זיהוי מקור - העבר אין

רמב"ן, מקור מדויק, לא זכור לי כרגע, אחפש.

אני משער שהרמב"ן אינו בעל החרוזים הללו.

איני יודע המקור הראשון. לא נראה לי רמב"ן ומסתבר שגם אינו מתקופתו כלל.

חיפוש בדב"ס העלה:
בדרושי הצל"ח [כגון דרוש א ודרוש ג] מובא כמה פעמים "העבר אין העתיד עדיין" ללא "ההוה כהרף עין". והמשמעות: זה הזמן לחזור בתשובה, [ולא שלילת דאגה].

בליקוטי הלכות [ברסלב] הלכות ברכת הודאה הלכה ו מובא ההמשך "וההוה כהרף עין". והמשמעות: אין כל ערך לעוה"ז [ולא שלילת הדאגה].

את הסיומת "דאגה מנין" לא מצאתי לע"ע בשו"מ.

חיפוש בפרוייקט השו"ת העלה גם שהחת"ס הזכיר זאת (קובץ תשובות פ"ד).

אבל המעניין יותר שמצאתי הוא בספר העיקרים לר"י אלבו (מאמר שלישי פכ"ז):

"כי כמו שהזמן הוא דבר בלתי נמצא בפעל, כי העבר אינו נמצא והעתיד לא יצא עדיין אל הפעל וההוה אינו אלא העתה הקושר בין העבר והעתיד"

_________________

מ. זוהר

למיטב זיכרוני החרוז הוא:

'העבר אין, ההווה עדיין והעתיד מניין'

דומני שזה מיוחס לשמואל הנגיד, או למישהו אחר ממשוררי תור הזהב בספרד

אבן עזרא. אינו מונח לפני כרגע. אפשר לחפש בבן יהודה

בחיפוש בגוגל, מצאתי שני אתרים שאיני זוכר שמם. אחד מצטט זאת בשם אב"ע, ושני בשם פלא יועץ.

ואני סברתי כי המקור לכך הוא ר' ישראל סלאנטר.

בפלא יועץ מסיים החרוז "הבה נשתה יין" או משהו דומה

בתוכנת אוצר החכמה מובא ברובו בשם הראב"ע

עוד לפני העיקרים, כבר כתב הרלב"ג בלשון מעט קרובה יותר: "כי הזמן החולף כבר נעדר והעתיד עדיין לא נכנס במציאות" (פירוש למלכים ב ד טז). 
ועוד קודם הרעיון בכללותו נפוץ מאוד בימי הביניים. במוסרי הפילוסופים ב יא: "תמולך חולף ויומך עתיד ומחרתך סתום", ומקבילות רבות.
בלשון הזה ממש, ככל הנראה הופיע לראשונה כך שמעתי פעם מר"ש אשכנזי. בקונ' לא מוכר בשם מראה מוסר, דפוס ראשון פראג שעד: "העבר אין והעתיד עדיין, דאגה מניין".
בפלא יועץ ערך דאגה הסיום "דאגה מאין, קום שתה יין".
והצמידוהו לאבן עזרא, כמו פתגמים אחרים.

יש שהסיומת היא "וישועת ה' כהרף עין", ועל מקור סיומת זו (ואולי הפתגם כולו) מובא בספר 'איש חסיד היה' שזה באחד מהפיוטים לימים נוראים (המובאים בספר 'מנחת יהודה') והשווה ספורנו בראשית מא ד: "כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע".