בית פורומים עצור כאן חושבים

כמות ואיכות בנפשות ובאבל - 11.9

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-11/9/2006 23:43 לינק ישיר 
כמות ואיכות בנפשות ובאבל - 11.9

לרגל אירועי 11.9 התעוררו בי כמה מחשבות. האסון בארה"ב נחגג בעיקר בגלל ממדיו המפלצתיים. אבל אוסף ההרוגים שם כל אחד לחוד סבל (הוא ומשפחתו וחבריו) כמו כל הרוג אחר בפיגוע טרור קטן יותר. אז מדוע זה חשוב שכל ההרוגים נספו בכמה שעות באותו אירוע, ולא במהלך כמה שנים?
לשון אחר, מדוע מגיעות להרוגי 11.9 אזכרות ומשאבים יותר מכל הרוג טרור אחר?

אמנם מצינו שיטות מסויימות גם בהלכה שיש משמעות לכמות בנפשות. יש המסבירים את מעשיהם של פפוס ולוליאנוס (הרוגי לוד) שהקריבו את נפשם כדי להציל ציבור שהיה מצוי בסכנה על אף שלרוב הדעות אסור לאדם להקריב את חייו כדי להציל את חברו, בכך שהיה מדובר בסכנה לציבור ולא ליחיד אחר.
ובכל זאת, יש הבדל בין השוואה של מחירים, שם יש מקום לשיקול כמותי (מה עדיף שייהרגו שנים או מאתיים) לבין השאלה שאני שאלתי למעלה.
האם הצער על מותו של אדם יחיד בפיגוע אמור להיות שונה מזה שעל מותם של אלף?

כמובן עולה כאן גם שאלת השואה, ואכן אני חושב אותו דבר גם לגבי השואה. הממדים המפלצתיים אולי מורים על משהו חמור בנבזות הנאצית, אבל יותר מכך מצביעה על זה המכניות של הרצח. ובמובן זה, גם אם היה רצח מתוכנן ומכני של שני אנשים, זו היתה שואה לכל דבר (מבחינת מה שקרה לאותם שניים ומשפחותיהם וחבריהם).

שאלותיי:
1. האם מי מן החברים רואה סיבה להבחין ברמות הצער או באירועי הזיכרון לפי הכמות של הנספים (או ליתר הדיוק הקצב בו הם נספו. שהרי גם לנו יש אלפי נספים, אלא שזה לקח שנים ולא קרה תוך יום)?
2. האם יש קשר לשאלת הכמות והאיכות בנפשות שהוזכרה לעיל?
3. יישום לגבי השואה. האם יש משמעות להיקפים של המוות והרצח שם, או רק למכניות של הרשע?

מיכי



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/8/2008 10:40 לינק ישיר 

קראתי את האשכול, וראיתי שגם התשובות הלכאורה הלכתיות שניתנו בו, הם בעצם פסיכולוגיות (מספר הקריאות לתשובה כמספר הנפשות וכד'.

על כן באתי לחוות אף אני דעי.

אני רואה את זה דבר מאוד פשוט.

נניח שלראובן כואב הראש. זהו "אסון" מזערי מאוד. מה משמעותו? ראובן יתעכב בלימודו, יפשל קצת בכמה דברים שהוא עושה. אבל עדיין את המשימות הקשות הוא יכול להשאיר לשמעון אחיו וחברותתו. ובכך יתיישרו ההדורים

נניח שגם לשמעון כואב הראש. כעת אין למי למסור את המשימות, והם יאלצו להבליג על הפישולים עד שיעבור כאב הראש. אם כי אם לוי יראה אותם הוא יוכל לעזור להם.

נניח שגם ללוי כואב הראש. כעת ברור שאין מפלט מלפשל.

נניח שראובן חלה נפטר. כעת העולם (ולא רק שמעון ולוי) שם לב לזה. כיוון שראובן חדל כליל מלתפקד, ומלושיט את ידו לעבוד ולעזור כשצריך.

נניח שגם שמעון חלה ונפטר כעת חסרים שני אנשים. זוהי צרה כפולה.

אבל לא רק כפולה. כי אם מת ראובן, אפשר לחלק את תפקידיו לשמעון ולוי. אם מתו יותר אנשים בכמות, מלבד החסר הגדול, גם אין אפשרות לדחוס את תפקידי הנפטרים או ההרוגים לאלו שעדיין חיים. וזאת בגלל הכמות הגדולה של התפקידים.

וזה לא משנה אם ראובן ושמעון היו אחים או לא. בכל מקרה העולם כולו סובל ממותם.

כאשר מתים אלפי אנשים, ברור שהעניין כפול ומכופל.

כאשר ששה מליון נרצחים, כפול ומכופל זה כבר לא מילה. זה פי מליונים.

גם העובדה שמדובר בטרור, והמכניות של הרצח, או כל עניין אחר, זה בעייתי לא רק מבחינה פסיכולוגית. אלא עכשיו כיוון שהטרור גדל, זה מגדיל גם את הכמות וגם את האיכות של הרע בעולם, וצריך להתמודד עם זה. זה בכלל לא דומה לכמה אנשים בני תשעים שנפטרו לאורך עשר שנים.

וכן הלאה בכל דבר ודבר, כל כמות היא גם איכות.
 



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-24/10/2006 20:19 לינק ישיר 

לחברי הפורום,

 

קטונתי מלהשתתף בפורום מכובד זה. אינני ידען גדול, אלא, כשמי כן אני, "בחור צעיר"  שקצת חושב. השאלה שמיכי העלה, עלתה במוחי לא מזמן, וברצוני להסב את תשומת לבכם למספר היבטים:

א. אני חושב שאסון של כמות נפשות רבה יותר, תופס מקום אצלינו, במובן של "אני מכיר את המצטערים", ואסביר: כשם שאין טעם לשאול, האם יש מקום להצטער בצער של אדם מהשכונה שלי יותר מבצער של איזה-שהוא טורקי מטורקיה. וודאי שאין טעם לומר "האם יש פגם באישיותי אם אינני, ובאמת אינני, מצטער בצען בן-השכונה שלי יותר מבצער הטורקי" (על משקל דבריך, מיכי, באחת התגובות), ודאי וודאי שיש פגם באישיותך. עד"ז הוא באסון המוני, גם אם אני לא מכיר אישית אף לא אחד מהמוני הניספים, 'ציבור אנשים' זה משהו שאני מכיר, משהו שמדבר אלי. צאו וראו מה שגור על פיות הבריות בשעת טרגדיה המונית: "חיילים צעירים", "מסכנים הילדים שלו", "כל אחד זה משפחה שלימה" וכו' וכו' (אמנם נשמעים גם משפטים כמו "3000 איש בבת אחת", אך לא רק). האדם בשעת טרגדיה המונית מצטער על צערו של האינדיבידואל, ולא באיזה-שהוא צער כללי, אלא, שכשהטרגדיה היא המונית, האדם יותר מתחבר עם האינדיבידואל. ולכן, הרגש הזה הוא נכון וחיובי. (ואני מדגיש – נכון) . אפשר גם לקשר זאת עם מה שכבר הזכירו כאן, שכשאדם שומע על טרגדיה המונית, הוא מרגיש שחייו שלו מעורערים, והדבר מדאיג אותו.

ב. בנושא של השואה, זהו עניין אחר לגמרי: א. מבחינה איכותית, השואה הייתה טרגדיה קשה לאין-ערוך משאר הטרדיות האנושיות:  איבוד כל בני המשפחה (וכבר אגיע לאיבוד כל הקהילה), העינויים המצמררים, וכו' וכו' ואין להאריך בדבר המצער. ב. כמות הניספים גרמה תוספת צער, בלבול, עד כדי שיגעון, לכל אחד ואחד מהפרטים (וכפי שאפשר להיווכח בכך כשמסתכלים בייסורים הנפשיים שעוברים ניצולי-השואה עד לימים אלה). אדם שכל העיר שלו נהרגת, כל אורח החים שלו נחרב – מרגיש שבשבילו נגמר העולם. זו השואה, וכך גם היא נחרטה התודעה הציבורית. ולכן, אין כל מקום להשוות את השאר לשאר הטרגדיות שאנו מכירים, ולומר שהייחודיות של השואה היא רק "כמותית".

וכיוון דאתינא להכי, ברצוני לצטט כאן מדבריו של הרבי מליובאוויטש שמזכיר את העניין הכמותי של השואה: "אבל בהתבוננות, גם קלה, בתוכן הקושיא, שנקודתה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", הרי אין כל נפק"מ בזה בין שואה הכי גדולה, לעול הכי קטן, ובסגנון חז"ל "יסורים בלא עון", בנוגע לאיש אחד, או לצבור הכי גדול - ר"ל.

דממנ"פ: באם לית דין ולית דיין, אין להקשות, או לחפש "הגיון" וצדק וסדר במה שקרה במקום הפקר גמור; וכיון שיש בעה"ב לבירה זו, בעה"ב במלא מובן המלה בתכלית השלימות, הרי פשוט - שגם פרט הכי קטן צריך להתאים ולהיות בתכלית הצדק והיושר, ועול הנכפל לשש מיליון פעמים, הרי זה משנה הכמות ולא האיכות.

מובן ג"כ, שאין בהאמור תירוץ על הקושיא, ומה שבאתי להעיר בזה, שכל אותם המצדיקים את "המרידה" שלהם ברבון העולמים ר"ל וכו' מפני השואה וכו', אין לזה כל יסוד והגיון ושכל, וכנ"ל. ו"מדוע דרך רשעים צלחה", קושיא נושנה היא, מימות משה רבנו, אשר הוא שקבל תורה מסיני, ומסרה וכו' ועד סוף כל הדורות, ולכן גם לפני השואה, צריכים היו לעמוד בתמי' האמורה, ובאם מאיזה טעם שיהי', הצלחת הרשע לא בלבלה אותם, לפני השואה, וחיו חייהם ע"פ הוראת התורה הנתונה מאת הקב"ה, הרי גם לאחרי השואה, אין כל הגיון וסיבה לש?נות בזה [אף כי מיכאל שרם של ישראל, ילמד זכות, שלאחרי השואה, אין אדם נתפס על צערו, שנגע במשפחתו, ושהי' זה בכמות מבהילה אף שאותה האיכות ממש]." (ליקוטי שיחות, כרך ל"ג בהוספות, עמ' 260)  

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/9/2006 14:10 לינק ישיר 

בל"ב,

לכן הדגשתי שגם כיום הפירוש "עירך" ו"בשרך" אינו מוחלט ובפרט שאין כאן מקרא מפורש. אך כללית לגבי מצוות לע"ל תלמוד מפורש שדן בזה במס' נדה ס-ס"א [דומני] וכבר מלא הפורום בדיונים על נצחיות התורה דהיינו בכלליה הבלתי משתנים אך ביטויי הכללים בפרטים הרי ע"כ אינם זהים תמיד ותמיד השתנו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/9/2006 13:30 לינק ישיר 

ווטו,
הפתעתני, הרי עולם כמנהגו נוהג ובזאת התורה לא יהיה שינוי.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/9/2006 12:38 לינק ישיר 

ב"ט,

הגוון האיכותי מקבל את עוצמתו מהגוון הכמותי. ריבוי הפעימות של תחושה אחת מוציאה מידי מצב אטומי בלתי נבחן למצב תחושתי עוצמתי וח"ח ללינקזצר שהביא מובאה מתאימה ביותר עי' נא שם.

על "ידיעת תודעה את עצמה" דובר כבר שאין זה אלא מלל והיזוי [מלבד האירוניה שניתן להמשיכו לאין סוף שהרי יש גם ידיעה של ידיעה זו וכן הלאה שזה נושא לשעשועי פותח האשכול] וגם ב"ת"ודעה האות הראשונה מיותרת ומיוסדת על זה, כי אם נתבונן בשעת השקט חפשי מרעבון, נמצא שאין אלא את הידיעה עצמה וגם המלה ידיעה אינה אלא הצבעה על נקודת מבט מזוית גוף זה ["אני"] לעומת המבטים המוצאים מכלל זוית זו [הזולת].

לגבי שיוכי ל"פנתאיזם" כבר הוקלדו ע"ז רבבות אם לא מליוני בייטים בפורום ואציין לכמה אשכולות שלמעמיק כדאי לעיין בהם [אם כי רבים הם מלפורטם לא אלאה אותך בהם גם מעצלותי לחפש]:

מה בין האלוקים של הזוהר לזה של שפינוזה? (ווטו1)
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=392197
ההוכחה האתאיסטית לאלוקים (בוגיעלון)
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=509141
על האמונה באשכול מילון המלונקק לעיל וכן באשכול
אמונה, ידיעה קשה או הטלה? (קונילמל7)
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=267626
באשכולי בפורום המפתחות בתחילתו ניסיתי להתוות את מהלך ההשכל של הנכתב כאן ובהמשכו מובאים האשכולות על האלוקות.
בל"ב,

אכן רמזתי לכך שבכך התורה מחנכתנו לשלימותנו. אך לגבי לע"ל מידי ספק לא יצאנו אם קרבות הנפש ישתנו וכמו שגם כיום נראה פשוט שידיד נפש עני הגר במרחקים קודם ל"עניי עירך".




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-20/9/2006 09:00 לינק ישיר 

ווטו
והלא ההלכה עצמה קובעת חייך קודמים ועניי עירך קודמים ומקרא מלא הוא 'ומבשרך אל תתעלם'.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/9/2006 09:48 לינק ישיר 

"אלה" כרשימת כמות היינו ריכוז רב כמות כאחד. בריכוז רב כמות נעוץ הכוח.....

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=2&topic_id=137527
בהודעת ווטו 12/07/2002 9:35 בברכה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/9/2006 01:14 לינק ישיר 

ווטו, תודה על תשובתך. אני חושב שהבנתי יותר. הערה אחת בינתיים: למרות שהמילה 'עוצמה' היא אמורפית למדי (למרבה הפלא), הגוון הבולט שלה הוא איכותי ולא כמותי. היא מציינת אופי וכיוצא בו ולא גודל, או כך היא מהדהדת באוזניי לפחות. לכן אינני מבין את מקור העוצמה בריבוי ידיעה נכונה של מה שמחוץ לדעת. לידיעה כפי שאתה מדבר עליה עשוי להיות בעיניי ערך מכשירי בלבד, כל עוד אין מדובר על ידיעה של התודעה את עצמה. פרופורציות מדויקות ויחסים בתוך המכלול אין להם חשיבות מיוחדת כלפי הפרט הצופה בהם כל עוד הוא איננו חלק מתודעה כללית שכזו (שמתאימה מן הסתם להויה אטומה ושוב לא ידובר על 'פרט'). זה הכיוון שלך, הוליסטי או אפילו פנתאיסטי? אחרת אין טעם לחשוב שההבדל בין האל לבני האדם מתמצה בהבדלי התפיסה או התודעה שלהם, שמתבטאים באפשרות ידיעתם את מה שמחוצה להם בלבד. הכרה כמו שהצגת, אם הבנתי נכון, זקוקה לאונטולוגיה מתאימה שתהיה בהכרח פנתאיסטית.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/9/2006 14:41 לינק ישיר 

ב"ט,

אכן דובר בהרבה אשכולות אך דומני שקלה כתיבה מחדש מאשר חיפוש.

ובכן, ארא"ס אכן ביאר היטב בקיצור ואנסה להרחיב וגם בלי הגדרת ה"עוצמה" כדרגה סובייקטיבית שהיא דרגה נמוכה מאשר "עוצמה".

דעת אלוקים היינו ביטוי להיקף דעת מלאה מנקודת מבט כללית המתחשבת בכל מכל כל והיינו:
א. דעת מדויקת החולשת על הכל במלוא מרחב ההיקף [אקסטנסיבי] שזה דעת "עצם" הדברים,
ב. בדעת חשיבותו המדויקת של כל פרט ופרט ביחסו לשאר הפרטים מתוך המבט הכללי כך שאין שום פרט מקבל "עוצמה" [אינטנסיביות] יותר מהראוי לו.

דעת כל אדם הינה מנקודת מבט מהזוית שלו שלכן אם כי ב"עצם" זכויות הקרוב של ראובן אינן שונות מזכויות הקרוב של שמעון, בכל זאת סדר הקדימה מנקודת מבטו של ראובן שונה מסדר הקדימה מנקודת מבטו של שמעון, כי בידיעת ראובן את קרובו שלו על זכויותיו, יותר "עוצמה" מאשר ידיעתו את קרובו של שמעון [בבחינת "וידע האדם את אשתו"]. הבדל עוצמה זה של כל אחד כלפי קרובו לעומת קרובו של זולתו, עדיין אינו "סובייקטיבי" במלוא מובן המלה, מאחר וזה אובייקטיבי שהאדם המביט מנקודת מבט מסוימת יסדר את סדר הקדימה שלו לפי המבט מזויתו המסוימת ולכן אצלנו ההלכה "מבשרך אל תתעלם" ועניי עירך קודמים [מלבד זה שזה פרקטי יותר]. ה"סובייקטיביות" מתחילה כאשר ה"עוצמה" היא מוגברת ללא פרופורציה כמו שיקדים מתן מכונית פאר לקרובו על פני מתן לחם להצלת חיים של מי שאינו קרובו וכדומה. [כמובן שבתחום המעשי יש הרבה לדון בגבולות המדוייקים כגון אם נדרש מהאדם לפני שהוא קונה מכונעת פאר לעשות סבב אצל האומללים "גר יתום ואלמנה" בלשון התורה.]

בהלכה אנו מוצאים את הלגיטימציה ל"עוצמה" כגורם מכריע בספק בין שני "בעצם". ההליכה אחר הרוב אינה שונה סטטיסטית בין רובא דאיתא ובין רובא דליתא קמן, בין כל דפריש מרובא לבין כל קבוע, בין חזקה דמעיקרא וכמו שמה שאינו אסור מספיק להיאסר בכל זאת מספיק כדי שלא יפקע ממנו האיסור כחמץ שנפסל רק מאכילת אדם ועוד.

תכלית האדם הוא שיגיע למצב הקרוב ביותר לדעת אלוקים דהיינו שהיקף דעתו את העולם מסביבו יתחזק ע"י חשיבה מתוך עקרונות המקיפים בצורה אינסטנטית את כל הפרטים כך שיינצל מסובייקטיביות ויעניק לכל דבר את העוצמה הראויה לו לפי העצם.

מעתה ניתן להסתפק ספקולטיבית אם שייך שהאדם יגיע לדרגה כזו שלקרובו לא תהיה אצלו עדיפות על מי שאינו קרוב אם יש לו מעלה אנושית מעל קרובו [כפי שמספרים באגדות על הגר"א מוילנא] והיינו שאין הקרבה המשפחתית חשובה מספיק שתהיה עוצמתית יותר מהקרבה האנושית, או שזה לא שייך ומי שינהג כך אינו אלא אכזר צבוע [כהדגשת ר"ח שמואלביץ על זה שבנו פרפר ודאג לטהרת הסכין לפי צד אחד בגמ' יומא וכ"הושטת הלחי השניה" ללא שום הצדקה]. כמובן שבדרגות מסוימות זה כבר מקובל להעדיף את הזולת כמו שמצפים מבעל מוסד שימנה עובדים לפי כישוריהם ולא לפי קישוריהם.

למעשה זהו מאבק האדם במוסריות היומיומית; שלא להניח לקרבות הטבעיות להתעלות מעל הרמה האובייקטיבית כך שנמצא "עובד" את הדבר אותו קירב לנפשו על חשבון מה שהיה ראוי לקרבה שווה או גדולה. "עבודת" האלוקים היא להתייחס לדברים כ"הוויתם" [יקוק] וכך יהיה ישר המתאים את עצמו לכלל ההוויה. לכל אדם בערך אותו הידע על ערכי החיים היומיומיים שאינם דורשים ידע מדעי ו/או מקצועי וידע זה נקנה כבר בגן הילדים. עם זאת יבדלו בני האדם זה מזה במתן העוצמה לחלקי הידע הזה שכל אחד נותן עוצמה למה שקרוב יותר לנפשו ועבודת האדם בעולמו היא שלא לתת את הקרבה הלזו למה שלא ראוי לה לפי המבט של אותו היחיד לפי נסיבותיו וכוחות נפשו.

מאחר והאדם חלש מלהתקדם מעצמו בצורה מקסימלית לדרך זו העולה בית א-ל ולקום במקום קדשו, הוא זקוק למערכת המלמדתו דרך חיים "אמון פדגוג" כפי שכינה המדרש את התורה בקטעו הראשון.

מובן? מוסכם?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-14/9/2006 07:59 לינק ישיר 

ב.ת.77: נראה לי שהוא התכוון, שמצד האמת האובייקטיבית מ.ד.אברהם צודק , ואין הבדל עקרוני בין אסון המוני לבין אסון של יחיד; אבל האדם אינו יצור אובייקטיבי לחלוטין; הוא מושפע גם מתחושות סובייקטיביות, שבהן הכמות חשובה; כך יצר אותו ה'; ולכן יש לקחת בחשבון גם את הכמות.

(סליחה אם עיוותתי...)




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-13/9/2006 21:24 לינק ישיר 

(שחזור של הודעה שנמחקה משום מה)

ווטו, למעלה כתבת:
"...שבעוד בדעת אלוקים עוצמת ידיעה מתאימה לעצם הידיעה, אצל האדם המחוסר מעט מאלוקים שאצלו אין היקף דעת לדעת את עצם כל הדברים על דיוקם הפרופורציונלי, עבודתו [התקרבות לאלוקים] היא להתאים מה שיותר את עוצמתם של הדברים אצלו לעצמותם. אך עד אז ישר הוא שיתחשב בעוצמה כל שאינה פוגעת בעצם כפי שמצאנו בכללי הכרעת הספקות כמו חזקה, ספק ספיקא, רוב קבוע ופריש, קרוב וכו' שאינם רק כללים הלכתיים אלא הם נובעים מכללי חיים אובייקטיביים יומיומיים המבוססים על מבנה דעת האדם כפי שעשאהו האלוקים."
קראתי כמה פעמים ולא הבנתי כמעט כלום, אבל נותרה בי תחושה חזקה שאני מחמיץ משהו עמוק. נראה שהרחבה עשויה להועיל, לפחות למי שלא מכיר את דעותיך, כמוני. תהיה מוכן לפרט יותר ולהסביר, או להפנות אותי לאשכולות אחרים שבהם ביארת את כוונתך? תודה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/9/2006 09:22 לינק ישיר 

כמתעסק

דומני שהתשובה אליה קורא רמב"ם, אינה נורמטיבית גרידא, היא גם ובעיקר אתית.(ואם אין אתיקה לרמב"ם, ועד כמה שאני יודע גולדמן הוא את ליבוביץ בתפיסה זו, אז שרמב"ם לא יהיה רלוונטי לדיון.)

זו אתיקה הדורשת לא להיות אדיש לעולם,ולאתיקה שכזאת ודאי יש בסיס פילוסופי.

ואתיקה זו דורשת, להיות ער לא רק לקטסטרופות סיטונאיות, אלא לכל אסון שהוא. איני יודע מה כוונת רמב"ם בציבור אם הוא בא לצמצם או להרחיב,הגיוני שהוא בא להרחיב וכדבריך, ואם לאו שלא יהיה רלוונטי לדיון , זו אתיקה שיכולה לעמוד בזכות עצמה.

ובחזרה לבעיה שהעלה מיכי, באופן פרדוקסלי  דווקא העירנות לאבל היחיד היא שמקנה לאבל הרבים את המימד הקשה יותר. כיאין בסכום יותר מסכום חלקיו,וכל חלק שבו הוא עולם מלא , הקורא בפני עצמו לצופה,צא מאדישותך.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/9/2006 08:07 לינק ישיר 

אמיר חוזה

כבר ציינתי לעיל כדברייך להלכות תענית.

אך רמזתי שיתכן שהדבר תלוי בתפישת משמעות התענית (-יעויין בהסבריו של פרופסור אליעזר גולדמן על עניין זה בספר מאמריו ( - נשכח ממני שמו, אך יש אשכול עליו).

שם ציינתי להדגשתו של הרמב"ם שדווקא לגבי ציבור יש חשש לתפישת הקרי - 

האם זה בשל האדישות לדבר שאינו אישי, או לתכונת אירוע ציבורי סטטיסטי, או כי ודאי שהדבר אינו מקרי?
לשון אחר: האם דבריו הם אמירה פדגוגיית, או תיאולוגית?
 
לחילופין - 
וברוחו של גולדמן אפשר לומר:
זו קביעה דתית נורמטיבית, (-אך אין לה תרגום פילוסופי מהסוג שר' מיכי מחפש).
ובדרכו של הרי"ד נראה שיש לומר:
זה אופן שבו הדת מעבדת חוויה קיומית פסיכולוגית ומעבירה אותה מהמימד של גורל למימד של יעוד.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/9/2006 07:12 לינק ישיר 

אני מצטרף לדברי אמיר_חוזה ובנוסף לכך, ככל שהאסון חריג יותר, כך הקריאה לתשובה חזקה יותר.



דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-13/9/2006 01:23 לינק ישיר 

מיכי

מספר האסונות כמספר הנפשות, כי כל נפש הוא אסון , וכדבריך בפתיחת האשכול.

והקצב חשוב, כי אינו דומה מי שמופנית אליו קריאת תשובה אחת  בנקודת זמן אחת, למי שמופנים אליו שלושת  אללפים קריאות בנקודת זמן אחת.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > כמות ואיכות בנפשות ובאבל - 11.9
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.