בית פורומים עצור כאן חושבים

תאור פשוט של תורת המוסר של קאנט, כולל מבוא.

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-28/7/2011 00:31 לינק ישיר 
תאור פשוט של תורת המוסר של קאנט, כולל מבוא.

תאור פשוט של תורת המוסר של קאנט, כולל מבוא.

 

איך לבסס חירות ומוסר אוביקטיבי שיהיה תקף כלפי כל?

 

אזהרות.

1. תורת קאנט היא עמוקה מאד, רחבה ומקיפה מאד וקשה מאד. קשה להיכנס אליה ולהבין אותה ואת השלכותיה. מה שאוכל למסור כאן, באופן חלקי ומצומצם, יבא בפישוט רב מאד מאד.

2. כל תורה פילוסופית אינה כליל השלמות. יש בה בעיות רבות ואפשרויות שונות להבנה ופיתוח, אבל היא מספקת השקפת עולם שיש להתמודד עמה, כיוון שהיא נשענת על יסודות של טעם, מבררת שגיאות ואשליות ומציעה פתרונות של טעם.

3. אינני בקיא ומומחה לתורת קאנט ואינני מתימר לכך כלל. אנסה להציג הנושא בפשטות כמיטב יכולתי, ויחשבו דברי כטיוטא ראשונית, אם כי אשתדל כמובן לבדוק היטב את שאכתוב, כדי לא להטעות. אתקן דברים שגויים או שאינם מתוארים כראוי.

4. קורא המעוניין לקרא סקירה ראשונית טובה של תורת קאנט יפנה לאנציקלופדיה העברית. את הערך כתב פרופ' ירמיהו יובל והוא באמת מומחה בנושא הזה. ויקיפדיה מחסירה הרבה ואינה מומלצת כלל.

 

 

א. השקפה ניוטונית.

ניוטון ביסס את מדעי הטבע המודרניים כפי שאנחנו מבינים אותם היום. הם משולבי נסיון ופיתוח מתמטי.

הסיבתיות היא אחת מהנחות היסוד של התפיסה המדעית. סיבה פועלת על גוף ומשנה את מצבו. עלינו להבין את חוקי הסיבתיות שעל פיהן גוף אחד פועל על גוף אחר, ולנסח זאת במשוואות מתמטיות. למשל, אני זורק אבן מידי. בגלל שהפעלתי כח על האבן, היא נעה באויר במסלול מסוים וסופה שהיא נופלת לארץ. כל הארועים האלו נתנים למדידה ולביטוי מתמטי מדויק. בעזרת הביטוי המתמטי אוכל לחשב מראש איזה כח להפעיל על אבן במשקל מסוים כדי שתגיע למרחק מסוים.

 

ב. הספקנות של יום.

דוד יום Hume, פילוסוף סקוטי חריף אינו מטיל ספק בצורך המעשי של הפיסיקה להשתמש בסיבתיות. הוא שואל שאלה אחת קטנה: מה התוקף של המילה בגלל? אני רואה את היד המחזיקה באבן. אני רואה את התנועה שלה באויר, את הפגיעה באדמה. אפשר לחזור על הניסוי הזה. אבל מאין צצה לה המילה בגלל? אף אחד עוד לא חפר באדמה, מצא קופסה ובה מכתב האומר: 'כל דבר קורה בגלל סיבה.' על החתום: 'אמא טבע'. יום טוען שאולי זה צרוף מקרים מוצלח אבל אי אפשר לומר שיש לנו הכרה ודאית שפועל כאן איזה 'יצור' מוזר המכונה 'סיבה'. כאשר חושבים על הכרה ודאית, מתכוונים קודם כל למתמטיקה. אף אחד אינו מטיל ספק במשפט פיתגורס. למה?

 

ג. התשובה של קאנט.

קאנט מודה שיום העיר אותו מהחשיבה הדוגמטית המקובלת וגרם לו לפתח שיטה ביקורתית.

הוא קורא לכך המהפכה הקופרניקאית השניה.

אלפי שנים היו הכל בטוחים שהשמש מסתובבת סביב הארץ. רואים. כתוב. בא קופרניקוס והציע נקודת מבט חדשה: הארץ מסתובבת סביב השמש. הרעיון החדש התגלה כמוצלח יותר, נותן תוצאות טובות יותר.

 

מהי המהפכה של קאנט?

אם 'אמא טבע' לא חוקקה עבורי את חוק הסיבתיות, התבונה שלי תחוקק אותו. אם הטבע לא יכול לכוון את ההכרה שלי, התבונה שלי תכוון את הטבע.

האדם הרגיל משוכנע כי הוא תופס את מה שיש שם בחוץ כפי שהוא באמת. קאנט מבטל את התפיסה הזו ומשיב: אתה תופס על פי המבנה של התבונה, ועל פי האינטרסים שלה לתפוס ולהכיר. את מה שיש שם בחוץ באמת אנחנו לא יכולים לדעת. אנחנו קולטים נתוני תחושה מבחוץ ובונים מהם את התופעה. רק עולם התופעות – העולם הנסיוני של הפיזיקה, – כפי שאנו בונים אותו, הוא הנתון לנו, ולא מה שמעבר לו.

איזו מהפכה עצומה! איזה מחיר נצטרך לשלם עליה!

כמובן, צריך להראות שהיא מוצדקת ישימה ונכונה.

 

ד. תבונה

התבונה אינה לוח שהעולם החיצוני מטביע עליו את צורתו, ואינה רק אוסף כלים לביצוע פעולות מסוימות. התבונה היא פעילות מאורגנת ומכוונת של התודעה, שיש לה  מטרות, והיא פועלת באופן אקטיבי לפי האינטרסים שלה כדי לבנות את עצמה במבנה מסוים ולממש את המטרות שלה.

 

מאז ומתמיד בני אדם שאלו את עצמם שאלות שלא יכלו להימנע מהן כיוון שהתבונה שלהם כפתה אותן, ולא יכלו להשיב עליהן, משום שהדבר הוא מעבר לכוחה של התבונה. למשל, האם יש סיבתיות בלבד או גם חירות? האם העולם קדמון או מחודש בזמן? האם נוצר מתוך סיבה או במקרה? מהם היסודות האחרונים של העולם? האם יש מהות הכרחית כל יכולה או אין? האם יש איזה חומר פשוט או לא? איך הוא העולם כמכלול אחד שלם? כולנו מתקשים להבין מה הם באמת החלל והזמן. האם העולם טוב ורע? האם יש צדק? האם קימת הישארות הנפש?

לעומת המתמטיקה והלוגיקה, שנתנו תמיד ידיעות ודאיות, בכל יתר התחומים לא השגנו תשובות מספקות, והתבונה הסתבכה בכל מיני סתירות ובעיות. הבעיה של התבונה במה שיש לה שאיפות שהן מעבר ליכולות שלה, וכשהיא חורגת מן היכולות שברשותה, היא בונה 'ארמונות בשמים' שאין להם ביסוס של ממש.

קאנט מסכם את כל מגוון השאלות הזה בשלוש שאלות יסוד:

1. מה אני יכול לדעת? – זו שאלה עיונית של התבונה.

2. מה אני רשאי לעשות? – זו שאלה מעשית של התבונה.

3. למה אני רשאי לקוות? – זו שאלה עיונית ומעשית גם יחד.

 

הגיע השלב שבו התבונה צריכה ויכולה להביט בעצמה ולבקר את עצמה. לגלות את המבנה שלה, את היכולות שלה ואת הגבולות שלה. יש לתבונה יכולת להקים 'בית דין' פנימי שישפוט את הכשרים שלה ויקבע את הגבולות שלה. הוא כותב את שלשת ספרי הביקורת שלו, – זה מפעל חייו של קאנט, – בקורת התבונה הטהורה, בקורת התבונה המעשית, ובקורת כח השיפוט.

 

המילה 'טהור' מאז משמעה הוא דבר שנתון לנו מחוץ לנסיון. המתמטיקה היא מדע טהור, כי היא בונה את המושגים והמשפטים שלה בשימוש התבונה בלבד, ובלי לערב את הנסיון. לכן (א) התבונה תמיד תאשר את המשפטים של המתמטיקה. עובדה זו גורמת לוודאות האוביקטיבית של המתמטיקה, ו (ב) להיותה כפויה בהכרח על כל היצורים בני התבונה.

מעשה הבדיקה והחקירה הזה הוא ביקורת של התבונה הטהורה, שנתונה לנו מחוץ לנסיון. המדע הבודק את התבונה והנפש הנתונים לנו בנסיון הוא הפסיכולוגיה. אלו שני מדעים נפרדים. הראשון טהור, השני נסיוני.

 

ה. יכולת הבניה של התבונה.

כשאני אומר: 'יש לי מכונית רגילה', הקורא יודע מה כלול במושג הזה 'מכונית רגילה': מנוע, ארבעה גלגלים, הגה, מיכל דלק, דוושת דלק דוושת בלמים, בלם יד, מושבים, דלתות, חלונות... הוא לא צריך לעשות דבר מלבד לנתח את המושג 'מכונית' שקיים אצלו. שום ידע לא נוסף לו. הידיעה הזו היא ודאית, כי 'מכונית רגילה' בלי מיכל דלק היא לא 'מכונית רגילה'.

כשאני שואל: 'איזה צבע יש למכונית שלי?', אין לקורא מושג. הדרך היחידה לענות על השאלה היא ללכת ולראות את המכונית. לבצע נסיון. מצאנו שהמכונית אדומה. הנסיון מוסיף לנו מידע על המכונית שלא היה לנו קודם.

 

שאלה: האם יש לתבונה משפטים שמוסיפים לנו ידע בלי ניסיון, לפני כל נסיון?

 

קאנט משיב: כן ! כאשר אני מנסה להשיב על השאלה כמה הם 5 ועוד 7, התשובה אינה מצויה ב 5 ו ב 7. אני צריך לבצע הרכבה של יחידות, צעד אחר צעד, ולקבל את התוצאה 12. נוסף לנו מידע, אבל מידע זה נעשה על ידי השכל, בלי צורך לצאת החוצה ולקבל נתונים מבחוץ על ידי החושים.

 

המסקנה: משפטי המתמטיקה מוסיפים לנו ידע, אבל הידע הזה הוא 'טהור'. ידע שאינו תלוי בניסיון, והוא קודם לכל נסיון. כשאצטרך לספור בנסיון תפוחים או כפתורים אעשה זאת על ידי המשפטים של המתמטיקה שנתונים לי לפני הנסיון. המשפטים האלו מאפשרים לי לבצע את הנסיון.

 

שאלה: האם יש לתבונה שלנו עוד משפטים שמוסיפים לנו ידע, אבל הידע הזה הוא 'טהור', לא ידע שבא מהניסיון, אבל ידע שיאפשר את הנסיון?

 

איך אני יכול לבדוק ולהשיב על השאלה הזו? זכור, הבדיקה צריכה להעשות בתוך התבונה, בלי לצאת החוצה ולעשות נסיון.

התבונה שלנו משתמשת בשפה. זה הביטוי הפנימי שמצוי בה. השפה בנויה ממשפטים. אם ננתח את המשפטים של השפה, נגלה את הקטגוריות שקימות בתבונה ומאפשרות לנו לתפוס דברים וקשרי דברים במציאות.

סוג אחד של משפטים הוא משפטי סיבה. 'לכל תופעה יש סיבה'. זה משפט שמוסיף לנו ידע על התופעה: יש סיבה לקיומה של התופעה הזו. כשאני רואה יד אוחזת אבן, והיד מפעילה כח, והאבן עפה באויר, אז התבונה שלי אומרת את המשפט הבא: האבן עפה באוויר בגלל שהיד השליכה אותה. המילה 'בגלל' נאמרה כי התבונה שלנו הוסיפה לנתונים של ההכרה את הקטגוריה הסיבתית ויצרה משפט נסיוני.

 

המסקנה של קאנט: לתבונה שלנו יש קטגוריות טהורות, המצויות בתוכה לפני כל נסיון. כאשר ההכרה מקבלת מבחוץ נתונים מסוימים, היא מארגנת אותם מקשרת אותם על ידי קטגוריות מתאימות, ויוצרת משפט נסיוני : האבן עפה בגלל שהשלכנו אותה. הקטגוריות חלות על מושאי הטבע שבנסיון.

 

לא כל כך פשוט, התאור למעלה בא על מנת לסבר את האוזן בקריאה ראשונה.

באמצעות החושים, ההכרה קולטת חומר של תחושה.

את החומר הזה ההכרה מסדרת ומארגנת בצורות הסתכלות כלליות שנמצאות בה: החלל והזמן. בחלל אני מארגן תחושות זו לצד זו, ובזמן, תחושות הנמצאות זו עם זו או זו לאחר זו, ויוצר תופעה. התופעה מוצגת לשכל, והוא, בעזרת הקטגוריות, יוצר מושגים ומשפטי נסיון.

 

זו מסקנה מהפכנית. התבונה שלנו אינה מקבלת נסיון מוכן מבחוץ. התבונה שלנו בונה בעצמה את הנסיון מחומרים שהיא קולטת מבחוץ, בעזרת כלים שמצויים בידה. לא 'אמא-אדמה' או 'אמא טבע' הודיעה לנו על חוק הסיבתיות. התבונה שלנו היא בעלת החוק הזה, והיא שיוצרת לנו בעזרתו את הניסיון.

כל עולם התופעות הנסיוני, – העולם שתופסת הפיזיקה, – אינו נתון לנו בחוץ. אנחנו לא מביטים ורואים עולם. אנחנו בונים את העולם הנסיוני על ידי התבונה, על פי הכלים שבידיה.

 

העולם שבנינו אינו חלום, דמיון או הזיה. הוא עולם אובייקטיבי. כל העולם הנסיוני שהתבונה בונה, הוא עולם מאורגן שפועל על פי חוקים, ( חוק הסיבתיות הוא אחד מהם), כיוון שכך בנתה אותו התבונה. בכך השיב קאנט לבעיה שהעלה דוד יום.

 

ומה עם החירות שלנו? אנחנו דורשים חירות!

התשובה שמשיב קאנט: מצטער. אין חירות בעולם התופעות שבניסיון. הכל כפוף לסיבתיות.

 

אבל איש חכם הוא, עמנואל קאנט, והומניסט גדול. הסיבתיות הכרחית כדי לאפשר את הפיזיקה והעולם הנסיוני שלה. החירות הכרחית כדי לאפשר מוסר. איך נציל את המוסר? צריך לפנות לו מקום משלו!    

 

לפני שנעבור למוסר צריך לעסוק בעוד ענין חשוב אחד.

 

ו. גבולות יכולת התבונה.

קאנט הצליח, לשיטתו, לבסס את אפשרותה של הפיזיקה הנסיונית, הפיזיקה של ניוטון וממשיכיו.

עולם הנסיון הפיזיקלי הוא אפשרי משום שהתבונה היא שיוצרת אותו.

 

ומה באשר לשאלות הגדולות שכל כך מענינות אותנו. האם, למשל, יש לעולם התחלה או אין לה? האם יש מצוי ראשון כל יכול? האם ישנה חירות?

קאנט טוען כי התבונה שלנו היא סופית ומוגבלת. יש גבולות ליכולות שלה. כאשר התבונה שלנו חורגת מעבר לתחום היכולת שלה, היא יוצרת אשליות ומסתבכת בסתירות.

החריגה הזו אינה קפריזית, אלא היא נובעת מאינטרס מהותי של התבונה: להשיג את היסוד המוחלט של הדברים. כעת הגיע הזמן שהתבונה תסמן את הגבולות שלה ותכיר בחוסר אפשרותה לחצות אותם ולעמוד על קרקע יציבה.

 

קאנט טוען כי ישנן שלש אידאות גדולות, הנפש, העולם, אלהים, אשר ההכרה האנושית מנסה לקבוע אותן, אבל אין היא מסוגלת לכך כיוון שהיא חורגת מיכולתה.

1. בעניין הנפש, האם ה'אני' הוא עצם פשוט ולכן נצחי?

2. בענין העולם בכללו.

האם העולם [מעבר לתופעות שבו, המוכרות בנסיון], יש לו גבולות?

האם החומר נחלק לא'ס או אטומיסטי?

- על שתי אלו אין לענות לא לחיוב ולא לשלילה, כיוון שהדבר חורג מן הנסיון ומתיחס לעולם כולו ולא לתופעות שבו.

האם יש חרות או הכל קורה על פי חוקי הטבע (דטרמיניזם)?

האם יש נמצא הכרחי?

- תשובת קנט: בעולם התופעות, עולם הנסיון, אין חרות ואין נמצא הכרחי.

בכך משאיר קאנט פתח לעולם שמחוץ לנסיון.

3. בענין מציאות האלהים, אלהים אינו נתון של הנסיון הפיזיקאלי, והתבונה בכוחות עצמה בלבד אינה מסוגלת להוכיח את מציאותו. קאנט מונה את סוגי ההוכחות האפשריות, ומראה כי כל סוג של הוכחה נכשל.

 

האינטרס של התבונה בשלשת האידאות האלו יקבל ביטוי במישור חדש – המישור המעשי, תחום המוסר.

 

עלינו להכיר בגבולות ההכרה שלנו. אלפי שנים בנינו ארמונות מחשבתיים עצומים ומפוארים, אבל כולם היו ללא יסודות, וכולם התפוררו. כעת הצלחנו לבנות רק בית קטן, אבל בית יציב של ההכרה הנסיונית של הטבע, ועלינו להתנחם בכך. הנה המחיר שמשלם קאנט בעבור תורתו. בית קטן ובטוח תמורת ויתור על ארמונות מתפוררים.

 

ז. תורת המוסר. [כאן תתקבל גם התשובה של קאנט על השאלה שנשאלה באשכול אחר: באין אמונה באלהים מדוע לא לרצוח?] 

 

הבעיות.

1. הטבע הוא דטרמיניסטי, הכל פועל מתוך סיבה. כיצד אפשרי מוסר הדורש רצון ובחירה חופשיים, המניעים שרשרת סיבות חדשה

2. על מה נתן לבסס מוסר אוניברסאלי, התקף כלפי הכל.

 

הפתרון ימצא בתבונה.

1. התבונה היא שביססה את אפשרות הטבע הפיסיקלי. יש לבדוק אם היא יכולה לבסס אפשרות טבע מוסרי.

2. כל בני האדם הם יצורים בעלי תבונה. מוסר הנובע מן התבונה יהיה אוניברסאלי ותקף עבור כל היצורים התבוניים, והאדם בכללם.

 

הקטע הבא הוא קשה לתפיסה, ומצריך מאמץ בקריאה ראשונית.

 

האדם הוא אזרח בשני עולמות.

1. אזרח בעולם התופעות.

כאשר אני בוחן אדם אחר, או את עצמי, כאוביקט של נסיון בעולם התופעות, תמיד אמצא אותו כפוף לחוק חיצוני.  אין חירות ורצון חופשי בעולם התופעות. יש אינטרסים רגילים ומותנים, ויכולות פעולה למימוש האינטרסים האלו. למשל, אדם נותן תרומת כסף גדולה לבית חולים. מעשה זה מונע על ידי גורמים שונים, כגון לעשות שם טוב בציבור, להשיג השפעה או טובת הנאה אחרת. אדם אינו גונב מפחד העונש. כל אלו, מעשים ראויים או בלתי ראויים, אינם שייכים למישור המוסרי, כיוון שכולם מותנים בסיבתיות ולא בחירות.

 

2. אזרח בעולם תבוני.

כאשר התבונה מביטה בעצמה ובוחנת את עצמה מחוץ לנסיון, היא מגלה בתוכה תכלית עליונה, להשיג את הטוב העליון. הטוב העליון מבקש להשיג את עיצובו של עולם הטבע כולו כעולם מוסרי. איחוד הטבע שבנסיון  ועולם המוסר לעולם אחד.

עוד היא מגלה בתוכה כלים המאפשרים את המוסר. כושר הבחנה בין טוב ורע. רצון חופשי לבחור בין אפשרויות על פי ההבחנה המוסרית, יכולת להניע את עצמה למימוש הבחירה ובכך להניע שרשרת סיבתית חדשה.

 

התבונה בשימוש העיוני שלה, הצליחה לבסס את הטבע הנסיוני. אבל היא דורשת מעצמה שימוש נוסף, שימוש מעשי, להגשמת התכלית המוסרית שלה. שימוש שלא הצליחה להוכיח אבל גם לא לסתור בביקורת העיונית. כך נתפנה מקום עבור השמוש המעשי של התבונה.

ההצדקה ההגיונית של הדרישה המעשית לאושר והשגת הטוב העליון, במה שהתבונה מוצאת אותם בתכליות ובאינטרסים שלה. וכשם שהתבונה, באינטרס העיוני שלה, ביססה את הכרת הטבע שבנסיון, כך, באינטרס המעשי שלה, היא רשאית לדרוש את יכולת ההגשמה של התכלית המוסרית שלה.

 

המוסר הוא ביטוי המגלה את המבנה הפנימי של התבונה.  

כשם שהתבונה הראתה לנו כיצד היא מסוגלת להכיר ולבנות את הטבע הפיזיקאלי מתוך המבנה הפנימי שלה, כך היא מראה לנו כיצד, באלו כלים ולאזו תכלית היא מסוגלת לפעול בעולם המעשי של המוסר.

אם אי אפשר להוכיח את כל אלו בנסיון, אלא רק בהסתכלות פנימית בתוך התבונה, אזי התבונה מציגה לנו דרישה – פוסטולט, ודורשת מאיתנו לקיים את הדרישה הזו במישור המעשי.

 

הפוסטולאטים – הדרישות – של המוסר המעשי.

1. קיימת חירות, רצון שאינו מותנה בסיבה חיצונית. אם מוטלת עלינו חובה מוסרית, חייב שיהיה רצון חופשי כאפשרות לקיים את החובה.

2. דרישה לקיום מקור משותף לעולם הטבע הדטרמיניסטי ולעולם המוסרי בעל החירות. דרישה זו נחוצה כדי שאפשר יהיה לכונן מוסר בעולם הטבע.

מקור משותף זה הוא 'אלוהים', אבל אין שום הקשר בין המושג הזה לבין ציורו אצל בעלי הדתות.

3. דרישה להישארות הנפש כאפשרות להשלמת המשימה המוסרית של האדם בעולם, משימה שאינו מסוגל להשלימה בפרק חייו הסופי.

 

ח. האימפרטיו הקטגורי = הצו המוחלט.

מה צריך להיות החוק העליון שיקבע את המעשים המוסריים שלי?

הבן היטב: זה אינו חוק שאני מוצא בחוץ. זה חוק שהתבונה שלי מחוקקת.

 

כיוון שכולנו חולקים באותה תבונה, הרי כולנו, כסוביקטים, שווים במעמד, וכולנו בעלי רצון חופשי.

צריך למצא צו, שכל אחד, באופן חופשי, יחוקק אותו, וכולם יחוקקו את אותו הצו. כך יהיה אחד ומשותף לכולם.

כיוון שהצו צריך לחול על כל המקרים שמחייבים הכרעה מוסרית, הצו יכיל רק צורה המשותפת לכל התכנים.  

 

נוסח ראשון של הצו הקטגורי.

[זה אינו הנוסח הנכון אלא נוסח מפרש שלי, להקל על הבנת הענין].

במצב מסויים, אבחר לפעול באופן מסוים, אשר אני רוצה שיהיה גם חוק כללי. כלומר, שכל אחד במצבי, יבחר מרצונו החופשי לפעול באותו האופן.

 

השוויון שבין כל בעלי התבונה כיצורים מוסריים, דורש להתיחס אל כל אחד לא רק כאמצעי להשיג איזה דבר, אלא תמיד גם כתכלית לעצמה, כלומר שגם האחר ישיג את האושר שלו.

 

הנוסח השני של הצו הקטגורי.

[במילים שלי]

פעל תמיד כך, שהאנושי בי ובכל אחד אחר, יהיה תמיד גם תכלית של הפעולה, ואף פעם לא רק אמצעי למטרה אחרת.

 

ט. הפעולה המוסרית.

יש לפני מצב מסוים. אני בין חבורה של אנשים היושבים יחד. הבחנתי כי אחד מהם שמט מבלי משים עט יקר על הארץ ואיש מלבדי אינו משגיח בדבר. מה לעשות?

1. להרים את העט ולשים בכיסי, אבל אני חושש שמישהו יראה ואבוא לידי בושה.

2. להרים את העט ולהחזירו לבעל האבדה. כולם ישבחו את יושרי ויכבדו אותי.

שתי האפשרויות האלו אינן בתחום המוסר. יש בהן שיקול זר המפעיל את שיקול הדעת שלי.

 

שלב 1. שיקול מוסרי.

כיצד הייתי רוצה שכל אחד יפעל במקרה כזה? – תשובה: שכל אחד יחליט להחזיר את האבדה, ושהחלטה זו תהיה חוק כללי. 

אני רוצה שכל אדם שאיבד דבר ונגרם לא נזק או צער, תושב אבדתו ויעלמו נזקו וצערו.

 

שלב 2. חקיקת כלל מדריך לפעולה.

אחר השיקול המוסרי אני מחוקק לעצמי כלל מדריך שיקבע מה עלי לעשות במצב המוסרי בו אני נתון.

הכלל המדריך שאני מחוקק הוא: פעל להחזרת העט לבעליו.

 

שלב 3. חופש הרצון.

הכלל המדריך שחוקקתי מתיצב מולי ומצווה עלי לציית לו. קמה לי חובה לציית לכלל המדריך הזה.

אבל יש לי רצון חופשי. והוא שקובע את המעשה בפועל. אני יכול לציית לצו ולמלא את החובה, ואני יכול שלא לציית לצוו, ולא למלא אחר החובה.

אני בוחר ועושה לפי רצוני החופשי.

אם החזרתי את האבדה עשיתי מעשה מוסרי חיובי. אם לא החזרתי את האבדה, עשיתי מעשה מוסרי שלילי. שני המעשים נעשו במישור המוסרי.

 

אם נמנע ממני, באופן אוביקטיבי שאינו תלוי בי, המעשה שהחלטתי עליו, קובעת הכוונה, ולא מה שארע בפועל. [להבדיל מהנהוג במשפט ששופט על המעשה].

החלטתי להרים את העט לשים אותו בכיס שלי, אבל קודם מעשה, מישהו הסב את תשומת ליבו של בעל האבדה לעט שעל הארץ והוא הרים אותו. מבחינה מוסרית אני אשם בגנבה, אף על פי שבפועל לא עשיתי דבר.

 

י. האוטונומיה של המוסר. [אוטו-נומיה = חוק משל עצמי].

כל השלבים שתוארו למעלה, נעשו על ידי, כיצור תבוני חופשי, מתוך הכרה ושיקול דעת תבוניים ומתוך בחירה של רצון חופשי.

התאור משלב ביטויים חובה, צו, חוק. כולם ביטויים אשר בלשון יום יומית מציינים כפיפות של אדם לדברים שהם חיצוניים לו. אבל במישור המוסרי, כל אלו מציינים פעולה עצמאית, אוטונומית לחלוטין. אני השוקל, אני המחוקק, אני המעמיד את הצו מולי כדי שיחייב אותי ויצווה עלי, ואני מפעיל את רצוני החופשי ובוחר את המעשה. כל השלבים האלו הם ביטוי של חירות ואוטונומיה.

כולם ביטוי של ספונטאניות -  כולם נובעים ממני כאדם פרטי, ללא נגיעה אל החוץ.

 

אדם המציית לחוק המדינה האוסר על גנבה, וטוב שהוא מציית לכך, אינו פועל במישור המוסרי.

טענת יסוד שהשמיע אייכמן במשפטו היתה: אני קאנטיאני, ועל פי תורתו המוסרית עלי לציית לחוק של המדינה וכך עשיתי. לכו אני אדם מוסרי ואין אשמה במעשי. הטעון הזה אינו ראוי אפילו לעיון.

[מדינה המעריכה את מעמדו של האדם כיצור מוסרי, - בהכרח זו מדינה דמוקרטית, - מדינה כזו תחוקק חוק המכיר בכבוד האדם וחרותו, ותדאג שלא תהיה התנגשות בין צרכי המדינה והצווים שלה, לבין הדרישה המוסרית-תבונית המחייבת את הפרט. הדברים כלל אינם פשוטים לישום].

 

יא. ממלכת התכליות.

האדם מתנהג על פי האינטרסים שלו על מנת לממש את מטרותיו. הוא מתחרה באחרים ופועל נגדם. בחברה הרגילה הוא מתנהג על פי חוקים האמורים לאזן בין האינטרסים המנוגדים.

אילו היו בני האדם מגשימים את הצו הקטגורי, היתה נוצרת אגודה של בני אדם אשר כולם סולידאריים בינם לבין עצמם, ורצון כל אדם להשיג את אושרו שלו היה קשור ותלוי ברצונו לספק גם את אושם של כל יתר החברי האגודה, אשר אל כל אחד מהם הוא מתיחס כאל תכלית לעצמו.

כך נוצרת ממלכה שכל אחד מחבריה הוא תכלית בפני עצמו, ולכן היא קרויה 'ממלכת התכליות'.

בראש הממלכה הזו עומד האל, גם הוא דמות תבונית, גם הוא פועל במישור המוסרי, גם הוא בעל רצון חופשי, אבל רצונו חסר כל שיקול זר מעבר לזה התבוני-מוסרי, ולכן הוא נוהג בהתאם לצו המוסרי בלבד. רצון זה נקרא רצון קדוש.

 

יב. הקבלה לרעיונות במחשבה היהודית.

1. חז'ל אומרים 'אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' [ברכות לג:]. יראת שמים היא מוסריותו של האדם להיות טוב או רשע. מה שנותן מקום לפעולה מתוך חירות בעולם דטרמיניסטי. פעילותו המוסרית של האדם לקיים את הצו המוסרי או לדחות אותו נתונה לבחירתו, על פי רצונו החופשי. מקום שיש בו בחירה חופשית יש בו גם אחריות החלה על הבוחר.

 

מהי כל התורה על רגל אחת? שני צווים ונימוק קטגורי (מוחלט).

2. צו אחד מנוסח באופן שלילי ואומר מה אסור לך לעשות: 'את השנוא עליך אל תעשה לחברך'. הצו הוא צורני. את התוכן צריך למלא בכל מקרה לגופו. [משמעות הנוסח השלילי כאן אינו זהה למשמעות הנוסח החיובי בו מנוסח הצו הקטגורי].

 

3. הצו השני מנוסח באופן חיובי ואומר מה אתה חייב לעשות והוא כמעט בלתי אפשרי: 'ואהבת לרעך כמוך'. בחינתו של צו זה היא תכליתית. הנימוק המוחלט 'בצלם אלהים ברא אותו' [בראשית א 27]. 'צלם אלהים' משמע שהוא יצור תבוני, בעל רצון חופשי והכרה מוסרית. מכאן נובע כבודו של האדם וחובתך לכבדו. כשם שאתה שואף להיות מאושר, חובתך המוסרית לסייע גם לזולת להיות מאושר, כיוון שהוא, עבורך, תכלית כשלעצמו. זהו 'ואהבת לרעך כמוך'.

 

4. צלם אלהים הוא העיקרון המאחד את כל בני האדם כבעלי תבונה, הוא המחייב לראות בכולם בעלי מעמד מוסרי שווה, כולם בעלי חירות וכולם ראויים לכבוד. העיקרון הזה גם מבטא את ממלכת התכליות שכל בני האדם הם חבריה, ובראשה עומד האל. אבל מושג האל, והיחס בין האל והאדם שונים לחלוטין בשתי התורות, ואינם אלא משותפים בשם 'אלוהים' בלבד.

 

5. ההבדל המכריע לדעתי בין שתי התורות האלו, במה שבמחשבת ישראל החוקים העליונים מתקבלים מבחוץ והמאמין נדרש לקבל אותם. האדם הקאנטיאני נדרש לחוקק אותם על ידי תבונתו מתוך נביעה פנימית, ספונטאנית. הוא יצור אוטונומי. גם היחס אל-אדם ומעמדו של האדם בעולם שונה לחלוטין.

עודד



תוקן על ידי 932woland ב- 28/07/2011 00:36:42

 



תוקן על ידי 932woland ב- 28/07/2011 00:46:28

 



תוקן על ידי 932woland ב- 28/07/2011 00:50:44




תוקן על ידי 932woland ב- 28/07/2011 00:57:09




דווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-13/6/2019 11:44 לינק ישיר 

מאמר מבריק של פרופסור זאב בכלר מסביר  שגם רעיונות יפים יכולים להוביל לשואה . זה בדיוק תהליך שהוא המשך לרעיונות של קאנט . וכך מסיים פרופסור זאב בכלר את המאמר : 
לו היה פופ עדיין בחיים חמישים שנה אחרי כן, סביר שהיה מוסיף עוד שורה:
אך אז ציווה השטן, יהי קאנט! – והכול החשיך כבראשונה.
. מן האפריורי אל השואה פרופ' זאב בכלר 
השלב הגורלי הראשון בתוך מפעל ענק זה של קאנט לבניית צידוק פילוסופי מדוקדק לכל חשיכה תרבותית אפשרית בעתיד היה מאמצו לשתול אותה בלב מהותה של התבונה וכך להוכיח את מעמדה כהכרח אפריורי. מעמד זה, המאפיין החשוב ביותר גם של דעות קדומות ואמונות תפלות, פירושו הוא שמושגים ודעות מסויימים הם עניין השייך בהכרח לטבע האדם. השלב הגורלי השני היה רעיון הפיקטיביות של האפריורי ולכן גם של טבע האדם. שני צעדים אלו יצרו את הבסיס המושגי לתורת הגזע של המאה ה-20, מכיוון שהם אפשרו את הרעיון שטבע האדם הוא מערכת מושגים ורגשות מלאכותיים ומעוצבים המהווים, למרות זאת, תכונה מולדת ותורשתית, עניין מעין-גנטי של המין האנושי. 
מבלי שקאנט יאמר זאת בפרוש, יהפוך האפריורי החבוט הזה תוך זמן קצר מנכס אינטלקטואלי מולד של המין האנושי כולו, לנכס המוטבע ע"י התניית החינוך וההיסטוריה לחלקים מקריים של המין האנושי, ובכך קאנט עיצב – ללא כוונת זדון, כמובן – את הקוד האינטלקטואלי לבנייתה של הלאומנות והגזענות. למרות שהוא כתב מילים נדיבות ואצילות רבות על התנאים לשלום נצחי ומנה ביניהם את הגלובליזציה של החברה האנושית כולה לרפובליקה גדולה אחת והתכוון להופיע כהומניסט אמיתי, השפעתו המכרעת היתה אחרת. רעיון הלאומיות, כאוסף של אמונות ומסורות ומנהגים הרוכש את תקפותו אך ורק מכך שהוא עובר במין הורשה גנטית-תרבותית במשך תקופה ארוכה, הפך לנצר מובהק של אמנות הצידוק הכפול של האפריורי. ראשית רעיון הלאומיות יצודק משום שהוא אפריורי, כלומר, משום שהוא קודם לניסיון ולכן הוא מהווה חלק מטבעה ומהותה של החברה. ושנית הוא יצודק משום שהוא אינו אלא פיקציה נחוצה לעונה הזו (ואח"כ נראה). ולכן אם אכן זהו אופן הקיום הכפול של האפריורי האנושי (כפי שקאנט טען), אין טעם מדוע לא יתקיים כך בדיוק גם אפריורי לאומי, או שבטי, או שכונתי, או משפחתי, או גזעי. 
בסוף המאה ה-19 הכריז הפילוסוף הגרמני וילהלם וינדלבנד : " למעשה, כיום אנו כולנו קאנטיאנים". הוא עמד אז בראש פלג אחד בגרמניה של תנועת ה"חזרה לקאנט", אשר שניים מאנשיו היו מייסד הסוציולוגיה המודרנית מקס ובר וההיסטוריון פרידריך מיינקה, ואלו הפכו את האפריורי של קאנט לקטגוריה היסטורית וסוציולוגית המסמנת את המורשת (המולדת והנקנית בהתניה תרבותית) של קהילות מצומצמות כמו המשפחה, השבט, העם. הפלג האחר של הניאו-קאנטיאנים, אשר מרכזו היה במרבורג (ומנהיגו היה היהודי הרמן כהן), הדגיש את האופי הפיקטיבי של האפריורי, וממנו יצא ארנסט קסירר (יהודי גם הוא), אשר הציע לראות את כל התרבות כהיסטוריה של "צורות סמבוליות", הכינוי שמצא לפיקציות הקאנטיאניות, מה שיתגלגל במהירות לביטוי המאפיין כל כך את מחשבת ימינו –"המיתוס" (של המדע, של האמנות, של המדינה , של האדם, של הכל). לחיבורו של האידיאולוג הראשי של הנאציזם, אלפרד רוזנברג, הוא קרא "המיתוס של המאה ה-20", ובו הוא הסביר ש"רק המיתוס וצורותיו הינם חיים באמת." התנועה הניאו-קאנטיאנית היתה ההכנה המושגית והפילוסופית לצידוקו השלם של הטירוף הלאומי והגזעני תוך מודעות מלאה לפיקטיביות שבבסיסו.
על פי דגם זה עיצבו הנאצים את הלאומיות החדשה שלהם, את האפריורי של הדם והאדמה, ועיגנו אותו במורשתם הטבטונית הקדומה, ולחלופין במוצאם הארי הטהור. כאן הומצאה הפיקציה שטוהר הגזע הוא למעשה הערובה לטוהר המטען האפריורי שמביא עמו אדם לעולם עם היוולדו, ועל טהרתו של מטען אפריורי זה יש לשמור כנגד שיכחה, התבוללות, וסתם זיהום סביבתי. גירוש והשמדת עמים שכנים, שהם תמיד מקורות ההשחתה הזו של האפריורי הלאומי, הם מסקנה אפשרית אחת.
אחד המשפיעים ביותר על הגזענות הנאצית היה בוגר האסכולה הניאו-קאנטיאנית של מרבורג - האנגלי האוסטון צ'מברליין, חתנו ומעריצו של וגנר. בנוסף לספרו הגדול על קאנט הוא כתב גם היסטוריה תרבותית של המאה ה-19 שבו הוא הדביק את האנטישמיות של וגנר לגזענות של ניטשה ויצר מהם שיקוי שהשפיע ישירות ובעוצמה על היטלר (שהודה רק בווגנר כמקדימו), הימלר, אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר, לא רק בדבר רעיון האימפריה הנאצית אלא גם גם בדבר האידיאולוגיה הגזענית ורעיון הפתרון הסופי ("החוזה והחלוץ של הרייך השלישי, אביה של רוחנו", תאר יוזף גבלס ביומנו את צ'מברליין). והנה כמוטו הפרק הפותח את הצגתה של תורת הגזע שלו הוא הביא את הציטוט הבא:
כך אנו יכולים לשפוט בסבירות שערבוב הגזעים (אשר נגרם עי כיבושים גדולים) אשר בהדרגה מבטל את טבעיהם הטיפוסיים, נראה שאינו מועיל לגזע האנושי - למרות כל ההתיימרות לנדיבות לב. (צ'מברליין, יסודות המאה ה- 19, כרך 1: 258)

אלא שציטוט זה לקוח מתוך הרצאותיו של קאנט על אנתרופולוגיה, הרצאות שנשא כל שנה במשך כל שנות הוראתו (אנתרופולוגיה:236), אולי משום שהאנתרופולוגיה היתה מיועדת להוות את תשובתו למה שהוא ראה כשאלה המרכזית של הפילוסופיה - מהו האדם?
חיבור קטלני זה בין פיקציה ו"אמונה תבונית" היה משהו שיהדות גרמניה לא הבינה, ולכן גם לא היתה מסוגלת לראות שכל רעיונות החזרה אל האותנטיות והאפריורי של הלאום נתפשו ע"י מנהיגי הנאציות כ"אמונה תבונית", כפיקציה גרידא של התבונה המעשית, ולכן כמכשיר רגולטיבי בלבד שאיפשר להם להמציא לעצמם את האידיאות ש"נדרשו" (כמו הפוסטולאטים של קאנט) לצורך בניית האידיאה (ולכן האידיאולוגיה) של הגזע הגרמני. אולי כתוצאה מכך לא יכלה יהדות גרמניה גם לתפוש שהשמדת עמים יכולה להוות ביטוי לחובה מוסרית לממש איזה אפריורי שנבחר כפיקציה גרידא, ומתוך ה"דרישה" ל"אמונה תבונית" הפך לדגמה מכוננת של האומה הגרמנית המתחדשת. בשיחה שהתקיימה עם אחד ממקורביו הסביר לו היטלר כך: 
אני יודע היטב, כמו כל האינטלקטואלים החכמים להפליא האלה, שמבחינה מדעית אין דבר כזה, גזע.[...] אך אני כפוליטיקאי זקוק למושג שיאפשר לבטל את הסדר שהתקיים עד כה על בסיס היסטורי ולהשליט בכוח סדר חדש ולא-היסטורי לחלוטין, וכמו כן עלי לספק לו בסיס אינטלקטואלי. (ראושנינג, היטלר מדבר :229) 

לפני שנים רבות הזדמן לי לבקר בבית אחוזה קטן מאבן אפורה בוולסטורפ ליד גרנטהם במחוז לינקולנשר שבאנגליה. נכנסים אליו דרך דלת צרה ונמוכה, ומשם מטפסים במדרגות צרות לחדרי השינה בקומה השנייה. בחדר שמשמאל, שבו נולד ניוטון ב-1642, נקבעה מעל האח טבלת-אבן, ועליה חקוקות שתי השורות שחיבר אלכסנדר פופ ב- 1734, שבתרגום חפשי אומרות כך:
הטבע וחוקיו היו שרויים בחשכת הלילה;
ויצו אלהים, יהי ניוטון! – והכול היה אורה. 

לו היה פופ עדיין בחיים חמישים שנה אחרי כן, סביר שהיה מוסיף עוד שורה:
אך אז ציווה השטן, יהי קאנט! – והכול החשיך כבראשונה.






דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-20/10/2011 21:07 לינק ישיר 

מקס היקר, אני מסכים איתך. ״הטוב המוחלט״ הוא חמקמק, ועצם קיומו מוטל בספק. אני לפחות לא יכול לומר שאני יודע מהו. כאן אני מנסה רק לגעת בניסיון אחד, מודרני יחסית (שלהי המאה ה-18) של קאנט, לתאר את יסודות המוסר. אפשר אולי ללמוד משהו מן הניסיון, גם אם אינו משיג את המטרה. קאנט לא דיבר אגב על העיקרון המוסרי שלו במונחים של ״תועלת הכלל״. אבל אני מסכים איתך גם שקשה לראות איפה ההבדל. איפה הגבול שימנע את דריסת הפרט לטובת הכלל? זה אולי תלוי בכך שהכלל יראה את זכויות הפרט כחלק בלתי נפרד מטובתו. ואכן יש מגמה כזו בזמננו, שמתחילה לפני ששים שנה בקירוב. לאחר שמלחמת העולם השניה והשואה הראו לאן יכול להגיע הפשיזם (המדינה או העם מעל הכל). לאחר שחשיפת פשעי סטאלין בברית המועצות הראתה לאן יכול להגיע הקומוניזם (החברה השוויונית מעל הכל). אלו שיעורים שקאנט לא למד.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-19/10/2011 11:40 לינק ישיר 

רם הצדיק, תודה,
וחבל לי שלא למדתי את ספריו של קאנט כי זה נשמע מעניין ועמוק, לדעתי (לפי מה שכן ראיתי פה ושם ציטותים מי ההגות שלו)  גדלותו היא יותר במזל במובן אפי' ספר תורה שבהיכל תלויה במזל, כלומר אפשר למצוא את עיקרי דבריו אצל חכמינו זצ"ל, רק לחז"ל אין מזל כי ההמון והעםארצים אימצו רק את המשלים ולא את הנמשל, ועוד סיבה כי יש בחז"ל כל כך הרבה דעות שבכל דור אימצו אנשי הדור את החז"לים המתאימים להם משום אינטרסים צרים ואובדנים לעתיד,

לעצם עומק העניין:
לפי מה שאני מבין (איך שאתה מסביר את עומק דבריו) יש כאן חופש לא רצוי,
כלומר: האדם לא יגנוב כי אם כולם יגנבו אז וכו' וכו'
אז מה בעצם טוב בכך ? הרי זו אינטרס משותף לכלל החברה, אז הטוב היא החברה כחברה ? כלומר קיום החברה זה הטוב ? 
מה לגבי האדם אישית, לאישי זה לא טוב כי הוא הולך למות מרעב או השלום בית שלו הולך פייפן כי אין לו לחם לאכיל את אשתו וצאצאיו, אם יגנוב הוא יציל את עצמו או את עצמו ומשפחתו,

כלומר: הטוב המשותף היא אינטרס כלל החברה והאנושות כולה, וכאינטרס כללי היא מתנגד לאינטרס האישי, כלומר הרבה פרטים מוקרבים על מזבח הכללי, הוא ימות מרעב והוא מחריב את משפחתו,

טובתו של החברה ככללותו: למי זה טוב ? לאלוקים ? כלומר: דאגתינו על קיום החברה בכללותו היא משהו מוזר, בשביל מי אנו דואגים ? במיוחד שיש צורך מוכרחי להקריב קרבנות פרטיים, אז איזה אינטרס יש לפרטי לדאוג לכללי ?

ניסיתי פעם לפתוח אשכול בעניין בשפה אחרת, והנה כאן מה בין לשמה ללא לשמה ?? (לא תרצח בלי אלוקים)

טענתי העיקרית שם שיש לחלק בין לשמה ולא לשמה, בלא לשמה האנושות היא אינטרסנטית אישית ואז אין הצלחות כי אדם לאדם זאב, מה שאין כן בלשמה ההצלחות הם גדולות ביותר,

האינטרסנטיות\הכדאיות היא שהאדם יעשה את מעשיו לשמה, וכאן נחזור לשאול לשמה למי ?? לאלוקים ? לשרידות ולהתפתחות האובוליציוני של החברה ?
ושוב נשאל מה אם האדם הפרטי מול הכללי, לעולם נצטרך להקריב את הפרט לכלל, נסגור את הרוצח בכלא בכדי להגן את עצמינו ממנו, ואז שללנו את החופש של הפרט, נסגור את החולה נפש בבית חולים להגן על הכלל, ושללנו את החופש של הפרט,

ולכן איזה טוב מוחלט אנו רואים בזה ??



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/10/2011 19:49 לינק ישיר 

קאנט, כרבים אחרים, חשב שיש קוד מוסרי אובייקטיבי, משותף לכל החברות. אגב שמעתי פעם שאייכמן הצדיק את הציות שלו לפקודות של היטלר על בסיס תורת המוסר של קאנט. נראה שהוא לא ממש הבין את קאנט.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/10/2011 23:25 לינק ישיר 


"הצו הקטגורי" כלומר העיקרון המוחלט, הלא מותנה בכלום, של ההתנהגות הנכונה "


איך זה יכול להיות לא מותנה בכלום אם לכל חברה יש  קוד מוסרי אחר?

הרי רק לפני 60 שנה בגרמניה לרצוח יהודי היה מעשה מוסרי לעילא.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/10/2011 22:45 לינק ישיר 

לגבי הדבר הראשון, זה דומה למה שאמרו חכמים "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". וכן למה שקוראים "השתדלות". הרצון הטוב איננו מתבטא בהזיות או במשאלות לב, אלא בפעולה ממש. אלא שבחלק מהמצבים העולם הוא כזה שאינך יכול להשיג את המטרה הראויה, אלא רק להשתדל כמיטב יכולתך. אז קאנט אומר שאם עשית ככל יכולתך להשיג מטרה ראויה, כבר עשית את הטוב, את הטוב העליון והמוחלט. המטרות עצמן, כל מטרה, פחות חשובה מעצם ההשתדלות.

לגבי הדבר השני: ראשית, יש דומי בין ההשקפה של קאנט ובין ההשקפה העתיקה שמזוהה עם אפלטון. אפלטון הדגיש את ההבדל בין גוף ובין נפש, ולפי השקפתו הטוב לאדם הוא מה שטוב לנפש, בעוד שהגופני בכללו הוא פחות בערכו  או אפילו רע. קאנט עצמו לא האמין בקיומה של "נפש" במובן המטאפיסי. הוא לא היה דואליסט, הוא לא האמין בנפש בתור דבר, בתור עצם. אבל קאנט התייחס לתבונה באופן דומה ליחס של אפלטון לנפש. מה שטוב לאדם בעיני קאנט הוא מה שטוב מזווית ההסתכלות של התבונה הטהורה (התבונה שאיננה לוקחת בחשבון הנחות שלקוחות מן העולם החיצוני, העולם של חומר ושל רציות לא רציונאליות).
שנית, החוק היסודי ביותר של התבונה הטהורה הוא עיקרון אי-הסתירה (זה, שטענה ושלילתה לא יכולות להיות אמיתיות בו זמנית). קאנט האמין שהתנהגות מוסרית נקבעת על ידי הקפדה על וריאנט מסוים של עיקרון אי-הסתירה. הרעיון הוא שהאדם הפרטי אמור להתנהג באופן שאם כל האחרים היו מתנהגים כמותו, החברה הייתה מתקיימת באופן יציב. למשל, האיסור המוסרי לגנוב נובע לפי שיטתו של קאנט מכך שלו כולם היו גונבים, החברה לא הייתה יכולה להתקיים. וזה סוג של סתירה עצמית. הגנבים סומכים בפועל על כך שמרבית האנשים האחרים אינם גנבים, אבל אדם מוסרי-קנטיאני לא יסמוך על דבר כזה. העיקרון הזה של קאנט (היישום של עיקרון אי-הסתירה בתחום המעשים) ידוע בכינוי "הצו הקטגורי" כלומר העיקרון המוחלט, הלא מותנה בכלום, של ההתנהגות הנכונה. מן הצו הקטגורי נגזר גם משהו דומה ל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". שכן האופן שבו אתה מתנהג כלפי אדם אחר, למשל אדם שנמצא במצוקה, צריך להיות אותו אופן שבו אתה מצפה שאנשים אחרים יתנהגו כלפיך, כאשר אתה תהיה במצוקה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/10/2011 20:25 לינק ישיר 

"הרצון הטוב אינו טוב על ידי מה שהוא גורם או מצליח לעשות, לא על ידי הכשרתו להשגת איזו מטרה שהיא, כי אם טוב הוא מכוח רצייתו בלבד, כלומר כשהוא לעצמו; וכשהוא נידון בפני עצמו, ערכו עולה לאין ערוך על ערך כל הדברים שהוא עלול לפעול לטובת איזו נטיה, ואפילו לטובת סכום כל הנטיות" (קטע מהציטוט שהבאת)

האם תוכל להסביר את הקטע?
האם ערכו של הרצון הטוב אינו נובע מהשפעתו על האדם?מה יועיל רצון טוב כשלעצמו?



״רצון טוב״ זה מושג תיאורטי (שהולך ונעשה יותר מדויק ומפורט בהמשך הדיון של קאנט "

כך כתבת.

האם תוכל להביא את עיקרי דבריו?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/10/2011 19:44 לינק ישיר 

צענערענע, אין בעד מה. המילים ״בעל רצון טוב״ אינן תחליף (תרגום) של המילה ״מוסרי״, אלא התחלה של ניסיון להסביר את השימוש באותה מילה. לתאר אדם כ ״מוסרי״ מבטא תבנית מורכבת של התנהגות. ״רצון טוב״ זה מושג תיאורטי (שהולך ונעשה יותר מדויק ומפורט בהמשך הדיון של קאנט) שמבטא את העיקרון שמסביר את אותה תבנית התנהגות שאנחנו מכנים ״מוסרית״. באשר להערתך השניה, אני לא רואה למה ההתפתחויות במחקר המוח היו אמורות להשפיע על קאנט. קאנט כבר הניח באופן כללי (ואפילו טען) שהעולם החומרי הוא דטרמיניסטי וסגור סיבתית (כלומר שהסיבה לכל אירוע חומרי היא אירוע חומרי אחר). וזה כולל כמובן מה שמתרחש במוח. יש התפתחויות מדעיות אחרות שכן היו בוודאי עושות הבדל עבור קאנט, לו חי היום (אם כי לאו דווקא בתורת המוסר): הפרכת הפיזיקה של ניוטון והופעת תורת היחסות ותורת הקוואנטים; הופעת תורת האבולוציה; גילוי הגיאומטריות הלא- אוקלידיות, וזה שתורת היחסות הכללית כוללת את הטענה שהגיאומטריה של החלל הפיזיקלי שלנו הנה, בפועל, לא- אוקלידית.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/10/2011 12:23 לינק ישיר 

רם

תודה רבה.

לא הבנתי מה התועלת שבהחלפת צרוף המילים:"אדם מוסרי" לאדם בעל רצון טוב"
(שאז אנו צריכים ארוכות להגדיר מהו רצון ומהו טוב.)

ועם ההתקדמות העצומה בחקר המוח נראה לי שאילו קאנט היה חי היום היה מציג את הדברים אחרת.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/10/2011 01:45 לינק ישיר 

נדמה לי שבאשכול הנוכחי אמנם ניתן למתעניינים משהו מטעמו של המבנה המושגי המסובך של השיטה הפילוסופית של קאנט. אבל אולי הוחמץ משהו מהמטרה המקורית, כלומר לתת תיאור *פשוט* של תורת המוסר של קאנט. ובאמת, יש משהו פשוט בבסיס השיטה הזו. קאנט מתחיל, כמו רבים לפניו ואחריו, מן ההכרה כי המוסריות איננה נחלתם של אנשים חכמים דווקא. להפך, היא נמצאת תכופות דווקא בלב אנשים תמימים ו "פשוטים". אחת המסקנות מכך היא שבבסיס המוסריות צריכה להיות הכרה מאד פשוטה. מצד שני ההכרה הזו צריכה להיות מאד כללית. שכן קאנט מזהה את המוסר עם צדק, והצדק הוא כללי, שווה לכל, חסר משוא פנים.
 
קאנט כתב כמה ספרים גדולים יחסית (שלש ה "ביקורות") וכן מספר ספרונים קטנים יחסית. הספר הבולט של קאנט בתורת המוסר הוא דווקא ספרון: "הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות". נדמה לי שכדאי לפתוח בציטוט מקטע הפתיחה (המפורסם) של ספרון זה. (אני מעתיק את הקטע מן האתר http://www.sophiapractice.com/115729/%D7%A7%D7%98%D7%A2-22-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%98%D7%95%D7%91).
קאנט פותח את החשיבה המוסרית במושג פשוט (שאמנם טעון בירור רב אם רוצים לסמן את גבולותיו המדוייקים): הרצון הטוב. המוסר מתחיל משם שכן הרצון הטוב הוא הטוב המוחלט, הטוב בטהרתו. האדם המוסרי הוא פשוט האדם בעל הרצון הטוב. הרצון הטוב הוא הבסיס של הלב הטוב. זוהי תכונה פנימית, פשוטה, שמבוססת על הכרה פשוטה וכללית. קיראו נא והרגישו את רוח הדברים.
 
רם
 
"לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד. שכל, חריפות וכוח שופט ושאר כשרונות הרוח, או אומץ לב, החלטה נכונה והתמדה שהם מדות המזג, אלה ואלה טובים ורצויים בלי ספק מכמה בחינות. אבל מתנות טבע אלו עלולות גם כן ליהפך לרעות ולמזיקות עד מאוד, אם הרצון שעליו להשתמש בהן, ושבבחינתו זו ייקרא אופי, איננו טוב. הוא הדבר במתנות הגורל. שלטון, עשירות, כבוד, ואפילו בריאות ושלווה כללית וקורת-רוח במצבו, הכלולות בשם אושר, כל אלה מביאים לידי עוז רוח, ולעיתים קרובות לידי גסות רוח, אם אין רצון טוב שיתקן את השפעתם על הנפש, ושיישיר כאחת את עקרון ההתנהגות ויכונו לתכלית כללית. ולא עוד אלא שמסתכל נבון וחסר פנייה לא ימצא כל נחת רוח במראה שלווה בלתי פוסקת, בה שרוי יצור שאינו מהודר בשום סימן של רצון טהור וטוב. וכן נראה הרצון הטוב אפילו כתנאי הכרחי שבלעדיו אין אדם ראוי לאושר...
הרצון הטוב אינו טוב על ידי מה שהוא גורם או מצליח לעשות, לא על ידי הכשרתו להשגת איזו מטרה שהיא, כי אם טוב הוא מכוח רצייתו בלבד, כלומר כשהוא לעצמו; וכשהוא נידון בפני עצמו, ערכו עולה לאין ערוך על ערך כל הדברים שהוא עלול לפעול לטובת איזו נטיה, ואפילו לטובת סכום כל הנטיות
"



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/10/2011 00:19 לינק ישיר 

א. אם הבנתי את השאלה, אתה מתכוין להשוות בין מעשה שנגרם מהנסיבות ולא מבחירה שלי, למעשה שנעשה מבחירתי החופשית. במקרה הראשון אין מקום להטיל אחריות מוסרית במובן המקובל, שהרי האדם לא אשם. הנסיבות יצרו את המעשה. אמנם נכון שניתן להצדיק הטלת סנקציה, כדי שהיא תשפיע עליו (מכנית) שלא לעשות זאת הלאה. אבל זו לא אחריות מוסרית במובן המקובל.
ב. כפי שהסברתי באשכול שהיווה עילה לאשכול הזה, תיתכן התנהגות טובה גם בתמונה מטריאליסטית (המצפון שלי מניע אותי על כורחי ולא מבחירתי), אבל לא ייתכן מוסר (התנהגות מכוח הכרעה, ולכן גם הטלת אחריות) בתמונה מטריאליסטית. אלו דברים שונים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/10/2011 22:45 לינק ישיר 

הרב מיכי

אתה מסכים שהסעיפים ב וג הם על ידי ההנחה שבסעיף א שכנראה דעתך נוטה לדעה של קאנט .

ברשותך אחזור לשאילותיי על בחירה ומוסר.

א האם אתה רואה הבדל בין בחירה הנבחרת על ידי הסיבתיות לבין בחירה חופשית יש מאין לגבי שכר ועונש.

ב למה לדעתך לא תיתכן מוסר מטריאליסטי מוחלט על ידי חברה ומצפון?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-3/10/2011 20:12 לינק ישיר 

ביליצר,
א. טענות בלוגיקה או מתמטיקה אינן נגזרות מהתבוננות פשוטה במציאות. יש  ויכוח גדול האם בכלל המציאות קשורה לזה (קאנט, נושא האשכול, טוען שלא).
ב. גזירי העץ שהכנסת לאש  עד היום נשרפו. זה לא אומר שזה ימשיך.
ג. גם אם זה ימשיך - זה לא אומר שזה עניין הכרחי. ההבחנה בין לוגיקה לפיסיקה אינה הבחנה בין נכון לגמרי (100 אחוז) לנכון הסתברותית, אלא בין נכון בהכרח לנכון לא בהכרח. עקרונית ייתכן שהפיסיקה תהיה נכונה לגמרי (נניח שהמחקר המדעי הושלם והסברנו את כל התופעות והגענו לחוקים השלמים ביותר). ועדיין הנכונות הזו היא לא בעצם אלא במקרה. לעומת זאת, הנכונות הלוגית היא בעצם.
במינוח של לוגיקה מודאלית מנסחים זאת כך: אמיתות לוגיות נכונות בכל עולם אפשרי (כלומר בכל עולם היפותטי שאנחנו יכולים לדמיין. זו הסיבה שלא נוטים לייחס אותן לתצפיות, שהרי אנחנו לא יכולים לצפות בעולמות אחרים, ובודאי לא בעולמות היפותטיים). לעומת זאת, לגבי אמיתות המדע ייתכן שגם אם הן נכונות אצלנו יהיו עולמות אחרים שבהם הן לא תהיינה נכונות.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-3/10/2011 14:32 לינק ישיר 

תודה הרב מיכי

השאלה היא האם לוגיקה שנגזרת מידיעות מהמציאות במתמטיקה היא יותר סיבתית מאשר גזיר עץ שאני מכניס לאש ונשרף,ועוד ,האם הטענה להגיד שייתכן שזה הסתברותי שיישרף ולא סיבתי שיישרף היא לא קטנונית כשמדובר במציאות של 100 אחוז ,האם ראית פעם את אותו עץ לא נשרף?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-21/9/2011 22:35 לינק ישיר 

ביליצר,
לא ראיתי את דבריך עד שהפנית אותי מהאשכול המקביל. אני כבר לא ממש זוכר את מה שנעשה כאן, ולכן אענה לך מקופיא לפי דבריך.
1 א-ב. אתה מערבב סיבה אינטלקטואלית עם סיבה פיסיקלית. לוגיקה אינה נסמכת על עקרון הסיבתיות. האמירה שאני טוען א "בגלל" ב, אינה באותה משמעות כמו: אירוע א קרה "בגלל" אירוע ב. ואם תמצי תאמר ש"עקרון הסיבתיות" הלוגי הוא אנליטי (וכך גם יחס "סיבתי" ספציפי בין טענות לוגיות), ואילו עקרון הסיבתיות הפיסיקלי הוא סינתטי-אפריורי (ויחס סיבתי ספציפי בין שתי תופעות ספציפיות הוא כמעט אפוסטריורי. אם כי יש לפלפל בזה).
2. לכעניין הבחירה החופשית, אם היא נעשית מכוח סיבה (=קומפטיביליזם) אין מקום להטלת אחריות מוסרית. אחריות ישנה רק כשאני עשיתי זאת ויכולתי שלא לעשות זאת. אם ישנה סיבה פיסיקלית אחרת (לא רצוני החופשי) לכך שזה נעשה, האחריות לא מוטלת עליי.
3. לא הבנתי את השאלה על המוסר והסיבתיות.
  



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > תאור פשוט של תורת המוסר של קאנט, כולל מבוא.
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 3 4 5 6 לדף הבא סך הכל 6 דפים.