בית פורומים עצור כאן חושבים

מאמר פרוש על הפיוט 'ונתנה תוקף'

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-1/5/2014 23:09 לינק ישיר 
מאמר פרוש על הפיוט 'ונתנה תוקף'

מאמר פרוש על הפיוט 'ונתנה תוקף'

הפיוט

"ונתנה תקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, ובו תנשא מלכותך ויכון בחסד כסאך, ותשב עליו באמת. אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד, וכותב וחותם וסופר ומונה. ותזכר כל הנשכחות, ותפתח ספר הזכרונות, ומאליו יקרא וחותם יד כל אדם בו.

ובשופר גדל יתקע וקול דממה דקה ישמע, ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה יום-הדין. לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין. וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון. כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי. ותחתך קצבה לכל בריה ותכתב את גזר דינם.

בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעבורון וכמה יבראון. מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא, מי ברעש ומי במגפה, מי בחניקה ומי בסקילה, מי ינוח ומי ינוע, מי ישקט ומי יטרף, מי ישלו ומי יתיסר, מי יעשיר ומי יעני, מי ישפל ומי ירום.

ותשובה ותפלה וצדקה - מעבירין את רוע הגזרה.

כי כשמך כן תהלתך, קשה לכעוס ונוח לרצות. כי לא תחפץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה, ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו. אמת כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם, כי הם בשר ודם. אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה, וכרוח נושבת וכאבק פורח, וכחלום יעוף.

ואתה הוא מלך אל חי וקיים. אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך, ואין שעור למרכבות כבודך, ואין לפרש עילום שמך. שמך נאה לך, ואתה נאה לשמך, ושמנו קראת בשמך. עשה למען שמך, וקדש את שמך על מקדישי שמך. בעבור כבוד שמך הנערץ והנקדש, כסוד שיח שרפי קדש המקדישים שמך בקדש, דרי מעלה עם דרי מטה קוראים ומשלשים בשִלוּש קדשה בקֹדֶש".

מאמר פרוש מאת רנון קצוף* 

על פי אחת הדעות במשנה (ר"ה א, א), א' בתשרי הוא ראש השנה למעשר בהמה. דומה שעובדה זו לא הותירה רושם רב בתפילות ובטקסים הנהוגים ביום זה אלא במקום אחד: הפיוט הידוע "ונתנה תוקף" הנאמר גם ביום הכיפורים[1]. הכרת עניין זה מעניקה לפיוט משמעות שונה משרגילים לייחס לו, ולא רבים עמדו עליה.

אדם חייב להפריש אחת מכל עשר בהמות – בקר וצאן – שנולדו בעדרו בשנה מסוימת, ואחד המועדים להפרשת המעשר הוא כ"ט באלול, ערב ראש השנה, כדי שיוקרב בחג הסוכות הקרוב. צורת ההפרשה היא מיוחדת במינה ונובעת מפירוש דווקני ביותר של המקראות בסוף ספר ויקרא: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לה' לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע" (כז:לב-לג). חכמים קבעו שבעל העדר חייב לכנס את הוולדות שנולדו באותה שנה לדיר ולתת להם לצאת אחד אחד דרך פתח קטן. בעל העדר מונה בשבטו את כל אחת מהבהמות "אחת, שתיים... תשע" ואת העשירית הוא מסמן בצבע ואומר עליה שהיא מעשר (בכורות ט, ז). את בהמת המעשר יש להקריב בבית המקדש, והבעלים אוכלים את בשרה. עקרוני הוא שהטלה או העגל "יעבור תחת השבט" מעצמו, ושאיש לא יעביר אותו לכיוון השבט. אין בעל העדר יכול לבחור טלה משובח במיוחד להידור מצוות מעשר, ואין הוא יכול לבחור מהפחות משובחים כדי לצאת ידי חובה. בחירת הבהמה לקרבן חייבת להיות אקראית.

הפיוט "ונתנה תוקף"[2] מתחלק בבירור לשני חלקים עיקריים שכמעט שווים בגודלם, ונקודת המפנה ביניהם היא במשפט "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזֵרה"[3]. החלק הראשון עוסק ברוע הגזֵרה, והחלק השני בהעברתה. החלק הראשון מתחלק גם הוא לשני תת-חלקים: תת-החלק השני, הפותח במילים "בראש השנה יכתבון", עוסק באפשרויות הגזֵרה – מי יחיה ומי ימות וכדומה. עינו של הפייטן ממוקדת באפשרויות הגזֵרה הרעה, שכן רק כזאת – מיתה משונה (שלא בקִצו), זוכה לפירוט נרחב: "מי באש ומי במים וכו'". אין פירוט מקביל של האפשרות "מי ייעשר", למשל.

לכאורה, תת-החלק הראשון מתאר דין צדק מוחלט, דין אמת לאמִתה. אך מבעד לחזות של דין אמת מבצבצים ועולים קולות אחרים של דין שאינו צדק כלל וכלל. הביטוי הברור ביותר של הקול "האחר" – המפתח להבנת הפיוט, מובא במרכז החלק הראשון: "מעביר צאנו תחת שבטו" (טור 11). ההכוונה לכתוב בויקרא (כז:לב) "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט" ברורה. בני האדם ביום הדין משולים לטלאים בעת הפרשת מעשר בהמה. אחד מכל עשרה יישחט לקרבן. ואין זה משנה לגורלו אם הוא טוב או רע; לא תוארו ולא מעשיו משפיעים על גורלו. בדיוק כך – "כן תעביר" – קורה לכל בני אנוש. הא-ל השופט יספור, יִמְנה, ויפקוד – שלשה פועלי ספירה – אך לא יבחן, יעריך, או ישפוט. והתוצאה – שלושה פועלי חיתוך: "תחתוך", "קצבה" (הקצב מחכה לטלה!), ו"גזר". ואכן, ברשימת הקביעות האפשריות של הכתיבה והחתימה לא נאמר שעל כל אדם ואדם בנפרד נקבע כפי שהיה מצופה אילו היה כאן דין צדק, אם יחיה או ימות, אלא "מי יחיה ומי ימות". מראש נקבעה מכסה של "כמה יעברו וכמה ייבראון", כמה ימותו ברעב וכמה בצמא כבר נקבע, והשאלה היחידה הנשארת להכרעה היא מי זה יהיה.
לאור דברים ברורים אלו, כאשר אנחנו שבים אל מה שקראנו בתחילתה של הפסקה, נוצרות נקודות אי-נוחות לכל אורך תת-החלק הראשון המתאר הליך שיפוטי לכאורה.

לשון הכתוב: "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" שאובה ממשנה ראש השנה (א, ב): "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון". כך הגרסה המקובלת הן במשניות הן בפיוט, וכבר בתלמודים נשאלה שאלה לפשר הביטוי "כבני מרון". מבין התשובות שתיים נוגעות לענייננו: פירוש אחד הוא שהכוונה לצאן. לשון התלמוד הבבלי הוא: "הכא (בבבל) תרגימו כבני אמרנא" (ר"ה יח.)[4], ומקובל, בעיקר מאז פירוש רבנו חננאל, לפרש את הביטוי כ"בני כבשים". רש"י מוסיף: "שמונין אותן לעשרן", ונראה שכך פירש פייטננו במשנה. הפירוש השני הוא שהכוונה לצבא חיילים, וגם כאן רש"י פירש שהחיילים "עוברים למניין". נראה שהסבר זה מוסב על גרסה בכתבי יד למשנה, ולפיה במקום "כבני מרון" עמדה המלה "כבנומרון" – המילה הרומית נומרוס. לפחות מהמאה השנייה לספירה הייתה למלה רומית זו גם משמעות צבאית של המילה "יחידה" בעברית המודרנית, מלבד משמעותה היסודית "מספר", ובמיוחד שימשה כינוי ל"קוהורטה". שתי גרסאות אלו והפירושים הצמודים להן היו קיימים בדורות הראשונים של האמוראים, ונראה שמחבר "ונתנה תוקף" הכיר את שתיהן, וכאשר כתב בפיוטו את אחת מהן ציפה שכך יעורר את דעתו של הקורא גם על השנייה. הלוא פוליסמיה – רב-משמעות, היא לחם חוקה של השירה. בפיוטנו הביטוי "כבני מרון" עם פירושו "בני כבשים" רומז למלים הבאות מיד אחריו: "כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו" – למעשר בהמה. עם זאת התכוון מחברו גם לגרסה "כבנומירון" במשמעה "יחידה צבאית", ורומז גם לביטוי "צבא מרום" בקטע הקודם.

כאשר מילה רומית ליחידה צבאית נצמדת לאזכור של מעשר בהמה, שבו אחד מכל עשרה נבחר באקראי ונשחט, קשה להאמין שאדם שחי בעולם הרומי, כפי שחי בו פייטננו, לא ייזכר במוסד הענישה הרומי – 'דקימאטיו'. בנוהל ענישה זה, שהופעל כדי להעניש יחידה צבאית על הפרת משמעת, היה אחד מכל עשרה חיילים עולה בגורל ומוּצא להורג. בפעולה זו לא נעשה ניסיון למצוא דווקא את האשמים ולפטור את מי שלא היה אשם. מסורות על ביצוע 'דקימאטיו' מגיעות מכל ימי הקיסרות הרומית, בייחוד על הקוהורטות, ומעניינת האחרונה שבהן על אודות מאוריטיוס והלגיון התבני בסוף המאה השלישית, שלדבריה חוסלו ב'דקימאטיו' מפני נאמנותם לנצרות. מאמצע המאה החמישית היה הסיפור נפוץ מאוד בעולם הנוצרי, שבתוכו חי פייטננו.

בקטעים קודמים בפיוט מובאת סדרת הפרות של סדרי הדין. האמירה ש"חותם יד כל אדם בספר" מבוססת על המסורת המדרשית שלפיה בסוף ימיו של כל אדם או באחרית הימים הוא נדרש לחתום על רישום מעשיו במשך חייו[5], והודאה זו תשמש ראיה בדין שיתקיים בו. ציור זה של הודאה כגורם ראייתי מכריע בדין הפלילי משקף כנראה את המציאות של השלטון הרומי[6], שייחס משקל רב להודאת הנאשם בפלילים, ומקורות יהודיים ונוצריים כאחד מראים שכך נהג השלטון הרומי גם בארץ ישראל. אבל בתורת חז"ל כלל מוצק הוא שאין הודאתו של נאשם בפלילים מפלילה אותו ("אין אדם משים עצמו רשע"), ובמילים אחרות – אי אפשר להעניש נידון על סמך הודאתו לא בעונש מוות, לא במלקות ואף לא בקנס. אם בעניין קץ הימים ניתנה רשות לדמיון לשאוב מכל מקור, הרי בהעתקה בפיוטנו לדין "בזמן אמת" מידי שנה בשנה שבו נקבע מי יחיה ומי ימות, ההפרה ההלכתית בוטה.

אמירה אחרת היא שספר הזיכרונות ייקרא מעצמו. שוב לפנינו הפרה של סדרי הדין, שכן הכלל הוא שעדות בכתב אינה מתקבלת. חז"ל דרשו את הפסוק "עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דב' יט:טו), בלשון הספרי על אתר והתלמוד הירושלמי (יבמות טז, ז טז ע"א): "לא על פי כתבם". ואם בדיני ממונות הכלל צומצם במידה ניכרת, הרי בדיני נפשות הכלל נשאר בתוקפו המלא.

במקום אחר נאמר שהא-ל הוא דיין וגם עֵד. בהליך משפטי תקין העד כפוף לבקרה של השופט, והשופט כבול בעדותו של העד. מערכת איזון זו אמורה להבטיח משפט צדק, ועל כן כלל מוצק הוא בהלכה שבדיני נפשות "אין עד נעשה דיין". הכרת כלל זה אינה צריכה להיות נחלת מלומדים בלבד הבקיאים בכל הש"ס כולו, שהרי הסוגיה העיקרית בנושא באה בתחילת הפרק השלישי של מסכת ראש השנה הן בתלמוד הבבלי (כה:) הן בתלמוד הירושלמי (ג, א נח ע"ד), במרחק לא רב מהסוגיות הבולטות בפיוטנו, על ספרים הנכתבים בראש השנה ונחתמים ביום כיפור ועל דברים המבטלים את גזר הדין (ר"ה טז:; ירושלמי ר"ה א, ג נז ע"א). למשל, בכתב יד מינכן של התלמוד הבבלי המעבר מהסוגיה האחת לאחרת נעשה בהפיכת דף אחד בלבד.

אכן, כבר בתחילת הפיוט נאמר על היום "כי הוא נורא ואיום". בעברית של ימינו, אולי בעקבות שימוש יתר בפיוטי הימים הנוראים, איבד הביטוי "נורא ואיום" את עצמתו, ושומעים אותו כמתאר דברים שליליים, גם פעוטים. לא כן בפיוט מוקדם כשלנו. הביטוי "איום ונורא" (בפיוט נהפך סדר המילים לצורך החרוז) מופיע במקרא פעם אחת בלבד (בחבקוק א:ז) על הכשדים: "הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר הַהוֹלֵךְ לְמֶרְחֲבֵי אֶרֶץ לָרֶשֶׁת מִשְׁכָּנוֹת לֹּא לוֹ" (שם ו). בכל ספרות חז"ל, למעט היקרות אחת בלבד, הביטוי מופיע אך ורק במדרשים על אותו פסוק. על גוי חמסן זה נאמר "אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשְׂאֵתוֹ יֵצֵא". נראה שפשוטו של מקרא הוא שאין הגוי הנמהר מכפיף את עצמו לכללי משפט חיצוניים לו. אף שלכאורה הוא עורך טקס משפטי, הרי מעשיו שרירותיים. ללא כל ניסיון להצדקה הוא לוקח את אשר לא לו – "כֻּלֹּה לְחָמָס יָבוֹא" (שם ט). אמנם שרירותיות אינה זהה לאקראיות, אולם הצד השווה שבהן הוא שאין בהן דין צדק.

מתחילת הפיוט עד לאמצעו, גורלו של כל אדם ואדם בכל האנושות, אם יחיה או ימות, נקבע אפוא בהליך שנראה על פניו כדין צדק, אך למעשה חדור הפרות של סדר דין תקין לפי תפיסתנו, עד שאינו אלא קביעה אקראית, כהעברת הצאן תחת השבט למעשר בהמה. מעשיו של אדם לטוב או לרע אינם מכריעים בגורלו. עולם זה הוא זוועתי, ובלשון הפייטן: "נורא ואיום." במחזור מאויר התמונה המתבקשת לעמוד זה היא "הצעקה" של אדוארד מונק, והדברים קשים.

ואז, בדיוק מאמצע הפיוט, מושמעת בשורה מדהימה (על פי הנאמר בירושלמי תענית ב, א, סה ע"ב; ב"ר מד, יב): ניתן לפרוץ מעבר למצב האיום הזה: "שלשה דברים מבטלים גזירות רעות ואלו הם תפלה וצדקה ותשובה." בשורה זו מדהימה מזו המוצגת בנבואת חבקוק, שאליה רמז הפייטן במילים "נורא ואיום". שם, כאשר הנביא מטיח דברים כלפי מעלה (א:יג ואילך), תשובת ה' היא שהדברים יקבלו את איזונם בעתיד, במועד קבוע מראש אך לא מפורש, אך הוא כה רחוק שלתיעודו דרוש רישום בכתב (ב:ב), ולא נותר לנביא ולשומעיו אלא לחכות ולצפות ("אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לו", ב:ג). לא כן בפיוטנו: הפתרון לבעיות רוע האקראיות בעולם ניתן בידי כל אחד ואחד; כל אחד יכול לחזור בתשובה להתפלל ולתת צדקה, וכל זה מיד, ברגע זה, ללא דיחוי.

יכולת זו, נאמר בהמשך הפיוט, סיבתה שרק הקב"ה רוצה לפרוץ את המצב: "כי לא תחפוץ במות המת", ורק הוא יכול, כי הוא, שלא כאדם בר-חלוף, "א-ל חי וקיים". אין קצבה לשנותיו לעומת הקצבה הנחתכת לכל בריה. מכאן הפייטן פורץ בשיר תהילה צוהל, מעוטר בהישנות צלילים ובחריזה, על קדושתו של הקב"ה שבמרכזו עומדת הקביעה "וּשְׁמֵנו קראת בשמך". עתה יכולים כל המתפללים להצטרף למלאכי השרת דרי מעלה בשילוש קדושה בקודש[7]. ביום הנורא והאיום ניצחנו!

לקוח מן הדף בשבועי פרשת וילך ויום כיפור תשע'ג [מספ' 985]
אוניברסיטת בר אילן

- - - - - - - - - -
* הפרופ' קצוף עוסק במחקר פפירוסים, משפט עברי, משפט רומי, הסטוריה של רומא ולימודים קלאסיים.

[1] לפי מנהג הרבה עדות בישראל.
[2] מחברו אינו ידוע בבטחה, אך מסתבר שהוא הפייטן הקדום יניי, אולי בן המאה החמישית או השישית לספירה. ראו: יעקב ש' שפיגל "בירור בדברי הפייטן 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה' ועל כפיפות הפייטנים להלכה", נטועים ח (מרחשוון תשס"ב), עמ' 23 42 (בעמ' 28).
[3] טור 21 במספור של דניאל גולדשמידט, מחזור לימים הנוראים כרך א: ראש השנה.
[4] שמא יהודה פרידמן, "המילון המחקרי ללשון העברית של התנאים: ערך הבקר/הפקר; ביקורת", סידרא יב (תשנ"ו), עמ' 113 127 (בעיקר עמ' 119 120).
[5] ספרי דברים, האזינו שז, ועוד.
[6] אהרן קירשבאום, הרשעה עצמית במשפט העברי, ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית, ירושלים תשס"ה, עמ' 139.
[7] יפה ביטא את הרעיון הזה המלחין המודז'יצאי ר' קויפמן יידל אידלסון בלחן שהלחין לקטע זה, "אין קצבה" – מארש ניצחון ממש, המושר בהתלהבות רבה בהרבה קהילות.

הביא עודד

הערה. יש דמיון בתאור יום הדין בפיוט, ובין יום הדין האחרון המתואר ברקוויאם.


Dies irae, dies illa
Solvet saeclum in favilla,
Teste David cum Sibylla.

Quantus tremor est futurus,
Quando judex est venturus,
Cuncta stricte discussurus!

Tuba mirum spargens sonum
Per sepulcra regionum,
Coget omnes ante thronum.

Mors stupebit et natura,
Cum resurget creatura,
Judicanti responsura.

Liber us proferetur,
In quo totum continetur,
Unde mundus judicetur.

Judex ergo cum sedebit,
Quidquid latet apparebit.
Nil inultum remanebit.


תוקן על ידי 932woland ב- 01/05/2014 23:18:39



תוקן על ידי 932woland ב- 01/05/2014 23:19:53



תוקן על ידי 932woland ב- 01/05/2014 23:22:04




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/5/2014 23:30 לינק ישיר 

עודד
זו פארודיה שלך?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/5/2014 14:22 לינק ישיר 

תלמידטועה
ראשית מצויין המקור. אתה יכול למצוא אותו באינטרנט ולקרא.
אין כאן שום דבר שמזכיר פרודיה.
יש הבדל עמוק בין קריאת טקסט לפי מה שכתוב בו, לבין קריאת טקסט לפי מה שאתה רוצה שיהיה בו. דרך שמקובלת על רבים.
עודד



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/5/2014 19:33 לינק ישיר 

עודד

היות וכפי הנראה אתה מתייחס למאמר ברצינות אסביר מדוע הוא בעיני פיליטון. אקדים כי המאמר עצמו אינו חשוב בכדי השקעת הזמן הכרוכה בכתיבה. החשיבות היא הסרת עלה התאנה (שכצורתו של עלה תאנה, הוא מחורר דיו).

המאמר טוען כי החלק הראשון של הפיוט אינו מתאר דין צדק של שכר ועונש אלא עולם כמנהגו נוהג באקראיות. האקראיות ניתנת לכיבוש על ידי תשובה וכו'.

ראשית יוער כי התפיסה אינה תפיסה של השגחה תמידית, וגם לא של עזב ה' את הארץ (התפיסה שרבים מייחסים למו"נ) אלא תפיסת כלאיים: המצב ה"טבעי" הוא עולם כמנהגו נוהג ורק לצדיק יש פריווילגיה של המלטות ממקרים רעים  שבעולם (ויש תפיסה כזו!). אני מניח שאין כוונה לומר כי לפני תשובה יש תשומת לב של ה' לפרטים אבל ברשעות, בעוות דין.

התפיסה עצמה נסתרת מתוך הפיוט-  אם בחלק הראשון הראיה היא ראיה של עולם כמנהגו אזי כל עצם יחודו של יום ושל יוה"כ הנזכרים אינה קשורה לחלק זה  (שהרי עולם כמנהגו) אלא רק לחלק השני (של התשובה שעדיפה בהם) ואינם מסמני  העולם האדיש ה"נורא ואיום". אבל בפיוט הם כן כאלו. גם הבטוי קצבה לכל בריותיך מתפרש כשימת לב  לכל יחיד ולא כתפיסה האמורה.

המאמר מביא סימנם לכך, והן: 1. המשל לבני מרון שהם מעשר בהמה שהינו אקראי. 2. המשל מבני מרון שהם חיילות שבזמנו נידונו לפעמים בשרירות לב, באופן קבוצתי. 3. ההמנעות מבטויי שפיטה והפניה לפעולות (תעביר  ותספור וכו') 4. מי יחיה (ולא אם יחיה) מתפרש כמי ייכנס למכסה הקבועה  מראש היוצאת לחיים. 5.  הפרות  הלכות סדר הדין, מאיליו ייקרא, הודאת בע"ד, עד נעשה דיין. 6. ההשוואה לבטוי היחידאי איום ונורא שנאמר לגבי הכשדים שכידוע לא עשו דין צדק בישראל.

סימנים 1-2: ראשית ברור כי כל סימן בפני עצמו אף סימן שאינו מובהק אינו. בני מרון וחיילות מתפרשים לא פחות כמקובל להבין במקור התלמודי (ר"ה יח.) שמסתבר שהבין את הבטוי ודוגמאותיו כדוגמה לסקירה אישית של כל פרט ועל כך הביאה הגמ' מיד שאע"פ שיש סקירה אישית כולם נסקרין בסקירה אחת. לפירוש המוצע אין המשך הגמ' קשור לתחילתה.

סימן 3: דווקא בטויי וסמני שפיטה יש ויש. עצם הבטוי דין החוזר ונשנה . זכירת נשכחות הנזכרת אין לה משמעות אלא במשפט. זכיה בדין וחיתוך קצבה אינם אלא במשפט.

סעיף 5: ברור כי ההגבלות ההלכתיות אינן פוסלות דין שמיים.

סעיפים 4,6  אינם הרבה.



תוקן על ידי תלמידטועה ב- 05/05/2014 19:33:44




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-6/5/2014 00:58 לינק ישיר 

תלמידטועה,

אכן, אני מתיחס למאמר ברצינות. עיקר עיסוקי בהקשר זה הוא תאולוגי והמאמר הציג תפיסה שהיא חדשה ומפתיעה עבורי ודאי גם לקוראים אחרים. ראוי בהחלט שתחזיק בדעה שטיעוני המאמר שגויים ותשתדל לנמק דבריך. זו מטרת הצגת המאמר, להתווכח עליו וללמוד את הנושא. מתוך דבריך עד כמה שהבנתי אותם אנסה למצא מובן ראוי. על כל פנים אין כאן לא פרודיה ולא פיליטון.

המאמר אינו פרוש על התלמוד אלא על הדעות שמחזיק בעל הפיוט 'ונתנה תוקף'. צריך לקרא את מה שכתוב בטקסט של הפיוט, לא את מה שכתוב בגמרא כאשר אתה עושה בהמשך דבריך, או את שהיינו רוצים לקרא בו על פי התפיסות המקובלות עלינו

'עולם כמנהגו נוהג' הוא בטוי לתפיסה לפיה קיים חוק טבע אשר על פיו מתנהל העולם. זה אינו עולם אקראי ולא שרירותי. אם חוק הטבע הוא בעל יחסים פנימיים קבועים וקשורים היטב, הרי שהוא חוק תבוני. חוק כזה אינו מבטא השגחה 'אבהית' פרטית הקוראת צפונות הלב, וגם לא הזנחת העולם, אלא הוא השגחה תבונית על העולם בכללותו שמטרתה שמירת העולם בקיומו היציב והטוב ביותר האפשרי לו. כל יצור יש לו מקום במכלול התבוני הזה והקורה אותו מתאים לטוב הכללי של העולם כולו.

התאור שמביא הפיוט אינו עוסק בעולם ובהנהגתו אלא במעשה יום הדין, אשר בו, לפי בעל הפרוש, השיפוט הוא מעשה אקראי. הנשפטים מתיצבים בסדר אקראי למשפט, ובסדר מסוים של אותה התיצבות נקבע גורלו של המתיצב. הסדר האקראי הוא הקובע את הדין ולא שיפוט האדם ומעשיו. גם את החריגות מכללי המשפט אני תופס כביטוי לחריגה מ'עולם כמנהגו נוהג'. אם אכן כך הדבר, הרי שהוא באמת איום ונורא.

כתבת: 'התפיסה עצמה נסתרת מתוך הפיוט'. [דבריך בהמשך אינם מחוורים דיים]. הרעיון הגדול בפתיחת החלק השני הוא במה שנתנה לאדם אפשרות אוטונומית וספונטאנית לצאת מתוך הדין השרירותי האקראי הזה על ידי תשובה תפילה וצדקה, לשון אחר, על ידי תפנית מוסרית. אפשרות זו נתנה לו מטבע בריאתו, משמע שמנגד מצוי האל הנותן והמצפה למימוש הכושר הזה. הסתירה איננה בפיוט, אלא היא מהותית לאדם אשר, מצד אחד הוא יצור טבעי הכפוף לעולם, לחוקיות שבו ולאקראיות שבו. הוא אינו יכול להימלט מן הצפוי לו בעולם הזה במה שהוא יצור בן תמותה. מן הצד השני, האדם מסוגל לחרוג מן המסגרת הזו על ידי הפעלה נכונה של הכושר המוסרי שלו. 'לחרוג מ...' או 'חירות מ...' הוא הביטוי למעמדו המיוחד של האדם כיצור אוטונומי, ר'ל מחוקק עצמי, וספונטאני ר'ל שהחקיקה שלו באה מפנימו ולא על ידי הפעלה חיצונית. כשהוא פועל כך הוא חורג מן הטבע. אז הוא פוגש באל הממתין לו, המודע להיות האדם יצור בן שני עולמות, המקבל אותו ושופט אותו על פי מעשהו. 'אם ישוב מיד תקבלו', כאן באה לידי ביטוי ה'חירות ל...',  חירות לקיים את הצו המוסרי או לדחות אותו.

לפי הבנתי את בעל הפיוט, אין בעולם שיפוט אישי על פי המעשה, אלא שיפוט אקראי בלבד. בלשון גסה, כך וכך צריכים ללכת לאבדון משום איזה סדר כללי בעולם. אבל האדם הוא אזרח בשני עולמות, בעולם הטבע ובעולם המוסר. כאשר, מרצונו החופשי, הוא מממש את אזרחותו בעולם המוסר על ידי תשובה תפילה וצדקה, שם, ורק שם, הוא מוצא מולו את האל הממתין לו. רק בממלכה ההיא יעשה עמו משפט צדק אישי.   

כאשר אני קורא את הפיוט כעת אני מופתע מן התעוזה שבו.
עודד

 

 

 



תוקן על ידי 932woland ב- 06/05/2014 01:00:21




תוקן על ידי 932woland ב- 06/05/2014 01:02:34




תוקן על ידי 932woland ב- 06/05/2014 01:06:40




תוקן על ידי 932woland ב- 06/05/2014 01:09:46




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-6/5/2014 19:02 לינק ישיר 

 

א.       כתבתי על המאמר ולא על התלמוד. כתבתי שפירוש הפיוט ע"פ העולה מהתלמוד מסתבר יותר מנימוקים הטמונים בפיוט.

ב.       תפיסת עולם כמנהגו נוהג אינה השגחה שתכננתו בצורה המיטבית האפשרית (לפחות כך הוא בעיני מי שחושב שיכולות הבורא בלתי מוגבלות וביכולתו להגיע לתוצאה מושלמת).

ג.        תפיסה בה יש שיפוט אלא שהוא אקראי הינה בלתי הגיונית (איזה שיפוט זה?) והיא עושה מהשופט רשע (והתייחסתי לזה בחצי משפט. חשבתי שהדבר פשוט נא קרא בהודעתי הקודמת) ולכן לא הבאתיה בחשבון. בסוף דבריך עירבת בין תפיסת עולם כמנהגו לתפיסה של דין שרירותי ("שיפוט אקראי....כו"כ צריכים ללכת לאבדון משום איזה סדר כללי").

ד.       דברי הבלתי מחוורים הינם: שיפוט אקראי אינו אופציה (ראה ג). עולם כמנהגו אינו תפיסת הפייטן כי אז הקפיץ מתוח מאז ומעולם ואין מאומה מתחדש בר"ה. בנוסף הבטויים "מי ... ומי..."  "קיצבה לכל בריה" וכו' הנחזים כהתייחסות פרטנית, אינו במקום




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/5/2014 19:33 לינק ישיר 

תלמידטועה
כתבת: 'פירוש הפיוט ע"פ העולה מהתלמוד מסתבר יותר מנימוקים הטמונים בפיוט'. אכן זה מסתבר יותר, גם לי, עבור מי שמעוניין ב'תפיסה של התלמוד'. אבל כשאני מבקש להבין את התפיסה של הפייטן ולא את התפיסה שאני רגיל לה או מעוניין בה, עלי להשתמש בנימוקים הטמונים בפיוט. דבר ראשון עליך לתת מקום למדבר עצמו ולהבין את דבריו. אחר כך אפשר להסכים אתו או לחלוק עליו. אם לא אעשה כך לא אוכל לחרוג מן המחשבה הקבועה אצלי, לקבל ולפתח רעיונות ומחשבות חדשים.
כתבת כי 'עולם כמנהגו נוהג אינה המיטבית האפשרית, לפחות בעיני החושב כי כוחותיו בלתי מוגבלות וביכולתו להגיע לתוצאה מושלמת. כאן תמצא מחשבות תאולוגיות רבות וחשובות החולקות עליך. אלו רואות בעולם על הטוב והרע שבו יצירה מושלמת. אכן הרע בעולם הוא חלק משלמותו הטובה. הטוב הזה אינו מוסרי אלא קיומי, והקיום הזה אינו אפשרי בלי מה שאנחנו מכנים טוב ורע. עצם ניראותי באור מטיל צל המסתיר את האחר. עולם שכולו אור מחייב את אבדנו של העולם. אני מזכיר לך כי הנגוד הזה קיים למשל גם בעולם הספירות ומבטא את המבנה הבסיסי שלו. ראוי שתקרא לצורך זה את 'שרשרת ההוויה הגדולה' של לאבג'וי.
איזה שיפוט זה? – נכון, אין כלל שיפוט אלא בחירה אקראית כאילו למלא מכסה, בדיוק כרועה המפריש מעדרו לקורבן. זו הרי הטענה המדהימה של בעל הפיוט, טענה החורגת מן המוכר לנו. אכן אני מבקש למצא את חוג האנשים שבתוכם עלתה דעה כזו.
בכל זה אתה שוכח את החלק השני. בעוד החלק הראשון עוסק בעולם הטבעי, ובאדם כחלק מן העולם הזה, הרי החלק השני בונה מישור מציאות חדש, אשר בו האדם מוציא עצמו מן העולם הטבעי ונמצא ביחס ישיר לאל. זה המישור המוסרי. כדי להיכנס אליו האדם חייב לעשות מעשה 'תשובה, תפילה וצדקה'. כלומר, הוא עומד בפני דלת נעולה אבל המפתח בידו. ירצה, יפתח ויכנס. או אז מובטח לו כי ימצא לא את האל של הטבע אלא את האל של החסד והרחמים. במישור הזה, האפשרי לכל אדם, תמצא את אותה דמות אל שאתה מצפה לה כל כך.
נדמה לי שהמחבר מציג השקפה מורכבת ומעניינת, כדאי לתת עליה את הדעת ולהבין את האפשרויות הטמונות בה.
עודד



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-8/5/2014 23:34 לינק ישיר 

עודד
לא הבינותי מילה. תוכל להתייחס עניינית?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-27/9/2014 22:34 לינק ישיר 

לא התחבר במגנצא | שולמית אליצור

פורסם ע"י 

פיוט בלתי ידוע של ראלעזר הקליר שהתגלה לאחרונה שופך אור על התעלומה רבת השנים בדבר מקורו שלהפיוט "ונתנה תוקף"

הפיוט "ונתנה תוקף קדושת היום" הנאמר בראש השנה וביום הכיפורים הוא ללא ספק אחד השיאים המרטיטים ביותר בתפילות הימים הנוראים. הפיוט מביא לשיא את אימת הדין, למן תיאור המלאכים המבוהלים, דרך המחשת גזר הדין – "מי יחיה ומי ימות … מי יישלו ומי יתייסר" וכו', ועד לתיאור אפסות האדם ש"יסודו מעפר וסופו לעפר"; אך אין הוא מייאש: הוא פותח פתח ל"תשובה ותפילה וצדקה" ה"מעבירין את רוע הגזרה", ונחתם בתיאור מרהיב של כבוד ה' ושל מלאכיו המקדישים את שמו.

ההערצה הגדולה ל"ונתנה תוקף" ניזונה במרוצת הדורות גם מן הסיפור המפורסם, המופיע בספר "אור זרוע", שקשר בין "ונתנה תוקף" לבין קידוש השם של ר' אמנון ממגנצא. ייחוס הפיוט לדמותו האגדית של ר' אמנון ממגנצא, דמות שאין לנו כל מידע נוסף עליה, קבע ל"ונתנה תוקף" זמן ומקום: המקום – מגנצא שבגרמניה, והזמן – ודאי לא לפני סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת עשרה, שכן לפני תקופה זו לא ידוע לנו על קיומה של קהילה יהודית יוצרת במגנצא.

הפיוט "ונתנה תוקף" הוא "סילוק": פיוט שתפקידו להעביר לפסוק "קדוש, קדוש, קדוש" שבקדושה. הסילוק (מארמית, לשון עלייה ורוממות) חותם סדרת פיוטים המלווים את תפילת העמידה מתחילתה; הסדרה כולה, המאפיינת תפילות שאמרו בהן קדושה (בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים אמרו קדושה רק בחלק מתפילות השבתות והחגים), קרויה "קדושתא". הסילוק הוא נקודת שיא בקדושתא.

עוצמתו של הסילוק "ונתנה תוקף" גרמה לו להתחבב על קהילות ישראל, והמתפללים דחו מפניו את הסילוק המקורי שבקדושתא למוסף של היום הראשון של ראש השנה, "אופד מאז", פרי עטו של ר' אלעזר בירבי קליר ("הקלירי"); לימים נאמר הסילוק גם ביום השני של החג, יום שבו לא נהגו באשכנז לומר קדושתא כלל; ולא נתקררה דעת המתפללים, עד שלמרות ייעודו הברור לראש השנה, שבו "כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון" (משנה ר"ה א, ב), העבירוהו אפילו למוסף של יום הכיפורים ודחו מפניו גם את הסילוק שבקדושתא הקלירית "שושן עמק". בזמננו נתקבל הסילוק "ונתנה תוקף" אפילו אצל חלק מעדות המזרח; ולאחר הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום לזכר אחד עשר בני בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור הפך הפיוט לפופולרי גם מחוץ למגזר הדתי בישראל.

יעקב נתנאל בולג, עמידה, 2014

יעקב נתנאל בולג, עמידה, 2014

התכתבות עם הסילוק

לפני כמה עשרות שנים חלה תפנית בחקר הסילוק "ונתנה תוקף": הוא נתגלה בכתבי יד עתיקים שנשתמרו בגניזה הקהירית, ועלתה אפוא האפשרות שמדובר בפיוט ארצישראלי, הקדום במאות שנים לייסוד קהילות אשכנז בימי הביניים. אבל הגילוי לא היה חד־משמעי: גם כמה פיוטים אשכנזיים קדומים נמצאו בגניזה הקהירית, ואפשר היה להעלות על הדעת שאף סילוק זה הגיע מאשכנז סמוך לעת חיבורו והועתק בין כתבי הגניזה. גם תפוצתו המוגבלת של "ונתנה תוקף" בגניזה עשויה הייתה לחזק את הפקפוק במוצאו המזרחי.

פיוט בלתי ידוע שהתגלה לאחרונה עשוי להסיר את כל הספקות: בימים אלה ראה אור כרך של מהדורת פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לראש השנה (בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קרן הרב רוזן). אלעזר בירבי קליר, "הקליר" המפורסם, פעל בארץ ישראל בעיקר בסביבות ראשית המאה השביעית. והנה, בכרך זה נדפסת קדושתא בלתי ידועה שלו למוסף של ראש השנה, הפותחת "אדן חוג". על פי מחקרים עדכניים, היא אחת הקדושתאות הקדומות ביותר שיצאו מתחת ידו. בדיקת הסילוק שב"אדן חוג" (סילוק שנתגלה ושוחזר על ידי ד"ר מיכאל רנד, עמ' 271� בספר) מעלה ללא ספק שכאשר הקלירי חיבר אותו עמד לפניו הפיוט "ונתנה תוקף", והוא "מתכתב" עם סילוק זה, מעבד ומרחיב כמה קטעים מתוכו. בתיאור יום הדין אומר הקלירי:

כִּי בוֹ סְפָרִים נִפְרָסִים / וְכָל אֲטוּמִים לָאוֹר נֶחְפָּשִׂים

וְגִנְזֵי תַעֲלוּמוֹת שָׁם מִתְיַחֲסִים

כִּי יִדָּרֵשׁ סֵפֶר יְחָסִים / וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים

עַד אֶחָד מֵהֶם לֹא נִכְסִים / טוֹבִים וְרָעִים דַּקִּים וְגָסִים

וְנוֹכַח אִישׁ מַעֲשָׂיו יָשִׂים / וְחוֹתַם יָדוֹ לְנֶגְדּוֹ יָשִׂים

זאת במקביל לתיאור שב"ונתנה תוקף":

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

בולט יותר קטע אחר, המרחיב את התיאור שב"ונתנה תוקף": "מִי יִחְיֶה / וּמִי יָמוּת // מִי בְקִצּוֹ / וּמִי לֹא בְקִצּוֹ":

זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר

זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת

הקלירי ממשיך ואומר:

זֶה בְּרַחַשׁ יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ / וְזֶה חֻיַּב לְאַבֵּד בְּאִוֶּלֶת טִפְשׁוֹ

זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה

נראה שהוא מתייחס כאן למילים "מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה", שבנוסחים של "ונתנה תוקף" שלפנינו באות מאוחר יותר (בסדר הבאת הדברים ב"ונתנה תוקף" יש שינויים רבים בין כתבי היד). אבל השינוי העיקרי הוא שבמקום "רעש" גרס הקלירי "רחש", והבין זאת כמוות בדרך חיובית (בנחת, ואולי מתוך תפילה).

בין מוות לחיים

בנקודה זו משנה הקלירי את מילות הקבע, ובמקום להעמיד זה כנגד זה את הזכאי בדין כנגד החייב, הוא עובר – ושוב בעקבות "ונתנה תוקף" – לתאר את עונשיו השונים של הנידון למיתה; ולכן כנגד "זה" המתחייב בדין בא טור נוסף הפותח ב"כי" ועיקרו בנימוק לחיוב זה. העונשים השונים מבוססים על המשך הפיוט "ונתנה תוקף":

מִי בַמַּיִם / מִי בָאֵשׁ // מִי בַחֶרֶב / מִי בַחַיָּה

וכנגדם מפייט הקלירי:

זֶה יִסָּפֶה בְּתַכְשִׁיטֵי מִלְחָמָה / כִּי חֻיַּב לַחֶרֶב לְנֶגְדּוֹ מִלְחָמָה

זֶה בְּחַיָּה רָעָה יִטָּרֵף / כִּי חֻיַּב בְּבִצְעוֹ לֵעָשׂוֹת טֶרֶף

זֶה בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף בְּשָׂרוֹ / כִּי חֻיַּב בְּחִתּוּם יָד מוּסָרוֹ

זֶה בְּשִׁבֹּלֶת יִשָּׁטֵף / כִּי חֻיַּב בְּחֶטְאוֹ כְּאֶרֶז לְהִקָּטֵף

ארבע המיתות הללו הן כנגד ארבע מיתות בית דין: החרב היא ה"הרג"; האש – השרפה; מיתה במים היא מיתת חנק; ו"נתחייב אדם סקילה… חיה גוררתו" (ספרי זוטא לבמדבר לה, כב). אך נראה שהקלירי לא היה בוחר לרמוז לחנק באמצעות שיבולת (=שֶׁטֶף מים, מערבולת), ולסקילה על ידי חיה, אלמלא כתב את פיוטו על פי "ונתנה תוקף".

בנוסח של "ונתנה תוקף" במחזורים הנדפסים נוספות עוד כמה מיתות, אשר שתי האחרונות שבהן הן שוב מיתות בית דין:

מִי בָרָעָב / וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה / מִי בַחֲנִיקָה / וּמִי בַסְּקִילָה

אצל הקלירי איננו מוצאים התייחסות למיתות אלה, ומתברר שבנוסח של "ונתנה תוקף" בקטע גניזה קדום אכן חסרות כל המיתות הללו, ואין שם אלא ארבע המיתות שפייט הקלירי. נראה אפוא שלפני הקלירי עמד נוסח עתיק של "ונתנה תוקף", התואם בנקודה זו את נוסח קטע הגניזה.

בקטע הבא של "ונתנה תוקף" באים צמדים של אנשים שנכתבים לחיים, אך זה לחיים טובים וזה לחיי צער וכאב. וזה נוסח הקטע במחזורים הנדפסים:

מִי יָנוּחַ / וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט / וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו / וּמִי יִתְיַסַּר

מִי יֵעָנִי / וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל / וּמִי יָרוּם

גם בפסקה זו רבים מאוד שינויי הנוסח בכתבי יד. הקלירי מפייט גם אותה, אך איננו מעמיד "זה" כנגד "זה", אלא ממשיך בפסק דין ונימוקו "כי", ומקדיש לכל אחד מהנידונים מחרוזת שלמה:

זֶה יַעֲשִׁיר מֵרוֹב כָּל הוֹן / כִּי שָׁוֶה (=ראוילְעֹשֶׁר וְכָבוֹד וְהוֹן

זֶה יַעֲנִי בְּחֹסֶר כֹּל / כִּי חֻיַּב בַּעֲמָלוֹ לְהִצְטָרֵךְ לַכֹּל

זֶה יִשְׁלַו בְּעֹצֶם תֻּמּוֹ / כִּי שָׁאֳנַן בְּטוֹבוֹת כָּל יוֹמוֹ

זֶה יְטֹרַף בְּנֶפֶשׁ מָרָה / כִּי חֻיַּב תַּעֲגוּם בְּחֵט אֲשֶׁר הָמְרָה

הקלירי מתייחס כאן רק לצלעיות "מי יעשיר ומי יעני / מי ישלַו ומי יטורף" (כנוסחן בכתבי יד). לאחר מכן הוא מוסיף עוד צלעית כללית אחת העוסקת שוב בנידונים למוות: "זֶה מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם / וְזֶה בְּפֶגַע בִּגְזֵירַת שָׁמַיִם", ובהמשך הוא ממשיך בסילוקו ללא זיקה נוספת אל "ונתנה תוקף".

העובדה שהקלירי משתמש בחיבורים שהיו לפניו ובונה עליהם את סילוקו עולה משימוש שהוא עושה גם בנוסח הקבע של ברכת הזיכרונות. כבר בתיאור יום הדין הוא אומר "וְזֶה יוֹם תְּחִלַּת מַעֲשִׂים / לְכָל אֲשֶׁר נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים", תוך שיבוץ לשון "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן" שבתפילה; ואחרי הקטע המפורט הבנוי על "ונתנה תוקף" הוא מוסיף:

וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר וְיִשָּׁמַע / אֵיזוֹ לָרָעָב אֵיזוֹ לַשֹּׂבַע

וְעוֹד יְלַבֵּן וְיִפְרוֹשׁ עַד הֲלוֹם / אֵיזוֹ לַחֶרֶב אֵיזוֹ לְשָׁלוֹם

וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ / וְיַחַד עַל גָּדִישׁ יִשְׁקוֹדוּ

תוך ביסוס הדברים על הפסקה: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב וְאֵיזוֹ לָשֹׂבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת".

פתרון חד משמעי

הקלירי עיבד אפוא את מקורותיו, השתמש בלשונותיהם ושילבם בפיוטו המחורז תוך הרחבתם. העובדה שאחד ממקורות אלה הוא "ונתנה תוקף" מסירה מעתה כל ספק בדבר מוצאו הארצישראלי הקדום. השימוש שעושה בו הקלירי בקדושתא קדומה שלו מאפשר לתארך אותו בוודאות כפיוט קדם־קלירי, ולא זו בלבד אלא כפיוט שהיה מוכר היטב לקהל המתפללים שלצורכם כתב הקלירי את פיוטו, שכן הוא ודאי צפה שהם ייהנו מזיהוי מילותיו בהקשר החדש.

כפי שכבר ציינו חוקרים, הופעת "ונתנה תוקף" בשני קטעי גניזה עתיקים בצד חלקי קדושתא של הפייטן הקדום יניי שפעל במאה השישית בארץ ישראל יש בה כדי לרמוז שגם קטע זה חובר בידי יניי, או לפחות בידי פייטן בן זמנו. חידת חיבורו של "ונתנה תוקף" נפתרה אפוא באופן חד־משמעי, ואין עוד ספק שהפיוט הנפלא לא נכתב באשכנז, והוא שייך לראשית תקופת הזוהר של היצירה הארצישראלית הקדומה.

ומה לגבי אגדת ר' אמנון ממגנצא? הקורא את הסיפור בספר "אור זרוע" יגלה שלא נאמר בו כלל שר' אמנון חיבר את הפיוט, אלא רק אמר בציבור את מילותיו: "ואח"כ אמר ונתנה תוקף: … ואמר אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח וכו'", ולאחר מכן התגלה בחלום אל חכם אחר "ולימד לו את הפיוט ההוא" (אור זרוע, הלכות ר"ה, סימן רעו). בנוסף על כך, השם "אמנון" אינו ידוע בין יהודי גרמניה בימי הביניים, אך היה מצוי באותם ימים באיטליה. ייתכן אפוא – כפי שהציע אברהם פרנקל (ציון סז [תשס"ב], עמ' 125�) – שיהודי בן איטליה הוא שהביא את הסילוק למגנצא, כידוע לגבי פיוטים רבים נוספים, ועצמתו הגדולה של הפיוט "כבשה" את לבות האשכנזים וביצרה את מקומו הנכבד במחזוריהם.

בספר החדש, "ר' אלעזר בירבי קליר: פיוטים לראש השנה", יוכל המעיין למצוא, בצד הסילוק הקלירי שצוטט כאן, גם את הסילוק המקורי של הקדושתא "אופד מאז" שנדחה מפני "ונתנה תוקף" ועוד פיוטים רבים. חלק מהם מתפרסם בו לראשונה, אחרים מוכרים מתוך המחזורים, וכולם מלווים בפירוש מקיף ובבירורי גרסאות מדוקדקים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/9/2014 23:01 לינק ישיר 

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּ   וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.   וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.

מה יש למלאכים לפחד מיום הדין?

לקונה עבדיו ביום דין    לרחם עמו בדין     מה הפשט או הדרש?

וכל מאמינים שהוא דיין אמת- ההגויי באהיה אשר אהיה.    מה המשמעות?

באין מליץ יושר מול מגיד פשע- תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט- וזכנו במשפט?  מה המשמעות של המשפט?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2014 00:19 לינק ישיר 

ספרן
ניכר שאחד משני הפיוטים העתיק מהשני אבל האם מוכרח שר"א קליר מ"ונתנה תוקף" ולא להפך ?

התופעה לכשעצמה העתקת פיוטים ידועה ויש עוד כאלה העתקות של הקליר  מפיוטי ינאיי



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-28/9/2014 15:18 לינק ישיר 

[לתנות תוקף, אדם, עם ומקום: על המשמעות היהודית, הישראלית והכלל אנושית ב'נתנה תוקף' ועל המקום אותו תופס בהוויה הישראלית החילונית והדתית כאחת, לחנו של רוזנבלום לפיוט





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2014 20:12 לינק ישיר 

ירוחםשמ כתב:
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּ   וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.   וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.

מה יש למלאכים לפחד מיום הדין?

לקונה עבדיו ביום דין    לרחם עמו בדין     מה הפשט או הדרש?

וכל מאמינים שהוא דיין אמת- ההגויי באהיה אשר אהיה.    מה המשמעות?

באין מליץ יושר מול מגיד פשע- תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט- וזכנו במשפט?  מה המשמעות של המשפט?


אז ככה:

1.
מה יש למלאכים לפחד? הרי הם עומדים לדין! הפיוט, באמצעיתו, מתאר לנו את 'יום הדין של מעלה' - איך דנים את הפמליא של מעלה. "לפקוד על צבא מרום בדין" - משמעותו בדיוק כפי שכתוב, לדון את צבא המרום. וכאן השתמש הפייטן בלשונו של הנביא "והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא מרום...".
ואיך לא יפחדו, כשהם עומדים לדין?

2.
כל הפיוט "לאל עורך דין", רצוף בכינוייו של הקב"ה. "קונה עבדיו" - זה מכינויי ה', על דבר הכתוב "יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו". וכן הכינוי הבא, שמשמעותו 'למי שמרחם על עמו'.

3.
לגבי הפיוט "וכל מאמינים", כאן אתה נופל בפח הישן של כל החזנים. הפיוט בנוי בצורה של תיאור של ה' - ותיאור של המאמינים. הכל, לפי אותיות הא"ב. האוחז ביד מידת משפט - וכל מאמינים שהוא אל אמונה. הבוחן ובודק גנזי נסתרות - וכל מאמינים שהוא בוחן כליות, וכל הלאה.
ועל כן, מה שיש לנו שם, על אותו הסדר, הוא תיאור - ותיאור. הדן יחידי לבאי עולם - וכל מאמינים שהוא דיין אמת. ההגוי באהיה אשר אהיה - וכל מאמינים שהוא וכו'.


4.
משמעות המשפט היא כי באין לך פרקליט, סניגור, מול הקטיגור, מליץ יושר = סניגור, מגיד פשע = קטיגור. כאשר אין לך סניגור - אזי תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט - על דבר הכתוב "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל".







דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2014 20:46 לינק ישיר 

מואדיב
כשישעיהו אומר צבא מרום הכונה לא למלאכים כי אם לירח ולשמש, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם.
 למלאכים הרי אין כל רצון עצמי והם לא עושים כלום מיצרם.
 כשאדם עושה מצווה -נוצר  מלאך טוב , ואם הוא עושה עבירה נוצר מלאך רע,  כך כתוב- כשאדם עושה תשובה מתוך אהבה- המלאך הרע הופך למלאך טוב. ואם הוא עושה תשובה מתוך יראה פחד- המלאך הרע מושמד.
ולכן רועדים המלאכים הרעים שהאדם יעשה תשובה מתוך אהבה, אחרת הם יושמדו


לקונה עבדיו ביום דין    לרחם עמו בדין  

הדין הוא- כי כשקונים עבד יש לתת לעבד כל מחסורו, למשל אם לבעל יש רק כרית אחת- הוא חייב לתת זאת לעבד.
אנחנו אומרים לה'- לפי הדין אתה חייב לרחם עלינו,ולדאוג לכל מחסורנו.


וכל מאמינים שהוא דיין אמת- ההגויי באהיה אשר אהיה.   מואדיב  דקדוק אתה יודע, סודות קבלה לא.(אייקון מחיך בכבוד)

 אמת הוא חותמו של הקב"ה, כי אמת בגימטריא 441
אנחנו אומרים הכל מאמינים שהוא דיין אמת ההגוי ב  אהיה=21  אשר-(כפול) אהיה- -=441


באין מליץ יושר מול מגיד פשע- תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט- וזכנו במשפט?

לפי ההלכה סנהדרין האומרים כולם- אשם, ואין ביניהם אפילו מליץ יושר אחד, הנאשם יוצא זכאי.
זה החוק במשפט



תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 28/09/2014 20:52:17




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2014 21:06 לינק ישיר 

.

ירוחם, ניוותר חלוקים.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/9/2014 23:22 לינק ישיר 

לגבי "וכל מאמינים",

מניח שאתם יודעים שסדר הפיוט אינו כנהוג לאומרו וכפי שהעתקתם, אלא כמוכח מסידורו לפי א"ב ולפי התוכן, מסודר זוגות זוגות הפותחים באותה אות ובעלי אותו תוכן. הבית הראשון אומר משהו על הקב"ה והשני אומר שאכן בזה הכל מאמינים ולעתים מוסיף ניואנס השייך לאותה אמונה בדבר.

האוחז ביד מידת משפט
וכל מאמינים שהוא אל אמונה [היינו שהוא נאמן לשפוט בצדק ויושר]


הבוחן ובודק גנזי נסתרות
וכל מאמינים שהוא בוחן כליות

הגואל ממות ופודה משחת 
וכל מאמינים שהוא גואל חזק

הדן יחידי לבאי עולם
וכל מאמינים שהוא דיין אמת

ההגוי באהיה אשר אהיה
וכל מאמינים שהוא היה הווה ויהיה [היינו יתר על מה שהוגים אותו, כאהיה, מאמינים שהוא היה הווה ויהיה, הוראת שם הויה שאינו נהגה].


ופשוט.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > מאמר פרוש על הפיוט 'ונתנה תוקף'
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.