בית פורומים עצור כאן חושבים

הפרדוקס של פרשת זכור

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-27/2/2007 18:44 לינק ישיר 
הפרדוקס של פרשת זכור

.



נו, השקרן מכרתים מכה שנית.



אנו מצווים בכל שנה לזכור ולהזכיר כי צריך לשכֵּח את זכר עמלק. למחות את זכרו. להשכיח.


ואל תשכחו להשכיח גם בשנה הבאה.




_________________




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/3/2009 02:00 לינק ישיר 

חבצל_ת:

הרש"ר הירש על "זכור אשר עשה לך עמלק":

ופירושו: הערה נכונה ואמיתית של הגדלים והכחות החמריים העומדים מנגד. בהיותנו
עתידים להיות עם ההיסתוריא הנצחי בעולם, לנדוד על פני תבל "כיהודים נצחיים", לעמוד על
ערסם - - ועל קברם של כל העמים, לחיות את כל המהפכות וההתפתחויות בהיסתוריא,
להיות שותפים בכל אסונות העמים, ואעפי"כ, על אף קטנותנו החמרית, לא לתת למפלת
אשפות-הזמנים לקבור אותנו אלא להיפך, להציל בהצלחה את הירושה הרוחנית הנצחית של
הדורות הבאים מספינתו הנטרפת של כל העבר, - שמו לנו, מיד עם כניסתנו הראשונה
להיסתוריא נס לאזהרה כי מעיקרא אסור לנו להרשות לסנוור את עינינו, אם גם יעלה כח
חמרי חזק על שמי תולדות העמים; כי אל לנו לדאוג, כששלטונות חגורי חרב מניפים את שבט
כחם על אומות מדוכאות; כי אל לנו לפחד מפני שום כח חמרי שאינו מזדווג עם הרוח
והמוסר; כי עלינו לדעת שספורים הם ימיו של כל שלטון שאינו מכיר בעצמו בממשלת הרוח
והמוסר ואינו משתחוה ברצון ובכנות לפני כבודם של השלטונות האלה שרק להם עתיד
האנושיות.

יתהולל לו השלטון החמרי המשתובב. מאחורי המתענגים במשתיהם כותבת פס היד הנעלמת
על כתל ארמון-שעשועיהם: - "מנא מנא תקל ופרסין", כי קל מדי הוא השלטון החמרי על
' שעליהם רק האור והאמת, הצדק והחסד עולים במשקל.מאזני

יניף לו עמלק את חרבו של עשו ואת אגרופו החזק, ישמיד את כל החלשים, הנחשלים במסע
העמים, העומדים מולו חסרי אונים, אם לא החיו בעצמם את הכח הרוחני ולא זכו אף להגנת
ההשגחה, וישליך בלעג השמימה את שלל הבנים הנשחטים "ולא ירא אלקים" - ידיו של משה
המורמות כלפי מעלה בתפילה, חזקות הן מחרבו של עשו ומאגרופו של עמלק, וכל עוד מורמות
אותן הידים, נכנע עמלק על אף הכל. יד שלטון העולם "על כס י-ה" היא, "מלחמה לד'
בעמלק", בכח החמרי השוכח את האלקים, "מדור דור".

כל דברי ימי העולם אינם אלא מלחמת ד' כנגד אותה החמרנות העמלקית, ובכל מקום
בטחה,שהקב"ה צועד בראש צבא-הזמן, בטוח הנצחון. על כן בנה-נא מזבחך בהשקט ו
עם-יעקב האומלל, הקטן. דוקא בקטנותך הנך מבשרה של אותה מלחמת ד'. כתב את שם ד'
על נסך! בדגל זה הנך מנצחו של עמלק בהיסתוריא. בדגלך זה עתיד אתה למחות אף את זכרו
האחרון של שם עמלק מזכרונם של בני האדם. זכור! זכור זאת - ולך ללא חת בדרך בה
מוליכך אלקיך.

ברם, את מלחמתך זו כלפי חוץ לוחם אלקיך. אתה נקרא למלחמה אחרת, ואינך גובר
במלחמה החיצונית ההיא אם אינך מנצח במלחמה זו. זוהי המלחמה עם עצמך, המלחמה
כנגד החמרנות בתוכך. מלחמה זו שמה טיהור, פרס נצחונה שמו טהרה.

(מובא כמצוטט באתר "דעת" - http://www.daat.ac.il/daat/shabat/hiersh/arbaat-4.htm)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/3/2009 01:55 לינק ישיר 

דגים:

מדוע שלא להבין את הזכירה כפשוטה. שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. הנטיה אצל האדם לשכוח את הרע ולזכור רק את הטוב, ומכאן נוצרת מין נוסטלגיה, מהסוג שכל בעל עגלה בוילנא היה ת"ח גדול (כדברי אחד המטיפים הידועים בזמננו, הרב מ"נ), והתורה היה נפוצה בעם, וכולם היו יראים, תמימים ונחמדים. משום כך מצות הזכירה היא לדעת הקורות העולם באופיים האמיתי. באופן די מקיף טיפל בנושא זה פרופ' ח"י ירושלמי בסרו הקטן 'זכור' (ספר מומלץ). זה מתקשר גם לנושא ההיסטוריות וההיסטוריזציה, והאם יש היסטוריה אובייקטיבית. בעניין זה תרם הרבה המבקר והמלומד ברוך קורצוייל, במאמריו נגד ג' שלום והאסכולה הירושלמית במדעי היהדות. המאמרים נאספו בספר 'במאבק על ערכי היהדות', ונראה שספר זה יחד עם מאמרו של ג' שלום 'הרהורים על חכמת ישראל', צריכים להיות קריאת חובה ראשונים לכל מתחיל ולכל לומד וסטודנט בהיסטוריה.

*****
שלויימלע:

דגים

מואדיב,
עדיין לא הבנתי את קושייתך מריש פתילא, מדוע עדיפה בעיניך השכחה והירידה לטמיון גמור, מאשר זכרון לדיראון.

ביחס להיטלר למשל, אני הייתי מעדיף ללא ספק את האופציה השניה.

*****
מואדיב:

שלויימלע:

ראשית, ראה דברי אמא שלום לעיל, היא מנסחת אותי טוב ממני...


ושנית, הרי אם איננו יודעים אם קיים כלל עמלק היום, או זרעו כדי להכריתו, הרי כל קיומו הוא אצלנו, בזכרוננו ובמעשים שאנו עושים כדי לחדד את זכרוננו - ומכאן את זכרו.

ואם כך, הרי שזכרו עומד וקיים רק בזכותנו, שצווינו למחות את זכרו...

האם הרע, לא עדיף כי ישכח לגמרי? אם רק טוב יהא בעולמנו, מה טעם בזכירת הרע? האם אין בכך משום השארת דריסת רגל לו?

אמנם, גם הטוב גם הרע בריאת ה' הם - כדברי הנביא ישעיהו - אולם אנו, איננו בוראים, ואנו מצווים על עשיית טוב בלבד.


(והואיל ומסתמא שוב אינני מצליח להבהיר את כוונתי היטב, שמא תבוא אמא שלום ותצילני מידי)

*****
אמשלום:

מיכי,

כפי שאמרתי קודם, נראים לי דבריך ברמת העקרון, אם כי קושיות רבות יש על פירוש המילה עצמה (כפי שהעיר, בטעם רב, מואדיב).
בהקשר דבריך, ובעקבות ההערות, מעניינת אותי משמעויות ה"זכר" (במשמעותו המינית והמגדרית).


מואדיב,

מדבריך הבנתי כי הזכרון, כפעולה אקטיבית, אינו רק שינון העבר, אלא סוג של חוויה ממש (וכך גם הבנתו של מיכי את התפילין, אם הבנתי נכון). הדבר מחדד את שאלתך לגבי זכר הרע, ו"חוויתו" בכל דור ודור - מה משמעותו ומה הטעם שבו?
אולי עלינו לזכור-לחוות לא את הרע עצמו, כי אם את אשר הוא מעולל לנו ("את אשר עשה לך עמלק"), כדי שנוכל להתכונן לקראתו ולהתמודד עימו תמיד?
אתה שואל האם בחווית הרע מחדש בכל יום תמיד, איננו למעשה מנכיחים אותו בחיינו, ויוצרים מעגל סגור של קיום הרוע מבלי יכולת לשברו. אולי מוסתרת כאן הנחת יסוד של רע כמצב קיומי תמידי, שבאמת אין יכולת להשתחרר ממנו, וכל שעלינו לעשות, הוא להיות מודעים אליו, ולהשתפר ביכולת ההתגוננות שלנו מולו?

[תוקן לאחר קריאת הודעת מואדיב, אבל לא מתוך ניסיון להסבירו ]

*****
שלויימלע:

ועדיין,

בכדי לכונן מיתוס, מצוה, רעיון לדורות, אנו זקוקים לטוב ולרע גם יחד, המעורבים זה בזה. בפרט כאשר בא הטוב ומוציא מן הרע.
חנוכה ופורים לא היו קימים ללא אנטיוכוס והמן. זכרונם אינו זכר הרוע לשמו, אלא לשם הטוב, ואין כל רע בזכירת הרע לשם הטוב.

תסביר לי אתה,כיצד ניתן לחגוג את יום ההצלה ממוות ללא זכירת התאונה עצמה?

כל הפי-אנד מכיל בתוכו את זכר הרע שקדם לו. לרע ישנה משמעות בונה לא פחות מאשר לטוב, והשמדת הרע וההתגברות עליו היא היא הטוב.

*****
riv:

שלויימלע



אקט המחייה הוא אמנם מעשי, אולם מי הוא אותו עמלק?

העמלק הוא הסמליות לכל הרע שאותו יש לזכור מדור-דור, כיון שאותו הרע גם נמצא בתוככי האדם, ובתוככי כל דור שנולד, טמון גם הרע בדמות ה'יצר הרע'= הדחפים התאוות והיצרים שקיימים בכל אדם באשר הוא אדם - ועליו מוטלת המשימה למחותו.

'לפתח חטאת רובץ' ו'יצר האדם רע מנעוריו' אלה שתי עובדות שהאדם צריך לקבל 'מדעית' - והמחייה המעשית היא בדרך של 'תורה ומצוות' בכדי להתגבר ולהיות מסוגלים למחות את הרע (= האמיתי)-

ועל כן נכללים כל זכירות הרע גם בזכרון הרשעים.

*****
mdabraham:

שלויימעלע,
הייתי מוסיף את אותו סיפור 'חסידי' (יש מדרש כזה, לא?) על הרועה שהפך לעשיר, ואשר שמר את מקלו ותרמילו בחדר הפנימי, ושב לפקוד ולזכור אותם פעם בשנה. יש לכך גם משמעויות נוספות (שלא תזוח עליו דעתו), אבל יש גם מנדון דידן.

באשר לעניין הזכר,
אמשלום, מכיון שמייד חשבתי על המשמעויות המגדריות השארתי זאת לך לטיפול.

מואדיב,
אינני מסכים להעורתיך, אף שכתבתי שאין בדבריי הוכחה חד משמעית.
ראשית, הביטוי אצל עמלק הוא בפירוש חלק ושארית, ולא זכרון. אי אפשר לזכור ולמחות זיכרון בו-זמנית, אלא אם תאמרו לי 'מקרא אנו דורשים...' (ואל תפריע לנו עם עובדות).
שנית, הביטוי שעולה זכרון אצל הקב"ה, והדוגמאות שהבאתי שם. הרי הקב"ה לא שוכח, ולכן נראה שזיכרון של מישהו מתפרש כטיפול ממשי בו עצמו.
ובזה מתקשרים התפילין, וכל אמצעי הזכרון, שנקראים במקרא זכרון (בעשרות מקורות המקרא קורא לאמצעי זכרון בשם זכרון). לדעתי התופעה הזו מרמזת על כך שהזכרון הוא יש ולא רעיון רוח. לכן האמצעי שמבטא אותו נתפס כחלק ממנו, ולא כתזכורתץ שפועלת במישורים מנטליים בלבד (אם כי, גם בהם, כמובן. התזכורת המנטלית היא תוצאה של הנוכחות המטפיסית).
והפסוק שהבאת "ותאבד כל זכר למו", דווקא הוא מדגים זאת היטב. כיצד יש זכר לאחר האבדן? או כיצד מאבדים זכר? הרי זכר רק מסירים ולא מאבדים (כמו אצל עמלק). אלא מכאן שהמשמעות היא אפילו חלק קטן מהיישות עצמה לא נותר, והכל אבד. וזהו אומרינו: "לא נותר זכר".
ולדעתי, בודאי על רקע כל זה, עדיף לפרש את 'לא זכר.. וישכחהו' גם באותו אופן, ולא כמילות הדגשה לתפארת המליצה (כנויי ועיטורי סופרים בעלמא).

