בית פורומים עצור כאן חושבים

דרשת שבת הגדול שלי... בהלכה ובהלכה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-11/4/2003 11:42 לינק ישיר 
דרשת שבת הגדול שלי... בהלכה ובהלכה


רבות דובר כבר האם אנחנו מנקים חמץ, או אבק, האם אנחנו משתגעים יותר מידי על הנקיונות הללו, בעוד שלפי דרישת ההלכה צריך רק להוציא את החמץ מהבית. חכמים תקנו רק בדיקת חמץ בליל י"ד, לא שמענו שתקנו 'נקיונות-פסח' מרובי-ימים.

אנחנו מתווכחים האם וכיצד ניתן לסמוך על הכשר פלוני, ועל מלון אלמוני, ואצל מי נוכל לאכול בפסח, ואצל מי לא. איסור קטניות, מסורות שונות בנוגע לאכילת דגים, מאכלי חלב, ואפילו קמח תפוחי אדמה יש אוסרים. שלא לדבר על מנהגי קילוף פירות וירקות, העגבניה, קליפות הביצים. ועל הכל... 'איסור' השרויה.

דומני שאת גורל הפסח הביתי שלנו אנו חורצים בימים אלה, ובעיקרי-תורה, לא במנהגים.

נתחיל בזה שאיסור אכילת חמץ בפסח במשהו, כלומר שאינו בטל אפילו באלף.
זה עולה עשרת-מונים על איסור של 'בל יראה' הקל יותר, שכנגדו יש לנו אמצעים פשוטים למדי: ניקוי, ביטול, מכירה.
נקיון הבית – קשור לנושא האחרון, בעוד המטבח, והימים האחרונים הללו קשורים לאיסור הראשון.

גם אם נקנה את ההכשרים הכי הכי, ונחמיר בכל המנהגים והקילופים, תקופת החפיפה הזו שבין חמץ ומצה בימים אלה היא קריטית, והיא הקובעת את כשרות הפסח הביתי.
בפינה אחת עוד אוכלים חמץ, ובפינה אחרת כבר מתבשלים הסירים לליל הסדר. פירור פיצפון וסורר תמיד ימצא לו אמצעי תעבורה מעולים מאזור החמץ לאזור המצה, באמצעות הבגד, הפה המדבר, השיער או הפיאות.

את תורת ניקוי המטבח למדתי מאמא שתחי', ואני מודה, עד היום אינני מסוגל לעמוד בסטנדרטים שלה. לא סטנדרטים של חומרות, אלא של פרקטיקה, לחשוב מאיפה יצנח פירור החמץ שלא שמנו לב אליו. 'למפות' את הבית ואת המטבח במפת-חמץ, לפי משקל הלכתי בלבד, עם אזורים אדומים בעלי סיכון גבוה, עם אזורים ירוקים, ובאמצע – גווני-ביניים ברמות שונות. והכל מתוך הפעלת הגיון, לא 'נערווים', בעיקר על פי הקריטריון של איסור אכילת חמץ ומעט מחשבה אלו חלקים עלולים לבוא במגע עם מאכלי הפסח, בתוך הפסח.

אכן, לא יתכן פסח 'הרמטי', יש לנו רק את השתדלותנו, ובשביל כך נדרשת תפיסת-מרחב והתמצאות-שטח. ראיתי כבר כאלה שקרצפו היטב את רגלי הכסאות בסלון, אבל בגומיית המקרר המתפוררת שלהם נותרו אלפי פירורי חמץ שקיימו שכנות מופלאה עם מאכלי הפסח לאורך כל שבעת-הימים.

לא יעזרו כאן ספרי הדרכות ודרשות רבנים, אפשר להעביר קורסים לנקיון, אך לא להגיון. אל תבקשו ממני כאן עצות וטיפים, אני מומחה רק למטבח שלי. צריך גם לדעת לקבל החלטות בדברים שלא תתכן בהם שאלת-רב. הילדה ביקרה עם הדובי שלה אצל השכנים האוכלים חמץ בחדר-המדרגות, היא גם האכילה אותו שם בביסקויטים, מיד אחר כך היא נכנסה למטבח לתוך בישולי הפסח, גערנו, הזהרנו, אבל מה עכשיו? מה הספיק לקרות והיכן? איך תתאר שאלה כזו בפני הרב? במקרה כזה, לא נותר לנו אלא לסמוך על ההלכה הקובעת כי חמץ לפני זמן איסורו החמץ בטל בשישים. אבל רגע, אתה באמת סומך על זה? אם כך תוכל לאכול בפסח ברוב המלונות בארץ...



זה מביא אותי להרהר רבות, האם הפסח שלנו יתוייג בשמים על פי התוצאה?

ובכלל בכל המצוות, האם אנו מחויבים להצליח בהן, ומבחן התוצאה הוא הקובע, או שאנו מחויבים בפעולות שונות, והקב"ה כבר לא יבוא בטרוניה עם בריותיו.

אבהיר את דברי: המחמירים לסוגיהם חיים בתחושה שהעולם הזה והבא הם כמכונה ענקית, אתה מכניס פעולות בצד אחד, והמוצר הסופי יוצא בצד השני, בצורת מצוה מוגמרת, ששכרה בצידה. אין קשר בין שני צדדי המכונה, ולא תוכל לדעת את התוצאות עד בואך שמה. אם לא פעלת לפי המתכון הנכון, יצא המוצר פגום. גם אם לא תענש על כך, אבל שכר שלם אי אפשר לתת על מוצר שכזה.

לא תענש אמרנו? בעצם למה לא? הרי אינך נחשב לשוגג ולאנוס, היה לך ללמוד ולא למדת. היה לך להתחבר אל האנשים הנכונים וללמוד מהם דקדוק במצוות.

אני תמיד חושב על בבא-סאלי, דמות הצדיק האולטימטיבית, שהגיע לשמים לאחר פטירתו, ושם הובהר לו שכיון שמאכלו לא היה מן ההכשרים הנכונים (שום בד"ץ לא הגיע לעיירתו הרחוקה בשנות השישים והשבעים) הוא יאלץ להסתפק במחיצתם של 'בעלי בתים יקרים' בעולם הבא. צר לי עליו.

עד כאן לעכשיו, אני שב לשואב האבק.
ונזכה לאכול מן הזבחים וכו'... א' גוטען ערב שבעס הגודעל.



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/4/2003 14:11 לינק ישיר 

אקדמאי

אני מתפעל מיראת השמים שלך.
ואני חולק עליך בדין אחד יסודי.

קיימא לן מרבותינו, כי למרות שחמץ במשהו, הרי גם לאותו "משהו" יש שיעור מינימלי.

היום, בעידן המיקרוסקופים, אנו ערים ל"משהואים" (לשון רבים של "משהו") בגודל מולקולרי. גם אני נכשל בזה. אני יודע כי אצלנו בבית, כשאני בודק את החמץ, פעמים רבות אני מתעכב על פירורים שחורים שבסוף מתגלים כלכלוך, לא כחמץ. המיימונית מנקה את הבית טוב טוב, (בעזרת כולנו כמובן).

כפי שציינת, אין מביאים ראיה מאיסור השהיה לאיסור אכילה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. עד כמה צריך דבר להיות בלתי נראה ובלתי מורגש כדי שנחליט שאין שם כלום?
האם פירורון אחד שאינו ניתן להיתפס, שנפל לסיר שלא מדעת, נקרא חמץ שאינו בטל ברוב?

יש, בגאונים נדמה לי, שיטה שלא נפסקה להלכה כי למרות שחמץ אינו בטל בששים, הוא בטל באלף.
נראה לי שאפשר לומר כאן אותה סברה. כאשר החמץ מתמעט מגודל מינימלי, אין כאן כלום. איני מביא זאת הלכה למעשה (ואיני חושש להביא דברים הלכה למעשה במקומות אחרים), אלא בתור המחשה.

***

לעצם הגישה שלנו להלכות, שאנו חייבים לייצר מוצר מושלם, ולא - אז יחסר לנו בגן עדן שלנו,
הרי זו תפיסה ילדותית, של נשים והדיוטות, גם אם יש משגיחים ודרשנים שמטיפים לה.

אם אכתוב כאן מהדרשה שלי לשבת הגדול, או ליתר דיוק מהדרשה שלי לכל ימות השנה, אזי קרה משהו עצוב לתפיסת העליה הרוחנית אצלנו.
ברור לכולנו שאין אנו יצרני מצוות בלבד. יש איזה תוך פנימי, עבודה עצמית, שהם הופכים להיות העיקר. לא שהם באים במקום המצוה המעשית, אלא שהם העשיה החשובה יותר, כשמגיעים לדרגה זו.

עד כאן לא כתבתי דבר חדש שלא ציינת אתה, אבל עכשו אוסיף עוד.
אותה שאיפה לתוספת עליה קיבלה לבוש מסויים מאד בדורות האחרונים. כיוון של עשיה בידים, של תוספת חומרות. חובות הלבבות הפכו לחובות האברים.

ראה שבעל מסילת ישרים, שספרו מחנך דורות, קובע כי החל מדרגה מסויימת האדם נדרש לחשוש לשיטות שנזכרו בשולחן ערוך למרות שלא נפסקו להלכה.
ראה שהרב שטרנבוך, בן זמננו, כותב בשו"ת שלו כי מי שרוצה לקיים מצוות עשה, אינו יוצא ידי חובה באמת עד שיקיים את כל השיטות שנאמרו בה, לפי כל דעות האחרונים.
יש לדון בזה הרבה, אבל איני רוצה להסיט את הדרשה שלך לכיוון אחר. אלא שעוררת אותי לנושא הדרשה שלי של כל השנה.

האופקים שלנו רדודים וצרים. סליחה שאני נוקט לשון "שלנו" על אחרים. אבל זו המציאות שאני רואה בשטח, מסביב, וזה כואב מאד.
אני נושא בתוכי את הכאב זמן רב מאד. זה כאב שהולך ומתרבה בשעה שאני יושב בשיעורים ושיחות מוסר, ושומע הטפות בסגנון שהזכרתי לעיל, של התמקדות בטפל, או בחומרות, במקום בעיקר.

אם מחפשים לעשות תשובה, אז יש דברים יסודיים לעשות. למשל, ללמוד ולהבין מה אנו עושים ולמה אנו עושים זאת. לחזור אל חובות הלבבות, ואם להחמיר במשהו, אז להיזהר שהחומרה לא תהפוך למסלול היחיד המוביל בית אל.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/4/2003 01:12 לינק ישיר 

סוף סוף
קורטוב של חסידות אותנטית צף בפורום ..

והרי זה היה (בין השאר) עניינה של תורת החסידות .

רחמנא ליבע בעי .

והסיפור המקסים על הרועה שלא ידע להתפלל, ניגן בחליל (וחילל את יוה"כ) אך בקע שערי שמים .
(כמובן, שאין משמעות לשאלה האם היה הסיפור אם לאו, העקרון הוא העיקר .)

אין הקב"ה חפץ בגששי פירורים, חפץ הוא בליבותיהם הטהורים של עובדיו .




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/4/2003 01:14 לינק ישיר 

חסידות אותנטית ?
הרי כל החסידות היא המצאה אלפי שנה אחרי קבלת התורה חסידות ואותנטיות לא הולכים יחדיו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/4/2003 09:49 לינק ישיר 

אפשר שהדבר תלוי במחלוקת הש"ך והט"ז בסי' צב בענין תרי משהו.

ובשו"ע בעל התניא (תמז, טז): "משהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין".



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/4/2003 12:05 לינק ישיר 

בעל_עגלה,

'רחמנא ליבע בעי', ביידיש?

יש בי אהבה והיא תנצח.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/4/2003 12:32 לינק ישיר 

אקדמאי :
ראה סנהדרין קו:
מאי דכתיב (ישעיהו לג:יח): 'איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים'? 'איה סופר' כל אותיות שבתורה, 'איה שוקל' - ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה, 'איה סופר את המגדלים' - שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר.
א"ר, ארבע מאה בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר [ולא איפשט להו חד]. אמר רבא, רבותא למבעי בעיי בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין, וכי הוה מטי רב
יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים, אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא, ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא ואנן צווחינן וליכא דמשגח בן. אלא, הקב"ה ליבא בעי, דכתיב 'וה' יראה ללבב' (שמואל א טז:ז)".

במילים המדוייקות "רחמנא ליבא בעי" -
ספר חסידים ה' ו'



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > דרשת שבת הגדול שלי... בהלכה ובהלכה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר