק ולשאול, אנא עשה זאת בצורה שארגיש שאתה מכבד אותי.

אבל אפשר שהחבר סבל באותה שבת ממשהו שצער אותו, ולכן לא היה פנוי לחוש את הפגיעה, כפי שאכן סופר לנו שפלט מילה מעליבה.

מן הראוי ששני החברים ייפגשו וישלימו ביניהם, וימחלו זה לזה. חבל לאבד חברות ועוד חברות להלכה ולתורה, רק בגלל רגע של חוסר זהירות ששניהם ודאי מצטערים עליו.

והשלום והאמת אהבו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-30/8/2013 15:22 לינק ישיר 

תקנה לנדר הינה ע"י חרטה. לא די שיאמר הנודר שעתה הוא מתחרט, אלא שיתחרט מעיקרו, כלומר שברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם. מי שנתחרט בעיקר נדר, איננו צריך פתח אלא שישאלנו החכם אתה חפץ בנדר, והוא אומר: איני חפץ בו, מתחרט אני שנדרתי, ומתיר לו.

אין פותחין בנולד, אלא בדבר ההוה ורגיל דשכיח טובא. לדוגמא, ראובן אסר עצמו הנאה משמעון. אח"כ שמעון נהיה עשיר. אין פותחין לו לומר: אילו ידעת שיהיה שמעון עשיר לא היית נודר. כי גם לו היה מעלה ראובן אותו פתח על לבו לא היה נמנע בשבילו לידור, כיון דלא שכיח טובא.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-30/8/2013 17:34 לינק ישיר 

הכל טוב ויפה אבל אין כאן נדר ולא חשש נדר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/9/2013 08:52 לינק ישיר 

לא מובן לי למה כל כך נפגעת מהתנהגותו ?

הוא בסך הכל ביקש מקורות וגם אם לא ידעת להשיב לו באותו רגע מה בכך ?

ומעניין איך אתה מסכים בשביל כך לוותר על חברות ארוכה ?

ואני הייתי יותר מתעסק ובודק מה השינוי שקרה אצלו ?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/9/2013 14:50 לינק ישיר 


לא ציפיתי שמישהו יפתח אשכול מיוחד לשאלתי,
ואני מודה לך מיימוני על כך.
קראתי את ניתוח העניין כפי שעשית, נהניתי מאיך שעשית את זה.
לא אגע כעת יותר מדי בחלק "האישי", אלא בעיקר בחלק ההלכתי ומה שיתמוך בכך.
מקריאה אחת של הדברים, אני מרגיש שזה מה שהייתי אומר: הדברים שאמרתי נאמרו ברגע של כעס, והכעס היה על רקע של צירוף כמה נקודות שכנראה גרמו לי לתחושה קשה שהביאה לתגובתי כפי שהיתה וכפי שאשתדל לפרט להלן:

1. הוא מרשה לעצמו לדבר בלא כל הפרעה מצידי לדבריו, בענייני תורה (לרוב לא הלכה, אלא בענייני מוסר וכל הכלול תחת הגדרה זו)
2. היחס שלי לדבריו הוא יחס של הקשבה מכובדת גם אם לפעמים אינני מסכים לדברים (מעין: "לא יסתור את דברין") והדברים שנאמרים, נאמרים לרוב כשיחת רעים חופשית, ולא כ"וורט" של דברי תורה.
3. מעולם לא הטחתי בו דברים מעליבים בשום מקרה ועל שום רקע, גם אם לדעתי לו אני הייתי מספר לו דברים כאלה על עצמי סביר לי להניח שהיה מעיר לי הערות אישיות ומביכות.
4. "ההלכה" שאמרתי לו, לא היה לה כל השלכות מעשיות כמעט, (מלבד זה שיש לו להניח את עניין הכיפה בצד עד מוצ"ש, וזה גם מה שהיה קורה גם בלעדי אמירתי את ההלכה) והיא גם לא נאמרה כחלק מ"דברי תורה" על השולחן או משהו דומה.
5. הכעס אצלי נבע מתחושה שלי, שנתמכה באמירות שונות מצידו, של זלזול בדברי, (לפעמים צריך גם לדעת לשתוק גם אם מה שנאמר לא מוצא חן בעיניך)

ומה קורה עכשיו?
הקרח הפשיר, תחושת הפגיעה האישית מתפוגגת לה, נפגשנו והוא ביקש סליחה, מדברים בטלפון (גם אם פחות עדיין מבעבר) ונראה לי שהוא לא שיער לאן התפרצותו כלפי תוביל את העניין.
ועכשיו?
אני עם העניין שקשור לנדר, או לקבלה, או "למה שיצא מפי" או לשבועה וכו'.
אני מודה לך מיימוני על הבהרת הדברים.
 אולי ע"ג פורום זה אפשר למצוא את הפתח לביטול הנדר אם מעיקרו, ואם ע"י חכם או בי"ד גם אם ההתרה עצמה לא תיעשה ע"ג הפורום.

בהקשר לכך אני יכול לומר כמה דברים:
א. בהסתמך על דברים של ירוחםשמ שבזמן שאמרתי את הדברים, זה היה ברגע של פגיעה עמוקה, ועל סמך זה שהוא תמך בדברי וחיזק אותם במקום להתעשת בזמן התפרצותו, ולא בטוח שהתכוונתי לכך שלא אומר ד"ת אקראיים גם תוך "הבלעה" בדיבור חולין.
ב. לא התכוונתי "להחרים" אותו מלומר בפניו ד"ת כאדם פלוני, אלא כאקט פגיעה שנפגעתי מיחסו אלי באותו מצב של דין ודברים כועס.
ג. אלמלא הוצאתי מפי את המילים "לא אומר מכאן ואילך בפניך שום ד"ת", הרי שעצם הסיטואציה שהיתה, שהשלכותיה הרגשיים אט אט מתפוגגות להם, לא הייתי חושב היום שלא אומר בפניו שום ד"ת, אף אם אני זוכר טוב מאוד את הסיטואציה הלא נעימה שהיתה, את העלבון ואת ההתפרצות שלו כלפי.

תודה לכל הדנים בעניין ואשמח לכל התייחסות מהפן ההלכתי של הדברים ואפשר גם לשאול אותי שאלות הבהרה.

ובבקשה מכל מגיב, להימנע מניתוחי אופי או אישיות כי לא לשם כך כתבתי את שכתבתי בכנות ובפתיחות, ובבקשה להתמקד אך ורק בפן ההלכתי.

תוקן על ידי שמניךטובים ב- 01/09/2013 14:52:33



תוקן על ידי שמניךטובים ב- 01/09/2013 14:55:05



תוקן על ידי שמניךטובים ב- 01/09/2013 14:58:58




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/9/2013 17:36 לינק ישיר 

אינני מצליח להבין מה הבעיה בלומר שאינך זוכר כרגע לפחות את המקורות .

הרי כבר לימדונו חז''ל בברכות - למד לשונך לומר איני יודע .



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/9/2013 19:20 לינק ישיר 

שמניךטובים,

מחלוקת פוסקים אם מותר או אסור לתת מתנה בשבת. האוסרים אוסרים מדין מקח וממכר. מנהג העולם להחמיר ולא לתת מתנות בשבת, אלא אם הקנו את המתנה למקבל מבעוד יום לפני ערב שבת, שזכים לאדם שלא בפניו. מכל מקום, אם הנך סובר שאסור לתת מתנה בשבת, בכל זאת זכותו של חברך לסבור שמותר לתת מתנה בשבת. לו חברך היה יודע מראש שהינך הולך בדרך פוסקים האוסרים לתת מתנה בשבת, לא היה נותן לך מתנה בשבת כדי לא לביישך. לו היית יודע מראש שיש פוסקים המתירים לתת מתנה בשבת, היית נזהר יותר בדבריך ומכבד כראוי את הכנסת האורחים של חברך.

תוקן על ידי מם80 ב- 01/09/2013 19:53:45




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > נדרים ושבועות
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר