בית פורומים עצור כאן חושבים

לבקש סליחה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-30/9/2003 21:29 לינק ישיר 
לבקש סליחה

שאלה שקיבלתי בדוא"ל
מביאה ככתבה וכלשונה לא נגעתי לא ערכתי.
אנא שמש לי לפה ב"עצור כאן חושבים"!
על מי חלה חובת הפיוס והסליחה
לסלוח לכל עושי העוול למינהם בכל השנה?
וגם ללא פיוס מצידם?
והאם אין בזה מיסחור הסליחה שאם אסלח לזולתי,
יסלח לי הקב"ה?
והאם לסלוח בליבי, או לילך מיוזמתי ולהודיעם "סלחתי", האין בזה עידוד לעושי העוול?
גמר חתימה טובה.
























דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/10/2003 00:45 לינק ישיר 



לפי עיקר הההלכה אין חובה לסלוח אלא אם מפציר בך זה שפגע בך ו"אל יהיה אכזרי" ועליו לסלוח שהרי גילה את חרטתו. ואף יש בה משום נקיטת דרך הנהגתו יתברך שהוא 'מרבה לסלוח' לשבים.

מידה אחרת היא מידת חסידות היא כלל לא להקפיד ולהשים עצמו שפל שאינו חש. אבל זו אין לה טעם רב באם האדם מרגיש שהוא 'סלחן' באופן מתמיד ועיקרה כפי הנראה קשורה למידת הענווה שבו האדם אינו חושב שכלל ראוי שיקפיד ושנעשה לו עוול כלל. ברור שאין עיקרה פנקסנות פורמאלית בה האדם עורך רשימות של מי שפגע בו ומעביר עליהם מחק תוך תקווה שכך יעשו גם בשמיים. סלחנות זו היא גישה ששורשה אמור להיות עמוק בנפש ולאא מהשפה ולחוץ.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-1/10/2003 03:58 לינק ישיר 

חלמיש, ראשית, ברוך הבא לחברך, מסור לו בשמנו שהפורום אינו סגור לקהל מוכתב ואם לא נגעת וערכת נשמח לקבל את דבריו בשמו.

לגבי עניין המיסחור, אכן אין כאן טרייד אין של מחיקת עוולות אישיות אם ימחלו לעוולות שנעשו להם.

לגבי עניין העוול, ברור שאם אדם ידוע לשמצה שרק מחכה שיסלחו לו וימשיך במעלליו אין צורך לכרוע ברך ולמחול. העניין של דחיסת כל העוולות של כל השנה לתאריך מכפר מוגדר הוא כדלהלן.

ברור שאדם שחי תמיד באופן מושכל וצודק, אין בנפשו שיחכה ליום בשנה כדי להיזכר שאך טיפשים יהיו אם יעלבו מפגיעה או ייתייחסו אינדיבידואלית לאדם הפוגע ויתעלמו ממערכת הטבעים והשיקולים של הפוגע, לכן, מנהג הסליחות יום אחד בשנה הוא חינוך ההמונים להיטהר יום אחד בשנה מכל הקטנוניות במשך השנה מתוך רצון טוב ועמידה ישירה וזיכרון החולשה האנושית במשך ימות השנה הפשוטים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/10/2003 22:15 לינק ישיר 

אולי בגלל אותה בעייתיות ביטל הרש"ר הירש את תפילת כל נדרי

ד"ה "שונאי ישראל נגד "כל נדרי"

אוריאל פיינרמן.

(מתוך ע.ל.ה 1 – תשס"ג)

משוטטים באמצע הלילה

"ישראל עם קדושים, עורו נא, התעוררו נא , קומו נא, לעבודת הבורא!".
בקריאה זו נהגו שמשי קהילות ישראל להעיר את הגברים בלילות של סליחות, תוך כדי שלוש דפיקות על דלתות הבתים והזמנת המתפללים לבתי-הכנסת. גם אם כיום כבר לא נשמעות קריאות ההשכמה האלו, עדיין משקפת ההליכה המוקדמת לסליחות את אחד הרגעים המיוחדים של ההווי הקהילתי היהודי. לכן , אין פלא ש"סיורי סליחות", הנערכים בלילות עשרת ימי תשובה, בין ראש-השנה ליום-הכיפורים, הפכו לפופולריים בשנים האחרונות. בלילות אלה, אין זה מחזה נדיר לראות קבוצות מטיילים המשוטטים, באמצע הלילה, בסמטאות של שכונות ציוריות בירושלים או בצפת.
מטרת הסיור היא לרומם את הנפש לקראת היום הגדול, הוא יום-הכיפורים. ההליכה בלילה נוסכת אווירת מסתורין וקדושה, המגיעה לשיאה למראה המתפללים הנחפזים באשמורת הבוקר לבתי-הכנסת.
נושאי ההדרכה ב"סיור סליחות" מגוונים, לפי אזור הטיול ולפי המדריך. אמנם, לא תמיד קשורים הנושאים לכותרת הסיור, אך הם בהחלט מסייעים בידי המדריך להכניס את המטיילים לאווירה המתאימה, לקראת הצפייה במעמד הסליחות, בבית-כנסת או בכותל-המערבי. לדוגמה, יש האוהבים לספר על דמויות מופת, כמו הצדיק הירושלמי, הוא הרב אריה לווין זכרו לברכה, שהתגורר בשכונת משכנות-ישראל בירושלים. אחרים מעדיפים לספר את סיפורה של קהילה ייחודית, כמו קהילת הבוכרים.
בתחקיר שערכתי התברר, שנעשו ניסיונות להתאים את תוכן ההדרכה לנושא הסליחות. אריק הר זהב, מנהל בית-ספר שדה כפר-עציון לשעבר, סיפר לי שהדרכה שלו מתמקדת במשמעויות השונות של ירושלים, כפי שהן באות לידי ביטוי בסליחות עצמן. ירושלים מוזכרת פעמים אחדות בסליחות, וזה הבסיס להדרכה. חיליק אברג'ל, מנהל בית-ספר שדה עפרה, הכין טיול סביב נושא "התשובה". בין היתר הוא עורך תצפית לילית על עיר-דוד. ומשוחח על תשובתו של דוד לאחר החטא עם בת-שבע.
לדבריו של חיליק קיימת בעיה מתודית בהדרכת "סיור סליחות" : "זהו סיור קצת כבד, עם מסרים 'גבוהים', ולא תמיד קל להדריך קבוצה, שממילא לא הכי עירנית באמצע הלילה…"
במסגרת המאמר, לא נוכל להציע דגם מומלץ של מסלול. כוונתנו היא להתמקד בנושא אחד, שניתן לשוחח עליו בכל "סיור סליחות": תעלומת תפילת "כל נדרי".


