בית פורומים עצור כאן חושבים

בריאת השמחה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-2/1/2003 02:12 לינק ישיר 
בריאת השמחה

בעיוננו בתוכן 7 הברכות הנאמרות בחופה נמצא פסוק מעורר תמיהה:"בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה..." נשאלת השאלה מתי נבראו ששון ושמחה אלו? והיכן מוזכר שהקב"ה בראם -שעל כך אנו מודים לו בברכה? קודם לברכה זו אנו גם מזכירים את השמחה :" שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" ברכה זו מובילה אותנו לחיפוש - היכן הם שורשי השמחה בבריאת העולם והאדם....?


ראשית חכמה יראת ה'.




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-26/3/2019 21:46 לינק ישיר 

תקפצה לשם תיחזור חוקן מחוק (למנהלים, ניתן למחוק כך שימחק, והכל יחזור למקומו הטבעי בשלום)



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-8/1/2003 09:24 לינק ישיר 

הציטוט מתקשר לתחילת דברי,
השירה הראשונה בתנ"ך היא שירת אדם הראשון לנוכח אשתו, (אני מאמינה שאין צורך להסביר את היותו "בריה חדשה" במעמד זה)



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-5/1/2003 06:26 לינק ישיר 

החפ...

לא הבנתי את הקשר המובאה מחז"ל.

באשר לשתי סוגי הזוגיות, כבר עמד על כך למך בן מתושאל [לפי חז"ל המובאים ברש"י] שלכן לקח שתי נשים. ישנם גם פרשנים הרואים את החלוקה הזאת בין לאה ורחל [ומעניין שהשם דווקא הצליח את הזיווג של לאה מבחינת הקדימה, אורך החיים יחד, הקבורה, השבטים].

הערה על מה שכתבת מתוך "חוסר". חוסר חיובי הוא חוסר תוספת טוב, אבל לא רע. לא נאמר רע היות האדם לבדו, אלא "לא טוב".
[אולי בהזדמנות אפתח אשכול על אהבה אפקטיבית לעומת אהבה דפקטיבית.]



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/1/2003 22:22 לינק ישיר 

ווטו,
קודם כל תודה,
אבל, בהקשר לדבריך:
"אמר ר' סימון : לא כל שרוצה לומר שירה אומר שירה אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו ונעשה בריה חדשה" (ילק"ש בשלח)
מכל מה שכבר כתבתי אפשר להבחין בשני מודלים של זוגיות האחת פונקציונאלית: כל אדם ממלא את תפקידו בקשר על מנת להמשיך את קיומו של העולם והתהליך הטבעי
לעומתה ישנה הזוגיות הנבנית מחוסר, מעבודה ויגיעה עד שמגיעה לאותה שלמות עילאית. במציאות, שתי האפשרויות קיימות אך נוכחים אנו שדווקא מהזוגיות השניה, המופיעה בפרק ב' בבראשית, הכרוחה בעבודה נובעת השירה, שירת האדם הראשונה, ואיתה השמחה.





דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-4/1/2003 21:31 לינק ישיר 

חפרפרת,

מאמר כזה גם מעניק שמחה, באשר הוא מצביע על הרמוניה במעשה בראשית. [אם יזדמן לך, אולי כדאי לחלק בכתיבתך בין פרק הבריאה לפרק היצירה, על ידי שורות נפרדות, כך שיובן גם למי שהחלוקה עדיין אינה מובנת לה/לו מאליו.]

לחיזוק דברייך:
אהבה היא המנוע המוביל לאחדות והשמחה היא תחושת [או מודעות ל] הגעה לאחדות על ידי מיזוג חלקי ההתאמה המיוחלת.
[כמובן שהאדם שמח גם באחדות פחותה שייחל לה.]




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/1/2003 15:33 לינק ישיר 

כפי שפתחתי, לדעתי הברכות מובילות אותנו לחפש את שורשי השמחה בבריאת העולם והאדם:
השירה הראשונה בתנ"ך היא שירתו של האדם לאישתו שנוצרה לו:"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי ,לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת" (בראשית ב', כג') בשיר, חריזה שכוללת 3 צלעות בחרוז הראשון: זאת הפעם, עצם מעצמי, בשר מבשרי והחרוז השני כולל שתי צלעות, נושא השיר הוא האישה הקרויה כאן "זאת" שלוש פעמים: בפתיחה באמצע ובסוף. ז"א האדם נשא את קולו בשיר כאשר רואה את האישה שה' ברא לו . מבוטאת פה השמחה הגדולה ביותר שהיא שמחת הנישואין וכבר פה מבואר מה שיהיה מוטיב לאורך כל התנ"ך ששמחת לבב מלאה תמיד תבוטא עם אהבת גבר ואישה. לדוגמא: ישעיה ס"ב, ה': רק " כי יבעל בחור בתולה- משוש חתן וכלה ישיש עליך א-לקים". והשיא של זה, מבוטא בפסוק אחר האמור בסוף העניין: "על כן יעזב איש את אביו ואימו ודבק באישתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כד') כלומר, כנגד כל הטבעיות האדם עוזב את המוכר לו ודבק פיזית ונפשית באדם אחר. כל הציור הרומנטי הנ"ל מתקבל מאליו מהבריאה בפרק ב'- פרשת יצירת האישה אך מהקריאה הנוספת בפרק ג' מצטייר דבר רומנטי הרבה פחות: "אעשה לו עזר -כנגדו" כלומר האישה נועדה לעזור לגבר לממש את יכולת המשך קיום העולם. פרשנים רבים ניסו לישב סתירה זו בין הבריאה ליצירה וכל הפרושים מנסים לפתור זאת בדרך של חיבור נפשי מול חיבור פיזי ולפני החטא ואחריו. אנו מכירים אהבות רבות שברא הקב"ה בעולמו: אהבת אב לבנו, אהבת רב לתלמידו אהבת אחים ורעים אך כמעט לשום אהבה כזו אין שירה שנכתבת וגם האהבה בין ישראל לקב"ה בשיר השירים מומשלת לאהבת איש לאישה.
סתירות אלו משקפות מגמות שונות וסותרות בבריאה וביצירה: העולם שנברא בבריאה הוא עולם טבעי ללא ניסים והקב"ה מורה לפי סדר ההגיון , בעולם הטבע הזה המורכב מתפתח מתוך הפשוט ללא דילוגים ובשיטתיות. בעולם זה האדם הוא התכלית והוא צריך להנהיג את העולם ולשלוט בטבע שנברא למענו. וכך האדם מתואר כיצור פונקציונלי לבריאה. בעצם, שיא הבריאה שהוא הקנית צלם הא-לקים, ז"א הוספת משמעות נוספת לאדם זו מעין חריגה מהבריאה הרגילה וגם פה המקרא נוקט לשון של שירה:" ויברא א-לקים את האדם בצלמו, בצלם א-לקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א' כז') שיר המפאר את האדם ואת הבורא שברא אותו. בבריאה זו האישה והגבר נבראים יחד כי קיומם הכרחי לטבע האנושי יחד. אין כאן שום חסד או עזרה לאדם כמידת הצורך באיש כך הצורך באישה. לעומת זאת בפרשת היצירה - אין פה כל רמז לברכות או לפריה ורביה. לפי פרק א' ברור שהאדם שונה משאר הבריאה רק בצלם הא-לקים שבו (ולא בפריה וברביה למשל) בעולם היצירה ה' לבדו מנהיג העולם ורואים זאת בשם השם- הוי"ה ולא א-לקים וכל חפץ ה' מונהג בו ומשום כך מעלת האדם בפרק זה ניכרת לא רק בצלם א-לקים אלא בכל דבר אפילו גשמי שבו בגלל שה' נפח בו רוח חיים ולכן כל דבר שחי בו בעל משמעות רוחנית ולא רק טבעית. האדם ביצירה זו עמל ומוציא מן הארץ את פריו ויש לעבודתו ערך מלבד שכרו בעבודתו הוא תורם חלק לבנין העולם וכך הופך להיות מעין שותף ליוצרו במעשה שמים וארץ . ז"א העולם מתואר חסר :עוד לא גדל בו עשב כי זהו מקום האדם- לא מספיק צלם הא-לקים שבו הוא חייב גם לעבוד . וכך גם לגבי האישה-לא מספיק שהיא קיימת עבורו- הוא צריך להרגיש שהוא לבדו ולרצות את המשלים לו. האדם לא ידע להודות על מתנתו אם מיד תהיה לו. ייתכן שהבריאה של החיות היתה נסיון לעזור לאדם פיזית אך הוא לא הסתפק בכך ובריאת האישה היתה מיד לאחר מכן וצלם הא-לקים הוא הסיכום. ולמעשה האדם כבר היה מושלם אך ה' נטל צלע ממנו שיהיה חסר ואז השלים את בריאתו באישה. ובשיר האדם הוא מיד מרגיש שהאישה היא עצם מעצמו. עם בריאת האישה נבראה השמחה ולא בשל עצם בריאתה אלא בגלל הזוגיות. שיר האדם ודברי התורה הנוספים אליו באים לבאר את משמעות האהבה השוררת בין איש לאישה. בשיר זה מסתיימת כל היצירה. בעצם בשירים תחת החופה המנוסחים במטבע של ברכות אנו רואים בדיוק תהליך זה:
הברכות הראשונות מחזירות את האדם לעולם הבריאה -מתחיל ב"שהכל ברא לכבודו" ועובר לברכה על יצירת האדם:"יוצר האדם" כביכול, זה עתה נברא "הכל", זה עתה נוצר "האדם" לתכליתו הפונקציונאלית. בברכה השניה אנו מוצאים את המעלה הנוספת והייחודית שבאדם - צלם הא-לוקים שבו ובנוסף יוצר האדם ראה ש"לא טוב היות האדם לבדו" ולכך מגיע השיר והשבח ליוצר האדם שבנה את האישה עצם מעצמו ובשר מבשרו של האדם:"אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בניין עדי עד" בברכה השלישית השיר מבקש לעבור אל שמחת האיש והאישה, שמצאו זה את זה ומבקשים להיות אחד. אלא שהשמחה בשמחת הפרט מישראל תמיד נכרכת בשמחתה של ירושלים:"שוש תשיש ותגל העקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה" ירושלים, עיר הנצח שמלווה את האדם היהודי בתחנות שונות בחייו וטבור העולם מצויה גם כאן במרכזן של 7 הברכות . אבן השתיה שממנה הושתת העולם היא המקום שבו ע"פ המסורת הקריב אדם הראשון קרבן ומשם נברא. לא פלא איפה שזוהי החוליה המקשרת את הברכות המסתיימות ב"יוצר האדם" ומעלה אותנו לשלב הנשגב יותר בהשתלשלות :שמחת החתן והכלה. כעת, על רובד הבריאה שנזכר נוסף רובד היצירה, "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" האיש והאישה זכו ומצאו זה את זה, ונתעוררה בינהם האהבה וכעת הם:"רעים האהובים" ואין לך שמחה גדולה מן השמחה העולה מן האהבה. ולפיכך מבקשים הם מיוצרם שיתן להם את השמחה כשם שעורר בלבם את האהבה. ושימחה זו תהיה מיוחדת , כביכול התגלות ראשונה של השמחה בעולם. כאילו היו כאן לפנינו אדם וחווה, שהיו ראשונים לשמחה ולאהבה- ויוצר האדם בכבודו ובעצמו שימח אותם ביום שמחת ליבם. בב"ר (ח) על הפסוק: "ויביאה אל אדם" מבואר:מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון הברכה האחרונה היא בעצם הכוללת את הכל "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה ..." השיר והשבח לבורא עולם שברא כל אלה שהרי לא היה העולם כדאי, עד שלא נבראה השמחה של איש ואישה האוהבים זה את זה. מקורו של שיר זה הוא בעולם היצירה, ורק שם יכול להאמר. שכן רק בעולם היצירה יש משמעות לשמחה ואהבה, הן לאמיתו של דבר, תכלית העולם והן גם התוכן של נחמת ציון המסיימת את הברכות.


