בית פורומים עצור כאן חושבים

דף היומי: קדושת הרוגי מלכות והשואה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-10/3/2006 04:23 לינק ישיר 
דף היומי: קדושת הרוגי מלכות והשואה

אושר אשכול נוסף למיכסה השבועית, בהיותו על הדף היומי

אתמול בערב כשישבתי בסמוך לקבוצת לומדי ה"דף היומי", שמעתי את מגיד השיעור אומר, כי כל נרצחי השואה יהיו אשר יהיו, הם "קדושים, מפני שהם מתו על קידוש השם".

שאלתי אותו: מה קידוש השם יש כאשר מליוני אנשים מובלים למיתתם כעדר כבשים?

והוא השיב: הם "קדושים" מפני שמתו בגלל יהדותם!

המשכתי לשאול:

אני מסוגל להבין שמי שמסר את עצמו להריגה ולא לעבור על דת, שהוא "קדוש", אך מה קדושה יש במי שכל "זכותו" לתואר קדוש היא, שאיזה גוי מופרע החליט שעל כל מי שהגדרתו הגזעית היא "יהודי" למות, הגדרה שלא היתה דתית או אמונית, והיא היתה גם הגדרתו של מי שאם אמו היתה גויה אלא שסבו היה יהודי?

האם ייתכן שהקדושה שם היא היא קדושה "מושאלת" ללא קדושה?

הוא גם ידע לספר על רבי "ניצול שואה" שאמר, שלא מתאבלים על הרוגי השואה, מפני שהם "כ"כ קדושים", עד שהם "מעל" כל זה.

שאלתי אותו: האם אותו הרבי, גם אמר שנרצחי השואה היו יותר "קדושים" ממתאבדי והרוגי מסעי הצלב, שאף ש"המסע" היה לפני כאלף שנה, עדיין אומרים מדי שבת בשבתו, את תפילת "אב הרחמים" לעילוי נשמתם? (חוץ משבתות שבהן מברכים- את החודש, חוץ מהשבת שבו מברכים את חודש סיון, מפני שבו היו ה"גזרות" הקשות ביותר, בשנת תתנו-1096.

וכאן נסתיימו שאלותי.

ידעתי שדבריו אינם אלא מעשה תוכי, ידעתי שכולם יודעים שזה כך, אך איש אינו יודע היכן המקור לדברים, ידעתי שאף אם אין בדבריו אמת, יש בדבריו קצת נחמה-המליונים שנרצחו לא "התבזבזו", כי במותם הם זכו ל"עילוי ודרגת קדושה" שאי אפשר להגיע אליו יהודים חיים שמתו מוות טבעי, והדרך אליהם היא רק ע"י גוי שהחליט להרוג יהודי.

משה א. בליייך במאמרו" היש לברך על קידוש השם-Does Mrthydom Reqire a Blessing ",(Journal of Halacha and Contenprary society number xvii p. 69note 1) מציין למספר מקורות הטוענים שכן, מפני שהם נהרגו מפני שהיו יהודים, והם מציינים כמקור לטענתם את דברי הרמב"ם באיגרת השמד, (אגרות הרמב"ם, ירושלים תשלט, עמוד61), ואת דברי החתם סופר, (שו"ת חתם סופר יו"ד סימן שלג), אולם המעיין במקורות אלו לא ימצא שם כדבריהם, ואדרבא, לדברי הרמב"ם, (הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ד), "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו", אין ספק שאם הוא שולל את קדושת הנהרג ע"י גוי, כאשר המסירה למוות היתה לשם מטרה "קדושה".

ישנם אפילו כאלה שמרחיבים את ה"הקדושה", לכל יהודי שנרצח ע"י שאינו יהודי אפילו בעת נסיון שוד.

וזה כבר יותד מדי.

כאשר אשה יהודיה אם לילדים קטנים נרצחה בשכונת קראון הייטס ה"חב"דית" בברוקלין, בעת נסיון אונס ע"י כושי, הקדיש לה האדמו"ר מליובאוויטש קטע משיחתו, (התוועדויות, תשנ"ב חלק ב מעמוד 311), ואף שהוא טען שאשה זו שהתנגדה לאונס עד שנרצחה, הוא לא קרא לה "קדושה", אלא טען שהיא מתה על קידוש השם.
__________

מה בין ה"דף היומי" לקדושתם של נרצחי השואה?

מגיד השיעור הגיע לשם דרך סיפור קדושתם של "הרוגי לוד", שאותו הוא לימד באתו השיעור.

"... ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן. ומאן נינהו? אילימא רבי עקיבא וחביריו - משום הרוגי מלכות ותו לא? - אלא: הרוגי לוד". כאן (פסחים דף נ עמוד א)

מי היו הרוגי לוד ומה עשו?

לדברי רש"י שם, היו "הרוגי לוד" –"שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל, שהודו על עצמן הריגת בת מלך, שהיו מטילין אותה על כל ישראל".

"שני אחים" ללא שם, וללא מתי זה היה, והיכן ולמה זה היה.

ואף שכאן מפרש רש"י את סיפור מיתתם ב"ודאות", הרי במסכת תענית הוא כותב שמקור הסיפור הוא: "ויש אומרין".

הגמרא במסכת תענית דף יח עמוד ב, מספרת על שני אחים שהוצאו להורג, מה היה שמם , היכן נהרגו ומי הרג אותם אך לא למה, ואילו רש"י מוסיף גם למה נהרגו:

"כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם - יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר...".

רש"י מפרש ומוסיף:

"בלודקיא - היא לוד, והיינו דאמרינן בכל דוכתא (בבא בתרא י, ב): הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, ויש אומרין: שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו: היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד".

כנראה שהיו שתי "לודקיות", האחת ביהודה והשניה בצפון:

"סוף דבר שמכבוש עולי מצרים לדרום הוא עזה ועזקה וכל חבל הים והארץ ההיא עד נחל מצרים, ולצפון הוא סין ונקרא בפי ההמון טרבלוס אל שם ולודקיא. וזאת העיר נזכרת בפרק כל כתבי הקדש (שבת קיט, א), פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא. ומה שאמרו שם, ושבשאר ארצות במה הם זוכים. אמר ליה בשביל שמכבדין את השבת. ואחר כן מביא זה המעשה, הכל הוא מטעם שאינו מכבוש שני וכמנהגם ז"ל. וכן מסכת מנחות (פה, ב) באנשי לודקיא שהוצרכו לשמן ובכמה דוכתי, וקורין לו בערבי לאדקיא ובלשון לע"ז לאליגא, וגבל ובירות וצידון . (ספר כפתור ופרח פרק יא [לודקיא])

בסיפור "הרוגי לוד", המופיע במסכת בבא בתרא דף י עמוד ב:

"... ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות - אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן...".

פירש רש"י את סיפורם, בצורה דומה לזו שבמסכת תענית, ולא בקצרה כפי שהוא בפירושו בפסחים:

"הרוגי לוד - לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טוריינוס הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (דף יח:) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחי' הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה".

האם שני האחים היו מתייונים-חוטאים, והאם שמם היווני של ה"אחים" הובא כדי ל"הגדיל" את מסירות נפשם?

אולי, וניתן להבין כן מדברי הרמב"ם ב"מאמר קדוש השם":

"המין השלישי במדרגת הנהרגים על קדושת השם והאנוסים באונס השמד דע כי בכל מקום שאמרו בו חז"ל יהרג ואל יעבור אם יהרג כבר קדש את השם ואם היה בעשרה מישראל כבר קדש את השם ברבים כמו חנניה מישאל ועזרי' ודניאל ועשרה הרוגי מלכות, ושבעת בני חנה ושאר ישראל הנהרגים על קדושת השם הרחמן יקום נקמת דמיהם בקרוב, וכו'. *ואיש שיזכהו האל לעלות במעלה עליונה כזאת כלומר שנהרג על קדושת השם אפילו היו עונותיו כמו ירבעם בן נבט וחבריו הוא מעולם הבא ואפילו לא הי' ת"ח וכך אמרו ע"ה, (פסחים נ' א') מקום שהרוגי מלכות עומדים אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם כגון ר' עקיבא וחבריו וכ"ש דאיכא תורה ומע"ט אלא הרוגי לוד...*".

סיפור דומה לסיפור מסירות נפשם של לולינוס ופפוס היה בוורמייזא, ומספר עליו רבי יוזפא שמש, בספרו "מנהגי וורמייזא" עמוד צד בקיצור. ובאריכות בספרו "מעשה נסים" סימן ג, שיצא לאור באמשטרדם בשנת תנ"ו.

בהגהה בספרו "מנהג וורמייזא" מסופר:

"מעשה שהלכו עם פסיליהם וצלמיהם, (בתהלוכת "יום ששי הטוב"-יום ששי שלפני חג הפסחא), ונשפך עליהם מבית יהודי מים סרוחים, ונאספו על הכלל כולו, ובאו שני אורחים ואין איש מכירם, ואמרו: אנחנו עשו /עשינו/ זה ומה לכם לשפוך דם נקי, ומיד הרגום ונתחו אותם לנתחים אברים אברים, כך קבלנו".

נרצחי השואה קדשו את השם!

טענה זו מושמעת כאשר מזכירים את נרצחי השואה, אך איש אינו יודע לציין למקור.

וראה זה פלא! אני הקטן מצאתי את הדברים הבאים בשו"ת מהרי"ל סימן צט, (התשובה הועתקה מתוך שו"ת מהרי"ל מכון ירושלים תש"מ, ואת הערותיו של הרב יצחק סץ, הכנסתי לתוך הסוגריים), שיתכן שבהם הדברים מפורשים:

(שאלה)

"יודיעיני אדוני על מה ששמעתי משם מהר,, מטרונבורק ז"ל הי"ד, /ראו מהרש"ל ב"ים של שלמה" על מסכת גיטין, פרק ד סוף סימן סו/ שהורה והנהיג שאין שאין לומר קדיש לאביו שנהרג על קידוש השם, אם אולי טעמו משום דאמרינן במסכת שמחות (עיין שם פ"ב ה' יא) שמאז נמחלין עוונותיו, ואין להחזיקו ברשע, ופגם משפחה הו' להחמיר. ומשם אדוני הוגד לי שהנהיג לאומרו, הודיעיני נא. וש"ש].

(תשובה)

ועל דבר הקדיש ליתמי הקדושים, אנא לא שמיע לי מה שכתב מר בשם רבינו הקדוש, אבל שמעתי אחרים אומרים כן ולא השגחתי בהם, כי נראה לי דבר פשוט דיש לאומרו, וטעמא דידי מאבלות שכתב מהר"ם, (שמחות סי' נ, הובא במרדכי מו"ק סי' תתצג, הגמ"י ה' אבל פ"ו אות ז, תפ"ו מב"ב ח"ג סי' נו), דהוי מטעם משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש, וכתב מהר"י א"ז בן מהר"ח, (שו"ת מהר"ח או"ז סי' יד עיין דרשות מהר"ש סי' תא), דצריך להתאבל על קדושים, והאריך בתשובתו וסוף דבריו דהאומר שאין להתאבל עליהם צריך כפרה, עכ"ל , (שם בשינוי).

וכן שמעתי מרבותי דהכי נפק עובדא בגזירת פראג, (אולי כוונתו ליום אחרון של פסח ואסרו חג בשנת ה"א קמט, עיין אוצר הגדולים ח"ב עמוד יג ובסדר הדורות ח"א שנת ה"א קמט. ובסליחה של מה"ר אביגדור קרא את כל התלאה במנחה ביו"כ הנמצאת בכמה מחזורים), שיש שרצו שלא להתאבל על הקדושים, וסוף הסכימו הגדולים בימים ההם להתאבל. והיא גופא נראה לי אע"ג שהם קדושי עליון ובמדרגה העליונה ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם (פסחים נ, א; ב"ב י, ב) מ"מ מי מפיס דיש עבירות שצריכות מיתה משונה וצערא דקברא כמו שכתב ר' שמחה (לא מצאתי) וכן כתב הרמב"ן (על החומש פרשת אחרי מות פרק יח פסוק כט) דיש עונש כרת בזה ולבא על מקצת עבירות. דאי לא תימא הכי מי שיש לו אב ידוע ומפורסם בתורה ובחסידות מנעוריו אטו מי לא בעי קדיש, הא מיתה ממרקת ויום כפורים ותשובה, וזימנין איכא כולהו בחד גברא. אלא חיישינן שמא בעט בכפרות או שאר חששות. וחזינן ישי מת בעטיו של נחש (ב"ב יז, א) ונהרג (במדבר רבה יד א, מובא ברש"י שמואל - א כב, ד), וק"ל למשכיל כמוך, ואיוב יוכיח ושאול ובניו לחמו מלחמת השי"ת והוצרכו להבטחה אתה ובניך עמי (שמואל - א כח, יט).סמודגש]

ולעניננו מדבריו:

"דהכי נפק עובדא בגזיר' פראג שיש שרצו שלא להתאבל על הקדושי', וסוף הסכימו הגדולים בימים ההם להתאבל. והיא גופא נראה לי אע"ג שהם קדושי עליון ובמדרגה העליונה ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

למי הוא קורא "קדושי עליון" ומה היתה גזרת פראג?

לפי המסופר בספר סדר הדורות שאליו צויין בהערה, היתה ה"גזרה" בפראג כ"שהתאספו אנשים רקים באסרו חג של פסח שנת ה"א קמט, ועלו על עם ה' בחרבות וקרדומות ויהרגו אותם בחוצות, ובתיהם שרפו באש, והוציאו ישיני עפר מקבריהם...".

הרי אף שלא היתה שם גזרת שמד אלא "סתם פוגרום", קורא המהרי"ל להרוגים: קדושים ... קדושי עליון ובמדרגה העליונה ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

ומה בינם ובין נרצחי השואה?

למה לא מצאתי מי שציין לתשובת מהרי"ל זו. למה?





דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/12/2018 04:12 לינק ישיר 

מצאתי כאן:

שואה, מדוע אלו שנהרגו בה נקראו "קדושים" | אתר ישיבה 

"... לעומתו הרב מנחם ש"ך ("מכתבים ומאמרים" ח"ג סי' כ"ה) כתב כי הנהרג ע"י אומות העולם רק בגלל שהוא יהודי, הרי זה נחשב שנהרג על קידוש השם שאמרו חז"ל "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (בבא בתרא י'). ושם בעמ' פ"ו כינה להרוגים הללו בשם "קדושים". אבל לא הביא שום מקור לשימוש בכינוי זה".

האם מישהו יכול להעלות את דברי הרב שך מתוך הספר?



תוקן על ידי נישטאיך ב- 14/12/2018 02:13:39




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/3/2006 03:10 לינק ישיר 

איש ערבות

<"הסיפור עם האישה בשכונת קראון הייטס שנרצחה בנסיון אונס, לא ניתן לסווגו בסוג הד', כיוון ששם כמדומני המקרה היה שהאישה הייתה אשת כהן, ומכאן נבעה התנגדותה העזה שהביאה בסופו של דבר עד כדי שנרצחה, ומכאן הסיבה להגדרת מעשיה כמסירות נפש וכו' ה"י">

ואילו אני חשבתי שמסירות נפש זה כאשר אדם מוסר את נפשו עבור אלוקים ולא עבור הבעל, גם איני חושב ש"מזה נבעה התנגדותה העזה, ןזה מה שהיה לה בראש בעת האונס.

זה נשמע יפה אך לא יותר מזה.
______________________

בהודעה קודמת הבאתי את תגובת ה"מנחת יצחק" משנת תש"ז-1947 להצעה להקמת אנדרטה לזכר נרצחי השואה, תגובה שונה ישנה באגרות האדמו"ר מליובאוויטש, (אגרת א' תרצא, אגרות חלק ו עמודים קעה-קעו, מיום ז תמוז תשיב-1.7.52), שבה ענה למי ששאל לדעתו להקמת "מצבת זכרון" בפריז, ל"מארטירער" חללי השואה.

בתשובתו הוא כותב:

"אין דעתי מכוונת לדעתו הוא, הנני מצייר לעצמי את אלו הקדושים שנהרגו על קידוש השם ותגובתם על ענין הקמת מצבה לזכרם באמצע עיר פריז, ועל ידי אגודה שבראשה עומדים חסידים, אבל חסידים דאומות העולם, מה היו אומרים על סברא כזו".

והוא ממשיך לטעון, שבשעה שישנם אלפים ורבבות "מארטירער" חיים, הצריכים לפרוסת לחם בגשמיות, אינו הזמן המתאים להשקיע במצבת אבן.

"והסבה העקרית שאין ממלאים רעבונם בזה הוא חוסר האמצעים, ובמילא אם אפשר להשיג איזה סכום שיהיה, הרי תיכף נוצרת השאלה אם להקים בסכום זה מצבת אבן, בעיר פריז בככר נרחב, כדי שהעובר ברחוב זה ידע או יזכור שכמה מליונים יהודים נרצחו על קידוש השם, או להשתמש בסכום זה להחיות נפש רעבים וצמאים כפשוטו, או רעבים וצמאים לדבר הוי' חיי החיים, ופתרון שאלה כמדומה לי שאיננו בספק.

אמת שיש מעין אמתלא לסברא הנ"ל כי להחיות נפש רעב וצמא כבר נעשה דבר רגיל ומעשים בכל יום, ולא כל אחד יפריש מכספו על זה, משא"כ להעמיד מצבה גדולה בעיר גדולה, שידעו מזה כמה גדולים מישראל, ואפילו כמה גדולים מחסידי אומות העולם- הנה בזה ישתתפו ברצון ובחפץ.

אבל אחרי זה כל זה קשה ולהחליט ולהסכים להשקיע אלפים דולרים, באבן ובעפר בפינה בפריז, כאשר ורבבות מישראל, באה"ק ת"ו וגם חוץ לארץ צועקים לעזרה דחופה...".


פורים שמח ושנה שמחה לכולכם


נישטאייך הוא נישטאיך ולא אחר



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/3/2006 23:48 לינק ישיר 

מיימוני ונישטאיך:
הסיפור עם האישה בשכונת קראון הייטס שנרצחה בנסיון אונס, לא ניתן לסווגו בסוג הד', כיוון ששם כמדומני המקרה היה שהאישה הייתה אשת כהן, ומכאן נבעה התנגדותה העזה שהביאה בסופו של דבר עד כדי שנרצחה, ומכאן הסיבה להגדרת מעשיה כמסירות נפש וכו' ה"י.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/3/2006 15:39 לינק ישיר 

עיינתי בשני הקישורים, וראיתי את הרבנית שרפשטיין  מצטטת את מי שמצטט את צייטלין ("מאנשי הרוח בגטו"):

"שאלה זו נפתרה זה מכבר ע"י הרמב"ם, במקרה שיהודי נמצא הרוג בדרך, קדוש יאמר לו, היות שבגלל יהדותו נהרג, כך פוסק הרמב"ם לפי שעיקר הקדושה היא המיתה עקב ההשתייכות ליהדות, יכול איפוא אדם מישראל להשיג את כתר הקדושה מבלי שיועמד לפני נסיון...".

מקורה הוא מ. לנסקי, בספרו חיי היהודים בגיטו וורשא, איני יודע מיהו מאיר לנסקי זה, ומה הוא מקורו, שכך אמר צייטלין, אך בעוד כש"רמב"ם זה" שלא היה ולא נברא מובא גם בדברי ברט, הרי הוא מעיר בהערה 19:

"הקביעה שפסק הרמב"ם אינו מופיע בכתביו שלפנינו, מופיעה גם בדבריו של הרב שלמה אבינר בתוך ספר "משבריך וגליך עלי עברו, עמודעם 63-64". ואילו הכותבת מציינת בהערה 18 שעל "רמב"ם זה" הסתמך גם ש. הוברבאנד, אחד מאנשי "עונג שבת",שפעלו בגיטו ורשא, בראשות עמנואל רינגלבלום, ששמה לה למטרה לתעד את פשעי הנאצים, היא כותבת:

"למעשה, המקור ברמב"ם אינו מפורש, אלא ניתן להסקה".

שיהיה כך.

מה עוד ידעה לספר?

"מצב שהוגדר במרוצת ההיסטוריה כמחייב קעדוש השם לרבים היה נדיר, רק באירועים אחדים יוצאי דופן בהן נוצרו נסיבות מיוחדות, נקרא הציבור לכתחילה לתגובה של קידוש השם".

בהערה 12 היא יודעת לספר מה היו תקופות אלו:

"כגון בתקופת ר"ע ותקופת עשרה הרוגי מלכות...".

