בית פורומים בחדרי חרדים אלעד

אריה לברון מאלעד רק בן 17 ומנהל פרויקט חלוקת מזון למשפחות נזקקות

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-18/2/2020 21:20 לינק ישיר 
אריה לברון מאלעד רק בן 17 ומנהל פרויקט חלוקת מזון למשפחות נזקקות



הנער הצעיר שדואג לעשרות משפחות: "זה לא כל כך מסובך, צריך רק כוח רצון"

אריה לברון הוא בן 17 וחצי, אך על אף גילו הצעיר, מצליח לנהל ארגון חסד המחלק מוצרי מזון לעשרות משפחות נזקקות. בראיון נוגע ללב הוא מספר איך הגיע לכך, ואיך הוא מצליח לשמור על כל סדרי הישיבה לצד ניהול הפרויקט

מיכל אריאלי | י"ז שבט התש"פ | 12.02.20 | 22:26

במהלך שיחתי עם אריה לברון, מצאתי את עצמי עוצרת כמה פעמים כדי לשאול: "רגע, בן כמה אתה?" התשובה לא התיישבה לי עם המציאות. היה לי קשה להאמין שהבחור שמתאר לי פעילות רחבת היקף שכוללת חלוקת סלי מזון לנזקקים, הנפקת תלושי קנייה ועזרה לעשרות משפחות נזקקות, הוא בסך הכל בן שבע עשרה וחצי.

"האמת היא שהכל התחיל עוד כשהייתי בערך בן חמש עשרה", מספר לברון, המתגורר באלעד ולומד בישיבה בירושלים. "באותם ימים למדתי בשיעור א' באחת הישיבות המובחרות בעיר, אך במהלך 'זמן חורף' התחלתי להרגיש שהיצר הרע אורב לי ומחליש אותי. לא שהיה משהו חריג חלילה, אבל התחלתי לפזול החוצה ולחפש הרפתקאות. ברוך ה' ידעתי לעצור את עצמי בזמן. אני מגיע מבית טוב וממשפחה תומכת. הכרתי בכך שיש לי ראש עסקי מצוין, והבנתי מיד שאם אחפש את עצמי ברחובות, אני עלול מהר מאוד להידרדר מן הדרך ולמצוא תעסוקה לא טובה. עם זאת, חיפשתי משהו שאוכל לעסוק בו מן הצד, ושייתן לי סיפוק רוחני".

אחרי מספר שבועות של חיפושים כאלו, סיפר לו חבר על כך שקיימת באלעד עמותה שמחלקת ארוחות לשבת וסלי מזון לנזקקים. "הוא הציע לי להתנדב שם והרגשתי שזה בהחלט יכול להתאים לי", הוא אומר. "כך התחלתי להגיע מידי יום שישי למשרדי העמותה, הייתי לוקח משם את ארגזי המזון ומעביר לבתיהם של הנזקקים, לפי הכתובות שניתנו לי".



 

הצד הכאוב של החיים

לברון עוצר לרגע את דבריו. ניכר כי הרגישות היא זו שמדברת מתוך גרונו. "בכל שבוע מחדש נחשפתי לסיפורים קשים מאוד. עד אז לא הכרתי את העוני והדלות מקרוב. מעולם ברוך ה' לא חסר לי כלום, תמיד היה לי כל מה שרציתי. לכן היה לי קשה כל כך כשנתקלתי במשפחות שלא היה להן שום דבר, והן התבססו לגמרי על הארגזים שהבאתי להן. אם הבאתי ארגזים, אז היה מה לאכול, ואם לא – המקרר נשאר ריק.

"הגעתי בקביעות למשפחתו של אברך, אחד מתלמידי החכמים הידועים בעיר. מדובר במשפחה ברוכה מאוד, וראיתי מקרוב איך שהילדים מסתובבים שם עם סנדלים ובלי מעילים בחורף, כי אין להם אפשרות לרכוש את הציוד הבסיסי ביותר. האבא סיפר לי באחת השיחות שלנו שהם נאלצים לפתוח קופסאות שימורים של טונה ותירס בשבת, ומזה מורכבת הסעודה שלהם. כשיש ארגונים שעוזרים להם הם מקבלים קצת יותר, אך בזמנים שהעזרה לא ניתנת – שולחן השבת שלהם מורכב מקופסאות שימורים. 



"נפגשתי גם בסיפור שמזעזע אותי עד עכשיו – יהודי יקר שמצבו הכלכלי קשה מנשוא. אשתו אינה עובדת, כי היא סובלת מנכות, ובכל חודש יש להם הוצאות של עשרות אלפי שקלים על תרופות. הוא המפרנס היחיד בבית שצריך גם לממן את התרופות וגם לגדל את ששת ילדיהם הקטנים. הוא עובד בכמה עבודות, במשך כל היום, אך כורע תחת הנטל ומצבה של המשפחה בכי רע. הילדים חוזרים הביתה מידי יום ונשלחים אל השכנים כדי לאכול אצלם ארוחת צהריים, פשוט כי אין במה להאכיל אותם. ואלו רק שתי דוגמאות מתוך הסיפורים הקשים ביותר שפגשתי. יש עוד המון", הוא אומר בצער.

מה מרגיש בחור בן 15 כשהוא פוגש את החיים מהצד הכל כך כאוב שלהם?

"זה טלטל אותי לגמרי", מודה לברון, "אבל מכיוון שבטבעי אני מאוד יוזמתי, הרגשתי שלא מספיק רק לשבת ולבכות, אלא צריך גם לעשות מעשה. בהתחלה אספתי בכל שבוע את כל חסכונותיי ודמי הכיס שלי ובדרך למשפחות הייתי נעצר בסופר וקונה להן עוד קצת מוצרי מזון – עוד שקית חלב ועוד בקבוק מיץ ענבים, או ממתק לשבת לילדים. בהמשך הייתי אוסף גם כסף מהאנשים שקרובים אליי וכך יכולתי לקנות יותר ויותר מוצרים. באותו שלב כבר נפרדתי מהעמותה והתחלתי לארגן בעצמי את מוצרי המזון, כאשר אני נעזר בעיקר בילדי השכונה".



איך אתה נעזר בילדים? למה אתה מתכוון?

אריה מסביר כי בכל סוף שבוע, כשהוא חוזר מהישיבה ביום חמישי, הוא אוסף את ילדי השכונה ושולח אותם לאסוף מוצרי מזון בין הבניינים. הוא מעניק להם פרסים מ'הכל בשקל' וממתקים קטנים. כך, בתוך זמן קצר, נאספת אצלו כמות נכבדה של מוצרי מזון שהוא יכול להעביר למשפחות הנזקקות. "זה כמובן מצריך ממני הרבה לוגיסטיקה של ארגון המוצרים, אחסונם וחלוקתם", הוא אומר, "אבל גיליתי שזו הדרך הנוחה והזולה ביותר, כי אני לא צריך כמעט לשלם על כך".

מעבר לזה, הוא גם הקים מערך תרומות, במסגרתו הוא אוסף סכומי כסף, אותם הוא מתרגם לתווי קנייה ברשת 'יינות ביתן'. "אני קונה את התווים במחיר מוזל יחסית, כך שמי שתורם יכול לדעת שהתרומה שלו שווה יותר מהסכום הבסיסי שתרם", הוא מסביר. "פעם בחודש אני לוקח את כספי התרומות ורוכש בהם שוברים של 100 שקלים. בחודשים בהם הסכומים גבוהים אני מצליח ברוך ה' לחלק שוברים כאלו לעשרות משפחות. אנשים ממש מאושרים בכך, כי גם אם הם נזקקים וחסר להם, הם רוצים להרגיש שבאפשרותם ללכת לסופר ולקנות מה שהם רוצים, ולא להשתמש דווקא במוצרים שנתרמו להם", הוא מסביר. 

ואיך אתה מחליט לאלו משפחות לתרום?

"מגיעות אליי פניות משפחות רבות, אך לצערי אני לא יכול לעזור לכולן. אני מעביר את השמות לאבא שלי ולרב שמשפחתי נוהגת להתייעץ אתו. הם בוחנים את הנתונים ומדריכים אותי כמה לתת ולמי להביא. הכל מתנהל לפי ההחלטה שלהם".



 

לוותר על הנעליים

לברון מציין כי לא פעם אנשים ששומעים על כך שהוא עומד בראש ארגון חסד מתפלאים, זה נראה להם משונה שנער צעיר אחראי על כזו אימפריה, אך מבחינתו הוא רואה את זה כטבעי. "אני חושב שיש כל כך הרבה מקום לגמול חסד, וגם הדור הצעיר יכול לעזור בכך", הוא טוען, "אנשים חושבים שבשביל להקים כזה ארגון צריכים להיות עם קשרים ענפים, או להקדיש שעות רבות בכל יום, ואני יכול לומר בצורה ברורה – כל מה שצריך זה כוח רצון וכוח של נתינה. אם יש את הדברים האלו, אפשר להגיע רחוק".

אפשר לשאול מאיפה הגיע אליך כוח הרצון האדיר הזה?

הוא מהרהר לרגע וקובע מיד: "זכיתי לסבתא צדיקה מאוד – מרת שושנה פורן בת טאוס ע"ה. היא הייתה אשת חסד ברמות לא מובנות ונפטרה לפני מספר שנים. למעשה, הארגון שהקמתי הוא לזיכרה, למורשתה ולעילוי נשמתה. אחת הדודות סיפרה לי על כך שסבתי נסעה פעם מביתה בשכונת יד אליהו בתל אביב, להתפלל בכותל המערבי בירושלים. כשחזרה בערב היא הייתה ללא נעליים לרגליה, וכשנשאלה היכן הנעליים שלה, השיבה שפגשה בכותל המערבי אישה ענייה בלי נעליים, ומיד נתנה לה את הנעליים שלה וחזרה את כל הדרך הביתה כשהיא יחפה.

"בכלל, סבתא לא הייתה מסוגלת לראות עני ברחוב בלי לעזור לו. במצבים כאלו היא הייתה מסוגלת לפתוח את הארנק ולרוקן את כל הכסף שהיה בו, לפעמים עד כדי אלפי שקלים. ביתה היה פתוח תמיד לרווחה וכל מי שנכנס אליו כשהוא רעב - יצא שבע. גם ממיטת חוליה בבית החולים היא הייתה דואגת לנזקקים והיא אמרה לנו לא פעם: 'קחו 500 שקלים ותמסרו לפלונית, אני יודעת שאין לה מה לאכול בשבת...' או: 'תנו לפלוני 200 שקלים, הוא מחתן את הבן שלו ואין לו כסף...' "לסבתא הייתה פעילות מדהימה של חסד", הוא מסכם, "ולא פלא שבחרתי להקים את הארגון שלי לזכותה ולעילוי נשמתה".

ליצירת קשר עם אריה לברון: zy0556771146@gmail.com







נשלח מהאנדרואיד שלי

תוקן על ידי אופטימיסת ב- 18/02/2020 21:20:09




דווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > אקטואליה וחדשות > בחדרי חרדים אלעד > אריה לברון מאלעד רק בן 17 ומנהל פרויקט חלוקת מזון למשפחות נזקקות
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר