בית פורומים עצור כאן חושבים

משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדיק

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-6/6/2008 12:26 לינק ישיר 
משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדיק

כבר עמדו על הדמיון בין הסיפור של נרקיסוס במיתולוגיה היוונית, שמהתבוננות במים הוא התאהב בעצמו והפך לנרקיס, לבין זה של שמעון הצדיק (נזיר ד ע"ב ומקבילות), שאכל אשם נזיר טמא של אותו נזיר שגילח את שערו כי פחז עליו יצרו כשהתבונן במי המעין וראה את דמותו.
יש הרבה לדון בסיפורים הללו לחוד, וביחס ביניהם. אבל אצלי התעוררו כמה שאלות כלליות יותר. רוב סיפורי המיתולוגיה נראים מעט ילדותיים, חד ממדיים (כוונתי כשקוראים אותם כשלעצמם, לפני הפרשנויות הרבות שיוצקים לתוכם), ופשוטים מאד. ובכל זאת יש בהם משהו מאד יסודי בתרבות שלנו, ובנפש האדם בכלל.
דומני שיסוד העניין הוא שכדי להבין משהו מורכב יש לפרק אותו להיבטים, שכל אחד מהם הוא פשוט. העולם והאדם הם יצורים מורכבים ומסובכים. כדי להבין אותם עלינו לפרק אותם להיבטים שונים, ולדון בהם כל אחד לחוד. לאחר מכן יש להרכיב את ההיבטים הללו בחזרה, ולנסות להבין את האדם כמכלול.
כל תיאוריה מדעית שדנה במרכיב אחד כזה, היא הכללה פשטנית. לדוגמא, החוק הראשון של ניוטון (חוק ההתמדה) שכל גוף שלא פועל עליו כוח חיצוני ממשיך לנוע בתנועה קצובה בקו ישר. זה לא קורה לעולם, שכן תמיד יש איזשהו כוח (חיכוך וכדו'), אבל זו תפיסה טובה של מרכיב אחד מןם המציאות המורכבת. לכן גם לא נכון יהיה להאשים את החוק הזה בכך שהוא פשטני ומכליל מדיי. זו אינה האשמה, שכן עלינו לעבוד בסדר הזה כדי לנסות ולחזור למציאות המורכבת.
נדמה לי שסיפורי המיתולוגיה היוונית מצליחים ללכוד כמה וכמה מאבני היסוד הללו של הנפש. בכל אחד מאיתנו יש נרקיס (כך כבר קבע קוהוט), ואגממנון (=מנהיג שמקריב את בתו למען הרעיון. ע"ע יפתח), ואודיסיאוס (=תחמן מתוחכם. פוליטיקאי. מי שעובר מסע מפותל ורב תהפוכות בחייו, עד שהוא חוזר לביתו. האוצר בגשר בפראג, או פאולו קואלו), ואכילס (=גיבור), והרמס (=שליח), וכדו'. הוא הדין בחברה, שיש בה אנשים שכל אחד מהם יש בו מינון גבוה של אחד ההיבטים. כשיש משהו חריג אז הוא הופך לבולט. בעצם הוא חוזר להיות מיתוס. [יש גם מיתוסים של מורכבות, שזו התכונה הבולטת שלהם].
לכן כל סיפור כזה הוא פשוט ופשטני, ממש ילדותי לפעמים. אבל אלו אבני הבניין, ורק אחריהם ניתן היה להמשיך ולהרכיב משהו מתוחכם ומורכב יותר. כיום כשכותבים סיפור, ניתן להשתמש בנרקיס כמרכיב אחד, ובהלנה כמרכיב שני. הם כבר בנויים ומוכנים לשימוש. כך נוצר סיפור מורכב, שמתקרב יותר למציאות המסובכת שלנו. ממש כמו בהליך המחקר המדעי, שמאבני הבניין הפשטניות (שנוצרות מהפשטות של המציאות המסובכת) חוזרים ומרכיבים בחזרה את המציאות, וכך מבינים אותה טוב יותר.
במילים אחרות, רוב סיפורי המיתולוגיה אינם בעלי ערך ספרותי, וגם לא פילוסופי. הם אבני בניין של הפסיכולוגיה שלנו. כלומר יש להם ערך מדעי (במובן של מדעי החרתא כמובן ).

וכעת כמה הערות/שאלות על נרקיסוס ושמעון הצדיק.
1. זה מחזיר אותנו לאשכול שהיה פעם, בדבר אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק, שלא יכלו להיפגש (אף שחז"ל מתארים פגישה שלהם), מפני ההפרש ההיסטורי ביניהם (אמנם היה שם מי שטען תרי שמעון הצדיק הוו, ואף הביא ראיות לכך). גם כאן אנחנו פוגשים את שמעון הצדיק עם סיפור שבא מהיוונים, כאשר מדובר בעת שקדמה די הרבה שנים להגעתם למחוזותינו. האם באמת היתה כאן בסיפור של אשם הנזיר ושמעון הצדיק השפעה יוונית, או תגובה (ריאקציה) להשפעה כזו? קשה להתעלם מהדמיון הזה.
2. מה באמת היחס בין שני הסיפורים? במישור הפשוט, נרקיס התאהב בעצמו, ולכן אבד. ואילו אותו נזיר התחיל להתאהב בעצמו ולחם כנגד זה. אבל יש להוסיף כאן כהנה וכהנה.
3. האם הדרך להילחם היא לגזוז את השיער? לכאורה זה לא פותר את הבעיה. כעת הוא יתאבל על השיער הגזוז. ואת"ל שלא יתאבל, אז מדוע לגזוז בכלל, שיעבוד על הנטייה הנרקיסיסטית עצמה, ולא על השלכותיה.

אני רק מעיר כדי לעורר את הדיון, ולכן לא אמשיך.
אשמח לשמוע: התייחסויות למה שכתבתי על סיפורי המיתולוגיה בכלל. למשמעותם של סיפורים מיתולוגיים מסויימים. ולסיפור של נרקיס (מלך הביצה) ויחסו לנזיר הטמא.

אני לא מצפה לדיון שיטתי מדיי, ולכן אל תחששו מהתפתחות של כיווני דיון שונים ומאקלקטיות.

_________________

מיכי




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2008 20:54 לינק ישיר 

ירוחם
אכן הסיפור ממחיש בעוצמה את הרעיון.התורה לא כתבה "ואהבת לרעך" אלא "ואהבת לרעך כמוך"
מפני שכמוך זהו תנאי ל"ואהבת לרעך"

מואדיב

אמנם יש הרבה יצירות בנושא. אבל הנושא המדובר כאן הוא אהבה עצמית והשיר של נתן זך הוא די יחודי.תספור כמה פעמים המלה "בעצמו" מופיעה.
אגב זהו לדעתי אחד השירים החזקים העוסקים בחזרה בתשובה ובחשבון הנפש אם תחליפו את המילה "ובסתו" למילה "ובאלול".




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-29/6/2008 10:39 לינק ישיר 

מספרים על אחד האדמורים, שציווה על אחד מחסידיו, יהודי עשיר גדול,( שהיה מסתגף וחיי בצניעות מרובה, והיה מסתפק במועט שבמועט למחייתו)

ציוה הרבי- אתה חייב כל יום לאכול שלש סעודות כיד המלך,- יין ישן, בשר ודגים, וכל מאכל תאווה שתמצאה,

שאלו אותו חסידיו, רבי? מה ראית לצוות על הנאות העולם הזה?

השיב הרבי- אם הוא יאכל ברבורים שלוו  ודגים, יבין שלעניים  צריך לתת לחם  ומאכלים,

אבל לפני זה, שהוא לא אהב את עצמו, הוא לא חשב שהעני צריך ממשהו לחיות.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2008 08:44 לינק ישיר 

.



צענערענע:


על אהבה כתבו כל כך הרבה, שעל נקלה נוכל להביא ציטוטים המוכיחים אחרת ואף ההיפך. שמא נתחיל בספרו של אבן חזם "ענק היונה"?



משום מה, תמיד נראה לי שכל הוגה דעות שכתב על האהבה, כתב מנסיונו האישי.








דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/6/2008 01:40 לינק ישיר 

למיכי
אולי קשת הרגשות המובעת בשירו הנפלא של נתן זך אולי תשכנע אותך שאת כל סוגי הרגשות,כולל אהבה,האדם יכול לחוש כלפי עצמו.רק כך הוא יכול להגיע למודעות עצמית ומתוך כך להזדהות ורגישות כלפי זולתו

 

אדם חי בעולם שאותו הוא עושה לעצמו.

מן התאוות שבשרו מתאווה לעצמו,

מן הנופים שבהם הוא ממתיק לעצמו,

את הפחדים שבהם הוא מפחיד את עצמו,

מן האהבה שאותה הוא אוהב לעצמו

ומן השנאה שאותה הוא שונא לעצמו.

ובקיץ הוא יוצא אל מחוץ לעצמו,

ובסתיו הוא חוזר חזרה לעצמו

ורואה מה עשה לעצמו בקיץ

ומה לא עשה לעצמו

מבחין בין זה לזה

ומבין לעצמו.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-11/6/2008 08:47 לינק ישיר 

הלך,
אני אשמח לשמוע הצעות לניסיונות להגדיר זאת לא מתוך כורסא. כמעט כל תובנותיך על תנועות נפשיות שאובות מנפשך שלך, בדיוק כמו פרויד, ובדיוק כמוני (ההבדל הוא רק שפרויד בד"כ דיבר שטויות, כנראה מפני שהכורסא שלו לא היתה מי יודע מה. זה הכל). לכן זהו כלי ראשון במעלה, ואולי יחיד, להגדיר דברים כאלה. ניסית פעם להגדיר באופן אובייקטיבי את המושג 'צבע', או 'צבע אדום'? או אולי 'כאב', 'התרגשות', 'שנאה' וכדו'? אשמח לשמוע דיווח מדעי על הניסיונות הללו.
זה אינו עיון תיאורטי אלא תצפית. וכשהנושא הוא הנפש אז לא פלא שמושא התצפית הוא הנפש. האם לדעתך צריך להוציא את הנפש מתוכי ולשים אותה תחת מיקרוסקופ כדי לצפות בה? או שמא לערוך תצפית השוואתית בין נפשי לנפשך? אם אתה חש (=כלומר צופה אחרת מתוך נפשך שלך) אחרת ממני, אנא אמור זאת. זה חלק ממטרתי באשכול הזה (=אם תמצי לומר: לצאת מהכורסא).

דומני שכמה מהמגיבים כאן באשכול מצאו את מה שאני אומר גם ב'תצפיותיהם' שלהם, ולכן זה מאושש את טענתי. אשמח לשמוע על מה אתה מתבסס, שהרי אתה ודאי לא מסתפק בישיבה בכורסא גרידא, אלא צופה באופן אובייקטיבי באידיאת הנפש האוניברסלית וכך אתה מגבש את עמדותיך האובייקטיביות והמדעיות לגביה.

צענע,

בהחלט כן. רגש של הורים כלפי ילדיהם ממש נראה לי אהבה במובנה המקובל. ודאי יש גוונים שונים לזו לעומת הרגש לבת/בן זוג, או לחבר, ועדיין זה בהחלט נראה לי מאותה משפחה. לעומת זאת, הרגש כלפי עצמי אינו נראה לי שייך למשפחה הזו. ואני לא חושב שזה רק בגלל שניחנתי באלטרואיזם צרוף מדי, כך שאני מניח שגם אחרים כשיבחנו את העניין מחדש (מהכורסא או לא) יגיעו למסקנה דומה.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 14:17 לינק ישיר 

מבקר,

אני לא חושבת שצריך לבחור בין זה לזה. מדוע לא להשתמש גם בשיטה זו וגם בשיטה זו? לענ"ד, התורה יוצאת נשכרת מן השילוב.
אגב, אני לא חושבת שהניתוח שהציע מיכי הוא רדוד או שטחי, ולטעמי הוא בהחלט מציע כיוון מעניין למחשבה.

 

[מיכי,

אם כך, האם לא סביר שהתורה נכתבה לעם שדיבר בלשון מסויימת? כיצד אם כן ניתן לומר שהתורה היא המקור לעברית?]




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 13:43 לינק ישיר 

מיכי ואמשלום
הטיעון שלי שוב הוא שסיפור בעל מוטיבים בסיסיים דומים של הסתכלות בבבואה במים ותגובה לכך יכל לצמוח גם בעוד תרבויות שלא היה יכול להיות להיות שום קשר בינן לבין התרבות היוונית כמו התרבות האינדיאנית. מעבר לזה הדמיון בעיני אינו  מוכרח (אני לא יודע למשל על חשיבות מיוחדת כלשהי לשיערו של נרקיסוס בסיפור היווני לפחות לא בגרסאות שמצאתי באינטרנט לעומת מרכזיותו של השיער בסיפור היהודי).  הטענה היא שוב שהדמיון החיצוני בחלק מהפרטים מביא אותנו לפרשנות שהיא שטחית לדעתי של סיפור שמטרתו  הצגת תגובה יהודית ליופי לעומת תגובה יוונית  לעומת פרשנות ששמה את עיקר הדגש על נסיון פנימי של חז"ל להמחיש את משמעות הנזירות ולפרש את התורה "עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ".



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 13:16 לינק ישיר 

אמשלום, אני לא חושב שיש כאן כפירה. סתם אני תוהה האם באמת היתה שפה כזו. ובאופן כללי, העובדה שמשהו מוגדר ככפירה אינה פוסלת אותו. יש לבדוק האם הוא נכון ולא האם הוא כפירה.

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 13:13 לינק ישיר 

[מיכי מנתח ניתוח ספרותי? אילולי דמסתפינא, הייתי אומר ששחרית ומיכי זה אותו/ה אחד/ת]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 13:09 לינק ישיר 

מבקר,

לענ"ד דבריך האחרונים דוקא מדגישים את החשיבות שבהשוואה עם סיפור נרקיס. הסיפור בירושלמי, המדבר על היפטרות מן הבעלות (גם על הגוף ממש) בהחלט "משוחח" עם הסיפור מן המיתולוגיה המדבר על הגאוה. ה"תרגום" הירושלמי (או החסידי) ל"חטא הגאוה" הוא בשאיפה להיות בעלים של היופי והגוף, וההתמודדות עם זה באה באמצעות הנזירות (שמנכיחה את זמניותו של הגוף ואת ארעיותה של הבעלות, בגלל שבסופה ברור שיש להתגלח).
בנוסף, אני חושבת שמעבר למוטיב הקמאי הבסיסי (נניח - הגאוה האנושית או ההתאהבות העצמית), יש כאן מוטיבים ייחודיים זהים, שקשה להתעלם מהם - המבט במים, היופי, השיער וכו'.


[מיכי,

אני חושבת שהתורה נכתבה בשפה מסויימת שכבר היה מי שיכול היה להבין אותה. מה הטעם לכתוב תורה בשפה חדשה ומומצאת? מי ידע לקרוא בה? לכן, ברור שהעברית היתה קיימת לפני התורה (ואני מתנצלת על הכפירה שבדברי - אתה מוזמן להתעלם, מה גם שזה באמת לא הנושא כאן).]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 12:15 לינק ישיר 

מבקר,

לא הוצגה כאן פרשנות יוונית לסיפור, אלא היתה טענה (מובלעת) שהסיפור היהודי הוא תגובה לסיפור היווני. אם היווני מתאהב בגוף, היהודי דוחה את ההתאהבות הזו. יש לזכור שהסיפור מופיע בכמה גירסאות (כפי שכתבת), והמקור הכתוב הוא בן תקופה הרבה יותר מאוחרת, שכבר ודאי יכולה היתה להכיר את תרבות יוון. לכן אין סיבה להניח שגם אם שמעון הצדיק עצמו לא הכיר את הסיפור המיתולוגי (ואני בספק גם לגבי זה), המוסרים המאוחרים של הסיפור כן היו מודעים לו, וראו בו תגובה אליו.
הטענה שיהיו עוד סיפורים כאלה בתרבויות אחרות, אינה אלא חיזוק לדבריי, ולא פירכא. זה רק אומר שאכן ישנה השפעה בין תרבותית כזו.

משל למה הדבר דומה, לטענה החוזרת ונשנית שסיפור המבול לא היה ולא נברא, שהרי גם באכד ושומר ספרו סיפור דומה מאד, ולכן ברור שהכל מיתולוגיה. זהו טיעון מגוחך. אמנם ייתכן שהכל מיתולוגיה פיקטיבית, אבל עצם העובדה שיש סיפור (דומה להפליא) גם בגילגמש ובמיתוסים מקבילים, היא כשלעצמה דווקא מחזקת את הטענה שכנראה יש בו גרעין אמיתי, ולא להיפך. הימצאות סיפור במקורות נוספים היא אולי חיזוק (לא הכרחי) לאותנטיות של הסיפור, אבל ודאי לא פירכא עליו.

 

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 11:40 לינק ישיר 

אמשלום
אין אצלי ביקורת גורפת על השוואה לספרות חיצונית ואכן לעתים יש בה טעם. הביקורת שלי נובעת מהתחושה שכשאנו מתעוררים לפעמים להשוואות כאלו אנו יותר משקפים את השכלתנו המערבית ומשווים אותה אל ספרות חז"ל מאשר באמת מביאים ראיות סבירות לכך שאכן חז"ל מתעמתים עם אותם מקורות השפעה. למרות שזה לא בהשכלתי הכללית אני לא אתפלא אם ישנם סיפורים דומים בתרבות של המזרח הרחוק או אצל האינדיאנים ואם היינו בני אותה תרבות הפרשנות שלנו הייתה כנראה מושפעת מסיפורים אלו. הרצון המיידי של השוואה למוכר והידוע יש בה לעתים מן השטחיות. במקרה הספציפי של סיפור זה אני לפחות סקפטי מאד לגבי היכרותם של חז"ל את הסיפור היווני והצורך שלהם להתעמת איתו או להשתמש בו לצרכיהם. המוטיב הבסיסי של הסתכלות בבבואה במים הוא ודאי מוטיב אוניברסלי המופיע כבר בתנ"ך "כמים הפנים לפנים", מעבר לזה הדמיון בין הסיפור לפחות לפי איך שניתחתי אותו לסיפור של נרקיסוס אינו גדול מדאי, הסיפור היהודי עוסק בנזירות והמניעים אליה וחז"ל מציגים בו דמות של נזיר אידיאלי והנזיר חווה רגשות יהודיים כהרהורי תשובה ותיקון מידות. הסיפור היווני עוסק בהתאהבות עצמית, סגידה ליופי והשלכותיהם. 
למעשה במקרה מעין זה יתכן שההיכרות עם הסיפור היווני יותר משתורמת להבנת הסיפור היהודי פוגמת בה בגלל הכפייה הלא מודעת של הפרשנות היוונית על הסיפור.   



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 11:02 לינק ישיר 

צענע,
אולי לא הבהרתי את עצמי היטב. אני לא מדבר על 'מונח' במשמעות הלשונית שלו. לצורך ההבהרה אולי כדאי להבחין בין מונח, ששייך לספירה הלשונית, לבין מושג, שנמצא בספירה של האידיאות עצמן. אני חיפשתי מהו באמת היחס הנפשי הזה של אדם לעצמו, ולא רק באיזו מילה לכנות אותו. קושייתי מהתורה היתה שאם היא משתמשת באותו מונח לשוני, נראה לכאורה שהיא רואה כאן גם יחס נפשי דומה, או זהה (אם כי זה לא מוכרח, כמובן).

ומכאן תשובה להלך,

לפ מיטב הבנתי אני חושב שלא שייכת אהבה, במשמעותה המקובלת, של אדם לעצמו. המקור לקביעה זו הוא מהתבוננות שלי במושג, כמו שאנו עושים לגבי הבנה של כל מושג אחר. כשאני מתבונן ביחס שלי לעצמי איני מוצא שם אהבה במשמעות המקובלת.

אמנם כאשר תחפש אינדיקציות לכך לענ"ד אתה עלול לטעות, שכן האינדיקציות לאהבה ולתאווה הן דומות בהרבה מובנים, וזה מה שמוליך אנשים לערבב ביניהם (דייג אוהב דגים). לכן אני חושש שגם כאן לפחות חלק מן האינדיקציות לא יסייעו לנו, אלא דווקא יבלבלו אותנו. אמנם אני משער שבהחלט יש כמה אינדיקציות שכן יניחו אצבע על ההבדל, ואדרבה אשמח לסיוע בהבחנה בהן.

הדמיון בין האינדיקציות הוא אשר עומד בבסיס המינוח הדומה בו נוקטת התורה לגבי אהבת עצמי ואהבת אחרים. כאשר היא רוצה להשוות את רעך לכמוך היא עושה זאת באמצעות שימוש במונח דומה, אבל לדעתי זה לא בהכרח מצביע על תנועה נפשית זהה.

 

אמשלום,

לא הבנתי מה לדעתך מקור השפה העברית, אם לא התורה? או שמא כוונתך היתה להבחין בין עברית (מיסודו של אליעזר ב"י) לבין לשון הקודש (=לשון המקרא)?

 

_________________

מיכי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 07:54 לינק ישיר 

[מבקר,

תודה על ההשוואה ועל הניתוח!
הסיפור בירושלמי אכן מדגיש את קדושתה של אי-הבעלות, וזו מתאימה מאוד לתפיסה של החסידים ("שלי שלך ושלך שלך"). הבבלי לוקח את זה למקום אחר (גם הוא מעניין). זו נקודה שלא חשבתי עליה ואני מודה לך על החידוש.

לגבי הסיפא שלך - אני לא מסכימה. לענ"ד, חשוב מאוד לעיין במקור בהקשרו, לבחון מה הוא משקף בתוך ספרות חז"ל עצמה (עמדות שונות, פולמוס אולי וכו'), אבל מדוע לא להשוות את המוטיבים (במיוחד כאשר הם - כמו כאן - כמעט זהים) עם סיפורים דומים מן התרבות הסובבת, המשפיעה על יוצרי הסיפור ומוסריו? גם זה, בעיני, חלק משמעותי וחשוב מן הלימוד ויש בו כדי לעזור להבין את עומקו ומסריו.]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-10/6/2008 01:23 לינק ישיר 

 

הרב מיכי ציין שלסיפור זה ישנו מקבילות.

במאמר שכתבתי בעבר עסקתי באריכות בתפיסות שונות של מהות הנזירות הקיימות בספרות חז"ל.  בין השאר הראיתי שם פנים לכך שישנה תפיסה בחז"ל (אמנם דחויה מההלכה) הרואה את מהות תקופת הנזירות כתקופה אשר כל תכליתה היא הכשרה של שערו של הנזיר הנתפס בקדושה הבאה מחמת פרישותו של הנזיר מענייני החולין אל אותו הרגע בו הנזיר מגלח אותו בפתח אהל מועד ומגישו כמנחה לה' "על האש אשר תחת זבח השלמים". כחלק מן הדיון שם עסקתי בניתוח קצר של ההבדלים בין תפיסת הנזירות כפי שהיא מוצגת בנוסח הארץ ישראלי של סיפור זה לבין הנוסח הבבלי.