תוקן על ידי - החפרפרת007 - 1/4/2003 7:14:48 PM



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/1/2003 19:17 לינק ישיר 

החפרפרת,

אעתיק מה שכתבתי בדרך אגב באשכול מילון עמוד ראשון על מהות השמחה. יש לי להלן כמה מילים עבור מיימוני, מתוכן אשתדל להבהיר עוד.

נכתב במילון:
ניקח לדוגמא שמחה. השמח הוא שנודע לו שייחול מסוים שלו הושלם. מרוב קרבת הדעת לייחוליו, הרי בדרך כלל מתלווה גם רגש של אותה השמחה הנודעת בהכרה מילולית או תת-מילולית. יש מחקר על כאלו שנפגעו בחוט השדרה שאיבדו את תחושות הרגש, בכל זאת הם ידעו עדיין לשמוח וכדומה.]


מיימוני,

בדבריך אתה משער שישנה ישות נפרדת ונבדלת הנקראת נשמה ושאין יש של שמחה כשלעצמו.
זה מחזיר לויכוח אפיסטמולוגי שיש לנו לכל האורך.

מה שמעניין הוא, מיימוני, שהנך אולי האנטי-מיסטיקן הגדול שבקרבנו ובנוגע למושגים העליונים ביותר כאלוקים ונשמה, אתה מרים ידיים. אבל כבר קדמך דקארט!