על כן, אנוכי על משמרתי אעמודה. אף שהדבר אינו חד משמעי לגמרי (כדכתבתי קודם), כן היא האמת בעיני הבשר דידי.


מיכי

*****
מואדיב:
.

ריב:

דברייך אודות היות עמלק סמל לרוע טובים בעיני, אך אני מתקשה בישובם עם דברי הרמב"ם במצוה קפ"ח, כפי שהבאתי לעיל.
מיכאל:
מחלוקתנו בעינה עומדת, ואין אני יכול לסתור דבריך בצורה שתהיה טובה מספיק בעיני.

*****
riv:

מואדיב

מה לא מסתדר, אנא פרט.

*****
אמשלום:

מיכי,

דווקא אשמח לשמוע את מחשבותיך שלך בעניין ה"זכר" במשמעותו המגדרית.
אני מחזירה את הכדור אליך ...




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/3/2009 01:46 לינק ישיר 

מואדיב:
.

רמב"ם, ספר המצוות (הועתק מתוך המהדורה שבאתר דעת):

המצווה הקפ"ח
הציווי שנצטווינו להכרית זרע עמלק בלבד מכל שאר זרע עשו, זכרים ונקבות, קטון וגדול.
והוא אמרו יתעלה: "תמחה את זכר עמלק" (שמות שם).
וכבר הזכרנו מקודם אמרם: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:
למנות להם מלך,
ולבנות להם בית הבחירה,
ולהכרית זרעו של עמלק".
וגם מלחמת עמלק היא מלחמת מצווה.
וכבר נתבארנו דיניה בפרק ח' מסוטה.

המצווה הקפ"ט
הציווי שנצטווינו לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שקדם אותנו ברע, שנאמר את זה בכל זמן וזמן ונעורר את הנפשות בדברים להלחם בו, שנקרא את בני האדם לשנאו, כדי שלא ישכח הדבר ולא תחלש שנאתו ולא תמעט בנפשות במשך הזמן;
וזה אמרו יתעלה: "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז).
ולשון ספרי:
"זכור את אשר עשה לך עמלק - בפה,
ולא תשכח - בלב".
כלומר: אמור דברים בפיך שיביאו בני אדם לכך, שלא תסור שנאתו מן הלב.
ולשון ספרא:
"זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבבך?
כשהוא אומר 'לא תשכח', הרי שכחת הלב אמורה;
הא מה אני מקים 'זכור'? - שתהא שונה בפיך".
הלא תראה, איך עשה שמואל הנביא, כשבא לקיים מצווה זו: שהוא זכר תחילה, ואחר כך ציווה להרגם, והוא אמרו:
"פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל" (שמואל-א טו, ב).

=========================

לכאורה, מדברי הרמב"ם המובאים לעיל, דומני כי זכרון כאן איננו שארית, כפי שהציע לעיל ה"ה מיכאל. פשוטו כמשמעו: יש מצווה להכרית זרעו של עמלק, ובנוסף – לזכור את שעשה לנו, המבואר במצווה קפ"ט.

מכאן, נראה כי זרע עמלק, תכונה ניסית לו, משום שלעולם לא יוכחד ולא יושמד. והרי ניתן להבין, במשתמע, מדברי הרמב"ם כאן, כי תמיד נותרת מצווה זו בעינה: שהרי הסיבה שנצטווינו לזכור – כאמור לעיל – כדי שלא תסור שנאתו מן הלב.

ודבר זה מצטרף למה שהזכיר מיכאל למעלה:
הכלל השלישי של הרמב"ם לגבי מניין המצוות הוא כי אין למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות. והואיל ומנה לא רק את מצוות הזכרון אלא גם את מצוות מחיית זרעו, ברור כי זרעו לא יסוף לעולם, וברכה גדולה בכך, שכמוה קיימת – למיטב זכרוני – כלפי בני ישראל בלבד.

ומכאן, בהערה צדדית – מקום למחפשי המשמעויות המיסטיות לעניין עמלק, שהרי איזה עם, אפילו לאחר שבלבל סנחריב את האומות, מובטח לו משמיא כי זרעו לא יסוף לעולם ועד? איזה מעשה עשה עשיו כל כי זכה לברכה כזו?


                                                          =========================

וכאן, אני חוזר לרגע אל השאלה מריש פתילא:

האם אין במצוות הזכרון, כדי להמעיט במצוות המחייה, ולהיפך. אם כל קיומו –כידוע לנו כיום – של עמלק הוא בזכרוננו ובמצוותינו, האם אין אנו היחידים המונעים את שכחתו המוחלטת? את ירידתו לטמיון המושלם?

====
.

מיכאל:

דומני שהוכחותיך רופפות מעט.

זכר, כאשר נכתב משהו מסוג "ותאבד כל זכר למו" (ישעיהו) הוא תמיד משהו שאפילו איננו שמץ, שהרי מה נותר ממה שנכחד? זכרו בלבד, זכרונו.

והנה, כך גם לגבי כל הדוגמאות שהבאת:

לא זכר ... וישכחהו – הרי כאן הקבלה וכפילות שכמוה רבות בתנ"ך, ו"וישכחהו" מקביל ל"לא זכר" , בא לשם ההדגשה, ולא כשכתבת.

וכן בפרשת התפילין, לאות... לזכרון – הזכרון מקביל לאות. לאות, לסימן, וכן לזכרון, ודומה לפסוק במשלי זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב, בו קיימת הקבלה דומה. קשה לי לראות כיצד האות והזכרון, קשורים, בדרך כלשהי, לשארית, או לשמץ. מה, התפילין יהיו ל'חלק' או ל'שארית' בין עינינו?

וכן הדוגמאות הרבות האחרות בכתובים ואחריהם, החל ממחיית זכר עמלק, עבור דרך יום זכרון תרועה וכלה בזכר ליציאת מצרים מהגדה של פסח.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-1/3/2009 01:42 לינק ישיר 

מואדיב: "ימח שמו" - אך רק בזכותנו זוכרים! 7/12/2004
.

אנטיוכוס הרביעי, אפיפאנס, שכונה גם המשוגע (אפימאנס).

אלמלא אבות-אבותינו, מישהו - פרט לחוקרי תולדות הסלווקים - היה בכלל זוכר אותו?

האם אין אנחנו, בזכרוננו ההיסטורי הארוך והקפדני, משמרים את זכר קיומם של צוררינו?

http://www.seleukids.org/Ant4coins.html

*****
אמשלום:

אם בזיכרון עסקינן, אשמח להבין מדוע אנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו עמלק מחד, ולמחות את זכרו מאידך, וכיצד עלינו לעשות זאת.

אני תוהה רבות על משמעויותיו של זכרון הרוע, ועל הערך החינוכי שלו. האם מישהו יוכל להאיר את עיני?

*****
mdabraham:

מואדיב,
זה רע בעיניך? האם שימור הזיכרון הזה מעורר לתחייה את חסידי אפימאנס הרדומים, וזה מסוכן עבורנו? מה הבעיה בכך?
מה עם זכר שעבוד ויציאת מצרים? האם פרעה זצוקלל"ה היה צדיק גדול יותר? מדוע הקב"ה לא משכח את שמו אלא מחייב אותנו לשמר אותו?

אמשלום,
לדעתי 'זכר עמלק' אינו זיכרון אלא שארית. מחיית עמלק אינה אקט סמלי מנטלי, כנטייה אפולוגטית רווחת בימינו. זוהי מצווה מעשית (ולא חובות הלבבות). ומכאן נראה שבלשון המקרא 'זכר' = חלק. ומכאן נלמד על מהות הזכרון שלגביו שאלת בהודעתך. לזכור מישהו פירושו שחלק ממנו מצוי אצלנו (לא מטפורית, אלא בפועל. חלק מאישיותו ומרוחו מצוי אצלנו. גם זו אינה רק פעולה מנטלית, לפחות לא כפי שהיא מובנת כיום).
זה, כמובן, מחדד את הקושי של מואדיב, שהקשה מדוע לזכור את הרוע, ושאת חוזרת עליו בהודעתך. ייתכן שכל עוד יש שארית ו'זכר' של רוע בעולם, עלינו לנסות ולזכור אותו, ןזאת דווקא כדי למחות אותו. לאחר שהוא כבר לא קיים בפועל, גם לא ניתן יהיה לזכור אותו.
חזקה על המת שמשתכח מן הלב אחר י"ב חודש: זיכרון תלוי בנוכחות ובאונטולוגיה. יש רק אחד שיכול 'לזכור כל הנשכחות', ואח"כ 'לכתוב בספר הזכרונות' - כעין תחיית המתים. 'ומאליו ייקרא וחותם יד כל אדם בו. אמת כי אתה הוא יוצרם...אדם יסודו מעפר וסופו לעפר...כצל עובר כענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף'.

כעת אני חושב שייתכן שכל זה קשור לדברי הרמב"ם בספר המצוות לגבי מחיית עמלק, שם הוא מסביר מדוע המצווה אינה סותרת את השורש השלישי שלו (שלא למנות מצוות שעבר זמנן). יעויין היטב בדבריו שם.
לילה טוב

מיכי


*****
אמשלום:

מיכי,

דבריך נראית בעיני. תודה.
האם תוכל להביא סימוכין לפירושך את "זכר" במקרא, כ"חלק"?

*****
mdabraham:

אמשלום, שלום
זוהי שאלה מעניינת שאין לי כרגע תשובה עליה.
אני יכול להציע כמה כיוונים. למשל, כאשר הקב"ה אוחמר שעלה זכרוננו לפניו, או שהוא זוכר, נראה סביר שאין הכוונה לזכרון כמו שאנחנו מבינים, שהרי הוא תמיד זוכר. הכוונה היא שכעת הזכר שלנו מצוי אצלו בממש, ולכן הוא פועל או נפעל על ידו.
כמו כן, נא עייני במשמעות הביטויים: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור", "ואזכר את בריתי", ודומיהם.

כמו כן, בפרשה של יוסף ושר המשקים מופיע הפועל זכ"ר באופנים שמאד מובילים להבנה כזו (למשל, הכפילות: לא זכר...וישכחהו), אולם דומני שאין שם ראיה חד משמעית.

ובפרשת תפילין "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". מהי המשמעות של לזכרון ביחן עיניך, אם זכרון הוא פעולה מנטלית. קשה להניח שהכוונה היא שהמזכיר יהיה בין העיניים, שכן מה החשיבות של מיקומו של המזכיר? ושוב, יש לדחוק אחרת.

אין לי זמן לעבור על כל המופעים, אולם זוהי התרשמות מאד חזקה. עמלק הוא הוכחה חד משמעית בעיניי.
ואידך, זיל גמור (אשמח לשמוע אם יש לך, או למישהו אחר, ממצאים חד משמעיים בעניין).

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/3/2007 10:24 לינק ישיר 

זכות השתיקה
 הזכרת לי בדיחה יהודית קלאסית---
יהוד פוגש את חברו בתחנת הרכבת, ושואל אותו להיכן אתה נוסע? ענה החבר לורשה.            אומר היהודי למה אתה משקר לי,
 הרי אתה אומר שאתה נוסע לוורשהשאני אחשוב שאתה נוסע לביאליסטוק,
אבל אתה באמת נוסע לוורשה, אז למה אתה משקר?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/3/2007 10:05 לינק ישיר 

תשובתו של אילפא היא התשובה הנכונה
תשובתו של זכות השתיקה מתאימה לשיטת לימוד בישיבה, אם אפשר לתרץ את את זה בהפוך, למה להגיד ישר?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-28/3/2007 23:43 לינק ישיר 

חידה זו ישנה וכבר נאכלו עליה אפיקומנים רבים.

התשובה המפורסמת לכך
- ישאל את האדם שיקרה בדרכו, אילו הייתי שואל מאן דהו מהכפר השני - מה היתה תשובתו...

ואז אותה תשובה שיקבל - תהיה בוודאות שקר [או שיאמת את השקר, או שישקר את האמת].

_________________




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/3/2007 23:12 לינק ישיר 

מיודעינו יתקרב אל שני האיים והאדם הראשון שיקרא בדרכו ישאלהו האם הנך גר כאן?

אם הוא באי האמת בכל מקרה תהיה התשובה 'כן', שהרי אם הנשאל תושב האי הרי הוא עונה אמת והתשובה חיובית, ואם הוא אורח מהאי השכן השקרן, ג"כ יענה כן מאחר שהוא שקרן.

ומאותו שיקול אם יקבל את התשובה 'לא' עליו להסיק שהוא באי השקרנים ועליו למהר להציל את נפשו.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/3/2007 12:48 לינק ישיר 

אילפא
שאלה. באי אחד גרו שני שבטים, האחד  כולם דוברי אמת.  בשבט השני כולם  שקרנים, וגם אוכלי אדם.
אדם הגיע לאי, ורצה כמובן להגיע לכפר של דוברי האמת,
 פגש אחד מהתושבים,- ואין  כל אפשרות לזהות לאיזה שבט הוא משתייך- ויש לו אפשרות לשאול רק שאלה אחת.       מה הוא ישאל ויצליח?

_________________

 



תוקן על ידי ירוחםשם ב- 27/03/2007 12:53:28

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/3/2007 23:59 לינק ישיר 

אם כבר הקפצת את נושא הפרדוקס, אשמח אם משהו יוסיף בויקיפדיה עוד אופן פשוט האמור להתייחס לשקרן מכרתים.
אם כי הרבה יותר מתוחכם.

"משפט זה הינו השקר הראשון שלי"

אם אותו אדם אכן לא שיקר מימיו, אין זה שקר ובטח לא השקר הראשון,
ואם אותו אדם שיקר אי פעם, הרי שוב משפט זה שקרי.

ושוב חזרנו לכרתים...



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/3/2007 22:58 לינק ישיר 

[לא בדיוק פרדוקס, אבל לא מצאתי אשכול יותר מתאים]

בשבת קראתי מאמר של הרב שלמה בן שמעון ב"תחומין" יט (או כ), על עניין ממוני כלשהו שהגיע לבית הדין.

אחד הנושאים היה שנוי במחלוקת הפוסקים, ולכן, כתב הרב, המוחזק יכול להגיד "קים לי" כאחת הדעות, ולכן אי אפשר להוציא מהמוחזק.

אמנם, המוחזק לא אמר "קים לי", אבל בית הדין יכול להגיד "קים לי" עבורו.

אמנם, יש מחלוקת הפוסקים, האם בית הדין יכול להגיד "קים לי" עבור בעל הדין, או שרק בעל הדין יכול להגיד "קים לי" לעצמו. אבל המוחזק יכול להגיד "קים לי" כהדעה שבית הדין יכול להגיד "קים לי" עבור בעל הדין.

הרב הפסיק את השרשרת בנקודה זו, אבל כמובן אפשר להמשיך:

... אמנם, המוחזק לא אמר "קים לי" כהדעה שבית הדין יכול להגיד "קים לי", אבל בית הדין יכול להגיד "קים לי" עבורו,

וכן הלאה...




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-4/3/2007 16:51 לינק ישיר 



תוקן על ידי כוזרי ב- 04/03/2007 16:53:12




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/3/2007 00:38 לינק ישיר 

ירוחם,
לא אמרתי שהוא חסיד, אמרתי שהפירוש שהוא הציע הוא לכל היותר דרוש חסידי.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/3/2007 00:20 לינק ישיר 

אתה בכלל שם לב למה שאתה מתפלל? את חושב שסתם מדברים, ואמרים דברים בלי כל משמעות

_________________

מודה ועוזב




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/3/2007 00:14 לינק ישיר 

נו... באמת!




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הפרדוקס של פרשת זכור
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.