בנוסחתו הארץ ישראלית של הסיפור(ירושלמי נדרים פרק א הלכה א) מופיע:

אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרו' תילי תילים ואמרתי לו בני מה ראיתה להשחית את השיער הנאה הזה ונם לי רבי רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים וראיתי את הבובייה שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי וביקש להאבדיני מן העולם אמרתי לו רשע אתה מפחז בדב' שאינו שלך עלי להקדישך לשמי' והרכנתיו בראשי ואמרתי לו בני כמותך ירבו עושי רצון המקום בישר' עליך הכתוב אומ' איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר ליי'

 

לענ"ד במרכז סיפור זה (שהוא כנראה הנוסח המקורי יותר) עומדת תפיסה זו. אדם זה שראה את שערו הנאה משתקף במים חש כאילו יש לו בעלות אמיתית על שערו ויופיו מהווה השג אישי שלו, השג בעל משמעות שיש להתגאות בו ("רשע אתה מפחז בדבר שאינו שלך"). לבו נקפו והוא התעורר למסור ולהקריב שער זה לה' ("עלי להקדישך לשמיים") ובכך להראות ששערו זה שייך לה' ולדידו אין כל הבדל אם יהיה מגולח ומנוול. תקופת הפרישות בשעת הנזירות לא מילאה את מאווייו הדתיים והוא סבלה רק כי היא הדרך להחלת הקדושה על שערו. כל כולו ציפה אל הרגע בו יזכה לסיים את נזירותו לגלח את שערו ולשרפו במקדש.  נזיר זה לא נטמא מעולם ואכן זכה להגשים את אשר ייחל לו.

 הנוסח הבבלי של סיפור הנזיר מן הדרום שונה והוא מייצג תפיסה שונה (בבלי נזיר ד,ב):

אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולע'? העבודה, שאגלחך לשמי'! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.

 

כאן אין הבעלות על השער עומדת במרכז הסיפור אלא יחסו הכללי של הנזיר לעולם הזה. הימשכותו של אותו אדם אחר יופיו ונטייתו אחר תאוותיו גורמת לו לחוש בסופיות החיים הגשמיים ולנדור נדר נזיר המשחרר אותו מהימשכותו אחר החומר. ניוולו של הנזיר בשעת תגלחתו מהווה רק שיאו של תהליך התנתקות מהבלי העולם הזה המתחיל בשעת נדרו והוא שמח בכל שלב ושלב מתהליך זה. נזיר זה אף נטמא בשעת נזירותו ואת השער הנאה שעורר אותו לנזירות גילח מחוץ למקדש ולא הקריבו כלל לפני ה' (הוא לא נשרף כפי שכתב השכן) אך מאחר וניוולו הושג אין הדבר משנה לו כלל. תפיסה זו מתאימה לתפיסת הנזירות המקובלת הרואה את הנזירות כפרישות מן הנאות העולם על מנת להישמר מתאוות גשמיות ומידות רעות.

עד כאן משם בעריכות קלות.

לסיכום, בשתי הפרשנויות ישנה תשובה לשאלתו של פותח האשכול על הטעם בגילוח השער. על פי הסיפור בירושלמי הדברים פשוטים שהרי בגילוחו של השער כקרבן במקדש הנזיר משיג את מטרתו ומראה שאכן אינו שלו. בסיפור הבבלי כל תקופת הנזירות היא המתקנת את דרכיו ומידותיו של הנזיר ואת הנטייה הנרקיסיסטית שלו והגילוח הוא רק שיאה.

על כל פנים לפחות לענ"ד, דיון מעין זה המחפש בסיפורים מעין אלו את הבנת חז"ל במהותה של פרשה בתורה ומהווה דיון פנימי יהודי בגדריה של מצווה ייחודית יותר קרוב לעולם של חז"ל כפי שהוא משתקף במדרש ובאגדה מהשוואות אל ספרות יוונית.

 




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > משמעותה של המיתולוגיה: נרקיסוס ושמעון הצדיק
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 לדף הבא סך הכל 3 דפים.