תעלומת תפילת '"כל נדרי"
תפילת "כל נדרי" היא, ללא ספק, אחד מרגעי השיא בחייו של יהודי. גם רבים מאלה שאינם נוהגים להתפלל במהלך השנה מתייצבים בבית-הכנסת השכונתי, לשמוע את התפילה הפותחת את תפילות יום-הכיפורים. לא מעטים מתרגשים, שנה אחר שנה, למשמע החזנות הנפלאה. ידוע, שבארצות אשכנז נהגו חובבי מוזיקה מאומות העולם לפקוד, בערב הזה, את בתי-התפילה של היהודים, כי העריכו שגם הם, כמו המתפללים, יזכו לחוויה של התרוממות רוח. ביניהם נזכיר את המלחינים ארנולד שנברג (שהתנצר, אך חזר ליהדות עם עליית הנאצים לשלטון), ארנסט בלוך, מקס ברוך ואפילו בטהובן. בעקבות ביקורים אלה הלחינו שנברג וברוך יצירות מוסיקליות הנקראות "כל נדרי!"
האמת היא, ש"כל נדרי" אינה תפילה במובן הרגיל, אלא מעין הכרזה על ביטול הנדרים של השנה החולפת והשנה הבאה: "כל נדרי ואסרי ושבועי... מיום-כיפורים שעבר עד יום-כיפורים זה, ומיום-כיפורים זה עד יום-כיפורים הבא עלינו לטובה... בטלין ומבוטלין, לא שרירין, ולא קיימין…".
יש להודות, שאפשר היה לצפות לתפילה מרשימה יותר כמבוא לתפילות יום-הכיפורים. ה"מזל" הוא שמנגינת התפילה כל-כך מיוחדת ומרטיטה את נימי הנפש, שהמתפלל חש את ייחודו של המעמד, ללא קשר לתוכן ההכרזה.
אחד הדברים המדהימים בתפילת "כל נדרי" הוא שרב בה הנסתר על הגלוי. הילה של מסתורין עוטפת את התפילה. אין אנו יודעים בוודאות מי חיבר את התפילה, מתי חוברה, מי הלחין את
המנגינה - במיוחד זו שהתפרסמה בארצות אשכנז ומזרח אירופה. גם משפט המבוא ל"כל נדרי" הוסיף את חלקו לתעלומה: "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים".
מדוע היה חשוב כל-כך לפתוח את היום בהיתר המוזר הזה? ומי הם העבריינים המוזכרים?

הסיפור העממי
הסיפור העממי ייחס את הכרזת "כל נדרי" לאנוסי ספרד. כזכור, אולצו עשרות אלפי יהודים בספרד להתנצר, החל משנת 1391, הזכורה כשנת פרעות קנ"א, ועד לגירוש הסופי בשנת 1492. גם בפורטוגל המירו אלפי יהודים את דתם, כשהברירה שהוצגה בפניהם הייתה חמורה אף יותר מאשר בספרד: נצרות או מוות, ללא אפשרות של עזיבת המדינה . רבים מאותם "נוצרים חדשים" הציגו אורח חיים נוצרי כלפי חוץ, אך המשיכו לקיים במסתרים את מנהגי אבותיהם היהודים. יותר מכל הזדהו האנוסים עם "תענית אסתר", שכן המלכה היהודייה הסתירה מהמלך אחשוורוש את עברה היהודי: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה (אסתר ב י). גם את צום יום-הכיפורים ניסו האנוסים לשמור, אך כיוון שלא תמיד יכלו לדעת את התאריך העברי של היום הקדוש, הוא העשרה בתשרי, רגילים היו לציינו לפי החודש הלועזי, דהיינו, בעשרה בספטמבר. באותו יום היו שמים את נפשם בכפם ומתאספים במרתפים. בתחילת התפילה היו מתחננים שהאל יסלח להם ויקבל את תפילתם, על אף שהם נאלצים להתנהג במשך השנה כמו נוצרים. כן היו מבקשים לבטל את נדריהם, שהוכרחו לקבל על עצמם במסגרת החיים בצל הכנסייה: "כל הנדרים והשבועות שנדרנו ונשבענו, מיום-כיפורים שעבר עד יום-כיפורים זה, מכולם התחרטנו, את כולם אנו מבטלים.." לפי הסיפור העממי, מחיקת הנדרים הנוצריים על-ידי האנוסים היא הרקע לאמירת "כל נדר".

גם המבוא "על דעת הקהל", שלפני תפילת "כל נדרי", נקשר בתודעה היהודית לתקופה הזו. לעיתים מזומנות היו אנוסים נודדים אל מחוץ לספרד ופורטוגל, ופוקדים את בתי-הכנסת של היהודים ביום-הכיפורים. לכן, היו מתחילות קהילות ישראל את התפילה בהיתר "להתפלל עם העבריינים" – הם הנוצרים החדשים.
המעניין הוא, שכפי שהסיפור העממי קישר את "כל נדרי" לאנוסי ספרד, כך הוא ייחס את הלחנת המנגינה המפורסמת שבארצות אשכנז לאותה תקופה. המנגינה הולחנה על ידי אדם שצפה בהוצאה להורג של אנוס בשם דון מנואל מבכירי הממשל אצל המלכים הקתולים בתקופת הגרוש, הם פרננדו ואיזבלה. דון מנואל זה העדיף לעלות על המוקד מאשר לנתק את השלשלת שקישרה אותו, לפי אילן היוחסין שבידיו, עד לדוד המלך.

אמת היסטורית ואמת פסיכולוגית
ייחוס הכרזת "כל נדרי" לאנוסי ספרד הוא, כמובן, אגדה. מקורה של ההכרזה הוא ללא ספק, קדום בהרבה לתקופת האנוסים. אולם, כיוון שבסיור לילי אנו עוסקים, יש מקום לשלב את הסיפור העממי, המוסיף חן וקלילות להדרכה.
כאן המקום להדגיש שמבחינה פסיכולוגית מושפע האדם מאגדות לא פחות מהיסטוריה. אם האמת ההיסטורית קובעת את היחס השכלי אל נושא נדון, יכול הסיפור העממי לקבוע את היחס הנפשי אליו. האגדה על "כל נדרי", על אף היותה מנותקת מכל אמת עובדתית, עשויה להשפיע על היחס הנפשי לתפילת יום-הכיפורים יותר מהמידע ההיסטורי. לדוגמה, הסופר דוב בורוכוב, מהוגי-הדעות של התנועה הציונית הסוציאליסטית, איש חילוני בתפיסת עולמו, חש קשר נפשי עמוק ל'כל נדרי " בעקבות הסיפור על האנוסים : "ומשמעות הדבר הייתה שהקהילה התפללה יחד עם האנוסים... ודבר זה משווה ל'כל נדרי' אופי אחר לחלוטין. ' 'כל נדרי' איננו אלא זעקת-שבר מחתרתית של עם נרדף עד צוואר, שאיננו בטוח בחייו, עם הנאלץ להתיר לבניו להפר בגידה מאונס".
ובכל זאת, מה הסיפור ההיסטורי של "כל נדרי" ? כפי שציינו בתחילת המאמר, רב הנסתר על הגלוי. לפי אחת ההערכות, חוברה התפילה בבבל, בתקופת התלמוד או בתקופת הגאונים, בסביבה שהייתה "נגועה" בהשבעות. הוכחה יפה לתיאוריה זו היא השפה הארמית של ההצהרה. המעניין הוא שגאוני בבל התנגדו לאמירת "כל נדרי", כנראה, בשל החשש שהציבור יזלזל בקיום הנדרים. החל מתקופת בעלי התוספות בצפון צרפת התפשט המנהג להתחיל את תפילות יום-הכיפורים בביטול הנדרים. אולם חכמי ספרד וצפון אפריקה, שנהגו לפי המסורת הבבלית, הסתייגו מאמירת הביטול. הרמב"ם, שחי במאה ה12-, אינו מזכיר את התפילה בפסקיו. כיוון שבקהילת מצרים נהגו לפי הרמב"ם, לא אמרו את "כל נדרי", גם מאות שנים לאחר פטירת הרב. בכל אופן, בתקופתו של מחבר ה"שולחן ערוך", הוא ר' יוסף קארו, שחי בצפת במאה ה16-, כבר אמרו את ההכרזה, גם בקהילות הספרדיות. מכאן, שתפילת "כל נדרי" לא חוברה בתקופת רדיפות האינקוויזיציה בספרד. נוכל רק לשער ולהציע, שאנוסי חצי האי-האיברי פירשו את הכרזת "כל נדרי" כמכוונת אליהם, לאחר שהם נאלצו להתנהג במשך השנה בהתאם לנדרים הנוצריים שקיבלו על עצמם. כן אפשר, שהמבוא "בישיבה של מעלה" המתיר "להתפלל עם העבריינים" שייך לתקופת האנוסים, כשאלה סיכנו את חייהם ובאו להתפלל בבתי-כנסת בליל יום-הכיפורים.

שונאי ישראל נגד "כל נדרי"
גם אם הצהרת "כל נדרי" אינה משקפת את רדיפת האנוסים, אין ספק שהיא עצמה "נרדפה" על-ידי שונאי ישראל, כאחד הנושאים של הפולמוס היהודי-נוצרי. ב"ויכוח פריס", שהתקיים בשנת 1240, האשים המומר ניקולה דונין את היהודים, שביום-הכיפורים הם מבטלים את השבועות ואת הנדרים, שנשבעו לגויים במשך השנה. תשובתו של נציג היהודים, ר' יחיאל מפריס, הייתה, שהביטול אינו מתייחס לנדרים שבין אדם לחברו. ההאשמה הנוצרית כנגד אמירת "כל נדרי" חזרה שוב ושוב במהלך השנים. כך ב"ויכוח ברצלונה", בשנת 1263, שהפגיש את המומר פאבלו כריסטיאני עם הרמב"ן, גדול חכמי קטלוניה, וכך ב"ויכוח טורטוסה", בשנת 1413, שבו קבע המומר הירונימוס דה סנקטה פידה, לשעבר היהודי יהושע הלורקי, כי אמירת "כל נדרי"מאפשרת ליהודים להישבע לשקר ולרמות את הנוצרים.
נראה שההאשמה הזאת היא אחת הסיבות לגזרת הנוצרים הידועה בשם "השבועה היהודית". השבועה הייתה טקס משפיל, שנערך לפני תחילת משפט בין יהודי לנוצרי. בשבועה זו היה היהודי חייב להכריז, שאם ישקר "אלוהים שנתן למשה בהר-סיני את התורה יסיר את עזרתו ממני יביא עלי צרעת נעמן ותבלעני האדמה כשם שבלעה את דתן ואבירם". היו מקומות שהיהודי נאלץ לעמוד יחף על עור של חזיר או על כבש שותת דם, תוך כדי אמירת השבועה. עוד במאה ה19-ביקשו אנטישמים שברוסיה הצארית לשלול את הזכות של היהודים להעיד בשבועה בבתי-משפט בגלל תפילת "כל נדרי". זו הייתה הסיבה שבגללה הדפיסו במחזורים
ש" ...חס וחלילה לכל איש לחשוב, שאנחנו מתירים אלות ושבועות שנשבענו לממשלה ובמקומות המשפט...".
על רקע זה אין פלא, שבתקופת האמנציפציה נעשו ניסיונות לתקן ואפילו לבטל את התפילה. כך קרה בקהילות הרפורמיות, שבהן הציע ראש המתקנים אברהם גייגר נוסח מתוקן, אותו שרו לפי המנגינה המקורית: "כל פשעי ופשעי כל עמך מחק והעבירם מנגד עיניך וטהר לבנו מיום-כיפורים זה עד יום-כיפורים הבא עלינו לטובה. לבנו נשבר, רוחנו נדכא, מעשים אין אתנו, בצדקתך נשענו, נא רחום אל תעזבנו כי עפר אנחנו".
מעניין, שאפילו מנהיג הקהילה האורתודוקסית בגרמניה באותה תקופה, ר' שמעון רפאל הירש, ביטל את אמירת "כל נדרי", מטעמים שבהלכה. בכל אופן, וב קהילות ישראל לא ויתרו על ההכרזה, הן כחלק מהמאבק ברפורמה והן כהמשך למסורת עתיקת יומין.

"קול נדרי"
קשה להניח שבימינו יתרגש הציבור מתוכן ההכרזה המבטלת את הנדרים של השנה. דווקא המנגינה היא זו שמכניסה את המתפלל לאווירת הקדושה של יום-הדין. כאמור, כל עדה פיתחה את מנגינתה המיוחדת, במטרה לעורר את הנקודה היהודית החבויה בנבכי-הנפש. במסגרת הסיור הלילי מומלץ להשמיע ביצועים של חזנים מעדות שונות. האפשרות האחת היא להקליט חזנים באופן ישיר. אפשרות נוספת היא לפנות ל"רננות המכון למוסיקה יהודית, אשר הוציא דיסק בשם "תפילת כל נדרי במסורת עדות ישראל". בין היתר, אפשר למצוא בדיסק את הנוסחים הבאים: ספרד, ירושלים, אשכנז, בבל, מרוקו, תימן, כורדיסטאן, קוצ'ין, איטליה, טוניס ועוד.


כל נדרי בפורמט רייל פלייר

http://www.jewishmusic.com/sound/cartu20d_01.rm

רייל פלייר
http://forms.real.com/real/realone/realone.html?dc=102101930&type=dl&beta_bypass=true&bbits=true&src=081203r1alttmpl_1



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/10/2003 10:20 לינק ישיר 

אמן,

ימים טובים הגיעו לישראל, מקהלת נשים בקול נדרי...



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/10/2003 14:21 לינק ישיר 

למי שתהה ונזקק להסבר, הכתיב היה מכוון.

שנה טובה וגמח"ט



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/10/2003 09:46 לינק ישיר 

אולי אם נסלח גם למי שאינו ראוי לסליחה, נזכה גם אנחנו לסליחה גם אם איננו ראויים לה.
"המעביר על מידותיו-מעבירין לו על כל פשעיו"

תוקן על ידי - וירטואוז - 05/10/2003 9:55:19



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/7/2008 21:33 לינק ישיר 

"איך לבקש מהם סליחה אמיתית.
איך לנווט את הנפש כך שארגיש שזו אכן בקשת סליחה.
אני לא חשה את זה.אני לא מסוגלת ללכת ככה נגד עצמי." http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=1&topic_id=608194&forum_id=1364



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-11/9/2008 23:18 לינק ישיר 

מה אני אגיד לכם חברים משנה לשנה עניין התשובה מייאש יותר. אתה מוצא עמך שוב ושוב מבקש מחילה מבורא עולם על אותם חטאים שחטאת בשנים עברו ואף חוטא בהם שוב בעיצומם של ימי אלול. הדרישה כי יעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור על זה החטא נראית בעיני יותר ויותר כמדע בדיוני. יאוש...



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/9/2008 22:16 לינק ישיר 

בהמשך להודעה הפסימית הקודמת ראיתי בשבת בנתיבות שלום תורה של ר מנדל מפרמישלן על מימרת חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה" אשר נותנת הסבר לסיזיפיות.
בניגוד לפרשנות הרגילה לפיה אם ראית ת"ח חוטא על תהרהר אחריו, כי מן הסתם עשה לאחר מכן תשובה, אומר ר"מ מפרמישלן אם ראית ת"ח חוטא כנראה שעל אותו מעשה עצמו עשה עוד לפני כן אותו ת"ח תשובה וניסה לתקן את אותה נקודה ודווקא בגלל זה הקרה לפניו הקב"ה באותו ענין עצמו נסיון גדול יותר, עד מעבר לכוחותיו ובו הוא נכשל.
היינו שכשהאדם עסוק בתיקון נקודת התורפה הגדולה שלו, בעצם העמל על התיקון גלומה הסכנה של הנפילה הבאה.ה' מעלה את הרף כל פעם באותה נקודה עצמה עד מעבר לכוחותיו של אותו אדם וכך הוא נכשל ומתקן שוב ושוב.  יוצא איפה שאותו תהליך סיזיפי הוא חלק מהתכנית האלוקית דבר שיש בו קצת בכדי לנחם.
ומה קורה אם האדם נכשל ואינו מצליח לתקן הלאה? הרי ככל שאדם עולה מדרגה הנפילה הבא גדולה וכואבת יותר ואיך נמנעים מייאוש ושבירת הכלים?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/9/2008 22:56 לינק ישיר 

נדמה לי שמימרת חז"ל  וגם הסברו של רמ"מ מפרמישלאן מדברים על תלמיד חכם ואילו אתה הרחבת את היריעה לכלל בני האדם.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-16/9/2008 23:02 לינק ישיר 

ולגבי היאוש - אין מקום ליאוש כלל

http://www.kipa.co.il/ask/show/150829




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/9/2008 09:57 לינק ישיר 

מישקולצר
כמו בכל דבר, להתחיל בקטן. אי אפשר לתפוס את הכל בבת אחת.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/9/2008 10:23 לינק ישיר 

מישקולצר
ומה קורה אם האדם נכשל ואינו מצליח לתקן הלאה

אולי תוכל להסביר ולבאר, על אילו כשלונות וחטאים אתה מדבר, שזה כה מטריד אותך? אלו חטאים יכול כבר אדם כמוך לעבור?
הספקתי להכיר אותך כאן מהפורום, הכרות קצרה ביותר, אבל אדם שלא מאריך בתגובתו,  -בגין היותו באמצע העבודה-, כי אינו  רוצה לגזול את מעבידו.
הוא אדם ערכי בעייני, כנראה גם במישורים אחרים בחייו, מה אדם כזה צריך להיות כה שבור ומוטרד מתיקון מידותיו?
האם אין ההתעסקות החולנית הזו בתשובה ובתיקון המידות, מנטרה, שהקנו לאדם, מחנכים חסרי אחראיות. שאחד רצונם לדכא את רוח האדם?

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/9/2008 10:32 לינק ישיר 

ירוחם
ניחמתני





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/9/2008 21:48 לינק ישיר 

ירוחם
קודם כל תודה על ההעמדה לכף זכות זה באמת ריגש אותי. דבר שני אינני רוצה לזכות במחמאות שאינן מגיעות לי בענין מוסר העבודה מכיוון שאני עובד בחברה שאני שותף בה.
לגופו של ענין. אני מדבר על חטאים רגילים שאדם מן הישוב יכול לחטוא בהם - עצלות,מיעוט לימוד,שמירת העיניים וכיוצא בהנה. העניין הוא שאני מצפה להרגשה של בנין שנה אחר שנה. אני מצפה להרגשה של התפתחות מורגשת. לרוחניות ברמה הגבוהה ולו במעט מהשנה שקדמה לה. ואז אני מוצא עצמי נכשל באותם עבירות בהן נכשלתי בשנה שעברה ולא בתדירות נמוכה יותר אם כן מה עשיתי בשנה זו.שטף החיים ובעיותיהם לא מאפשר לי או יותר נכון משמש לי כתרוץ מפני אותה התפתחות אישית מיוחלת.
אני מבין את עמדתך בנושא שבירת הרוח המתלווה לימים הנוראים כפי שמחנכים להם דורות רבים של רבנים. אבל כמו בכל דבר המינון הוא הפקטור המרכזי. זו לא המצאה של הדור האחרון - חז"ל מציינים את החרדה כרגש שהאדם צריך לחוש בימים הנוראים שעצם שמם מלמד על האוירה הכללית. צריך כמובן לא ליפול ליאוש אשר מעקר את יכולת ההתמודדות אבל בכל זאת הוא מתגנב ללב כאשר שוב שנה אחר שנה אתה ממחזר את חטאיך.
לעיתים כבן נוער יש לאדם שאיפות רבות שבמהלך השנים נכזבות. אני למשל רציתי להשאיר חותם כלשהו חיובי על העולם ואני מתחיל להיכזב מהאפשרות שזה אכן יקרה. אז מה נשאר? חוץ מכמובן המשפחה והילדים ב"ה שזה חסד הבורא המאפשר לכל אדם להשאיר חותם כלשהו, נשאר הבנין וההתפתחות האישית שאם היא מוזנחת ונפגמת זה די מייאש.

צענערענה
הלא נאמר כמדומני לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > לבקש סליחה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.