בית פורומים עצור כאן חושבים

המיוחדות בחשיבה של הרב יצחק גינזבורג

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-27/4/2017 18:30 לינק ישיר 
המיוחדות בחשיבה של הרב יצחק גינזבורג

לפני זמן רב הועלה אשכול אודות משנתו של הרב יצחק גינזבורג ("ישיבת קבר יוסף") אך לא מצאתיו.

לדעתי, המיוחדות של הרב גינזבורג היא בכך שאינו נרתע לקרוא את המפה הציבורית-פוליטית בארה"ק על פי חכמת הקבלה. ולהציע דרכי פעולה בהתאם.

(ציפור קטנה מזהירה אותי: "הסתבכת פעמיים עם רבינו מיימוני, גם קבלה וגם פוליטיקה?" אבל אמסור את נפשי הוירטואלית לומר את אשר על ליבי, ועצכח הטוב יכפר בעד)

הנה דוגמא השייכת לעניינא דיומא הבעל"ט.

בדברי חז"ל נמשלו ישראל לאגוז. האגוז מתייחד ביחס בין קליפותיו הקשות לבין הפרי המזין הטמון בתוכן. בקבלה מנתחים את האגוז לשלש קליפות קשות, בלתי אכילות, וקליפה פנימית רכה שניתן לאכול אותה. זהו המבנה הבסיסי של הקליפות הסובבות את הקדושה – ישנן שלש קליפות טמאות ואסורות, שלא ניתן להעלות, וקליפה אחת המעורבת מטוב ורע, שניתן לתקנה ולהעלותה. במרכבת יחזקאל שלש הקליפות ה'קשות'-הטמאות נקראות "רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת" ועל הקליפה ה'רכה'-המעורבת נאמר "ונֹגה לו סביב".

תוך כדי גדילת האגוז שומרת הקליפה על הפרי ומזינה אותו, אך כשהאגוז בשל הופכת הקליפה למחסום המונע את ההנאה ממנו, ואף מאיימת לחנוק אותו. אז בא הזמן לפצח את האגוז – לשבור ולזרוק את הקליפות ולהנות מאכילת הפרי.

דימוי האגוז מתאים במיוחד לעם ישראל השב לארצו במאה השנים האחרונות. השיבה לארץ הצמיחה פרי מזין וטוב – יהודים רבים וטובים שבו לכאן, כשבלבם שאיפות טובות של שיבת ציון וכינון מדינה יהודית בארץ. אבל, פרי זה עטוף בקליפה – הורתו ברוח שאיננה נאמנה לערכי התורה ולידתו בממסד שאיננו מכיר ביעודו של "גוי אחד בארץ". קליפה זו – אשר אפשרה לפרי לגדול ולהבשיל – מתחילה משלב מסוים לסכן את הפרי, להסתיר ולחנוק אותו.

היום ניתן לזהות במבנה ה"אגוז" שלנו את שלש הקליפות כסובבות – זו למעלה מזו – את הפרי הטוב של יהודי ארץ ישראל. בעומק, אפשר לזהות כי שלש הקליפות הללו, התומכות זו את זו, שייכות לשלש העבירות החמורות – עבודה זרה (או כפירה), גילוי עריות ושפיכות דמים:

הקליפה המקיפה את האגוז היא "הרוח" של המפעל הציוני, "רוח סערה" שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת. הרוח העיקרית של המפעל הציוני יזמה דמות של "יהודי חדש", כופר בה' ובתורתו, וניסתה לעצב בכח יהודים בדמות זו. אוירת הכפירה והמרידה בה' מלוה את המפעל הציוני עד היום, והשופר העיקרי שלה הוא התקשורת. היא הנותנת את הטון הכפרני לשיח הציבורי במדינת ישראל, ויוצרת אוירה בה הדיבור בשם התורה נתפס כאנכרוניסיטי, פרימיטיבי ולא רלוונטי לכל דיון מהותי לחיינו. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא "דבר פעור" (כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות והתבוללות בעמים, כנודע, כאשר השם "דבר פעור" רומז להופעת קליפת מינות זו בדברי התקשורת הפוערת את פיה לבלי חוק).

הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים – ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני – השייך לתחום העריות – המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת. לקליפה זו שייכת גם מערכת החינוך, המתאמצת גם היא, בסגנונה שלה, לכפות על הנוער את אותם ערכים זרים ומטשטשים. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא "לא תנאף".

 

הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה – הכנסת והממשלה. תפקיד השלטון הוא לדאוג לחיי האזרחים ולבטחון העם. החלפת תפקיד זה במגוון אידיאולוגיות, טיעונים ואינטרסים המזיקים לו, הוא שפיכות דמים. המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהם, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא "וימלך... וימת" (פסוק המלמד גם כי הציונות הינה מהלך של עולם התהו, המועד מראשיתו לשבירה-מיתה, בסוד "ז מלכין קדמאין דמיתו", וד"ל).

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה – הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו "צבא העם" של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועֹצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב"מחנה קדוש" שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו' (כאשר הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: "טוהר הנשק" הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה). הזכרון הקריטי לחיינו וקיומנו בארץ ישראל – "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הֹנותן לך כח לעשות חיל" – הוא המפתח לתיקון הצבא (לצד בטול הקליפות הקשות שמעליו, כמובן).

על ימינו אלו יש לומר "אל גנת אגוז ירדתי" – הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות. כעת, יותר מבעבר, חשים כי הקליפה, לאחר שנים של שמירה, הפכה לגורם המתנגד ומפריע להתפתחות עם ישראל בארצו. על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום "ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר [כנגד 3 הקליפות הטמאות לגמרי], ותכניע [כנגד הקליפה הרכה, קליפת נגה]". ובתמצית:

יש לעקר את הרוח הציונית, בעצם ההכרה שהיא עקרה מללדת – שאין היא גורם מפרה ומצמיח חיים בעם ישראל (ואדרבה, כיום, גם בשאריות המהדורה הראשונה של הרוח הציונית וגם במהדורה החדשה של הפוסט-ציונות, היא המסרסת והפוגעת בכל צמיחה רוחנית או שאיפה לגאולה אמיתית ושלמה).

את בית המשפט עלינו לשבר. לשבירה יש גם משמעות של קושיא ופירכא. אדם חכם ועדין איננו שובר אלא מפרק – יש להתמודד עם בית המשפט בשום שכל, תוך הצגה מתמדת של מעלת חוקיה החכמים והנבונים של התורה, לעומת החלטותיו השגויות, הפגומות והנפשעות של בית המשפט. זהו המקום לטיעוני העומק החכמים והערכיים של תורתנו הקדושה, תוך הגחכה ו"בזיון בית המשפט" חכם וחינני בכל תחום בו הוא עוסק.

את הממשלה – ממשלת השמאל או הימין – עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה – עד לכינון ממשל תורני בארץ. בעומק לבנו אנו מבינים כי זו הדרך, וכך פעלנו בשנים האחרונות. הנזקים כתוצאה ממיגור הממשלות הקודמות נבעו מכך שהדבר לא לווה בהכרה מפוכחת שאין במערכת הקיימת סיכוי להעמיד אלטרנטיבה אמיתית. אם נראה בבהירות את היעד, ולא נצפה כל פעם לממשלה חדשה שתשוב ותכזיב, מיגור הממשלות (והפיכתן מהיותן ממשלות-יוזמה לממשלות-שרידה) יהפוך לשיטה היעילה לנטרול שפיכות הדמים הנגרמת בעטיה של הממשלה.

החשוב והמשמעותי ביותר היום הוא תיקון "ותכניע" לכחות הבטחון. הצבא טוב ביסודו – ובוודאי ברמות של החילים הפשוטים, שאינם נושאים עדיין את עיניהם לכסאות המובטחים להם במערכת הקליפה הממשלתית – אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה. האמירה למפקד ולמערכת כולה כי "אני אוהב אותך, ושמח למלא את הפקודות, אך התורה היא מקור הסמכות העליון, גם שלי וגם שלך" מעמידה באור פשוט ונכון את היחסים הבריאים בין הצבא לתורה, וממילא מגמדת את תחושת "כחי ועֹצם ידי" ומגלה את מקור הכח והסמכות האמיתי. הסירוב לא יעקר, ישבר, יפרק וימגר את הצבא (כמו שחוששים רבים) – הוא בסך הכל יעניק לו את קורטוב ההכנעה החסר לו. אם כן, הסירוב רצוי לכתחילה – זהו ערך עיקרי שיוביל את הצבא ואת העם היושב בציון בדרך טובה, שמחה ומאירה יותר.

כמובן, עיקר האגוז הוא הפרי. חשיפת הפרי היא האמונה וההבנה הנחושות כי "ועמך כֻלם צדיקים" ולכן "לעולם יירשו ארץ". הגדלת ההתנגדות לקליפות צריכה לנבוע מתוך הכרה בפרי הנפלא הטמון בתוכן, בכוחם האדיר של היהודים להקים מלכות שתהיה באמת "כסא ה' בעולם" ותפעל באמת כ"אור לגוים". פרי זה, הטמון בקליפתו, מבורך באמונה טבעית וטהורה ונכונות להתפתות ולהמשך אחרי חזון גאולה אמיתי (והרמז: ציונות= "יונה פותה", כינוי שהוא שבח לעם ישראל, גם אם התבטא לעיתים בהתפתות אחר חזונות שליליים), ברגש בריא וחזק כלפי ארצו (והרמז: ציונות = "תנה לנו אחֻזה", כתביעת בנות צלפחד שחבבו את הארץ) ובכח לברר את ההשקפות והדעות ולהכיר בטוב האמיתי, המאיר והמשמח (והרמז: ציונות = "ישמח צדיק", המרמז ל"ישמח צדיק כי חזה נקם", בשמחה נכונה ומבוררת בנצחון הטוב על הרע, וגם ל"ישמח צדיק בהוי'", במימוש תכלית היעוד של קיומנו בעולם בכלל ובארץ הקדש בפרט, לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים).

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", ולכן אין לצפות לכך שהפרי הכלוא יביא לשינוי 'מבפנים', תוך השתלבות במערכת הקליפות של הממסד. "מפצח האגוזים" חייב לבוא מחוץ לאגוז – רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז. אכן, על הפרי הכלוא לייחל לשבירת הקליפה, לסייע לכך מבפנים ולהכיר בכך שהוא בשל ליצור מציאות טובה ושמחה שתחליף את הממסד הקיים כעת.

 

מקור http://www.odyosefchai.org.il/TextHome/TextInfo/373

מי שיש בידו תיזה טובה יותר, או שיש בידו להפריך את התיזה הנ"ל, מוזמן לומר את דברו.

 

 

 




דווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-7/8/2019 07:34 לינק ישיר 

יש להעיר על דברי נבאת שהתורה עצמה בפרשת השבוע האחרון נתנה לגיטימציה עקרונית לגאולת דם (מסתבר שעל דרך היתר יפת תואר) 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-7/8/2019 03:13 לינק ישיר 


    

קצת בעניין הרב גינזבורג בעקבות העניין הציבורי שהתעורר בהקשר לפרס שהוא מקבל השבוע על הספרות התורנית שיצר. הפוסט דלהלן מתייחס לא רק לגינזבורג עצמו אלא לתופעה כללית הקשורה באלמנטים דומים.

ראשית אקדים שבאופן אישי, אינני שייך לאלה שמתלהבים מן ההגות שלו. אני חושב, ופרסמתי כך כאן גם בעבר, שאין בהגות שלו משהו רציני ועמוק מבחינה אינטלקטואלית, ואנסה להסביר בקצרה מדוע. הרב גינזבורג מלהטט הרבה מאוד עם מושגים, עם סימבולים ועם שמות שיוצרים סדר בעולם. בדומה להרבה מקובלים אין הוא חושב או מעמיק על האמת עצמה אלא הוא נותן שמות ומגדיר שוב ושוב את המשמעות של אותם סמלים ואותם שמות המייצגים את המציאות. בניגוד לכך, אינטלקטואל בעל עומק הוא כזה שמצליח לחשוב ולהעמיק בתוכן עצמו, במשמעות, בהבנת דבר מה, ולא כזה שיוצר כמה שיותר מושגים ומשחק אתם.

באופן כללי, את ההגות מן הסוג הזה אני מוצא יותר ויותר בחלק מן הציבור הדתי היום שהתאהב בסגנון המחשבה הזה, ובייחוד ככל שהוא קרוב יותר לעולם הקבלה. חלק גדול מעולם הקבלה אינו עסוק במחשבה של ממש אלא בניסיון לערוך תשבצים מורכבים שבהם מככבים סמלים רבים. מדברים על הספירות כביטויים לממדים שונים של המציאות ומלהטטים בין הביטויים השונים. כל פעולה וכל מצוה הופכת להיות סמל לאיזשהו ממד של המציאות, ועודף ההגדרות משמש כניסיון להסביר תופעות שונות, במובן של עשיית סדר. המון חישובים הדומים לחידות מתמטיות ואינסוף של סמלים ומילים המבטאים ממדים שונים של העולם. לא רק העולם אלא אף האלוהות מככבת שם. אומַר משהו לא פופולרי: בניגוד למסתורין המיסטי ובניגוד לתנועה רוחנית תיאולוגית של ממש שבנויה במובן כזה או אחר על המסתורין של האלוהות, רובה של תנועת הקבלה צועדת בכיוון הפוך. היא מנסה לארגן את האלוהות תחת מושגים מוגדרים, והיא מנסה להבליט ולהנכיח רבדים שונים של האלוהות. נהוג כיום להשוות את הקבלה למיתוס אבל ההקבלה הזו אינה מדויקת לטעמי. המיתוס הוא תוסס ועמוק הרבה יותר מכיוון שהוא תמיד מצביע על ממד של שארית, דהיינו על ממד של מסתוריות בסיפור. הקבלה לעומת זאת, -בניגוד גמור למה שפופולרי לחשוב-, חונקת את המסתורין ואת ה'דומיה' השייכת לעולם האלוהי. למרות שהקבלה מתעקשת ללא הרף על ספירת הכתר ועל האינסוף הנמצא מעבר לכל זה, בסופו של דבר מה שמשמעותי בעולם הקבלה הוא דווקא ההנכחה הזאת של ממדי האלוהות וריבוי סמלים לכל תופעה כדי שתהיה אחיזת יד בכל דבר. זאת אמנם הכללה ויש בוודאי חלקים מן הקבלה שאינם כאלה, אבל אני מדבר על מה שאני תופס כקו די בולט במרחב הזה.

סגנון החשיבה הזה כיום אינו נמצא רק בעולם הקבלה. במובנים רבים הרבה ציבורים דתיים עוסקים בשאלות האידיאולוגיות שלהם דרך פריזמות מן הסוג הזה. ההגות הדתית שלהם מתבצעת סביב להטוט של סמלים ומושגים, שיטות וצדדים, שהופכים להיות מין משחק שכולם משתתפים בו בעל כרחם. התופעה הזאת מתרחשת בעיקר בהרבה חוגים דתיים פסאודו הגליאניים שמבקשים "לעשות סדר" בעולם הדתי שלהם. וכך מושגים רבים הופכים להיות מושגי מפתח בניסיון לתאר תופעות שונות של המציאות: שבירת כלים, עולמות דתוהו, החלל הפנוי, עולם התיקון, דוכרא, נוקבא, הספירות השונות, מוחין דגדלות מוחין דקטנות, דיבור על כל דבר כעל "בחינה", בחינת ארץ ישראל ובחינת חו"ל, בחינת משיח בן דוד ובחינת משיח בן יוסף, וכו' וכו'. באמצעות כל המושגים הללו משרטטים איזשהו עולם צפוף במושגים ובסמלים שע"י המשחק ביניהם והלהטוט האינסופי סביבם יוצרים פתרונות לחידות ולתשבצים שהעולם הדתי שלהם מאתגר אותם בהם.

אינני אומר שאין בכך כלום, בוודאי שיש כאן פעמים רבות עבודה של זיהוי, יכולת להצביע על נקודה מסוימת, להבחין בין תופעה אחת לתופעה אחרת, אבל בסופו של דבר אין כאן מחשבה של ממש. מחשבה רצינית לא מבקשת ללהטט בין מושגים, היא מבקשת להעמיק. היא לא זקוקה למילים רבות ובוודאי שלא לסמלים. העומק נעשה באמצעות התעקשות על האמת וניסיון לתפוס את המהויות של דברים, באמצעות התכוונות ודבקות בהוויה עד הרבדים הראשוניים שלה; וכמובן באמצעות ניסיון לשאול את שאלת האמת.

בנקודה הזאת אני רוצה לומר ביקורת נוספת שלא קשורה רק לשאלת העומק האינטלקטואלי, (שזאת שאלה שיאמרו לי רבים, אמורפית מידיי, ונתונה לשיפוט סובייקטיבי. אני לא מסכים כלל עם זה, וביקורת כוח השיפוט היא הדבר החיוני ביותר במחשבה לטעמי, אבל ניחא). הביקורת החשובה היא ביקורת על מהותה של מחשבה. המשמעות הבסיסית ביותר של מחשבה אמיתית היא בכך שהיא מחשבה 'מסוכנת'. אנסה להבהיר למה אני מתכוון במושג מחשבה מסוכנת. מחשבה אמיתית היא כזאת שמתמסרת למחשבה עצמה, היינו שהיא מתמסרת לגילוי של המחשבה, היא מתמסרת לאמת הנגלית באמצעות החקירה. במובן הזה כל פעולה של מחשבה היא פעולה של סיכון. אדם חושב הוא אדם שמסכן את העולם היציב שלו, הוא מסכן את הדוגמות שלו, הוא נענה לאתגר של האמת.

במחשבה 'הסמלית' שהצגתי לפני כן האלמנט המובהק של המחשבה לא קיים. אין שם כל סיכון, אין התמסרות, אין שום קשב לאמת. כל המחשבה הזאת סגורה בתוך עצמה ובתוך הפעלולים של עצמה. היא יוצרת עולם מושגים שבתוכו היא משוטטת ומשחקת, לונה פארק ענקי שמאפשר לה להתמודד עם הכל בניסיון להעניק סמלים לכל. האמת, בניגוד לכך, נגלית כאשר אנו מסתכנים באפשרות לשמוע את מה שלא מסומל, את הדבר שמאתגר, את החיצוני, את החדש.

ברור אפוא מדוע הרבה מן המחשבה הדתית 'העצלה' מעדיפה לפנות אל החשיבה 'הסמלית'. השיח הדוגמטי ממשיך להיות השיח המרכזי בה ובשל כך בניגוד לפעולת המחשבה הוא מהווה ההגנה. ככל שיש יותר סמלים כך אנו מוצפים בשכבות הגנה גדולות יותר. הרבה מן הדתיים פונים אל המחשבה לא מתוך אהבת האמת אלא מתוך אהבת עולמם הדתי הדוגמטי, מתוך ניסיון להצדיק באופן אפולוגטי את הזירה שבה הם נמצאים. הם אמנם צריכים "להשיב לאפיקורוס", כאשר פעמים רבות האפיקורוס הזה מקנן בתוכם. את התשובה הם מוצאים בלהטוטים הסמליים הללו. הטרגדיה הגדולה ביותר של המחשבה באזורים האלה מתרחשת באזורים שבהם נעשית הזניה ממשית של המחשבה הרצינית. כך אנו שומעים יותר ויותר מטיפים או רבנים 'מבינים' שמדברים על "השיטה של שפינוזה" ו"השיטה של קאנט", "השיטה של לוינס" ו"השיטה של הרב", כאשר מהר מאוד זה הופך להיות חלק ממשחקי תשבץ. האהבה הגדולה היא למושג המפוברק "פוסטמודרניזם" שבז'רגון הפופוליסטי הזה אומר את הקטע הבנאלי "אין אמת, כולם אותו דבר", ואז משרטטים את "השיטה הפוסטמודרניסטית", אח"כ את "השיטה של המערב", ואז לדוגמות חדשות מבית היוצר הזה, המערב והמזרח, המוסר היהודי והמוסר הנוצרי, היוונים והיהודים, וכו' וכו', טבלאות עמוסות לעייפה שאין בהן טיפת עומק ויש בהן רק ניסיון להציג איזושהי אידיאולוגיה עם סמלים ושומות ברורים כדי לצלוח את האתגר "האוניברסלי" של המחשבה, וכמובן בסוף, להציג את ה"יהדות", בדיוק הדבר שאותו אנו נושאים על כל הדוגמות המאוד ספציפיות המלוות אותו, כקלף המנצח. זאת אנטי מחשבה.

את הסגנון הזה, אם כי בצורה יותר חכמה ומעט יותר אינטלגנטית, אנו מוצאים בספריו של גינזבורג. כעת אני מעוניין לפנות אל השלב השני של דבריי, אל התוצאה של הסגנון הזה.

אני חושב שסגנון המחשבה הזה מוביל באופן מהותי לניהיליזם. (ואת יסודותיו ניתן לראות בתופעה השבתאית למשל). מדוע? משום שסגנון זה אינו עומד אף פעם לביקורת, מעצם מהותו הוא לא מאותגר משום דבר, העולם שלו תמיד בעל מקדמי הגנה. כל ביקורת אפשרית נחסמת באמצעות ההסמלה. אתן דוגמה: לא מזמן שמעתי רב מסוים שהתווכח עם אדם חילוני אחר, והם ניסו לפתח וויכוח אינטלגנטי. כאשר האדם החילוני טען שהוא לא מאמין בקדושת ארץ ישראל או משהו בסגנון (אינני זוכר במדויק), הרב ההוא התחיל להשיב לו שזה מצוין, כי בצורה הזאת הוא מהווה חלק מהתוכנית הגדולה של בניין הארץ, הוא חלק ה'חול' של הבניין הכללי של הקודש, ובמובן הזה הוא חלק מהתשבץ, שבסופו ובפתרונו עומד כמובן אותו רב. מה שמקומם בסגנון הזה הוא העובדה שאין כבר כל אפשרות להתדיין על דבר מה. כל ניסיון להעלות צד אחר נמוג דווקא בשל ה'הכלה', בשל הפטרונות המחליטה שהצד האחר הוא חלק מ"הצד שלי", חלק מן ההבנה המוקדמת שלי, ואני, המתדיין, נמצא מעל הצד ההוא, הספקתי כבר לסדר אותו במערכת.

התופעה הזאת היא תופעה המובילה במקרים הקיצוניים שלה לניהיליזם. אין בה דין וחשבון על דבר, היא רק עסוקה בניסיון להסביר את עצמה וליצור את עולם המושגים של עצמה. היא לא 'נפתחת' לרגע, ודווקא כאשר היא מוציאה את טלפיה החוצה, ואומרת כשרה אני, בכך שהיא משתתפת בדיון, מצטטת פה ושם מן הצדדים 'האחרים', ובכך היא חושפת איזשהו דימוי של 'פתיחות', דווקא בכך היא מסתגרת יותר ויותר בתוך השבלונה של עצמה, היא שבה שוב ושוב אל מערכת ההסמלה הפנימית שלה.

כעת אני שב אל הרב גינזבורג. בשעתו הוציא הרב גינזבורג חיבור בשם "ברוך הגבר" כדי לדבר על "גבורתו" של ברוך גולדשטיין ועל גבורת מעשיו. בניגוד למה שיכולנו לחשוב ולמה ששומעים הרבה פעמים מכיוונים אחרים, הרב גינזבורג לא ניסה להצדיק את גולדשטיין מן הפן הביטחוני, כמי שידע על איזושהי תקרית ביטחונית וניסה למנוע ממנה לצאת אל הפועל וכו' וכו'. אמירות מן הסוג הזה אמנם מקוממים מבחינה מוסרית, אבל יש בהם איזשהו ניסיון להקהות את הביקורת דרך שאלת התועלת המדומה. אולם גינזבורג מבכר לדבר על העיקרון.

בחוברת הנ"ל גינזבורג מתאר את הנקמה כרגש טבעי פנימי ואמיתי. היא "טבעית" ו"חופשית". הקישור לטבע נעשה באמצעות האדרת הטבע שבמשנתו של גינזבורג. גינזבורג מושפע רבות מתורת חב"ד המושתתת במובנים רבים על המתח שבין החומרי והגשמי לרוחני והשואפת לאיזשהו מצב של "ביטול היש", ההכללה של כל העולם והכפיפות של כל דבר, של הפרט ושל החומר, באלוהות עצמה ובאמת האלוהית. לפי גינזבורג הניסיון הוא דווקא לשוב לעולם החומרי כדי למצוא את האלוהות שבו. החומריות הזאת באה לידי ביטוי בראשוניות של הטבע, הטבע הלא מרוסן, הבוסרי, הראשוני. הנקמה במובן הזה שייכת לעולם הטבע, דהיינו לפראות של הטבע, של האדמה, של החייתיות. הנקמה נעשית ללא שיקול דעת וזו גדולתה! במובן הזה נכרך הקשר למעשיהם של שמעון ולוי המצדיקים את מעשה הרצח שלהם בטענה "הכזונה יעשה את אחותינו". יש כאן איזושהי אמת פנימית בלתי מרוסנת שבזה לטיעונים ה'רציונליים' והכביכול בורגניים של יעקב. הגדולה של הנקמה היא בכך שהיא יוצאת מגדרי הבסיסיים של המוסר בעולם. הקשר לתורת חב"ד בא שוב לידי ביטוי בכך שהוא מזהה את ההצדקה לנקמה בכך שהיא כפופה לכלל והיא שמה לאל את האישיות הפרטית. היא מקורית ובסיסית במובן הבוסרי הזה. (מה שמזכיר, אם כי בפן אחר לגמרי, את האקזיסטנציאליזם של קירקגור, ואת השעיית הממד ה'כללי' של המוסר אצלו).

היסוד הניהיליסטי הופך להיות ברור יותר. לא מדובר בחיבור אחד. גינזבורג מהווה השראה ותמיכה להרבה קיצוניים המחזיקים בהצדקה של מעשי אלימות כלפי ערבים ופלסטיניים, הקול השורשי שהוא מוצא שם כקול של נפש פנימית ובוסרית היא בדיוק הרומנטיקה של הניהיליזם היוצא ממשנתו. הרב גינזבורג מעניין יותר מן הקולות הבינוניים של 'מחשבת ההסמלה', הוא מוכן ללכת עד הסוף עם המחשבות שלו ובמובן הזה הוא יוצר מרחב ניהיליסטי. כמו שלמחשבה הסמלית אין כל ביקורת חיצונית אפשרית, משום שהיא משתוללת בתוך העולם של עצמה, כך בניהיליזם הבוסרי הזה יש חוסר קשב מוחלט לטיעון כלשהו. זאת התפרצות שמצדיקה את עצמה בשם ההתפרצות. במילים אחרות, מתן צידוק לעבריינות רחוב בשם האידיאל הגדול של הבוסריות והטבע.

אעצור כאן. העליתי נקודות שונות שאולי לא קשורות לחלוטין אחת לשנייה וניתן לחלוק על חלקן ולהסכים עם אחרות, אבל אני חושב שיש כאן קו מנחה די ברור ומשמעותי המסייע להבין את הסכנות הטמונות בסגנון זה.




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/5/2017 12:39 לינק ישיר 

תלמידטועה כתב:

בקשתי מקרובי משפחה חסידי גינזבורג לשלוח לי ד"ת שלו בגמרא ופוסקים וכבא 10 ימים ולא נעניתי. יש ברשת?


תן לי כתובת מייל ואשלח לך.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מחובר
נשלח ב-19/5/2017 10:44 לינק ישיר 

אליקים7241 כתב:

בקשר לרמ"ק והאר"י - כדאי גם להביא מקורות רלוונטיים.


אין בעיה בכלל
רק שאני צריך לעשות את זה ממחשב נורמאלי ולא יהיה לי עד תחילת השבוע


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-19/5/2017 09:22 לינק ישיר 

בקשתי מקרובי משפחה חסידי גינזבורג לשלוח לי ד"ת שלו בגמרא ופוסקים וכבא 10 ימים ולא נעניתי. יש ברשת?



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-18/5/2017 21:20 לינק ישיר 

בקשר לרמ"ק והאר"י - כדאי גם להביא מקורות רלוונטיים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/5/2017 21:11 לינק ישיר 

מיימוני

וכי העיקר הוא האם מדברים ברעיונות מופשטים, בשם הקבלה או שלא בשם הקבלה? האין העיקר - תוכן הדבר? מה שהאמירה מנחה אותנו, בכה או בכה. בין אם יש אפשרות לומר כך או אחרת - זה בדיוק העניין - מאחר ואפשר לומר כך ואפשר לומר אחרת - בדיוק לכן מה שחשוב אינו אם אלו דברים קבליים או לא קבליים, אלא האם תוכן הדברים "מתקבל על הדעת", כלומר מתאים לדעת מה שנקרא "האדם הסביר". כך על כל פנים אני רואה את הדברים. כמובן זה דורש ללמוד כיצד לזהות את משמעותם האמיתית של האמירות המופשטות, ואכן לכן בדיוק כתבתי לאחרונה באשכול אחר - על כך שכבר הצעתי לדון בדרכי דיון נכונות, והוא הדין כאן 
(וכפי שהסברתי שם) - שיש לדון גם בעניין איזוהיא "דעה" "הראויה לשמה" כלומר ראויה להיחשב "מאן דאמר", ואיזוהיא דעה שהיא דעת כזב ואין ראוי להעמיק בה או בכלל לשמוע לה - בהנחה שיש דעות כזב בעלות חומרה כזו.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/5/2017 21:05 לינק ישיר 

בקשר לרמ"ק והאר"י - כדאי גם להביא מקורות רלוונטיים.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/5/2017 18:22 לינק ישיר 

קירטון

איקון ירוק. תודה! מחכה להמשך.

ורצוי באשכול מיוחד. כתוב שם ואעתיק את השאר לשם. נניח "בין קבלת הרמ"ק לאר"י".

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-18/5/2017 14:40 לינק ישיר 

מיימוני שלום
הנקודה מאוד חשובה.
הרמ"ק היה פילוסופי יותר, טכנוקרטי יותר ולכן הוא המשיך את קו המחשבה של המקובלים שהיו לפניו ובראשם כנראה אותם אנשים שכתבו הזוהר (בלי להכנס למחלוקת הזו ובלי להכניס את עצמי לפוזיציה של "קבליסט מודרני" שטוען את הטענות של חוקרי הקבלה המודרניים שטוענים שזה לא היה יכול להיות רשב"י)
המקובלים ההם, שקדמו לרמ"ק יצרו מבנים קוסמולוגיים של העולמות הרוחניים וכנראה בגלל אותה קבלה קדומה, הרמ"ק יצר גם מבנה היררכי אצל הקליפות.
האר"י היה חוויתי יותר ומכוח החוויות שלו הוא הגיע למסקנה הפוכה, שהקליפות אינן ישויות, אלא ההפך, זיהומים וליכלוכיים רוחניים שההשפעה שלהן מקומית ושולית.
זו הסיבה שבקבלה הלוריאנית ישנה נפילה גדולה בעיסוק בקליפות ובחשיבות שלהן.
זה לא אומר שהעולם הלוריאני הוא חביב יותר, הוא דווקא יותר נוקשה, אבל הנוקשות שלו היא מכאנית והיא נובעת משני מנגנונים של אור ישר ואור חוזר.

על כך בפוסט נפרד.

ברוכים הנמצאים.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-18/5/2017 09:51 לינק ישיר 

קירטון

ברוך הבא אל הפורום!

זמן רב לא היה לנו מומחה של ממש לקבלה.

תודה על המבוא הקצר שלך לרמ"ק מול האר"י.

לגבי זה חידוש גדול מאד מה שכתבת. תמיד סברתי, בעקבות סקירות סיכומיות, כי הרמ"ק היה הפילוסופי יותר ואילו האר"י החוויתי והחזיוני יותר מבין השנים. וכי רמ"ק ניסה להעניק עיבוד פילוסופי לאמונות הקבליות בעוד האר"י לא חשש מביטויים מיתיים.

עתה אתה מציג את הרמ"ק כמי שדוגל בדואליזם כמעט מלא בעוד האר"י לדבריך ניסה למתן את הגישה הדואליסטית בתוך מערכת האלוהות.

הנושא הזה כה חשוב עד שראוי לפתוח עבורו אשכול מיוחד. הקבלה של הרמ"ק. תוכל להביא כאן את דבריך ולספק להם מראי מקומות למעיין. למשל, אשמח לדעת היכן הרמ"ק דן על אותו "תאומיאל". האם זה מונח אצלו בשיטתו? היכן אפשר לקרוא את זה ועל זה?

תודה מראש

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-17/5/2017 14:26 לינק ישיר 

אנשים כאן אולי לא מתעסקים כאן בקבלה כמוני ולכן לא מבינים עד כמה מקוממות הטענות של גינזבורג.

אז אני רוצה להרחיב קצת בנוגע לקליפות, כי זה המונח שגינזבורג הפך לקרדום וגינזבורג אינו היחיד.
היום כל זב חוטם מייחס את האג'נדות הפוליטיות שלו לאיזה יישום של מלחמת קודש שבין הקדושה לקליפות.

צריך לזכור שהאר"י התנגד לגמרי לקוסמולוגיה הזו.

הרמ"ק יצר פנתיאון דמונולוגי מורכב של קליפות כשבראשו נמצאת קליפת העל, אותו תאומיאל , שהוא שווה בכוחותיו לקדוש ברוך הוא מכוח "זה כנגד זה". חוץ ממנו נמצאות אצל הרמ"ק עוד הרבה מאןד קליפות שלכל אחת עניינים מסויימים בעולם.

מה עשה האר"י בעץ החיים?
למעשה הוא זרק את כל מונח הקליפות אל הפח. מבחינתו הקליפות הן זיהום טכני, חסר כוונות או מוטיבציה, שהמשמעות היחידה שלו היא הפרעות מקומיות בהשתלשלות האורות והפרצופים.

יותר מזה, המנגנון של האור החוזר, שהוא החידוש העיקרי בקבלת האר"י אומר למעשה שקל מאוד להתגבר על הקליפתיות באמצעות הגברת האור החוזר.

זאת אומרת, הניסיון כאן לייצר קליפות כישויות, הוא שטניזם, הוא עבודת האופל. כמו שנגיד אנחנו נעניק משמעות דמונית לכל מיני דברים טכניים שוליים, כמו ליכלוך במטבח או ריחות רעים בשירותים.

זה ממש כמו בנצרות, דואליזם בדמות המלאכים הנופלים, המהווים ריאקציה למלכות שמיים.

לכן גינזבורג ודומיו אינם רק עוינים את התרבות המערבית, את המודרניזם ואת הנאורות, הם גם אויביה של עבודת השם, כפי שהגדירו אותו האר"י הקדוש וממשיכיו כמו רבי נחמן, כמו האיזביצ'ר ואחרים.

הם באמת זיהום רוחני.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/5/2017 09:08 לינק ישיר 




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-17/5/2017 07:36 לינק ישיר 

יש

יפה כתבת וזה העיקר.

קצר ולעניין: יש ניתוח פוליטי ויש דימויים מעולם הקבלה, ושם אפשר לומר כל דבר. כמדומה שכבר דנו כאן בפורום על העיסוק במשפטים קבליים שלכאורה אומרים משהו אבל אינם אומרים דבר ובוודאי שכנגד כל אמירה אפשר היה להגיד את ההפך הגמור ולהישמע מרשימים ביותר.

לגבי גינזבורג, מן הראוי היה לדון בו. מזה שנים תיכננתי לעשות זאת. והזמן לא נמצא לי, וגם לא פניות הנפש לקרוא בלי להתרגז... ומי שרוצה להצביע על מה שהוא בעיניו טעויות שיטתיות של מן דהוא צריך להתאמץ להיות אובייקטיבי, לכתוב בדרך כבוד ולנמק כל דבר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/5/2017 16:57 לינק ישיר 

גינזבורג הוא ביריון אלים ומתלהם.
הוא מקדם מטרות פוליטיות קיצוניות ומסוכנות באמצעות שימוש בלקסיקון חסידי.

כמובן שהצבא, הוא לא יותר "קליפתי" או פחות קליפתי ממנגנוני הממשל או המשפט.
גם הרשות השופטת, כמו הצבא וכמו הכנסת,פועלת על פי חוקים שמקורם אחד ויחיד.
אבל גינזבורג מכשיר את הצבא ומטמא את בתי המשפט ואת האקדמיה , לא בגלל הבנה קבלית, שאין לו.
הוא מקדש את הצבא, כי הוא בעצמו רצחני והצבא בעיניו הוא כלי מתאים כדי לקדם שפיכות דמים.

צריך לזכור גם, שהסלנג הקלריקלי של גינזבורג מנותק מקבלת האר"י. השימוש שהוא עושה במינוח קליפות, יותר מזכיר את הסגנון השבתאי.

גם אצל שבתאי צבי הייתה נטיה כזאת, להשתמש בטרמינולוגיה קבלית כדי ליצור תעמולה פוליטית ולקדם אג'נדות פוליטיות.

כמובן שגינזבורג קטן דל ועלוב הרבה יותר.


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > המיוחדות בחשיבה של הרב יצחק גינזבורג
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
1 2 לדף הבא סך הכל 2 דפים.