"תקופת עשרה הרוגי מלכות" מעולם לא היתה, שהרי דבר ידוע הוא, שסיפור "עשרה הרוגי מלכות" אינו אלא סיפורם של עשרה שנהרגו על קידוש השם, בתקופות שונות, ורובם מתקופת ר"ע לאחר נפילת ביתר, אלא שתקופת ר"ע לא היתה תקופה בה קראו לציבור ליהרג ולא לעבור, ואדרבא, הם קראו לציבור לעבור ולא ליהרג

"ובפרט שידענו כי רדיפות הרומיים בימים אלה היו נגד הלאומיות ולא נגד דת ישראל..(ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה עמוד כג), "שכבר העירו החוקרים כי אדריינוס לא אנס את היהודים לעבוד ע"ז כאנטיוכוס בשעתו, כי אם להעבירם על מצוות פרטיות שחשבם למנהגי הלאום...". (שם עמוד כד הערה יד), ודווקא משום כך היה סיפור הקרבתם של רבי עקיבא וחבריו "משהו מיוחד", מפני שהם לא היו צריכים למסור את נפשם.

"הברייתא מפיצה אור בהיר על מאורעות הימים ההם תחת שלטונה העריץ של רומא, שבהיותה חסרת - אונים לדכא את המרד של העם הקטן בכוחות צבאיה האדירים, אחזה באמצעי הישן - נושן: להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. מתוך מלותיה השקטות והקצרות המרעידות את הלב של משנתנו, הולך ובוקע הד קול מלחמת ישראל הנואשה על קיום דתו ויחודו הלאומי; הולך ונגלה התכסיס שאחזו חכמי ישראל, ראשי דור המרד (אותו מרד הקדוש, שחרת את הדפים היותר מזהירים בספר גבורותינו - מלחמותינו) לסגל קיום התורה וקיום מצוותיה, לסכנה המרחפת ולגזירות המתחדשות, התכסיס של: שבור את החבית ושמור את יינה (גיטין נ"ו, ע"ב), של שמירת תורת ישראל ורוחו במסירת נפש וסכנת - מות, והדאגה והחרדה שלא יהא זרעו של אברהם אבינו כלה ודם בניו - לוחמיו לא ישפך ללא – הכרח...

... בתנאים אלה הוכרחו חכמי ישראל, כדי למנוע קרבנות חינם, לאחוז בתחבולות ערמה שונות, להסתיר קיום המצוות והחוקים מעינם הרעה של הפקידים והדלטורים למיניהם...". (שו"ת שרידי אש, ערכאות של עכו"ם).




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/3/2006 07:58 לינק ישיר 

מכאן,
גבורה היא גבורה. שמשון הגבור לא נקרא גיבור על שום שהצטיין במלחמתה של תורה.

וכבר כתב הרב זווין על הפסוק כי תצא למלחמה שדורשי רשומות דרשוהו כמדבר על מלחמת היצר, שבזמן שישראל על ארצם הפשט הוא מלחמה כפשוטו והדרש הוא על מלחמת היצר, והפוכו כשאין ישראל על אדמתם.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-12/3/2006 07:18 לינק ישיר 

חד וחלק
<"לעניות דעתי, גם המהרי"ל, בתשובה שהביא 'נישטאיך', אינו המקור, כי בתשובתו לא מוזכר הלשון הרגיל "(שמסרו נפשם על) קידוש השם", אלא מכנה אותם בשם המושאל [והלא רגיל]: "קדושי עליון">

כלל לא נסיתי לטעון שמי שנהרג ע"י גוי בגלל יהדותו הוא מקדש השם, אלא אף שהוא "קדוש עליון ובמדרגה העליונה ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתו", הוא עצמו חידוש, ויש למצוא לו מקור קדום, וכי מדוע יהיה מי שנהרג ע"י גוי בפוגרום באותה מדרגה ושכר שאליהם  הגיעו לולינוס ופפוס, שלא נהרגו אלא מסרו נפשם להריגה,  כאשר  הם יכלו להציל את נפשם.

"מקדש השם" הוא אדם שבמעשיו הוא קידש את שם השם, ששיאם מסירת הנפש כדי שלא לעבור על דבר השם, וחילול השם הוא כאשר מעשיו מחללים את שם השם, שהורחבו ע"י הרמב"ם לכלול אף הנהגות "רגילות" מוסיפות כבוד או גורמות לחילול השם, שאין להם דבר אם קדושה.

קידוש השם  הוא  התוצאה ממעשיו של מקדש השם.

התואר "קדוש" כשלעצמו אינו כ"כ בעייתי, מפני שהוא יכול לתאר אף מי שנהרג ע"י עכו"ם בגלל יהדותו, אם כי קצת קשה לי להבין איך אדם "קדוש" אם הוא נהרג בעת שוד, אף שהרב שמעון הוברבאנד הבין מהחתם סופר שגם מי שנהרג ע"י גוי בעת שוד הוא "קדוש", אף  כאשר לשוד אין כל קשר ליהדות מלבד לכסף, מלבד זה ש "פרוטוקולי זקני ציון".

אף באם  נאמר שמי שנרצח ע"י גוי  בגלל יהדותו, הוא "קדוש" עלינו לשאול מדוע  יהיו נרצחים אלו "קדושי עליון ובמדרגה העליונה ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתם", וכי מה עשו כדי להיות שכאלה? וכי  האם  הם בחרו להרצח? 

קשה לי להבין איך ניתן להרחיב את הקדושהאלו שנהרגו כי מסרו עצמם להריגה כדי להציל עם רב, ניתן לשייך לקטגורית "מקדשי השם", אלא לבעלי התואר קדושים וכמו"ש השל"ה  בשער האותיות סוף האות א', מד: בהוצאות המקובלות, שהובא במאמרו של יצחק ברט בקישור דלעיל.

__________
mchan

<"ומה לגבי השימוש ב"שואה וגבורה"? האם שייך לדבר על גבורה בכלל כאשר בסך הכל מדובר בהתקוממות מעטה וחסרת סיכוי?">

למי  שחי במדינה חופשית בעלת צבא המגן על אזרחיה,  קשה להבין את השואה, ויותר מזה מדוע מרד שאינו יכול להצליח נחשב לגבורה, ואם הספרות החרדית האפולוגטית החרדית של ימנו, היא בבואה על מה שהיה אז, הרי ההליכה בשורה ישרה לתאי הגזים הוא שיא קידוש השם, ואילו המרד ללא סיכוי הוא חלול השם.

"אם מנעו הגרמנים מן היהודים את הבחירה בין נאמנות לדת ובין המרת הדת , הרי קבעו היהודי לעצמם בחירה בין הליכה למוות מושפלים ומיואשים לבין הליכה בשקט פנימי, בגאון בזקיפות קומה ללא בכי וללא התרפסות לפני הרוצחים, גם בסימנים אלה של אי השפלה עצמית ראו המובלים למוות אחד האטריבוטים של הליכה על קידוש השם... בהליכה בצורה זו היתה משום הצהרה טרגית ונשגבה  של נאמנות לאמונת אבות  אף על סף מוות בלתי מובן, אלה שהלכו כך למוות רצו לומר: אמנם אנו מובלים למוות על כרחנו, אבל אנו הולכים למוות  בשמחה ובהתלהבות , לא רק מפני שאנו מוכרחים למות , אלא גם מפני שאנו מוכנים למות". (השואה עמוד 220).

לפניך פנינה נוספת מתוך הספר "השואה", מאת הרב יואל שוורץ והרב יצחק גולדשטיין, הוצאת דבר ירושלים, התשמז, עמוד 196:

"למרד, בתנאי מצב שכזה, שאין בו שום סיכוי לנצחון, מסוגלים רק אנשים שהחיים נמאסו עליהם, אין לכחד אמנם שהמצב  בפולין  יש בו בכדי למאס את החיים  ולהוציא בני נעורים מכליהם ולעשות מעשים המקרבים את המוות, אבל זה ברור שזהו איבוד לדעת, שלמסקנתו בא רק אותו החוגהמסוגל לבוא למסקנהשל איבוד לדעת, למות מות גיבורים, רק בכדי למות מות ניבורים, אינו נעוץ באמונת ישראל,  גם אם זה אינו מעמיד בסכנה את האחרים...". (כתבי רבי משה בלוי עמוד 241)

והמחברים מוסיפים הערה משלהם:

"כמו כן ידוע שגדולי תורה רבים נקטו מאז ומעולם, עמדה דומה ביחס למרד בגויים, אם כי אין לדעת אם גם במצבים כה קיצוניים היו מעדיפים כניעה על מרד, והדברים טעונים בירור". ("השואה" עמוד  197 ).
גדולי תורה שנקטו מאז ומעולם, עמדה דומה ביחס למרד בגויים, לא היו שם כדי להביע את דעתם, אם מפני שהם כבר לא היו בין החיים או מפני שהיו עסוקים בלהדחף  להשיג כרטיסים לרכבת קסטנר.

מסקנה:

יהודי קדוש, הוא זה  שהלך בקו ישר, בסדר מסודר  מתוך שמחה, לתאי הגזים כדי לזכות  לנשום  קצת גז מרעיל.

יהודי מתאבד הוא זה שנלחם בגיטו וורשא.
__________


אתמול היתה שבת פרשת זכור, בשבת זו קראנו  על הציווי לזכור  את אשר עשה לנו עמלק לפני 3300 שנה, אך מה  נעשה כדי לזכור את השואה שהיתה לפני קצת יותר מחמישים שנה?

מתוך שו"ת מנחת יצחק חלק א סימן כט:

"בענין מצבת זכרון לאותן שנאבדו על ק"ה, ב"ה גרוו"ד שנת תש"ז לפ"ק

ראשי העדה הארטה' דפה גראסוורדיין באו לפני והציעו היות שנתעורר בין הרבה מאחינו בני ישראל לעשות זכרון לאלפים מישראל דפה עירנו שנהרגו על קידוש השם, ונחלקו לכמה כיתות במקום הראוי לעשות זכרון, החפשים רצונם לקבוע ברשותם דוקא, והקהל הארטה. בחששם כי על ידי זה יתחזק השפעתם ויחלש כח קהלת הארטה. ויוכל להגיע על ידי זה ריעותא גדולה לכל ענינים הנוגעים לדת, ע"כ ברצונם דוקא להשתדל בכל מאמצי כחם לפעול לעשות הזכרון הנ"ל ברשותם. והנה האופן האיך לעשות זכרון הנ"ל כפי הצעתם, הי' הכוונה לעשות מצבה גדולה וע"ז יהי' נחקק מה שנעשה עם היהודים דפה על ידי הרשעים ימח שמם".

ובמסקנתו כתב:

"... ונכון מה שכתב כת"ה לקבור תחתיו בורית רי"פ, ואולי גם את ס"ת המקולקלים בידי הפראים בעוה"ר, אף על גב דכתבו דיש לקברם אצל איש חסיד, מ"מ אפשר דבנ"ד נכון יותר כדי לעורר אבל ולהעלות חמה, כשיהי' חרות על האבן מה שקבור שם, ופשיטא דמקום מעמד המצבה זו, צריך להיות ברשות קהל יראים, מטעם שכתב כת"ה, והנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, וזכרם לא יסוף, עכ"ל, העתקתי דברי הגאון הנ"ל מפני גודל ההתענינות שיש בדברים הנ"ל וכדי שיהי' המה מצד עצמן למצבת זכרון להקדושים ההמה הי"ד, אבל למעשה מפני חומר האיסור הכרוך בה, נענו לעצתי, להעמיד המצבה על קברת הבורית רי"פ וכו', ונשאתי אז קול קינה ונהי בתוך קהל ועדה על שברנו הגדול, ולבבנו יהי' נכון ובטוח בה' שינקום נקמתנו ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ בביאת משיח צדקנו במהרה בימנו אמן".

הערה לעצתו:

הסבון שהיה כתוב עליו RIp אין לו דבר עם היהודים, וה-I פוענח בטעות ע"י דובר אידיש  כIdishe-  בעוד "של יהודים" בגרמנית הוא Judische.

תוקן על ידי - נישטאיך - 12/03/2006 7:24:34



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-11/3/2006 19:31 לינק ישיר 

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ז
יז
  [טו] "מי האיש הירא ורך הלבב" (דברים כ,ח)--כמשמעו, שאין בליבו כוח לעמוד בקשרי המלחמה.  ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה.
כ  וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד--מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא:  שנאמר "כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן, כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ורעה לא תימצא בך, מימיך . . . והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, את ה' אלוהיך" (שמואל א כה,כח-כט).

המדובר הוא על מלחמת הרשות כמו שמבואר שם בכל הפרק, ומלחמת הרשות הוגדרה שם בפרק ה
"והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים, כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו."

זהו מצב 'נורמלי' בין כל שתי אומות ואין בו לכאורה כל קדושה, מה אם כן יחוד ה' וקידוש ה' ענין לכאן ?

האין זה מקור שבכל סיטואציה בה ניצב היהודי מול הגוי הרי הוא מייצג את ה' כביכול אף שעצם הסיטואציה יכולה להווצר באותה מידה בין שני גויים ?

ואכן בתורה רואים שנדרש מהגוי להכיר בכך שהיהודי/ם מייצג/ים את הא-ל ואינו רשאי לנהוג כלפיהם כאומה לאומה, ראה ערך עמלק, שלא מצאנו תביעה דומה מאומה כלשהי על שפגעה ביכולת ההרתעה של אומה זו או אחרת,
כמובן שזה נשמע מאוד מקומם בתקופתינו ויהודים רבים מרגישים עם זה מאוד לא נוח, עצתי לעיין בתחילת הלכות עבודת כוכבים ברמב"ם אודות תפקידה של אומתינו בהתפתחות המונותאיזם בהסטוריה האנושית כולה ולגזור את היחס בהתאם, ואין כאן מקומו להאריך.   



מאיר תוקן על ידי - ymy33655 - 11/03/2006 19:30:31



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/3/2006 16:25 לינק ישיר 

ממתי המתים מתקדשים ?

 כנראה שלמדו מהנוצרים שהמציאו את ה"קדושים " .



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/3/2006 14:29 לינק ישיר 

ומה לגבי השימוש ב"שואה וגבורה"?
האם שייך לדבר על גבורה בכלל כאשר בסך הכל מדובר בהתקוממות מעטה וחסרת סיכוי? נראה ברור שההדגשה שעושים על מרד גטו ורשה, כמו גם התאריך של יום השואה, בא ליצור קשר של המשכיות בין ההתקוממות דאז לבין צה"ל וכד', וליצור אווירה מדומה ש"מאז תקומת מדינת ישראל זה לא ייתכן". האם יש לזה משמעות אמיתית? האם היהדות רואה גבורה בדבר שכזה?

ראה סדר עולם כ"ה ששאלו על הפסוק "והחרש והמסגר אלף הכל גיבורים עושי מלחמה", ומה מלחמה עושין בני אדם הזקוקין בזיקין ונתונין בשלשלאות? אלא הכל גיבורי תורה". נראה כי יש כאן התייחסות הלכתית ל"שואה וגבורה" וכד', כי הגבורה המעשית היחידית ששייכת היא גבורה של תורה. וידועים דברי הרב בר אילן בהקדמת האנציקלופדיה תלמודית על כך שמאחר ושליש מעמנו נכחד עלינו להשלים זאת ע"י לימוד מוגבר (כמובן שזה רק דומה בעלמא).

ואולי ניתן להשליך על נושא הקדושה.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/3/2006 08:00 לינק ישיר 

מימוני מכובדי,


לעניות דעתי, גם המהרי"ל, בתשובה שהביא 'נישטאיך', אינו המקור.

כי בתשובתו לא מוזכר הלשון הרגיל "(שמסרו נפשם על) קידוש השם", אלא מכנה אותם בשם המושאל [והלא רגיל]: "קדושי עליון".

ואולי כוונתו בזה [ובמה שממשיל עליהם את מאמר הגמרא: "אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם"] רק לתוספת חידוד ההערכה לאותם אישים, ולהסיק מכך, אשר אף שגדלה מעלתם מכל מקום צריך להתאבל עליהם.

הנראה לעניות דעתי כתבתי.




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-10/3/2006 07:39 לינק ישיר 

חד וחלק כמדומה שאין הראיה דומה לנידון. נישטאיך מיין את הנהרגים לקבוצות. א. אלו שנהרגים כי מסרו עצמם להריגה כדי להציל עם רב - הרוגי לוד, לפי מספר פירושים. ב. הרוגים שנאלצו לההרג נגד רצונם, אך קיבלו עליהם את הדין בשמחה, או לפחות הלכו בניגון להריגה. ג. יהודים שנרצחו רק בגלל שהם יהודים, כמו בשואה, או בפוגרום של פראג כמובא במהר"י"ל. ד. יהודי שנרצח במעשה שוד או אונס, ללא קשר ליהדותו. לגבי הראשון, נראה שיש לו מעלה בעולם הבא, וזה מצד הסברא, שהרי הציל עם רב במותו, ומצד המקורות, שכן מצאנו בגמרא ובראשונים. לגבי הסוג השני, זה מה שהבאת משם הרבי מלובביץ האחרון. ונראה שיש כאן סברה. והרי זה מקצת מעין מה שמספרים על ר' אלחנן וסרמן, שקרא לתלמידיו לעשות תשובה לפני מותם בידי הנאצים ימ"ש, כדי שלא יהיה בהם מום. לגבי ג', הדוגמא שהוזכרה בידי מגיד השיעור של נישטאיך, וכן אומרים הרבה, עדיין לא מצאנו מקור למקור המוקדם ביותר, שהוא דברי המהרי"ל. לגבי ד', ההיקש מסוג ג' אינו מובן, והרי זה בגדר ערבך ערב צריך. וכל מה שאפשר לשער הוא שאם נרצח יהודי בידי גוי במעשה שוד וכיו"ב, זו נחמה גדולה למשפחה לחשוב שהנרצח הוא בגדר מקדשי השם ויש לו עולם הבא מיוחד במינו. והדרשנים מתירים לעצמם להתבטא על נקלה בכל ביטוי של נחמה. אבל הסבר יש כאן וראיה ודאי שאין כאן. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/3/2006 06:58 לינק ישיר 

'נישטאיך' מכובדי,


למרות שאין בדבריי כדי לענות ישירות לתהיות שהעלית לדבריו של אותו מגיד שעור מכובד, יש בהן כדי להעביר את השאלה לארכיה גבוהה יותר – לדברי הרבי בשיחותיו ובמכתביו.

והוא בשיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ג ('תורת מנחם', כרך ח - תשי"ג ח"ב):

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צווה לנגן הניגון "אני מאמין", ולפנ"ז אמר:]

בנוגע לניגונים – מחבבים את הניגונים של הרביים, דהיינו, ניגונים שהרביים חיברו בעצמם או שבחרו בהם וחבבום.

ואעפ"כ, בודאי יש חביבות מיוחדת גם לניגון זה ("אני מאמין") – ניגון שניגנו יהודים בשעה שהלכו למסור נפשם בפועל ממש על קידוש השם, שכן, להיותם בני אברהם יצחק ויעקב יש בהם כוח המסירת נפש שמצד נקודת היהדות, ועד כדי כך, שאף שידעו היטב להיכן מוליכים אותם, הלכו בתוקף ומתוך ניגון!

וכשם שמצינו שחיטה אחת פוטרת את הכרי, היינו, שהחיטה נעשית קודש והיא בבחינת "שליח ציבור" עבור כל הכרי, כן הוא גם בנדו"ד – שעי"ז שיהודים הלכו למסור נפשם על קידוש השם עם ניגון זה, נתקדש הניגון, ולא עוד אלא שעי"ז פעלו שכל אלו שינגנו ניגון זה, יתוסף אצלם כוח וחוזק בעניין המס"נ, וע"פ המבואר בתניא ש"קיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד עניין מסירת נפשו לה' כו'" – הרי ניגון זה נותן כוח וחיזוק בקיום התומ"צ.

[ניגנו הניגון "אני מאמין"].


כעין זה, הוא לשון רגיל בהרבה מאוד ממכתביו.



בעיקרם של דברים ראה:

1) מאמרה של מרת אסתר פרבשטיין –  "כי עליך הורגנו..." – התכוונות במעשה קידוש השם בימי השואה

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/michlol/farbsh1.htm

2) מאמרו של יצחק ברט – "דרכי קידוש השם"

http://www.etzion.org.il/dk/1to899/812mamar1.htm

תוקן על ידי - חד_וחלק - 10/03/2006 6:57:08



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > דף היומי: קדושת הרוגי מלכות והשואה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר