בית פורומים עצור כאן חושבים

המיוחדות בחשיבה של הרב יצחק גינזבורג

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-18/5/2017 21:11 לינק ישיר 

מיימוני

וכי העיקר הוא האם מדברים ברעיונות מופשטים, בשם הקבלה או שלא בשם הקבלה? האין העיקר - תוכן הדבר? מה שהאמירה מנחה אותנו, בכה או בכה. בין אם יש אפשרות לומר כך או אחרת - זה בדיוק העניין - מאחר ואפשר לומר כך ואפשר לומר אחרת - בדיוק לכן מה שחשוב אינו אם אלו דברים קבליים או לא קבליים, אלא האם תוכן הדברים "מתקבל על הדעת", כלומר מתאים לדעת מה שנקרא "האדם הסביר". כך על כל פנים אני רואה את הדברים. כמובן זה דורש ללמוד כיצד לזהות את משמעותם האמיתית של האמירות המופשטות, ואכן לכן בדיוק כתבתי לאחרונה באשכול אחר - על כך שכבר הצעתי לדון בדרכי דיון נכונות, והוא הדין כאן 
(וכפי שהסברתי שם) - שיש לדון גם בעניין איזוהיא "דעה" "הראויה לשמה" כלומר ראויה להיחשב "מאן דאמר", ואיזוהיא דעה שהיא דעת כזב ואין ראוי להעמיק בה או בכלל לשמוע לה - בהנחה שיש דעות כזב בעלות חומרה כזו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/5/2017 21:20 לינק ישיר 

בקשר לרמ"ק והאר"י - כדאי גם להביא מקורות רלוונטיים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/5/2017 09:22 לינק ישיר 

בקשתי מקרובי משפחה חסידי גינזבורג לשלוח לי ד"ת שלו בגמרא ופוסקים וכבא 10 ימים ולא נעניתי. יש ברשת?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/5/2017 10:44 לינק ישיר 

אליקים7241 כתב:

בקשר לרמ"ק והאר"י - כדאי גם להביא מקורות רלוונטיים.


אין בעיה בכלל
רק שאני צריך לעשות את זה ממחשב נורמאלי ולא יהיה לי עד תחילת השבוע


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/5/2017 12:39 לינק ישיר 

תלמידטועה כתב:

בקשתי מקרובי משפחה חסידי גינזבורג לשלוח לי ד"ת שלו בגמרא ופוסקים וכבא 10 ימים ולא נעניתי. יש ברשת?


תן לי כתובת מייל ואשלח לך.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-7/8/2019 03:13 לינק ישיר 


    

קצת בעניין הרב גינזבורג בעקבות העניין הציבורי שהתעורר בהקשר לפרס שהוא מקבל השבוע על הספרות התורנית שיצר. הפוסט דלהלן מתייחס לא רק לגינזבורג עצמו אלא לתופעה כללית הקשורה באלמנטים דומים.

ראשית אקדים שבאופן אישי, אינני שייך לאלה שמתלהבים מן ההגות שלו. אני חושב, ופרסמתי כך כאן גם בעבר, שאין בהגות שלו משהו רציני ועמוק מבחינה אינטלקטואלית, ואנסה להסביר בקצרה מדוע. הרב גינזבורג מלהטט הרבה מאוד עם מושגים, עם סימבולים ועם שמות שיוצרים סדר בעולם. בדומה להרבה מקובלים אין הוא חושב או מעמיק על האמת עצמה אלא הוא נותן שמות ומגדיר שוב ושוב את המשמעות של אותם סמלים ואותם שמות המייצגים את המציאות. בניגוד לכך, אינטלקטואל בעל עומק הוא כזה שמצליח לחשוב ולהעמיק בתוכן עצמו, במשמעות, בהבנת דבר מה, ולא כזה שיוצר כמה שיותר מושגים ומשחק אתם.

באופן כללי, את ההגות מן הסוג הזה אני מוצא יותר ויותר בחלק מן הציבור הדתי היום שהתאהב בסגנון המחשבה הזה, ובייחוד ככל שהוא קרוב יותר לעולם הקבלה. חלק גדול מעולם הקבלה אינו עסוק במחשבה של ממש אלא בניסיון לערוך תשבצים מורכבים שבהם מככבים סמלים רבים. מדברים על הספירות כביטויים לממדים שונים של המציאות ומלהטטים בין הביטויים השונים. כל פעולה וכל מצוה הופכת להיות סמל לאיזשהו ממד של המציאות, ועודף ההגדרות משמש כניסיון להסביר תופעות שונות, במובן של עשיית סדר. המון חישובים הדומים לחידות מתמטיות ואינסוף של סמלים ומילים המבטאים ממדים שונים של העולם. לא רק העולם אלא אף האלוהות מככבת שם. אומַר משהו לא פופולרי: בניגוד למסתורין המיסטי ובניגוד לתנועה רוחנית תיאולוגית של ממש שבנויה במובן כזה או אחר על המסתורין של האלוהות, רובה של תנועת הקבלה צועדת בכיוון הפוך. היא מנסה לארגן את האלוהות תחת מושגים מוגדרים, והיא מנסה להבליט ולהנכיח רבדים שונים של האלוהות. נהוג כיום להשוות את הקבלה למיתוס אבל ההקבלה הזו אינה מדויקת לטעמי. המיתוס הוא תוסס ועמוק הרבה יותר מכיוון שהוא תמיד מצביע על ממד של שארית, דהיינו על ממד של מסתוריות בסיפור. הקבלה לעומת זאת, -בניגוד גמור למה שפופולרי לחשוב-, חונקת את המסתורין ואת ה'דומיה' השייכת לעולם האלוהי. למרות שהקבלה מתעקשת ללא הרף על ספירת הכתר ועל האינסוף הנמצא מעבר לכל זה, בסופו של דבר מה שמשמעותי בעולם הקבלה הוא דווקא ההנכחה הזאת של ממדי האלוהות וריבוי סמלים לכל תופעה כדי שתהיה אחיזת יד בכל דבר. זאת אמנם הכללה ויש בוודאי חלקים מן הקבלה שאינם כאלה, אבל אני מדבר על מה שאני תופס כקו די בולט במרחב הזה.

סגנון החשיבה הזה כיום אינו נמצא רק בעולם הקבלה. במובנים רבים הרבה ציבורים דתיים עוסקים בשאלות האידיאולוגיות שלהם דרך פריזמות מן הסוג הזה. ההגות הדתית שלהם מתבצעת סביב להטוט של סמלים ומושגים, שיטות וצדדים, שהופכים להיות מין משחק שכולם משתתפים בו בעל כרחם. התופעה הזאת מתרחשת בעיקר בהרבה חוגים דתיים פסאודו הגליאניים שמבקשים "לעשות סדר" בעולם הדתי שלהם. וכך מושגים רבים הופכים להיות מושגי מפתח בניסיון לתאר תופעות שונות של המציאות: שבירת כלים, עולמות דתוהו, החלל הפנוי, עולם התיקון, דוכרא, נוקבא, הספירות השונות, מוחין דגדלות מוחין דקטנות, דיבור על כל דבר כעל "בחינה", בחינת ארץ ישראל ובחינת חו"ל, בחינת משיח בן דוד ובחינת משיח בן יוסף, וכו' וכו'. באמצעות כל המושגים הללו משרטטים איזשהו עולם צפוף במושגים ובסמלים שע"י המשחק ביניהם והלהטוט האינסופי סביבם יוצרים פתרונות לחידות ולתשבצים שהעולם הדתי שלהם מאתגר אותם בהם.

אינני אומר שאין בכך כלום, בוודאי שיש כאן פעמים רבות עבודה של זיהוי, יכולת להצביע על נקודה מסוימת, להבחין בין תופעה אחת לתופעה אחרת, אבל בסופו של דבר אין כאן מחשבה של ממש. מחשבה רצינית לא מבקשת ללהטט בין מושגים, היא מבקשת להעמיק. היא לא זקוקה למילים רבות ובוודאי שלא לסמלים. העומק נעשה באמצעות התעקשות על האמת וניסיון לתפוס את המהויות של דברים, באמצעות התכוונות ודבקות בהוויה עד הרבדים הראשוניים שלה; וכמובן באמצעות ניסיון לשאול את שאלת האמת.

בנקודה הזאת אני רוצה לומר ביקורת נוספת שלא קשורה רק לשאלת העומק האינטלקטואלי, (שזאת שאלה שיאמרו לי רבים, אמורפית מידיי, ונתונה לשיפוט סובייקטיבי. אני לא מסכים כלל עם זה, וביקורת כוח השיפוט היא הדבר החיוני ביותר במחשבה לטעמי, אבל ניחא). הביקורת החשובה היא ביקורת על מהותה של מחשבה. המשמעות הבסיסית ביותר של מחשבה אמיתית היא בכך שהיא מחשבה 'מסוכנת'. אנסה להבהיר למה אני מתכוון במושג מחשבה מסוכנת. מחשבה אמיתית היא כזאת שמתמסרת למחשבה עצמה, היינו שהיא מתמסרת לגילוי של המחשבה, היא מתמסרת לאמת הנגלית באמצעות החקירה. במובן הזה כל פעולה של מחשבה היא פעולה של סיכון. אדם חושב הוא אדם שמסכן את העולם היציב שלו, הוא מסכן את הדוגמות שלו, הוא נענה לאתגר של האמת.

במחשבה 'הסמלית' שהצגתי לפני כן האלמנט המובהק של המחשבה לא קיים. אין שם כל סיכון, אין התמסרות, אין שום קשב לאמת. כל המחשבה הזאת סגורה בתוך עצמה ובתוך הפעלולים של עצמה. היא יוצרת עולם מושגים שבתוכו היא משוטטת ומשחקת, לונה פארק ענקי שמאפשר לה להתמודד עם הכל בניסיון להעניק סמלים לכל. האמת, בניגוד לכך, נגלית כאשר אנו מסתכנים באפשרות לשמוע את מה שלא מסומל, את הדבר שמאתגר, את החיצוני, את החדש.

ברור אפוא מדוע הרבה מן המחשבה הדתית 'העצלה' מעדיפה לפנות אל החשיבה 'הסמלית'. השיח הדוגמטי ממשיך להיות השיח המרכזי בה ובשל כך בניגוד לפעולת המחשבה הוא מהווה ההגנה. ככל שיש יותר סמלים כך אנו מוצפים בשכבות הגנה גדולות יותר. הרבה מן הדתיים פונים אל המחשבה לא מתוך אהבת האמת אלא מתוך אהבת עולמם הדתי הדוגמטי, מתוך ניסיון להצדיק באופן אפולוגטי את הזירה שבה הם נמצאים. הם אמנם צריכים "להשיב לאפיקורוס", כאשר פעמים רבות האפיקורוס הזה מקנן בתוכם. את התשובה הם מוצאים בלהטוטים הסמליים הללו. הטרגדיה הגדולה ביותר של המחשבה באזורים האלה מתרחשת באזורים שבהם נעשית הזניה ממשית של המחשבה הרצינית. כך אנו שומעים יותר ויותר מטיפים או רבנים 'מבינים' שמדברים על "השיטה של שפינוזה" ו"השיטה של קאנט", "השיטה של לוינס" ו"השיטה של הרב", כאשר מהר מאוד זה הופך להיות חלק ממשחקי תשבץ. האהבה הגדולה היא למושג המפוברק "פוסטמודרניזם" שבז'רגון הפופוליסטי הזה אומר את הקטע הבנאלי "אין אמת, כולם אותו דבר", ואז משרטטים את "השיטה הפוסטמודרניסטית", אח"כ את "השיטה של המערב", ואז לדוגמות חדשות מבית היוצר הזה, המערב והמזרח, המוסר היהודי והמוסר הנוצרי, היוונים והיהודים, וכו' וכו', טבלאות עמוסות לעייפה שאין בהן טיפת עומק ויש בהן רק ניסיון להציג איזושהי אידיאולוגיה עם סמלים ושומות ברורים כדי לצלוח את האתגר "האוניברסלי" של המחשבה, וכמובן בסוף, להציג את ה"יהדות", בדיוק הדבר שאותו אנו נושאים על כל הדוגמות המאוד ספציפיות המלוות אותו, כקלף המנצח. זאת אנטי מחשבה.

את הסגנון הזה, אם כי בצורה יותר חכמה ומעט יותר אינטלגנטית, אנו מוצאים בספריו של גינזבורג. כעת אני מעוניין לפנות אל השלב השני של דבריי, אל התוצאה של הסגנון הזה.

אני חושב שסגנון המחשבה הזה מוביל באופן מהותי לניהיליזם. (ואת יסודותיו ניתן לראות בתופעה השבתאית למשל). מדוע? משום שסגנון זה אינו עומד אף פעם לביקורת, מעצם מהותו הוא לא מאותגר משום דבר, העולם שלו תמיד בעל מקדמי הגנה. כל ביקורת אפשרית נחסמת באמצעות ההסמלה. אתן דוגמה: לא מזמן שמעתי רב מסוים שהתווכח עם אדם חילוני אחר, והם ניסו לפתח וויכוח אינטלגנטי. כאשר האדם החילוני טען שהוא לא מאמין בקדושת ארץ ישראל או משהו בסגנון (אינני זוכר במדויק), הרב ההוא התחיל להשיב לו שזה מצוין, כי בצורה הזאת הוא מהווה חלק מהתוכנית הגדולה של בניין הארץ, הוא חלק ה'חול' של הבניין הכללי של הקודש, ובמובן הזה הוא חלק מהתשבץ, שבסופו ובפתרונו עומד כמובן אותו רב. מה שמקומם בסגנון הזה הוא העובדה שאין כבר כל אפשרות להתדיין על דבר מה. כל ניסיון להעלות צד אחר נמוג דווקא בשל ה'הכלה', בשל הפטרונות המחליטה שהצד האחר הוא חלק מ"הצד שלי", חלק מן ההבנה המוקדמת שלי, ואני, המתדיין, נמצא מעל הצד ההוא, הספקתי כבר לסדר אותו במערכת.

התופעה הזאת היא תופעה המובילה במקרים הקיצוניים שלה לניהיליזם. אין בה דין וחשבון על דבר, היא רק עסוקה בניסיון להסביר את עצמה וליצור את עולם המושגים של עצמה. היא לא 'נפתחת' לרגע, ודווקא כאשר היא מוציאה את טלפיה החוצה, ואומרת כשרה אני, בכך שהיא משתתפת בדיון, מצטטת פה ושם מן הצדדים 'האחרים', ובכך היא חושפת איזשהו דימוי של 'פתיחות', דווקא בכך היא מסתגרת יותר ויותר בתוך השבלונה של עצמה, היא שבה שוב ושוב אל מערכת ההסמלה הפנימית שלה.

כעת אני שב אל הרב גינזבורג. בשעתו הוציא הרב גינזבורג חיבור בשם "ברוך הגבר" כדי לדבר על "גבורתו" של ברוך גולדשטיין ועל גבורת מעשיו. בניגוד למה שיכולנו לחשוב ולמה ששומעים הרבה פעמים מכיוונים אחרים, הרב גינזבורג לא ניסה להצדיק את גולדשטיין מן הפן הביטחוני, כמי שידע על איזושהי תקרית ביטחונית וניסה למנוע ממנה לצאת אל הפועל וכו' וכו'. אמירות מן הסוג הזה אמנם מקוממים מבחינה מוסרית, אבל יש בהם איזשהו ניסיון להקהות את הביקורת דרך שאלת התועלת המדומה. אולם גינזבורג מבכר לדבר על העיקרון.

בחוברת הנ"ל גינזבורג מתאר את הנקמה כרגש טבעי פנימי ואמיתי. היא "טבעית" ו"חופשית". הקישור לטבע נעשה באמצעות האדרת הטבע שבמשנתו של גינזבורג. גינזבורג מושפע רבות מתורת חב"ד המושתתת במובנים רבים על המתח שבין החומרי והגשמי לרוחני והשואפת לאיזשהו מצב של "ביטול היש", ההכללה של כל העולם והכפיפות של כל דבר, של הפרט ושל החומר, באלוהות עצמה ובאמת האלוהית. לפי גינזבורג הניסיון הוא דווקא לשוב לעולם החומרי כדי למצוא את האלוהות שבו. החומריות הזאת באה לידי ביטוי בראשוניות של הטבע, הטבע הלא מרוסן, הבוסרי, הראשוני. הנקמה במובן הזה שייכת לעולם הטבע, דהיינו לפראות של הטבע, של האדמה, של החייתיות. הנקמה נעשית ללא שיקול דעת וזו גדולתה! במובן הזה נכרך הקשר למעשיהם של שמעון ולוי המצדיקים את מעשה הרצח שלהם בטענה "הכזונה יעשה את אחותינו". יש כאן איזושהי אמת פנימית בלתי מרוסנת שבזה לטיעונים ה'רציונליים' והכביכול בורגניים של יעקב. הגדולה של הנקמה היא בכך שהיא יוצאת מגדרי הבסיסיים של המוסר בעולם. הקשר לתורת חב"ד בא שוב לידי ביטוי בכך שהוא מזהה את ההצדקה לנקמה בכך שהיא כפופה לכלל והיא שמה לאל את האישיות הפרטית. היא מקורית ובסיסית במובן הבוסרי הזה. (מה שמזכיר, אם כי בפן אחר לגמרי, את האקזיסטנציאליזם של קירקגור, ואת השעיית הממד ה'כללי' של המוסר אצלו).

היסוד הניהיליסטי הופך להיות ברור יותר. לא מדובר בחיבור אחד. גינזבורג מהווה השראה ותמיכה להרבה קיצוניים המחזיקים בהצדקה של מעשי אלימות כלפי ערבים ופלסטיניים, הקול השורשי שהוא מוצא שם כקול של נפש פנימית ובוסרית היא בדיוק הרומנטיקה של הניהיליזם היוצא ממשנתו. הרב גינזבורג מעניין יותר מן הקולות הבינוניים של 'מחשבת ההסמלה', הוא מוכן ללכת עד הסוף עם המחשבות שלו ובמובן הזה הוא יוצר מרחב ניהיליסטי. כמו שלמחשבה הסמלית אין כל ביקורת חיצונית אפשרית, משום שהיא משתוללת בתוך העולם של עצמה, כך בניהיליזם הבוסרי הזה יש חוסר קשב מוחלט לטיעון כלשהו. זאת התפרצות שמצדיקה את עצמה בשם ההתפרצות. במילים אחרות, מתן צידוק לעבריינות רחוב בשם האידיאל הגדול של הבוסריות והטבע.

אעצור כאן. העליתי נקודות שונות שאולי לא קשורות לחלוטין אחת לשנייה וניתן לחלוק על חלקן ולהסכים עם אחרות, אבל אני חושב שיש כאן קו מנחה די ברור ומשמעותי המסייע להבין את הסכנות הטמונות בסגנון זה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/8/2019 07:34 לינק ישיר 

יש להעיר על דברי נבאת שהתורה עצמה בפרשת השבוע האחרון נתנה לגיטימציה עקרונית לגאולת דם (מסתבר שעל דרך היתר יפת תואר) 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > המיוחדות בחשיבה של הרב יצחק גינזבורג
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 סך הכל 2 דפים.