נשמה; כנראה נקראת כן על שם הידיעה והבחירה הבסיסית ביותר שיש לאדם והיא הנשימה.
ידיעה/מודעות זה הבסיס של האדם. לרוב יש לו גם בחירה המסדרת את המודעות ושממנה נובעים שינויים במציאות.
אבל אין כזה מושג של ידיעה ללא הידיעה הנודעת בה.
נראה ששורש כל חטא, הוא הפרדת היודע מידיעותיו המדויקות והפנייה לדימיונותיו. אם האדם היה בדיוק את שהוא יודע, הרי היה שלם.

מה שכתבת לגבי שמחה שאין יש כזה, גם זה לא מובן. מילים הרי רק משקפות ישים. הן כמו מיקרופילם המייצג יש כלשהו.
שמחה היא כאמור "סיפוק ייחול" וזה מצב מסוים במציאות כמו שהימצאות שולחן וכסא.

אנא, מיימוני, התייחס לדבריי הפשוטים ואל תדחני בלשון "שפינוזיסט", "מוניסט" וכדומה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-2/1/2003 10:24 לינק ישיר 

מיימוני,
שאלת הבהרה:
האם באותו האופן אתה מתייחס (ומפרש) את "...ובורא רע" (ישעיה מה, ז')?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-2/1/2003 09:50 לינק ישיר 

החפרפרת

כדי לענות על שאלתך, צריך לדעתי להיכנס לדיון פילוסופי על מה שניתן לכנות "רמות שונות של מציאות" ועל שימושי הלשון שלנו בשפה האנושית.

אנו יודעים שהעולם שלנו מכיל, בין השאר:

א. אטומים שעשויים מאלקטרונים, פרוטונים ועוד.
ב. שולחנות, כסאות, מחשבים.
ג. בני אדם.

עד כמה שידוע לנו, שולחנות ובני אדם מורכבים מאטומים, אם כי יש מקום רב לשער שלבני אדם יש ישות נוספת שנקראת נשמה, והיא אינה מורכבת מאטומים.

בנוסף, אנו מכירים תופעות כמו מחשבות, דמיונות, מצבי רוח.
"האם מצב רוח קיים"? האם יש לו מציאות, כמו מציאות של אטומים ושל נשמות?

זו שאלה פילוסופית, במלוא המובן הטכני של המילה. יש ענף בפילוסופיה, שנקרא אונטולוגיה, שחוקר את מידת או מהות המציאות של כל מיני ישים, ובהם גם הישים שהינם מצבי הרוח האנושיים.

יש כמובן שיטות רבות, ואיני סבור שיש טעם או ענין או רצון להיכנס לכולן. בעיני, מצב רוח היא תופעה פסיכולוגית של בני אדם. לכן, אין מה לדבר עליה כעל מציאות כמו אטומים, שולחנות, או בני אדם.
כשאני אומר: "אני שמח", או אפילו "יש לי שמחה", איני מתכוון שיש לי שמחה באותו אופן שיש לי, נניח, שלושה מטבעות של שקל בכיסי. זו לשון מקוצרת לתיאור מצב נפשי.
כמובן, לכל מצב נפשי יש כנראה מקבילה אלקטרונית וביולוגית במוח, אבל רוב בני האדם עדיין אינם יודעים על כך. הם מתארים חוויה מנטלית, ולא תופעה כימית-חשמלית.
וגם אם נניח קיום נבדל של נשמה, שאינה זהה לתודעה האנושית לבדה או שגם אם היא זהה לה היא עומדת מאחוריה ומאפשרת אותה, ברמת מציאות מיוחדת של נשמות, הרי הנשמה היא הבסיס המציאותי הקיים, בעוד השמחה היא רגש שמאפיין את הנשמה ברגע נתון. גם שם שייך לדבר על מקבילה למציאות הכימית-חשמלית, אבל אין לי אפילו אוצר מלים כדי לעשות זאת. ובכל זאת, אני מניח שרמת המציאות של השמחה אינה רמת המציאות של הנשמה, כפי שאיננה רמת המציאות של הגוף.

כל ההקדמות הארוכות האלו נועדו להעביר רעיון פשוט ביסודו. אולי אפשר היה לומר אותו בלעדיהן.
כלומר: השמחה היא מצב נפשי, ואין לו קיום עצמאי, אלא זה כינוי לאירוע מסויים שפוקד ישים, ישים מהסוג של בני אדם כמוני וכמוך וכמו כולנו.

לכן, כשאנו מייחסים את בריאת השמחה לה', אנו מודים לו על שיצר אצלנו את המנגנונים שמאפשרים את השמחה, ונתן לנו חיים שבהם יש אירועים שמחים.
אבל אין אנו מודים לו על השמחה כשלעצמה, מפני שאין יש כזה בעולם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > בריאת השמחה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר